הומור סטנד אפ: החיים קשים?...אז צוחקים! (הרצאה-מופע הומור) 

הומור  סטנד-אפ

"החיים קשים?...אז צוחקים!"

הומור כנקודת מבט וכדרך חיים

(הרצאה/ מופע הומור/ סטנד-אפ . לפרטים והזמנות: רועי דגן. טל: 050-6416766).

"זה שאני כזו זה לא אומר שאני לא יכולה לבקר אחרים" (דודה אידה)

אז למה מלאכים עפים גבוה?   כי הם יודעים  לקחת את עצמם בקלות (המלאך גבריאל).

אכן, תכונה ראויה למלאכים. ואיפה אנחנו?  ומה איתנו?   רובנו כבני אדם הולכים ונהיים "כבדים" ורציניים עד להחריד עם השנים. ועל כך כבר נאמר: "מה לנו כי ניקח את החיים ואת עצמנו בכזו רצינות תהומית- הלו ממילא חיים לא נצא מכאן". אז כל עוד אנו מסתכלים על הפרחים מלמעלה (ולא מלמטה..ר"ל) אז כדאי שנעריך זאת ובעיקר נלמד לקחת את עצמנו והחיים ביתר קלות, ונהנה  עד כמה שאנחנו יכולים ומוכנים להרשות לעצמנו (כן, זה לגמרי עניין של הרשאה עצמית).

ויש לכך גם מימד פרקטי-פיזי. במחקר שנעשה נמצא שבכדי להציג פנים זעופים עלינו להפעיל כ-72 שרירים שונים בפנינו ואילו בכדי לצחוק יש צורך בהפעלת 30 שרירים בלבד. אז מדוע אנו מעדיפים בכל זאת להתאמץ להפעיל יותר שרירים ולהיות בעלי פנים כעוסים רוב הזמן?

קיימת ברירה בסיסית בחיים בין לפתח גישה הומוריסטית לחיים ולעצמנו המלווה בחיוך (בעיקר פנימי). גישה  של חמלה והתמסרות ,קבלה והשלמה עם חוויית הרגע הנוכחי, תהא אשר תהא.  הברירה האחרת הינה להיות פאתטיים בעלי הווייה שאיכויותיה הן  של נרגנות, תלונתיות ותחושת קורבנות מתמדת המלווה בחמיצות פנים לגבי כל המתרחש בחיינו ובכלל...

הומור אמיתי צומח, פורח ומשגשג היכן שישנה קלות בתפיסת החיים. היכולת להתעלות מעבר ל"צרות" היום יום ולדרמטיות היתר ומעבר לכובד ולכוח המשיכה. כי אלה מושכים אותנו למטה, למקום של שיתוק, תגובות מקובעות-אוטומטיות וחוסר ספונטניות.   הצורך להיות "בוגר אחראי", כדי שנחשב כרציניים מספיק בעיני החברה ובעינינו שלנו, גובר לא פעם על הקלות, הצחוק וה-Fun  ואנו משלמים את מלוא המחיר על כך בתשלומים של אבדן קלות ושימחת חיים.

מי שחפץ בהווייה קלילה יותר חייב לפתח ולהיות במודעות מתמדת לעולמו הריגשי כמו גם למחשבות והתגובות המנהלות אותו.  להיות מסוגל להתבונן בהם מגבוה תוך התעלות מעליהן או לפחות להתבונן בהן מהצד ולבחור כאמור לבוא ממקום אחר, רענן, יצירתי, ספונטני.  בסופו של דבר , כמו בתחילתו, זה עניין של בחירה -איזה איכות הווייה אני רוצה להעניק לעצמי - ולהיות?  (רצוי בענין זה שלא נהיה כמו וודי אלן כשנשאל איך הוא מרגיש בדר"כ ואז ענה "לא ממש טוב" וכשנשאל איך הוא מרגיש בשאר הזמן ענה: "ממש גרוע")

קיים סיכון מסויים ברגע שהחלטת ובחרת לסטות מה"עדר" ולההפך ליצור חופשי  וספונטני יותר, שלא תענה בהכרח לציוויים החברתיים-התנהגותיים המקובלים. יתכן ותחשב לאגואיסט, ואולי למוזר מעט, אך מה  זה בעצם משנה, כל עוד אתה זוכה בחזרה בחופש האישי שלך ובשימחת חיים מחודשת.."אנשים טוענים שאני  סובל מאי-שפיות.  טעות היא בידם, אני דווקא נהנה ממנה!!".

