הבעל גילה שהוא הומו. מה עושים עם המשפחה? 

שאלה:
אחרי יותר מעשר שנות נישואים מאושרות ושלוש בנות מקסימות גילה בעלי את עצמו והחליט לצאת מהארון. בהתחלה, אחרי שעיכלתי, אמרתי לו שאתמוך בו ואשאר לצידו עד שייצא לדרכו. אבל מיום ליום אני מרגישה שאני נחנקת ולא מסוגלת שהוא בסביבתי. בנוסף, יש לי הרגשה שהוא כבר פיתח לעצמו מערכת יחסים - דבר שאמרתי לו בפירוש שלא אסכים שיקרה.
החלטנו שניפרד, אבל אנחנו משהים את התהליך, משום שעדיין לא שיתפנו את הבנות. אני צריכה ייעוץ, אוזן קשבת, תמיכה...
האחים שלי יודעים והם תומכים ועוזרים. לעת עתה החלטנו לא לעשות צעדים דרסטיים מלבד עזיבתו את הבית. מה דעתכם?
תשובה:
שלום לך. מכתבך נגע מאוד לליבנו. הקדשנו זמן רב לחשוב על הדברים לפני שהתחלנו לכתוב, מתוך תחושה שהתמונה מורכבת וצריך להיזהר ולגלות רגישות ביחס לכל אחד מחמשת המעורבים ישירות בסיפור - את, בעלך ושלוש הבנות הקטנות שלכם.
רבות נכתב על תהליך היציאה מהארון, אותו תהליך נפשי פנימי והתנהגותי חיצוני שעובר על האדם תוך כדי שהוא הופך מודע יותר ויותר לנטייה המינית שלו, מתוודע אליה בתוכו, מתוודה עליה באוזני אנשים יקרים לו ומתחיל לחיות על פיה, להשלים איתה ולהזדהות איתה. פחות נכתב על האשה והילדים שעוברים את התהליך הזה מולו, במקרה שהאדם כבר נשוי ואב לילדים.
במשך כל השנים האלה הוא לא חלק איתך את סודו
איננו יודעים מה קרה לבעלך שפתאום "גילה את עצמו", ואולי גם את לא יודעת. אנחנו יכולים לדמיין אחד משני תסריטים:
לפי התסריט הראשון, בעלך ידע מאז ומעולם על נטייתו המינית, אבל התחתן איתך מתוך מאמץ "ליישר" את עצמו, "לנרמל" את עצמו ולרצות את החברה והמשפחה, אולי מתוך הומופוביה עצומה וחוסר קבלה עצמית, או מתוך בושה ואשמה על מי שהוא. במשך כל השנים האלה הוא לא חלק איתך את סודו, ואולי את מרגישה עכשיו מרומה. ניתן להניח שאת שואלת את עצמך מה קרה לאורך כל שנות הנישואים "המאושרות" האלה. האם יסודן היה בשקר? האם היו סימנים מקדימים שלא ראית? אולי מתעוררים בך כעת כעס, זעם ותחושה עצומה של פגיעה וכאב

לפי התסריט השני, בעלך לא ידע על הנטיות המיניות שלו עד לא מזמן. אם בגלל שהכחיש והדחיק אותן, בחסות תפישות הומופוביות שקיבל מהמשפחה והחברה, ואם כי ממש לא היה מחובר לעצמו, מכל מיני טעמים. בכל אופן, רק באחרונה הוא "גילה את עצמו", כמו שבעצמך כתבת במכתב, ועכשיו הוא, בדיוק כמוך, עובר את תהליך הגילוי. בתסריט כזה אמנם אין שקר, אבל ההלם וההפתעה יכולים בהחלט לעורר אכזבה ותסכול ואפילו כעס גדול.

