לג בעומר - יום חג קבלת תורת הנסתר
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

לג בעומר - יום חג קבלת תורת הנסתר 

מאת    [ 10/05/2006 ]
מילים במאמר: 2342   [ נצפה 4434 פעמים ]

 
 
בס"ד ט"ו אייר התשס"ו
ל"ג בעומר - יום חג קבלת תורת הנסתר
מבוא:
מרן בשו"ע (או"ח סי' תצ"ג, סע' א'), פתח ואמר: "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא". בסעיף ב' כתב מרן: "נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעומר, שאומרים שאז פסקו מלמות. ואין להסתפר עד ל"ד בבקר". לעומת זאת בהלכות הרמ"א נאמר (או"ח סי' תצ"ג, סע' ב'): "מסתפרין ביום ל"ג ומרבים בו קצת שמחה ואין אומרים בו תחנון". כלומר, בניגוד לשו"ע הרמ"א מציין כי בל"ג בעומר "מרבים בו קצת שמחה". והטעם לכך הוא משום שביום זה פסקו מלמות תלמידי ר"ע. אך לדעת מרן בשו"ע (שם), תלמידי רבי עקיבא פסקו מלמות רק בל"ד בעומר, ולפיכך לדעת השו"ע ביום ל"ג עדין אין מסתפרין, וממילא לכאורה אין מרבים בו קצת שמחה. להלן נבחן את מקור ה"קצת" שמחת ל"ג בעומר, המובא בהלכות הרמ"א, דרך ההתמקדות בשאלות הבאות:
א. מדוע נקבע היום שבו פסקו תלמידי ר"ע מלמות כיום שמרבים בו שמחה? הרי ביום זה הסתיימה מיתת כל התלמידים, ולא שהפסיקו למות או שהיתה הצלה לנותרים. לפיכך מדוע "מרבים בו קצת שמחה", הרי לא היתה בל"ג בעומר תשועה כלל?
ב. מדוע לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, עושים שמחה והילולא? הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות, ולהצטער? יתרה מזאת מצאנו שביום פטירת הרשב"י "שארו חברייא בבכיה" (זוהר - אדרא זוטא, רצו:). דהיינו, אפילו תלמידיו בכו ולא שמחו כלל. ומה לנו כי נשמח?
ג. מה מייחד את הרשב"י לעומת גדולי ישראל?
ד. מהו הטעם להדלקת מדורות בל"ג בעומר?
שמחת ל"ג בעומר :
שמחת ל"ג בעומר היא משום שר"ע הסמיך תלמידים חדשים, אשר המשיכו את תורתו, והגדילו תורה בישראל. כלומר, הילולת ל"ג בעומר עיקרה הוא יום זיכרון לגדול לתנא רבי עקיבא, אשר ייסד את תורת הנסתר, והרבה תורה בישראל באמצעות חמשת תלמידיו הגדולים, אשר אחד מהם היה רבי שמעון בר יוחאי. לפיכך נאמר בדברי הראשונים ובשולחן ערוך (תצג, ב') כי הטעם לשמחה הוא משום שביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. דהיינו, משום שבל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים, שעליהם כבר לא חלה המגפה (פרי חדש). ויש אומרים, שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הצעירים שלא מתו במגפה, והם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי, ורבי אלעזר בן שמוע, ומהם נמשכה מסורת התורה בישראל (שער הכוונות). בנוסך לכך, שמחת ל"ג בעומר הינה על התגלות תורת הנסתר ע"י רבי עקיבא, שנאמר עליו שנכנס "בפרדס" (חגיגה יד:). דהיינו, לסודות העמוקים ביותר בתורת הנסתר, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים אשר נכנסו עימו לא יצאו בשלום, משום שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות העמוקים שבפרדס. ממשיך דרכו של ר"ע היה רבי שמעון בר יוחאי תלמידו, אשר הרבה תלמידים העוסקים בתורת הנסתר. וכן מסופר על רשב"י, שהיה מעודד את תלמידיו