 וסיפור נוסף להמחשה: א' בא לב' וצורח על ב' שהוא ממש לא נורמלי.  ב' מסתכל עליו בהשתאות ושואל אותו "ואתה חושב שאתה נורמלי?"  "בטח" משיב לו א'.   ב' מחייך חיוך קטן של ניצחון ואומר לו "אם כך-אני שמח שאני לא נורמלי" .( אם כך נראית הנורמליות , אז תודה רבה. מי בכלל רוצה להיות נורמלי. תן לי להיות "לא נורמלי" ושמח בחלקי ובכלל, מה זו בעצם נורמליות? רק בבדיקות הדם שאני עושה כל יומיים אני רוצה שהתוצאות שתצאנה שתהיינה בגדר הנורמה ).

ובהומור כמו באהבה: "אנשים אומרים שהשתגעתי מאהבה ואני טוען שהאהבה (או שימחת החיים) שמורים למשוגעים בלבד" (מורואה).

·הומור הוא ביטוי מיטבי של "אינטלגנציה ריגשית" גבוהה ומפותחת. שיסודה ביכולת לבחור בתגובה  יצירתית ויעילה, למצב מסויים,  תוך התעלות מעבר לתגובה השגרתית הצפוייה בדר"כ. ("אדם ללא חוש הומור דומה למכונית הנוסעת בדרך כשהיא נטולת קפיצים ובולמי זעזועים" -הנרי פורד).

סיפור מהחיים:: אחד ממתין בבנק למנהל מורשה החתימה  שיושב ליד שולחן הכתיבה שלו, עונה לכל הטלפונים המתקבלים ונותן לממתין בתור העומד לפניו להמתין... ולהמתין...    הממתין קולט את הסיטואציה ומתחיל להתעצבן. אך במקום לבוא בטענה מלאת כעס אל המנהל ובכך לפתוח את השיחה ביניהם באנרגיה שלילית שמן הסתם עלולה לפגוע בסיכויו לקבל את ההלוואה המיוחלת (שכן, הבטחונות שבידיו הם לא משהו), הוא מבקש  את סליחתו של המנהל העסוק כאמור בשיחת טלפון עם לקוח אחר שהתקשר, ומבקש מהמנהל את מספר הטלפון הסלולרי שלו. "בשביל מה לך מספר הטלפון שלי?" שואל המנהל המופתע. "בשביל להתקשר אליך עכשיו" משיב הממתין. "אבל אתה ממילא נמצא כאן,  אז בשביל מה לך להתקשר אלי בטלפון?"..."כן" משיב הממתין "אבל אז כשאתקשר אליך- יש סיכוי שתואיל להתייחס אלי באופן מיידי יותר".. 

אופציה אחרת היא לכעוס מבפנים, להתלונן ב"שיחותינו הפנימיות" עם עצמנו, על נלוזות השירות ,והעיקר, להיות צודקים בעיני עצמנו עד כמה העולם הזה והאנשים  שבתוכו דפוקים. אך כמה רחוק באמת נוכל  להגיע עם גישה שכזו. ועל כך כבר אמר  אלברט איינשטיין בזמנו "יש שני דברים שהם אינסופיים. היקום בו אנו חיים וטיפשותו של האדם". וכן, הוסיפו אחרים ואמרו כי  "לכעוס פרושו - להעניש את עצמנו על טיפשותם של אחרים"

 השאלה המתבקשת היא מתי כבר נתחיל להבין ולהפנים  את העובדה שהעולם הזה איננו מושלם ושאין לו מחוייבות כלפינו לנהוג בנו  במידות של צדק- שאולי הוא אגדה יפה בלבד. ו"מה זה בכלל משנה אם אני צודק- אבל הבית נותר ריק!". ומרוב שאני כה "צודק" אף אחד כבר לא רוצה לחיות איתי או לא רוצה לשתף עימי פעולה. אז מה באמת יצא לי לבסוף מה"צדק הקדוש" שלי? מלבד העובדה שאני "צודק" ולאף אחד לא באמת איכפת, (אבל אתה לא מבין!- אני באמת צודק!!).