את מתחילה להרגיש סוג של בגידה
את מספרת שנטייתך הראשונה אל מול הגילוי של בעלך היתה "לתמוך בו ולהישאר לצידו עד שיצא אל דרכו". איננו יודעים בדיוק למה התכוונת, אבל ברור לנו שהכוונות שלך היו טובות ונדיבות. וכך, למרות הכאב וההלם, החלטת לעמוד לצידו של בעלך, לטובתו כנראה ולטובת הבנות, ו"לגמור יפה" את הנישואים.
אבל, למרות הרצון החיובי כל כך, המציאות קשה ולא פשוטה. לאט לאט את מרגישה שאת נחנקת ולא מסוגלת להישאר במחיצתו. את מתחילה להרגיש סוג של בגידה (שאולי באמת מתרחשת עכשיו, או שזה פשוט צילה של תחושת הבגידה העמוקה יותר, שאת חשה לאור מה שקרה לך מולו). את מרגישה שהגיע הזמן להיפרד.

הרבה פעמים המחשבה על פרידה היא בלתי נתפשת. אתם נשואים הרבה שנים ובזוגיות טובה אתם למעשה "יחידה אחת", שהניתוק שלה הוא סוג של ניתוח, מפחיד, כואב. ובכל זאת, נראה שאת מרגישה שהגיע הזמן להיפרד ולפרק את החבילה. השאלה מה אתם מתכוונים לעשות בנידון?

כתבת "עדיין לא שיתפנו את הבנות". אנחנו מקווים שהכוונה שלך היא לנושא הגירושים. אין כרגע שום צורך לשתף את הבנות בסיבה האמיתית לגירושים. אין שום צורך לצאת מיידית מהארון. להפך. נראה שאת ובעלך צריכים לעשות הפרדה ברורה בין שני תהליכים: תהליך הגירושים, שאמור להיות "סטנדרטי" כמו בכל גירושים אחרים, ותהליך היציאה מהארון של בעלך, שיכול בהחלט להידחות לעת עתה.
טובת הילדות היא ראשונה במעלה
הבית של הבנות עומד להשתנות, הוריהן נפרדים, החיים שלהן מעתה והלאה יהיו שונים. זה הזמן לפנות את כל האנרגיות לטיפול בנושא הזה, וטובת הילדות כאן היא ראשונה במעלה. הטיפול צריך להיות כמו בכל גירושים - קודם תגיעו ביניכם להסכמות כלכליות, חוזיות, וכמובן הסדרי ראייה. ובהמשך, כשהתמונה כבר תהיה ברורה לכם, תוכלו לספר לילדות.
בצד האפשרות להיפרד מיד קיימת עוד אפשרות, שזוגות במצבכם לפעמים בוחרים בה, לפחות בתור פתרון ביניים, הכוונה להמשך התפקוד כיחידה הורית-כלכלית אל מול הבנות, המשפחה, השכונה והחברה, יחד עם הסכמה, בתוך הזוגיות, על "פתיחת הקשר". בצורה כזו, הילדות לא נפגעות, לפחות בינתיים, ובן זוגך יכול לבדוק ולהתנסות בנטייה המינית שלו.

גם את, במקביל, יכולה לייצר קשרים אלטרנטיבים, תוך כדי שאתם שומרים יחד על מסגרת המשפחה, למען הבנות. סידור כזה, גם אם יצליח למשך זמן מה, בדרך כלל ימיו ספורים. אחד מהצדדים, ולפעמים שניהם, יחושו בסופו של דבר שזו לא דרך להמשיך לחיות, ובסופו של דבר הגירושים יגיעו. יחד עם זאת, בינתיים תקבלו ארכה, פסק זמן, אפשרות להתארגן ולהתאושש, מבחינה נפשית. ייתכן שתרגישי שסידור כזה, גם אם זמני, יכול להתאים לך יותר.
בנושאים האלה, כמעט כמו בכל נושא בפסיכולוגיה, אין "נכון" או "שגוי". אין "אמת" או "שקר". יש מה שנכון לך, ומה שנכון לבעל שלך, ומה שיהיה נכון לילדות שלכם. ואת זה רק אתם לבד יכולים לדעת ולהחליט.
בכל מקרה, מאחר שמדובר בהתמודדות מורכבת ולא פשוטה, עבורך ובהמשך עבור הבנות, אנחנו מציעים לך לא להישאר לבד, אלא לספר ולשתף חברים וקרובים, על מנת לקבל תמיכה ומשענת. בנוסף, אם יש צורך, לגשת לייעוץ פסיכולוגי כדי לא לעבור את זה לבד.
בהצלחה לכם!