סיפורים וטרינריים - הדבקה בין דורות 

הזוג כהן וכלבם פיצי

לפני מספר שנים יצא לי לטפל במקרה מיוחד במינו. נכנס אליי למרפאה זוג מבוגר, ניצולי שואה, עם מספר מקועקע על זרועם.

ברשותם היה כלב טרייר קטן וצעיר כבן 8 חודשים בלבד. טענתם הייתה כי הכלב משתעל מזה מספר ימים ללא הפסקה.

שיערתי שמדובר בשיעול המכלאות, ובדקתי בעדינות את גרונו של הכלב, אולם פרט לאי נוחות מופגנת, לא פצח הכלב בשיעול מיידי כמצופה בשפעת הכלבים.

חומו היה מעט גבוה מהרגיל, וקצת ריר נטף מזוויות פיו. בשלב כלשהו התחלתי לחשוד שמא מדובר במקרה של כלבת, לפיכך חבשתי כפפות על ידיי , שמתי מסיכת ניתוח על פניי, וחסמתי את פיו של הכלב בזמם.

תוך כדי שאני מטפל בו שמתי לב כי האישה משתעלת קלות לתוך מטפחת ממשי שהחזיקה בידה, ואילו הגבר משתעל גם הוא בעדינות, לתוך שולי צווארון המעיל שלבש, אף על פי שמזג האוויר היה חם למדי.
בינתיים ראיינתי את הזוג שלפני והם התחילו לדבר בשטף הולך וגובר.

הסתבר שהם ניצולי שואה שניהם, היא ממוצא אוסטרי והוא סלוניקאי, הם הכירו בקפריסין לאחר שגורשו מחופי הארץ כמעפילים בלתי לגאליים, התחתנו בקפריסין ושם נולד בנם הראשון.

במשך השנים הבעל עבד בארץ כסבל וכמעביר דירות, ואשתו נשארה בבית וטיפלה בילדים ואח"כ בנכדים.

כיום כולם גדולים ומטופלים במשפחות משלהם, ובכדי שלא להיוותר עריריים ובודדים, החליטו לאמץ את הכלבלב הזה, לאחר שמצאו אותו ברחוב מספר חודשים לפני כן.

חשדי בכלבת גבר, כיוון שהם לא טרחו לקחת את הכלב לווטרינר, ולמעשה אני הייתי הווטרינר הראשון שהם הכירו ובמשתמע הגור לא קיבל שום חיסון וטיפול כלשהו.

תוך כדי שהקשבתי לסיפורם, ובחנתי את הכלב בעיון, צף ועלה ממעמקי תודעתי זיכרון של סיפור מוזר שחוויתי ממש באותם ימים.

באותה תקופה נסעתי פעמיים בשבוע לקריית חיים בכדי ללמד שם את הקורס של עוזרי וטרינר.

אחת מן התלמידות בכיתה הייתה בתה של המנהלת של אשכול הפיס שבו לימדנו, בחורה נאה, צחקנית ומלאת חיים בשמינית, ששילבה את הלימודים בתיכון עם לימודי המקצוע.

הנערה הקפידה להתייצב לכל שיעור בזמן. יום אחד היא לא היגיע, ואימה הודיע לי שהיא חולה. בחמשת השבועות הבאים חדלה להופיע לשיעורים, ואז שאלתי את אימה מה קרה לה?

הסתבר שהילדה מאושפזת בביה"ח רמב"ם עם דלקת ריאות קשה וכרונית. באותו היום הגיעו בדיקות המעבדה, והתברר שזו לא סתם דלקת ריאות טריוויאלית אלא שחפת!

מה פתאום שחפת בשנות האלפיים, בישראל, במשפחה מבוססת ובריאה בד"כ?

בתחקיר אפידמיולוגי שביצעו שירותי הבריאות, התברר שהסבא של אותה נערה הינו ניצול שואה אשר בצעירותו חלה בשחפת במחנות.

למזלו הוא חולץ ע"י חיילי בנות הברית, וטופל ממושכות בסנטוריום באירופה. עם החלמתו הוא עלה לארץ והקים כאן משפחה.

כיום, בגיל הזהב, נוהג הסבא מדי פעם לעשות בייביסיטר לנכדיו, ומסתבר שחיידק השחפת שקינן בגופו 50 שנה, שב והתעורר, ומכיוון והמערכת החיסונית של הסבא כבר אינה כשהייתה, הרי שהסבא בעצם הדביק את נכדיו במחלה, גם אם הוא עצמו נראה לכאורה בריא לחלוטין.

לפיכך, שאלתי את בני הזוג המבוגר במרפאתי האם מי מהם היה נגוע בשחפת בצעירותו במחנות.

שניהם הופתעו מן השאלה, אולם השיבו עליה בחיוב. נטלתי דגימה מלועו של הכלב, בחנתי אותה במיקרוסקופ, והבחנתי בחיידקים רבים דמויי מקלונים.

שלחתי דגימה מן הריר למעבדה וביקשתי שיזדרזו בבדיקה. במקביל הרמתי טלפון ללשכת הבריאות המחוזית ודיווחתי על המקרה. כמו כן טלפנתי לבנם של הזוג, הסברתי לו על חשדי, והוא הגיע עד מהרה במכוניתו ולקח את בני הזוג לביה"ח תל השומר.

לאחר מספר שעות הגיעה התשובה החיובית מהמעבדה, התברר מעל לכל ספק כי הכלבלב נגוע בשחפת אותה קיבל מסתבר מבעליו המבוגרים והחביבים.

טיפלנו בכלב במשך שבוע במרפאה תוך שאנו נוקטים באמצעי הזהירות המתבקשים, ולאחר שבני הזוג השתחררו מבית החולים, זכיתי לראות פגישה נרגשת ביותר בין זוג הזקנים לכלבלבם שהבריא.

הם גם הודו לי מאד על כך שלא זו בלבד שהצלתי את כלבם, אלא גם אותם עצמם. לא עלה על דעתם כלל שייתכן והכלב חולה כיוון שנידבק מהם.

לא מעט אנשים חוששים מכלבים כמעבירי מחלות, ולא מודעים לעובדה שגם בני האדם עלולים להעביר מחלות לחיות המחמד שלהם.