אדם עומד בתור לפני פקידת שירות בסניף הבנק שלו. ומשך ההמתנה מתארך..ומתארך...הפקידה מדברת בטלפון...מתייחסת לפניות מחוץ לתור...בקיצור...מעצבן אש...

בשלב מסויים עצביו של הממתין לא עומדים בעומס ופוקעים. "איזה מין שירות עלוב את נותנת"  מטיח הוא בפני הפקידה ההמומה...."בעצם  שתדעי שבזכותי את כאן.  שאני הוא זה שמשלם לך את המשכורת שלך".   הפקידה, מרימה את עיניה אליו ושולחת בו מבט בוחן. " אהה......באמת חיכיתי לך...איזה יופי שאתה כאן.  כבר הרבה זמן שאני רוצה לדבר איתך על איזה העלאה במשכורת"

השימוש בהומור, ברגע האמת,  יכול גם להיות מאד פרקטי ו"להחליק" סיטואציות בחיים. יום אחד עצר אותי שוטר עת רכבתי על אופנועי וביצעתי "פניית פרסה" במקום שהיה אסור. השוטר שעצר אותי שאל בטון רציני- "לא ראית את התמרור שאוסר על "פניית פרסה". "כן", השבתי, "ראיתי את התמרור ...אבל לצערי לא ראיתי אותך"...השוטר חייך...ושלח אותי לדרכי ללא דו"ח.

הומור דורש מאיתנו להיות בני אדם אותנטיים ויצירתיים. לבוא מנקודת מבט רעננה, בלתי שיגרתית. וכדוגמה- כולנו מרגישים ויודעים ש"מערכת החינוך" במדינה פשטה את הרגל. מדברים הרבה על אובדן הסמכות ההורית מחד ושל המורים- מאידך. והאלימות חוגגת. אין זה מפתיע שכך נראית מערכת החינוך שלנו כשה"ריטאלין" הפך לחזות הכל וכדרך ההתמודדות הכמעט יחידה עם ילדינו. השאלה האמיתית היא - מי בעצם צריך את ה"ריטאלין"?

"יוסי מפריע בכיתה והמורה מזמינה את הורין לשיחה ואומרת להם שיוסי סובל מהפרעות קשב והוא חייב לקחת כדורי "ריטלין". ההורים אומרים למורה שכבר ניסו בעבר לתת לו ריטלין אך הוא סרב לקחת וגם פחד מהסטיגמה. המורה חשבה רגע, במוחה ניצנץ רעיון והיא אמרה להורים: " אין בעיה, יש לי רעיון. ברגע שיוסי יתחיל להפריע בכיתה, אני אבקש ממנו לגשת לחדר המורים ולהכין לי כוס קפה. ליוסי יהיה את מפתח התא שלי ושם יש חפיסה עם כדורי "ריטלין" ואז יוסי יפתח את התא יטול כדור ריטלין לפיו והכל יהיה בסדר, אף אחד לא יראה ולא ידע".  ההורים שומעים ומספרים בבית ליוסי על הרעיון. יוסי מסכים.  אחרי שבוע שואלים ההורים את יוסי- "נו יוסי- איך העניינים בכיתה?" ..יוסי משיב שהכל טוב. "איך  זה קורה לדעתך?" שואלים ההורים את יוסי ,ויוסי משיב- "מה הבעיה? ברגע שהמורה שולחת אותי להכין לה קפה, אני מוציא כדור ריטלין מהתא שלה, שם לה בכוס הקפה ומביא את הכוס לכיתה, המורה לוגמת בהנאה את  הקפה  ומאז הכל סבבה בכיתה- ממש רגוע".  