לחזור על דבריו, מפני שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא. כאומרו: "שמדותי תרומות מתרומות מידותיו של ר"ע" (גיטין סז.). בהיות הרשב"י תלמידו המובהק של ר"ע, למד מרבו גם את מסירות הנפש למען תורת ישראל. לפיכך יום הילולת רבי עקיבא הוא גם יום הילולת רשב"י. בביאור הגר"א על השו"ע (תצג, ב'), מסביר הגר"א כי המקור לכעין שמחה זו, הוא כדברי הגמ': "אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר" (תענית ל:). דהיינו, שהשמחה ביום ט"ו באב, היא משום שביום זה פסקו מתי מדבר מלמות וקבעו בו שמחה. כלומר, כשם שבמתי מדבר כשפסקו מלמות נשלמה הגזירה על ישראל, ופסקה נדידתם במדבר, ועמדו להכנס לארץ ישראל, וחזר הדיבור להתיחד עם משה. דהיינו, ביום זה חל מפנה ותחילתה של תקופה חדשה. כך גם בל"ג בעומר הסתיימה מיתת י"ב (או כ"ד) אלף תלמידי ר"ע, הוסמכו תלמידים חדשים, והתקנו המידות. דהיינו, גם בל"ג בעומר החל מפנה ותחילתה של תקופה חדשה. כאמור במדרש (קהלת רבה פר' י"א): "ורבי עקיבא אומר: שנים עשר אלפים תלמידים היו לי, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בחיי, בין פסח לעצרת. ובסוף העמידו לי שבעה. ואלו הן: רבי יהודה, ורבי נחמיה, ורבי מאיר, ורבי יוסי, ורבי שמעון בן יוחאי, ורבי אליעזר בנו של ריה"ג, ורבי יוחנן הסנדלר. אמר להם: הראשונים לא מתו, אלא מפני שהיתה עיניהם צרה בתורה זה לזה. אתם לא תהיו כן, מיד עמדו ומלאו כל ארץ ישראל תורה". כלומר, ע"י תלמידיו אלה של ר"ע, נתקיים "כי לא תשכח תורה מפי זרעו" (דברים ל"א, כ"א). וכן כתב החיד"א (בספרו מראית עין ליקוטים סי' ז') שביום ל"ג עצמו התחיל ר"ע ללמד תורה לרשב"י וחבריו. כלומר, שמחת ל"ג בעומר היא בגלל המפנה החשוב שחל ביום זה. דהיינו, משום שמיד לאחר שפסקו מלמות תלמידיו הראשונים של ר"ע, התחיל ר"ע ללמד תורה לרשב"י וחבריו. ולאחר שהסמיכם, הרבו שבעת תלמידיו האחרונים תורה בכל ישראל, ואיכות התורה שלימדו היתה תורה שקיימת לעד. בנוסף לכך, מסרו תלמידי ר"ע את נפשם בכדי ללמד תורה לאחרים, ולא היתה עיניהם צרה כראשונים. דהיינו, השמחה בל"ג בעומר היא על התורה אשר חזרה לישראל, בתוספת הנחלת תורת הנסתר לרבים.
ודע, שהרמ"א לא פירט כיצד "מרבים קצת שמחה". וכן צמד המילים "מרבים" "וקצת", הם תרתי דסתרי. לפיכך נלענ"ד שכוונתו היא שבל"ג בעומר עדין אין השמחה שלמה כפי שפסק השו"ע שאין להסתפר עד ל"ד בבקר. וכן משום שמקור המנהג בל"ג הוא מן המדרש (קהלת רבה פר' י"א): "ורבי עקיבא אומר: שנים עשר אלפים תלמידים היו לי, מגבת ועד אנטיפרס, וכולן מתו בחיי, בין פסח לעצרת". דהיינו, ע"פ פשט מדרש זה, תלמידי ר"ע לא פסקו מלמות עד חג השבועות.
הילולה לכבוד פטירת הרשב"י:
נלענ"ד כי המקור להרבות בשמחה מיוחדת זו הוא בדברי הזוהר, המתארים שביום מות הרשב"י: "שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון (ישעיה נז) יבא שלום ינוחו על משכבותם" (זוהר - אדרא זוטא, רצו:). הזוהר מכנה את יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי 'הילולא', שהוא כשמחת נישואין. והטעם לכך הוא, מפני שההידבקות בשכינה בעולם הזה היא בבחינת אירוסין, וההידבקות שבעולם הבא היא בבחינת נישואין.
