הרבה אנחנו מצפים מהמורים. את כל כובד חינוך יש המטילים על המורים: את אושרו של הילד, את הצלחתו, את מידותיו הטובת.
ומנגד מצפים המורים מההורים שיהיו אחראים לנ"ל.
והמציאות מלמדת שאם יצא ילד מוצלח - כולם שותפים להצלחה, כל אחד אומר שלי הוא.
אבל אם חלילה כשל הילד תתחלנה ההאשמות: המורים יטענו "צריך לבדוק מה קורה בבית"
ההורים מנגד יפנו אצבע מאשימה כלפי מוסדות החינוך שהם עצמם בחרו עבור הילד.
על כך אמר שלמה המלך: "בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו"
אם החינוך הצליח - זה אנחנו. אם כשל, חלילה - זה הם...
אבל לחינוך אחראים שלושה:
החברה - במקרה זה - בית הספר.
הבית - הילד סופג ערכים, כך מלמדת אותנו היהדות, כבר בהיותו בבטן אמו. היום זה כבר מוכר. ממליצים לנשים הרות לשמור על שלווה, לשמוע מוזיקה טובה, לזכור שיש מישהו נוסף איתכם שחש בכל מה שאתן עושות וזה ישפיע על חייו, על אופיו, על מידותיו.
הילד עצמו - גם לילד יש אחריות אישית לחינוכו הוא. אין לשחרר אותו לחלוטין.
אך כל ילד וטבעו המיוחד.
כל ילד ונטיות ליבו המיוחדות.
כל ילד וכישרונותיו.
כל ילד ותנאי חייו.
"כשם שאין פרצופיהם שווים זה לזה, כך אין דעתם שווה" (הרמב"ם) אין ילד אחד דומה לאחר. יש המון סוגים. כל ילד יחיד ומיוחד.
לכן, כל ילד צריך גישה מיוחדת המתאימה בדיוק עבורו. כל ילד צריך גישה חינוכית המתחשבת באופיו האישי. בהיסטוריה האישית שלו ובתנאי חייו.
וכבר נאמר "חנוך לנער על פי דרכו. גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כד, ו)
כשהחינוך נעשה בהתאם לטבעו של הילד, כשהחינוך קשוב ורואה הוא טוב יותר, הוא שורד ומתקבע בטבעו של הילד. שהרי אי אפשר לשנות טבע לחלוטין. אבל בהחלט אפשר לנתב אותו לכיוון טוב.
וכדי להצליח בכך צריך דו-שיח מכבד ומשתף בין הורים למורים.
ההורים מכירים את הילד זמן רב . אבל המורים רואים אולי משהו שההורה אינו רואה.
כבוד הדדי מסייע בחינוך לערכים חיוביים , להקשבה, וכך גם ללימוד והתפתחות בכיוון הרצוי והראוי.
כי הערך החשוב בחינוך. הערך המכיל כל והמסייע לבנייה וליצירת קשר, הוא כבוד הדדי.
כבוד הדדי בין הורים ומורים
בין ילדים ומבוגרים.
בין אדם לכל אדם.
וכדי שהחינוך יצליח - צריך המשולש הזה - הורה, מורה ותלמיד, ללמוד להיות קשובים לזה, לכבד את זה, לשתף ולהקשיב.
וזהו בסיס חשוב לחינוך נכון וטוב.