  ומה הפלא שזה המצב עם צעירינו? ..אנו מנסים ללמד אותם דברים משעממים שברובם אינם רלבנטיים לחיים העכשוויים שלהם . אנו מנסים להנחיל להם ערכים שאינם תמיד אותנטיים עבורנו ושאנו איננו באמת מנסים לחיות על פיהם ולא פעם חיים בהתאם לערכים ההפוכים מהם... "לפני שנלמד את ילדינו להיות הוגנים עלינו ליצור עולם שיתנהל באופן הוגן". ולהלן כמה דוגמאות פרקטיות,מהחיים האמיתיים כפי שילדינו מגלים אותם מהטלויזיה, סרטים, אינטרנט וכיו"ב:

אל- קפונה נהג לומר: "עם חיוך ואקדח הצלחתי תמיד להשיג יותר מאשר עם חיוך בלבד".

ילד אחד התפלל כל יום לאלוהים שיעשה עימו חסד ויתן לו זוג אופניים...יום אחד נפקחו עייניו בתובנה מדהימה...הוא גנב זוג אופניים ומאז הוא מתפלל בכל לילה שאלוהים יסלח לו...

ילד איטלקי יושב ליד שולחן הכתיבה בחג המולד, וכותב רשימת בקשות לישו. בהתחלה הוא כותב: "ישו היקר, הייתי ילד ממש טוב כל השנה, אז אני רוצה שתביא לי לחג המולד..." ואז הוא מסתכל על המכתב, מועך אותו בתיסכול וזורק אותו לפח. הוא לוקח חתיכת נייר חדשה ומתחיל לכתוב: "ישו היקר, הייתי ילד יחסית טוב חלק בלתי מבוטל מהשנה, לכן אני רוצה שתביא לי מתנה לחג מולד..." ושוב  הוא מסתכל על מה שכתב, מועך וזורק לפח.   לפתע צץ רעיון בראשו של הילד האיטלקי. הוא רץ ונכנס לחדר של אמו, לוקח פסל של הבתולה מריה ונועל אותו בארון הבגדים. לאחר מכן, הוא לוקח פיסת נייר חדשה ורושם עליה: "ישו היקר, אם אתה רוצה לראות את אמא שלך שוב בפיסה אחת- אז..."

פילוסופיית החיים שלנו (והשפעתה על מידת ההומור שלנו):

 לפילוסופיית החיים שלנו (תפיסות/ הנחות/אמונות) יש משמעות מכרעת על חוש ההומור שלנו והיכולת שלנו להתעלות ולקחת את החיים בקלות הראוייה.(למרות שהחיים כידוע וכמורגש לא תמיד קלים).

אם אנו תופסים בחווייתנו הבסיסית ביותר את החיים כמקום מאיים ומפחיד. אם אנו חיים עדיין ב"תודעה אסונית"  ("אויי וועיי" - יידיש), שהצרה  מאיימת לזנק עלינו מעבר לכל פינה חשוכה.  אם אנחנו פסימיים חסרי תקנה, אז נידונו לחיים חרדתיים, כבדים ומתגוננים תדיר,  שם ההומור לא יכול לחיות ולהתקיים. שם ההומור  מת מחנק  "בטרם עת".  אמנם יש האומרים ש"פסימיסט הוא בעצם אופטימיסט מנוסה" אך את זה כבר נשאיר לציניקנים..

אך אם תפיסת החיים שלנו היא קלה ואופטימית יותר. אם אנחנו מוכנים להיפגע, ולמרות הכל,להתנחם ולהתחדש. 