על פי הקבלה השמחה ביום זה היא על תורתו המיוחדת של רשב"י, שיום ל"ג בעומר מקובל כיום פטירתו. וכתב בספר בני יששכר (מאמרי חודש אייר מאמר ג'), שיום זה היה גם יום לידתו של הרשב"י, משום שהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים. בנוסף לכך, ביום זה לא רק שהוסמך רשב"י ללמד תורה ע"י ר"ע, אלא שביום זה גם גילה הרשב"י את סודות התורה, ואור ספר הזוהר הקדוש האיר וזרח בכל העולם כולו. כלומר, ר"ע פתח את הצוהר לקבלת תורת הנסתר, והרשב"י פרץ את השערים לקבלת תורת הנסתר.
יש נוהגים בל"ג בעומר לעלות למירון, ולהשתטח על קברותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, ויש העורכים שם שמחה גדולה, ומדליקים מדורה, ורוקדים ומזמרים. ובין הנוהגים כך גם צדיקים וגם תלמידי חכמים וגם פשוטי העם. למרות שחלק מגדולי ישראל פקפקו על מנהג זה. בעל שו"ת חתם סופר תמה היאך אפשר לקבוע מועד לשמחה ביום שלא נעשה בו נס, ולא נקבע על ידי חז"ל כמועד. למרות שכידוע: אין נוהגים לומר בו תחנון, ואין מתענים בו, אבל לא מצאנו מקור לכך שעושים אותו יום טוב (חת"ס יו"ד רל"ג). ואם הוא לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי, הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות, ואיך עושים שמחה והילולה ביום מותו של רבי שמעון בר יוחאי? התשובה לכך היא: כי המוות בעולם הזה נתפס באופן שונה בשני העולמות. בעולם הזה המוות נתפס כדבר העצוב ביותר. כאשר צדיק נפטר מותיר הוא אחריו חלל גדול, והעם מתאבל על אובדנו הפיסי, והרוחני. כפי שמצאנו ביום מותו של הרשב"י אצל תלמידי הרשב"י: "שארו חברייא בבכיה" (זוהר - אדרא זוטא, רצו:). דהיינו, תלמידיו בכו ולא שמחו כלל. אולם בעולמות העליונים מובן כי הכל לטובה, ולהפך - אחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה הוא זוכה לקלוט את מלוא אורה של התורה, ולהגן על כלל ישראל. כפי שנאמר בגמ': "א"ר ירמיה משום רשב"י יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואלמלי אליעזר בני עמי, מיום שנברא העולם ועד כעשיו" (סוכה מה:). אם בחייו כך, לאחר מותו על אחת כמה וכמה. לפיכך מצאנו שביום פטירת הרשב"י: "שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון (זוהר - אדרא זוטא, רצו:).
ייחודו של הרשב"י:
הטעם שנתייחד הרשב"י לעומת יתר גדולי ישראל, הוא משום שהרשב"י בדמותו מסמל את השילוב של משה ואהרן גם יחד. כלומר, הרשב"י זכה לידיעות התורה בדרגה הגבוהה ביותר כמעלת משה רבינו, ומסר לישראל את תורת הנסתר, כפי שמשה רע"ה מסר את התורה לישראל. בספרי המקובלים מובא ששורש נשמתו של הרשב"י הוא ממשה רבינו (עיין ספר מגלה עמוקות פר' ואתחנן). וכן מובא ברמז אשר רמז האר"י ז"ל על הרשב"י, והביאו החיד"א בשם הגדולים (מערכת גדולים אות י' ערך רבינו האריז"ל), שגדולת הרשב"י מרומזת בפסוק "עלית למרום שבית שבי" (תהילים ס"ח), "שבי" ראשי תיבות "שמעון בר יוחאי". מרמז זה נראה סוד גדלותו של הרשב"י והתדמותו למשה רע"ה, לפי שפסוק זה נדרש בגמ' על קבלת התורה במרומים ע"י משה רע"ה (שבת פח:). לפיכך יש נוהגים לעלות בז' אדר יום פטירת משה רבינו, לקברו של הרשב"י במירון. ייחודו של הרשב"י בא לידי ביטוי במאמר הגמ': "ואמר חזקיה א"ר ירמיה משום רשב"י ראיתי בני עלייה והם מועטין, אם אלף הן אני ובני מהן, אם מאה הם אני ובני מהן, אם שנים הן אני ובני הן (סוכה מה:). גדולה זו של "בני עליה", אשר השתבח בה רשב"י, פירושה: "בני עליה, כת המקבלין פני שכינה" (רש"י, שם).
