מין מילה פשוטה שכזו, שרבים מאיתנו אוהבים להשתעשע בה; כך גם אני. מתגעגעת לדבר מה שהיה, מתגעגעת לדבר מה שיהיה ומתוך כך מפספסת את הרגע הזה.
פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לחוויות מין הילדות, מתגעגעת לאיש יקר ואהוב, מתגעגעת לאמא אדמה. אולי אוכל להבין געגועי לילדות, שהרי היא חלפה, למרות שאם אהיה כנה עם עצמי, אבין שגעגועי לימי ילדות זוהרים, הם תעתוע לפחדי מין האישה הבוגרת שהנני. משום שבכנות רבה רוב שנות ילדותי לא היו כל כך זוהרים ומזהירים. במקום להתגעגע, מזמינה את האישה שהנני, להתיידד עם הילדה שאני; כך אוכל להעצים את אכויותי לידי ריקוד מושלם.
מתמיהה יותר תחושת הגעגוע לאיש יקר ואהוב (או לאישה), שעדיין נמצא בחיי או לאמא אדמה שעליה יום יום רגלי דורכות. לשם מה הגעגוע, שהרי הם איתי, לצידי, מתחתי. כאשר אני מתגעגעת אליהם, אני שוב מוצאת עצמי מוותרת על חוויה שמתרחשת ממש ברגע הגעגוע, שהרי אם לא נחווה, נחוש, נטעם ברגע זה ממש, כל תחושה וכל חוויה שהיא יתמוססו ויעלמו מין המרחב. ושוב אמצא עצמי מתגעגעת, שהרי לא חוויתי את הקיים ומתוך כך "מחסן" הלב מתרוקן לו אט אט.
להבנתי, הגעגוע משרת אותנו כמגן מין הפחדים, מין החששות שלא נדע להטעין עצמנו פעם אחר פעם בחוויות מצמיחות. ברגעים של געגוע לא נדרש מאיתנו לפגוש את עצמנו וכבר למדנו שקל לנו יותר לפנות אל המרחבים החיצוניים מאשר אל המרחב הפנימי שבתוכנו.
שמתי לב גם כן, שהגעגוע הוא חמקמק. מוכן להעלם כשאני מודעת לחולשותיו, אך שב ומציץ כשאיני על המשמר. אך למעשה רק כך אני ממשיכה וגדלה. גם עמידה תמידית על המשמר מעכבת צמיחה.
מתוך אותה רכות שבה נוהגת עם עצמי, פעם אחר פעם, מזמינה אותי לשים לב לרגעים שבהם הגעגוע מציף אותי - לחוויה קדומה, לאיש / אישה, לאמא אדמה; לשים לב ולקחת נשימה עמוקה, לפזר הגעגוע אל המרחב ולנשום לתוכי את העכשיו.
פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לחוויות מין הילדות, מתגעגעת לאיש יקר ואהוב, מתגעגעת לאמא אדמה. אולי אוכל להבין געגועי לילדות, שהרי היא חלפה, למרות שאם אהיה כנה עם עצמי, אבין שגעגועי לימי ילדות זוהרים, הם תעתוע לפחדי מין האישה הבוגרת שהנני. משום שבכנות רבה רוב שנות ילדותי לא היו כל כך זוהרים ומזהירים. במקום להתגעגע, מזמינה את האישה שהנני, להתיידד עם הילדה שאני; כך אוכל להעצים את אכויותי לידי ריקוד מושלם.
מתמיהה יותר תחושת הגעגוע לאיש יקר ואהוב (או לאישה), שעדיין נמצא בחיי או לאמא אדמה שעליה יום יום רגלי דורכות. לשם מה הגעגוע, שהרי הם איתי, לצידי, מתחתי. כאשר אני מתגעגעת אליהם, אני שוב מוצאת עצמי מוותרת על חוויה שמתרחשת ממש ברגע הגעגוע, שהרי אם לא נחווה, נחוש, נטעם ברגע זה ממש, כל תחושה וכל חוויה שהיא יתמוססו ויעלמו מין המרחב. ושוב אמצא עצמי מתגעגעת, שהרי לא חוויתי את הקיים ומתוך כך "מחסן" הלב מתרוקן לו אט אט.
להבנתי, הגעגוע משרת אותנו כמגן מין הפחדים, מין החששות שלא נדע להטעין עצמנו פעם אחר פעם בחוויות מצמיחות. ברגעים של געגוע לא נדרש מאיתנו לפגוש את עצמנו וכבר למדנו שקל לנו יותר לפנות אל המרחבים החיצוניים מאשר אל המרחב הפנימי שבתוכנו.
שמתי לב גם כן, שהגעגוע הוא חמקמק. מוכן להעלם כשאני מודעת לחולשותיו, אך שב ומציץ כשאיני על המשמר. אך למעשה רק כך אני ממשיכה וגדלה. גם עמידה תמידית על המשמר מעכבת צמיחה.
מתוך אותה רכות שבה נוהגת עם עצמי, פעם אחר פעם, מזמינה אותי לשים לב לרגעים שבהם הגעגוע מציף אותי - לחוויה קדומה, לאיש / אישה, לאמא אדמה; לשים לב ולקחת נשימה עמוקה, לפזר הגעגוע אל המרחב ולנשום לתוכי את העכשיו.