("אלוהים נתן לנו את הדימיון בכדי לפצות אותנו על מה שאיננו. ואת ההומור בכדי לנחם אותנו על מה שהיננו") 

אך אם אנחנו עדיין מסוגלים לחייך בהבנה אל מול קשיי החיים (במיוחד בזמן כשהחיים "מחרבנים" עלינו)  או אז אנו יכולים להיות בני-ברית של ההומור, שירצה מעצמו לחבור אלינו. (פתגם - איזה?- סיני כמובן , אומר "אדם עצוב לא כדאי שיפתח חנות").   החיים נותנים תמורה מלאה למי שמוכן לקחת אותם בקלות ולוותר על רצינות היתר והנירגנות, להבין שהחיים הם לעיתים בדיחה גרועה וכל זאת בדר"כ על חשבוננו ושמאד כדאי לא לקחת זאת באופן אישי, כמכוון כנגדנו. (מזכיר לי את הפרסומת שהיתה בזמנו ברדיו: "איך שיצאתי מהבית לבוש בחליפה היפה והיקרה שלי, קפץ עלי הכלב בכניסה לבניין ומרח עלי את כל הבוץ.  איך שהלכתי במדרכה עבר אוטובוס והשפריץ עלי שלולית מי גשם עם כל הבוץ. ואז באתי למשרד והבוס בדיוק עבר ושפך עלי את הקפה השחור עם כל הבוץ"...(אוףף..אז מה עושים עם יום "בוצי" שכזה...)

פילוסופיית החיים שלנו קשורה גם בתפיסתנו האישית "מאיין באנו ולאן אנו הולכים" ומשפיעה על מידת הערכתנו העצמית .   ולדוגמה: ילד בא אל אביו ושואל אותו בתהייה אמיתית: אבא, מאיפה באו בני-האדם?...מה מוצאינו המקורי?".  האב חושב רגע ומשיב לו שמוצא האדם מהקוף (דארוין).   למחרת- הילד הולך אל אימו ושואלה: "אמא -מאיפה בא האדם?...מה מוצאנו?...חשבה האם לרגע והשיבה : "מאלוהים, מאדם וחוה,מגן-עדן, מאהבה. ". ואז הילד אומר לה : "אבל אבא אמר לי אתמול שמוצאינו מן הקוף"...האם שוב חשבה כמה שניות והשיבה לבנה התוהה: "טוב, תראה, אבא דיבר כנראה על המשפחה שלו ואילו אני מדברת על המשפחה שלי"....(אז מאיפה באמת באנו?...או מה שיותר חשוב- מאיזה מצב תודעתי אנחנו בוחרים לבוא?...

עלינו גם להכיר בכך (באם טרם הכרנו) שתחושותינו והפרשנויות שלנו לגבי המתרחש בחיינו תלויות לא במעט ב"נקודט המבט" שלנו על החיים ולכל אחד מאיתנו נקודת מבט מעט שונה.  ("דברים שרואים מכאן לא רואים משם") וכך, מה שניראה לאחד כצרה  יכול להראות לאחר כברכה.  "יהודי חרדי הולך ביער ולפתע הוא רואה מזוית עינו אריה המתכוון לזנק עליו ולטרפו חי. הדתי נחרד ומוציא מכיסו ספרון "תהילים" ומתחיל להתפלל לאלוהים. לפתע הוא רואה כי גם האריה מוציא סידור ומתחיל להתפלל.   האריה בסקרנותו ובטרם יטרוף את החרדי שואל את היהודי מה הוא קורא? ומשיב לו החרדי שהוא קורא פירקי תהילים לאלוהיו להצלת נשמתו.  ולשם מה אתה מחזיק סידור תפילה בידיך שואל החרדי את האריה והאריה משיב "חזרתי בתשובה לא מזמן ואני  אומר בירכת המזון"

נקודה נוספת להמחשה הקשורה לפילוסופיית החיים שלנו הינה האם אנו יודעים להכיר תודה ל"יש" בחיינו ולהעריכו או שאנו מתמקדים ב"אין" שבחיינו וכתוצאה מכך מרגישים תמיד חסרים וממורמרים.

סיפור מהחיים:.   יום אחד עמדתי בתור לקופאית בסופרמרקט בגבעתיים שם נהגתי לבצע את קניות המזון שלי. לפני, בתור לקופאית עמדה אישה מבוגרת ובטון נירגן ומתלונן התווכחה עם הקופאית עד כדי דיבור גבוה וקשה. לכשהלכה הלקוחה מעל פני הקופאית הגעתי אני לראש התור. הקופאית שהייתה ממוצא רוסי ודיברה במבטא כבד והייתה עדיין נסערת מהיחס הקשה והלא הוגן שקבלה מהלקוחה הקודמת, פנתה אלי,  הצביעה לעבר הלקוחה המתרחקת ואמרה לי: "אתה רואה אישה זו - אשה קשה.  היא רואה רק חור של בייגלה.  היא לא רואה את הבייגלה. רק  חור של בייגלה היא רואה. ובגלל זה יש לה כאלה פנים "פארביסינע" ("אכולים" מקומטים"- ביידיש)

כך סיכמה בפני הקופאית את אישיותה של הלקוחה הקודמת. חייכתי לעצמי למשמע האבחנה   ובכך גם העניקה לי הזדמנות לשאול ולבחון את עצמי (ולא בפעם הראשונה)- ומה באמת איתי? - או מה אנחנו רואים בחיים? או על מה ממוקדת תשומת הלב שלנו - האם על ה"יש", או על החור של ה"אין" (ועוד מתלוננים על כך).

ברגע שאדם מתעורר לראשונה למצב האמיתי של תודעתו והווייתו (The being of human beings )  עשויה זו להיות חווייה די מזעזעת.

המעבר מ"שוק המציאות" (bargains market ) - ל"שוק המציאות" (reality shock) עלול  לעיתים להיות קשה ופוגעני. שכן, מסתבר, כפי שאנו לבטח כבר יודעים, ש"זה לגמרי לא קל להיות פה בכלל" (כדברי השיר של שלום חנוך "בגילגול הזה").

  מתוך מחקרים שנעשו, מרבית בני אדם לא יודעים מי הם באמת. הם חיים כתוצאה מכך בבערות ובאשליה קיומית וגורמים לעצמם ולאחרים סבל רב. (ועל כל כבר אמר הבודהה בזמנו: "לוהט מחמדנות ותאוה. בוער מכעס, קינאה ושינאה. מבולבל מאשליה. רוחו אחוזת דיבוק,  ומבלי דעת נתון הוא לשליטתה. וכך, מבלי משים, בוחר הוא ברע, בעבורו ובעבור זולתו, וצער וכאב הן מנת חלקו"). 

וזה מזכיר לי סיפור על אחד שהלך לפסיכולוג בכדי למצוא את עצמו. הפסיכולוג הקשיב לו בקשב רב ולבסוף נותן למטופל את אבחנתו: "אכן באמת אתה לא יודע מי אתה ועליך למצוא את עצמך האמיתי ובכך אני יכול לסייע לך . אך עליך לקחת בחשבון כי תהליך זה יהיה לא קצר ועשוי לקחת כך וכך פגישות ויעלה לך כך וכך כסף. הקשיב המטופל, חשב לעצמו כמה דקות ואז השיב לפסיכולוג: "אתה יודע מה?- בוא ונעשה הסכם. כשאמצא את ה"אני האמיתי" שלי הוא כבר ישלם לך את שכרך"                          

צדק מי שאמר ש"יום ללא צחוק הוא יום אבוד מבחינתי".  ועוד הוסיף אחר ואמר : "כבר מזמן בטח הייתי מתאבד עם עצמי אם לא הייתי מסוגל לצחוק על עצמי" .   וכבר דובר גם רבות בזכות כוחו המרפא של הצחוק וההומור.  כדאי לשים לב לדברי שלמה המלך- שהוכר כחכם באדם -"לב שמח ייטיב גהה (בריאות-החלמה) ורוח נכאה תייבש גרם "(עצמות)  - משלי י"ז כ"ב. 

