מה שלי ומה שלך? הכל נשאר במשפחה 

באחת השבתות, בעודי עסוקה בהכנות לטיול, עומדת במטבח ומפוררת את חלקי העוף המכובס מן המרק של שבת אל תוך קערה, חלפה בראשי מחשבה, הנה אני עושה מה שהיה נהוג בבית הורי. מכינה סלט עוף קר לפיקניק של שבת, בדיוק כמו אמא שלי, ובמעשה הזניח הזה אני מנחילה לילדי שגרות קטנות של בית שעוברות מדור לדור.

היום, לאחר גירושי, אני מוצאת עצמי כמעט מבלי משים חוזרת לשגרות המוכרות לי מילדותי האהובה. מפליא אותי, הצורך שלי הכמעט קיומי, גם עתה בגילי ואחרי כל כך הרבה זמן מאז שפרשתי כנפיים, להרגיש שייכות לשורשים, לערכים, לסיבה. ועוד יותר מכך העובדה שמרגע שהתפרקה החבילה חזרתי באופן תת מודע לבית אבא. אני חוזרת לעשות דברים שאני מכירה מילדות. לא רק סלט עוף כמובן. טיולים בסוף השבוע, מסורות של חג ושבת שזנחתי עד כי נדמה ששכחתי, ארוחות ערב משפחתיות במהלך השבוע מלאות בשיחה ולמידה.
עתה אני חוזרת לשם, למקומות המוכרים בליבי ובזיכרונותיי. אני מרגישה שוב בבית.

לפני שנפרדתי מבעלי והתגרשתי המחשבות הללו היו אחרות. בכל פעם שעשינו משהו בבית ביחד שנינו או במשותף עם הילדים, בין אם מעשה של שגרה ובין אם אירוע מיוחד העומד בפני עצמו, הרגשנו כיצד אנו ביחד יוצרים את מאגר הזיכרונות של ילדינו, זיכרונות אליהם הם יערגו לכשיגדלו. דיברנו על כך במודע. יש משהו מאוד מרגש בידיעה כי אתה יוצר את מטען העבר עבור ילדיך שלך.
החל מן הדברים השגרתיים של היומיום כמו מה מתבשל בסירים ואילו ריחות מתפשטים בבית, סדר היום, חלוקת התפקידים בין כולם, מה ממלא את החלל קולות שיחה או שירה, טלוויזיה דולקת או מוסיקה ברקע, מסורות של חג ושל בוקר שבת, ההווי המשפחתי של נסיעות ארוכות, הומור פרטי משותף, ביטויי לשון, ועוד ועוד.

התחושה הזו המרגשת סייעה לשנינו להיפרד ממסורות ישנות מבית אבא-אמא עליהם היה לנו קשה לוותר, הן מתוך ההרגל והן רגשית. כך במהלך השנים השתרשו בביתנו מנהגים מאפיינים לבית המשותף שבנינו. חלקם לקוחים מבית הורי, חלקם מבית הוריו ואחרים חדשים, פרי רצוננו וערכינו שלנו בלבד.
אני זוכרת, כשהילדים בגרו מעט נהגנו לנסוע בקיץ מידי יום שישי לים, לשהות שם את שעות בין הערביים והערב המוקדם, מוותרים על ארוחת השבת המסורתית והטקסים הנילווים אליה. אני זוכרת איך הייתי קרועה בין המסורת הטבועה בי, על ערכיה ועל מה שהיא מסמלת עבורי ובתוכה, כמובן, הרצון להנחיל לילדי את אותם ערכים עליהם גדלתי אני, לבין נטיית הלב לעשות דבר מה חדש מהנה ומיוחד בפני עצמו. המחשבה כי אלו הזיכרונות שאני בונה עבור ילדי, סייעה לי בשינוי הזה.
ולא, לא איבדנו את המסורה הישנה, היא שבה לשכון בביתנו בכל שנה מחדש עם סיומו של החופש הגדול.

באחד הערבים, לאחר הפרידה שלי ושל בן הזוג שלי, אמרה לי ביתי הבכורה כי היום, כאשר הם, הילדים, מחלקים את ימיהם בין שני בתים, שני בתי אב נפרדים, היא יכולה להבחין מה היה חלקו של כל אחד מאיתנו ההורים, בבית המשותף כשהיה. מה היה שייך לאבא ומה היה שייך לאמא כדבריה. חייכתי והסתקרנתי וחשבתי איזה שיקוף נפלא היא עושה עבורי, כמה אפשר ללמוד מהילדים. ובכלל, זה היה מרתק משום שעדיין, אחרי כמעט עשרים שנות נישואין, המשיכה להתקיים בין שנינו מובחנות ברורה. אולי משום שאנו כל כך שונים זה מזו הדבר בלט מאוד לעיניה, ואני מניחה שגם לעיני הילדים הצעירים יותר.

מה יהיה כשהם יתחתנו ויבנו בית משלהם? ברוח הימים של היום, אולי גם בני הזוג איתם הם יחלקו חיים, יבואו מבית של הורים גרושים. זה כבר נשמע לי מורכב ומסובך, ליצור יחד את החדש שלהם מתוך ארבעה בתים שונים. מעשה אומנות של ממש.