הרשב"י זכה לכך שנכנס לפני ולפנים, והפיץ את תורת הסוד, בכך האיר הרשב"י את התורה באספקלריה המאירה של סודות הקודש, בדומה לאהרן הכהן אשר בקדושתו זכה לכך שנכנס לפני ולפנים אל הקודש פנימה, וכפר על כלל ישראל. הדמיון לאהרן נרמז גם בעובדה שביום פטירת הרשב"י (ח"י באייר), אשר בו התפשטה תורת הסוד, חלה גם ספירת ל"ג בעומר אשר היא במידת "הוד שבהוד". ההוד הוא היופי הפנימי שאינו ניכר. דהיינו, "יש הבדל בין הוד ובין הדר, שההוד הוא פנימי מהדר" (מלבי"ם, תהלים, ק"ד ,א'). ומכאן שמידת ההוד שבהוד מרמזת כל הכניסה לפני ולפנים כאהרן.
לגדולה מיוחדת זכו הרשב"י ובנו על שום עומדם בנסיון צער המערה, שהוא כצער הגהינם לצדיקים. לפיכך "יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה. אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה" (בבא מציעא, פ"ה.). דהיינו, צער המערה מייחד את הרשב"י ובנו מיתר הצדיקים. צער המערה מתואר בתלמוד: מעשה בר' שמעון בן יוחאי ובנו שהיו טמונים בבית המדרש, מחמת גזרת המלכות. ובכל יום היתה אשתו מביאה להם לחם, וכלי עם מים ליטול ידיהם, ואכלו. וכשהיתה גזירת המלכות הולכת ומתגברת, אמר רשב"י לבנו: נשים דעתן קלה עליהן, שמא המלכות תצער את אמך והיא תגלה אותנו. הלכו והחביאו את עצמם במערה, ונעשה להם נס, שנברא להם אילן חרוב לאכול פרותיו, ומעין מים לשתות. והיו מפשיטים בגדיהם מעליהם, ויושבים עד צווארם בחול, כדי לכסות ערותם (את הבגדים הפשיטו כדי שלו יתבלו). וכל היום היו יושבים בתוך החול ולומדים תורה. בשעת התפילה, לבשו בגדיהם וכיסו את בשרם והתפללו. לאחר התפילה הסירו את הבגדים מעליהם, בכדי שלא יבלו במערה. וכך נהגו שתים עשרה שנים בתוך המערה. בא אליהו ועמד על פתח המערה, והודיע לרשב"י שמת הקיסר ונתבטלה הגזרה שלא ילמדו תורה. יצאו הרשב"י ובנו מן המערה, וראו אנשים חורשים וזורעים. אמרו, מניחים חיי העולם הבא ועוסקים בחיי שעה. כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם. חזרו וישבו במערה עוד שנה אחת. אמרו, משפט הרשעים בגהינם שנים עשר חודש. יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו רשב"י ובנו, בכל מקום שהיה מכה ומעניש ר' אלעזר, היה רשב"י מרפא. אמר לו: בני, די לעולם שאנחנו עוסקים בתורה, אני ואתה. לעת ערב בערב שבת, ראו זקן אחד שהיה אוחז בידו שני חבילות של הדס כדי להריח בשבת, ורץ בין השמשות. אמרו לו: אלו למה לך? אמר להם: אלו לכבוד שבת. אמרו לו: וכי לא די לך באחד מהם? אמר להם: אלו השנים, אחד כנגד זכור והשני כנגד שמור. אמר רשב"י לבנו: ראה כמה חביבים המצוות על ישראל, ונחה דעתם. שמע ר' פנחס בן יאיר חותנו של רשב"י, יצא לקראתו לקבל את פניו, והכניסו לבית המרחץ, והיה מתקן ומחליק את בשרו. ראה שיש בקעים וסדקים בגופו, מחמת שהיה יושב במערה בחול. היה בוכה, ונשרו דמעות עיניו על הבקעים, והכאיבו לרשב"י. לפי שהדמעות מלוחות הם, ומכאיבים את המכה בתחילתם. אמר לו רפב"י: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו: אשריך שראית בכך. שאם לא היית רואה אותי בכך, לא מצאת בי כך. כי בתחילה כשהיה רשב"י שואל שאלה היה הרפב"י מתרץ ארבעה ועשרים תירוצים, ולאחר שיצא רשב"י מהמערה, היה רפב"י שואל שאלה ורשב"י היה מתרץ ארבעה ועשרים תירוצים (שבת לג:).