ה"מיינד" (המוח) האנושי יכול להיות לעיתים כה "מטורף" עד כי בני אדם הולכים ומאבדים את שפיותם תוך כדי כך שמחשבותיהם (בדר"כ השליליות) הולכות ומשתלטות עליהם. ה"עבד קם על אדונו"  המיינד (mind)- שאמור היה לעמוד לשרותנו לצורך החשיבה הרציונלית שלנו (כשאנו נזקקים לה) השתלט על כל חלקה טובה באמצעות "שיחות פנימיות" שהוא מנהל עימנו. במסגרת "שיחות" אלה, שאנו כה מזדהים עימן,  אנו מוזהרים שוב ושוב מפני איומי החיים. המיינד ניזון מפחד אותו הוא משליט עלינו וכך חיינו מנוהלים ע"י "תסריטים" שליליים להחריד בזמן שהשמש זורחת בחוץ והכל תקין ב"כאן ובעכשיו" של חיינו. המבינים באמת אומרים ש"המציאות הינה בדרך כלל  הרבה יותר נחמדה ומתחשבת בנו מאיך שאנחנו מתייחסים אליה ומצפים ממנה"  ...או בגירסה מעט אחרת- "היום הוא בעצם המחר של האתמול, שכל כך פחדת ממנו"

ובהקשר זה אמר כבר מארק טוויין בזמנו- "צרות רבות היו לי בחיי אך רק מקצתן ארעו  באמת". כלומר, רוב הצרות בסופו של דבר הן רק בראש שלנו. כמה חבל ששם אנו בוחרים, בלי משים, לבלות את מיטב זמננו ושנותינו היפות ("הנעורים הם דבר נפלא רק חבל שהם מבוזבזים ע"י אנשים צעירים ובלתי מנוסים כל-כך")..

ולסיום...בתום אחת מהרצאותיי ניגשה אלי גברת הדורה ומבוגרת ואמרה לי בחיוך ובמבטא ייקי כבד "ההרצאה שלך הייתה כמו חצאית מיני על רגלי בחורה  חתיכה , צעירה ויפה.   זה היה מספיק קצר כדי לגרות את "העניין"... ומספיק ארוך כדי לכסות את "העניין"  ...

אז אם  נותרתם רעבים לעוד...השאר בהרצאה/ מופע  "החיים קשים?...אז צוחקים!"  (בה לא תפסיקו לצחוק ..וגם לבכות + תקבלו ערך מוסף לחיים שפויים יותר.

ההרצאה/ מופע מועברים ברוח קלילה ומשעשעת תוך אינטראקציה עם הקהל.ניתן ללוות את ההרצאה בהפעלות קלות ומשחקי אימפרוביזציה משעשעים והכל בהתאם לנכונות ההשתתפות של חברי הקבוצה).

לפרטים והזמנות: רועי דגן. טל: 050-6416766.

 (לצפייה בקטע וידאו שלי מתוך תוכנית טלוויזיה "המקצוענים" (כמומחה להומור) יש להיכנס לקישורית הנ"ל:

        http://www.youtube.com/watch?v=mLXz5rwFv8w  

-------------------------------------------------------------

 על הכותב:  רועי דגן (עו"ד ואיש עסקים בדימוס). מרצה/ מנחה סדנאות/ יועץ ארגוני  בנושאים של התפתחות תודעתית ואישית בחברות וארגונים . מאמן אישי (קואוצ'ינג). נסיון מעשי של 25 שנים..

·        לתגובות ניתן לפנות לטל: 6416766 -050 mail:roeedg@012.net.il 

 ------------------------------------------------------------------------------------

תגיות: הומור, הומור, הומור, יסודות ההומור, יסודות ההומור, יסודות ההומור, הרצאה הומור, הרצאה הומור, הרצאה הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור, הומור,הרצאה, הרצאה, הרצאה.

מרצה הומור, מרצה להומור, הרצאה בהומור,מופע הומור, סטנד-אפ, סטנד-אפ,סטנד-אפ,  מרצים ,מרצים, מרצים, מרצים, מרצים, מרצים, מרצים

הרצאות, הרצאות, הרצאות, הרצאות בהומור, הומור-הרצאות, מרצים להומור, הומור-הרצאה, הומור הרצאות, הומור הרצאות, הומור הרצאות, הומור הרצאות, הומור מרצים, הומור מרצים, הומור מרצים, הומור מרצים, הומור מרצים