חלוקת רכוש בין בני זוג 

חלוקת רכוש בין בני זוג/ מאת עו"ד יעל גיל

עסקינן בבני זוג, אשר נשואים שנים רבות ולהם 3 בנות. הבעל, אחרי שנות עבודה רבות כשכיר, החליט לעזוב את עבודתו ולנסות מזלו כעצמאי. האישה התנגדה לכך, אבל הבעל לא שעה לדבריה. בדיעבד הסתבר לאישה, שכבר במקום העבודה הקודם, הכיר בעלה מספר דמויות מפוקפקות, אשר קרבו אותו לעולם ההימורים, הפשע והשוק האפור. ללא ידיעתה של האישה אשר היתה נשואה לו שנים רבות, אהבה אותו ובטחה בו, החל הבעל להעביר כספים לאותם גורמים. האישה גילתה את מעברי הכספים הללו, רק כשכבר הגישה תביעות, ארבע שנים לאחר שהבעל הצליח לרוקן אותה מכל נכסיה. הבעל, אשר טען באזני אשתו, כי שקע בחובות, כפה על אשתו באיומים ממש, לחתום על שיעבוד לטובת הבנק על הוילה אשר היתה בבעלותם, תוך הבטחה שהוא יסיר את השעבוד על הוילה, תוך חודש. הבעל לא הסיר את השעבוד והבנק הודיע לבני הזוג, כי עליהם למכור את הוילה לאלתר, על מנת לכסות את החובות שיצר הבעל. הוילה נמכרה במחיר הפסד, כמו כן, האישה העבירה את כל חסכונותיה ופיצוייה לבעל ונותרה כמעט חסרת כל, למעט סכום זעום. כך הסתיימו להם נישואין של עשרות שנים, במהלכם שני בני הזוג עבדו, פרנסו ויצרו עבור עצמם חיי נוחות בעמל כפיהם. האישה נזרקה אל הרחוב ומתגוררת בגיל 50 בבית הוריה הקשישים והבעל חי לו ברווחה כלכלית משתכר סכומים גבוהים ביותר, בעוד האישה המבוגרת לא מוצאת עבודה וחיה מ 1000 ש"ח לחודש דמי פנסיה ומהבטחת הכנסה.

האם מגיע לאישה פיצוי? האם מגיעה לאישה השבה, אולי מזונות שיקומיים או תשלומים עיתיים?

לדעתי במקרה זה, קיימות מספר דרכים על מנת לסייע לאישה, אשר נותרה חסרת כל בגיל 60.

לאחרונה תוקן תיקון 4 לחוק יחסי ממון ועמו שונה אף סעיף 8 לחוק זה.

בית המשפט יכול ליישם את האמור בסעיף 8 (4) לחוק יחסי ממון כדלקמן :

8. ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין - לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(4) לקבוע שאיזון המשאבים לא יתייחס לנכסים שהיו לבני הזוג במועד איזון המשאבים אלא לנכסים שהיו להם במועד מוקדם יותר שיקבע.

כלומר, בית המשפט יכול לקבוע, כי על הבעל להחזיר לאישה, לכל הפחות את החלק בבית שנגזל ממנה ואת כל הזכויות הסוציאליות והפנסיה שצברה והעבירה את כולן לבעל.

כאמור במאמר קודם שכתבתי בנושא זה, בעל ואישה שחל עליהם חוק יחסי ממון, לא מחויבים בחובות זה של זה, לפני הגירושין וגם אז, הם מחויבים בחוב שהוא לא חוב אישי. כמו כן, במידה ולא מדובר בחוב אישי, אלא לדוגמה בחוב מעסק שפרנס את הצדדים בעבר אך החל לצבור חובות, החיוב יהיה עד גובה מחצית ההפרש בין הרכוש של שניהם בלבד.

בתיק אחר, בו ייצגתי גבר, אשר בת זוגו גזלה ממנו כספים שלא כדין, השופט קבע כי יש החזיר לגבר את הכספים תוך זמן קצר, לאחר שהוכחנו את טענותינו מיד בראשית ההליכים. במקרה זה, הבעל, שהאישה סמכה עליו והאמינה בו, גזל, עשק ולקח במרמה כספים שלא שייכים לו כדין מהאישה. כידוע עפ"י סעיף 4 לחוק יחסי ממון : "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני."

משמע, עד שלא התגרשתם או עד מועד איזון המשאבים, החלק שלכם ברכוש, שייך לכם והחובות שייכים למי שעשה אותם. כשמבוצע איזון המשאבים, מתחלקים הצדדים ברכוש ואז כל אחד מקבל את חלקו ומשלם את החובות המשותפים. עד אז, חצי מהווילה היתה שייכת לאישה והיא לא היתה חייבת לתת אותה לכיסוי החובות שהבעל יצר בניגוד לדעתה. כאשר הבעל הכריח את אשתו לחתום על הסכם השעבוד, לאחר שכפה עליה לעשות כן באמצעות איומים חיצוניים ואף הבטחות שווא, כי יסיר את השעבוד בתוך חודש ימים, ניתן לדעתי, להפעיל את עילות ביטול החוזה כאמור בדיני החוזים על דיני המשפחה (הטעיה, טעות, עושק, כפייה) ולטעון גם למצג שווא.
כמו כן, לא משנה לאן זרם הכסף, אף אדם סביר, לא היה נותן לבן זוגו, להוריד לטמיון מליון דולר בשנתיים ולכן, לאישה מגיעה השבה של כספים שהיא לא רצתה לתת ולחילופין, קביעה של ביהמ"ש לפי סעיף 8 (4) הנזכר לעיל, שתקבע במפורש, מי שגזל ועשק יחזיר. כל קביעה אחרת, מנוגדת לצדק, ליושר, להגינות, לתום הלב ולדעתי גם לדין.

אם הדברים היו קורים במהלך הרגיל של עסקי הבעל, כאשר שנים הצדדים התפרנסו מהעסק וקרה המקרה והעסק נקלע לחובות, זה סביר כמובן, שמי שנהנה מהפירות, יישא גם בחובות. אבל מן היום הראשון בו נפתח העסק ועוד לפני כן, יצאו כספים בלבד מחשבונותיהם של בני הזוג והעסק מעולם לא פרנס את בני הזוג, אלא היה בחובות כבדים מהיום הראשון, על כן, לא יעלה על הדעת שהאישה תישא בחובות שלא היא יצרה, תוך התנגדות גלויה מצידה לפתיחת עסקו של הבעל.

האישה סמכה על בעלה בעיניים עצומות. היא גם עבדה ופרנסה וגם גידלה את הילדים. נשאלת השאלה, האם בני זוג, צריכים לבדוק זה את זה ולנהוג זה כלפי זה בחוסר אמון, כדי שבסופו של יום, לא יזרקו לרחוב, עקב מעשים חד צדדיים של אחד מבני הזוג.

המלצתי היא להגן על עצמך באמצעות הסכם ממון, אשר ניתן לעשות גם במהלך הנישואין. בהסכמי ממון, ניתן להכניס סעיף של אי חיוב בחובות בן/ בת הזוג, במידה ומהלכי בן/ בת הזוג, אשר יצרו את החובות הגבוהים, לא בוצעו בהסכמה בכתב, מגובה חוב מסוים ומעלה.

מעניינת העובדה, כי הבעל במקרה זה, שיקם את עצמו באורח פלא והאישה מתגוררת בבית אביה, בלי פרוטה. על כך אמר כבר כבוד הנשיא בדימוס השופט ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279, "אדם לאדם לא זאב, לא מלאך; אדם לאדם אדם". והיא תמציתו של עקרון תום הלב. עיקרון זה משתרע כידוע על כלל המשפט האזרחי." הבעל נהג ונוהג באשתו בחוסר תום לב גמור.

פתרונות נוספים לשיקום מצבה של האישה יכולים להגיע דרך סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון אשר קובע כדלקמן :

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג - אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין - לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג;

הואיל וכושר ההשתכרות של הבעל הוא גבוה בהרבה מזה של האישה, אין לביהמ"ש כל בעיה לעשות שימוש בחוק, כדי לקבוע תשלומים עיתיים על מנת לפצותה, בהתחשב בכושר ההשתכרות הגבוה שלו, מול כושר ההשתכרות הנמוך שלה.

כשבן זוג מועל באמון בת זוגו בצורה כזו, וגוזל את כל רכושה, זאת, כדי להבריחו ולחיות טוב, כשהיא נאלצת להסתופף בבית הוריה הקשישים, לא יעלה על הדעת, שלא לתת לה פיצוי ו/או השבה על מה שנגזל ממנה או תשלומים עיתיים, אשר יוציאו את שני בני הזוג במצב יותר שוויוני מן הנישואין.

על כך כבר קבע כבוד השופט שאול שוחט בתמ"ש 70030/98 (מתוך המאגר המשפטי נבו) כדלקמן:

" בשני המישורים ההתפתחות היא פרי התפיסה שעליה עמדנו לעיל של "צדק חברתי, איזון ושוויון בין המינים". שאלה היא אם חלוקת הנכסים באופן שווה בזמן הפירוד אכן מצליחה ליצור שוויון אמיתי בין המינים מבחינת מתן סיכוי שווה בעתיד לכל אחד מבני-הזוג. כל עוד החלוקה היא שווה בשווה יש בה משום תגמול על מאמצי העבר. שאלה היא אם לא מן הראוי להסתכל על העתיד ולחלק את הנכסים באופן שיספק לכל אחד מבני-הזוג סיכוי שווה בעתיד בבחינת "שוויון הזדמנויות". כל בן-זוג לפי מצבו, נחיתותו או יתרונו, סיכוייו וכיוצא בזה.
כך, למשל, חלוקה שווה בשווה של נכסי העתודה הכלכלית בין בני-זוג שאחד מהם בעל קריירה מצליחה וחופשי להמשיך ולפתח אותה והאחר חסר השכלה ומחוסר עבודה, אינה חלוקה שוויונית מבחינת שוויון ההזדמנויות של כל אחד מבני-הזוג "לעמוד על הרגליים" אחרי הפירוד. בוודאי ניתן לומר זאת על בני-זוג שאחד מהם נכה הזקוק לטיפולים רפואיים והאחר בריא בנפשו וחזק בגופו. הסיכוי של הבריא והחזק לשרוד ולהתפתח גבוה לאין ערוך מזה של החלש ורפה השכל או החולה. ומה על האישה שנשארת עם הילדים וסיכוייה לפתח קריירה משלה פחותים מאלה של בעלה?
ומה על האישה שהקדישה עצמה לביתה בעוד בעלה מפתח את "ההון האנושי" שלו? בכך פגעה היא בכושר ההשתכרות שלה לא רק להווה אלא גם לעתיד וגרמה לירידת ההון האנושי העצמי שלה. האם גם אז די בחלוקה שווה בשווה? שיטה משפטית המחלקת את הרכוש שווה בשווה בלי שתיתן את המשקל הנכון למצבו של בן-הזוג, לרבות נחיתותו האישית, כולל נטלים אישיים המוטלים על כתפיו לאחר הפירוד, אינה מביאה לשוויון בתוצאות.
(ה) הפתרון לשאלה זו יכול לבוא בשינוי הקונספציה. לא עוד חלוקה שווה בשווה אלא חלוקה שוויונית של נכסי העתודה הכלכלית של בני-הזוג במטרה להקנות לכל אחד מהם סיכוי שווה בעתיד. השוויון ייעשה לא בחלוקה שווה של הנכסים, אלא חלוקת הנכסים תיעשה באופן שיקנה שוויון הזדמנויות לכל אחד מבני-הזוג לבנות את עתידו. "