מדורות ל"ג בעומר:
נלענ"ד כי למנהג הדלקת מדורות ל"ג בעומר, ישנם שלשה מקורות: מקור ראשון הוא זכר לכך שביום פטירת הרשב"י ירדה אש מן השמים לקבל את נשמתו כמובא בזוה"ק: "כל ההוא יומא לא אפסיק אשא מן ביתא, ולא הוה מאן דמטי לגביה, דלא יכילו דנהורא ואשא הוה בסוחרניה...ואשא הוה להיט קמיה שמעו קלא עולו ואתו ואתכנשו להילולא דרבי שמעון (ישעיה נז) יבא שלום ינוחו על משכבותם" (זוהר - אדרא זוטא, רצו:). מקור שני הוא במנהג להדלקת אורות ביום שמחה. כמובא בגמ': "שיהיו נרות דולקות ומטות מוצעות, ובני אדם נכנסין ויוצאין ואומרים פלונית מתקדשת היום" (גיטין פט.). מקור שלישי הוא, בהעלאת נר זכרון לעלוי נשמת הרשב"י, אשר נמשל לנר המערבי שבמנורת המקדש. כמאמר הזוה"ק (רעיא מהימנא רנו.): "אנת בוצינא קדישא וחברייא דילך, דאינון שית לקבל אינון ז'. ואנת בוצינא קדישא נר מערבי באמצע דכל שית נרות נהרין מנך, בכל חד אתמר ביה נר ה' נשמת אדם (משלי כ' , כ"ז ). וכן כתב הגר"א: "עבירה מכבה תורה, לכן הצדיקים שעוסקין בתורה תמיד יתוסף אורם. ואף שלפעמים עשו עבירה, אין עבירה מכבה תורה. ולכן אור שהוא התורה של צדיקים ישמח, ונר רשעים ידעך (משלי י"ג, ט'). לפיכך נהגו המקובלים להדליק נרות לע"נ הרשב"י על קברו בל"ג בעומר, והמרוחקים נהגו להדליק נרות בבתי הכנסת לעילוי נשמתו. ככל הנראה משום כך התפשט המנהג העממי להדליק מדורות ענק לזכר נשמתו הגדולה של הרשב"י. כלומר, זכה הרשב"י בעל סודות הזהר, שאת יום הסתלקותו מציינים גם יהודים שאינם עומדים על עמקי סודות תורתו. ובעקבות זאת הפך ל"ג בעומר, ליום חג קבלת תורת הנסתר. בעומק שורשה של החגיגה העממית נטועה ההכרה, שיש סודות עמוקים שהם מעבר להשגת האדם הרגיל. בכך השיג הרשב"י, שביום מותו אף פשוטי העם יחגגו את חג תורת הנסתר מתוך ענווה והתעלות. זכאה חולקיה לעילא ותתא כמה גניזין עלאין מסתמרן ליה, עליה אתמר: (דניאל יג) ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין" (זוהר - אדרא זוטא, רצו:).
לסיכום:
ע"פ הפשט שמחת ל"ג בעומר מקורה בחידוש הרבצת התורה ברבים ע"י תלמידיו של ר' עקיבא האחרונים. לעומת זאת ע"פ הקבלה שמחת ל"ג בעומר מקורה ביום הסתלקותו של הרשב"י, מפיץ תורת הנסתר לרבים. והצד השווה בינהם הוא: יום חג קבלת תורת הנסתר ליודעי הח"ן. לפיכך עיקר שמחת ל"ג בעומר היא בהבנת עומקה של התורה ורזיה, כמאמר דוד המלך ע"ה: פקודי ה' ישרים משמחי לב מצות ה' ברה מאירת עינים (תהילים י"ט, ט') .

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב