מאת: פרופ' זוהר בן-אשר
סדרת המשברים, בחודשים האחרונים, בשוקי ההון והמטבע האסיאניים עוררה, בקרב חוגים כלכליים ופוליטיים במערב, שאלות לגבי עתידו של האזור שעד לא מכבר נחשב ליהלום שבכתר הכלכלה העולמית.
לאמירות כגון "הבלון התפוצץ" או "הגיע רגע האמת" נלוו הערכות כי אסיה תפסיק להיות המוקד המרכזי של צמיחה כלכלית. התמוטטות המערכת הבנקאית בשל חובות רעים וקריסת שוקי הנדל"ן - שהיו היעד המרכזי של הכסף החם באסיה, נראים לרבים כמאפיינים המרכזיים של העידן האסיאני הבא. משקיעים תוהים אם כדאי להמשיך לעבוד באזור.
אולם האמת היא שמוקדם עדיין להספיד את אסיה כמרכז אדיר של צמיחה כלכלית. המשבר הוא אמיתי, אולם זה הינו משבר של שוליים וכדי להבין זאת יש לבחון את הכלכלות האסיאניות במונחים כוללים יותר ואסור להסתפק בהתבוננות מרפרפת על הרפתקאות שוקי ההון והמטבע. בעיקר משום שאלה פועלים, במידה רבה, במנותק - או במקביל - לכלכלות הלאומיות הבסיסיות של ארצות האזור.
הביקורת על הכלכלות האסיאניות מכוונת את חיציה לכמה מוקדים: (א) ריכוזיות יתר ופרוטקציוניזם מצד הממשלות המקומיות; (ב) היעדר שקיפות של מנגנוני קבלת ההחלטות הכלכליות; (ג) היעדר תשתיות כלכליות מתאימות - בעיקר בשוקי ההון; (ד) רגולציית-יתר.
אולם, יש לזכור כי בניגוד למקובל במערב, השחקנים המרכזיים בשוקי ההון של אסיה אינם הגורמים המקומיים. אם בארה"ב למעלה משליש האוכלוסייה משתתפת בפעילות בשוק ההון, באסיה חלקה של האוכלוסייה המקומית הינו אחוזים בודדים. עיקר המשקיעים הינם מה שנקרא "משקיעים מוסדיים" מהמערב. הם אלה המניעים את גלגלי הבורסות האסיאניות והקובעים את רמות המחירים בהן. הכספים המתגלגלים בבורסות הללו אינם מופנים, על דרך הכלל, לטיוב הכלכלות המקומיות. מבחינה זו, אין כמעט קשר בין מה שמתרחש בבורסות אל מה שקורה בבתי-החרושת או בשדות של ארצות אסיה. הפעילות הכלכלית המקומית המונעת על-ידי הבורסות מצטמצמת בעיקר לשוקי הנדל"ן - ואלה אינם המקור לחוסנה של הכלכלה.
רק כדי לסבר את האוזן והעין, כדאי אולי להזכיר כי הונג קונג, למשל, איננה רק בעלת יתרות מטבע שאין כמותן במערב, אלא שהתוצר הגולמי המקומי לנפש בה עולה על זה של כלכלות מפותחות כמו אלה של גרמניה, צרפת או בריטניה. יתרה מכך, הכלכלות האסיאניות עסוקות במידה רבה בנושאים שאינם עולים על סדר היום של המערב, כמו ביעור העוני (מדד העוני הרשמי הוא הכנסה של פחות מדולר ליום) - והן עושות זאת בהצלחה מרובה. באינדונזיה, למשל, ירד שיעור העוני בעשרים השנה שבין 1975 ו-1995 מ-64% ל-11%; יתרה מכך, האזור האסיאני מושך אליו השקעות פרטיות שאינן עוברות דרך הבורסה בשיעורים מרשימים. בשנות התשעים נרשמה עלייה בהשקעות אלה והגיעה לשיעור של 40% מכלל ההשקעות בארצות מתפתחות. משנת 1996 - שבה היה סכום ההשקעות הללו למעלה מ-109 מיליארד דולרצמח סך-כל ההשקעות הישירות עשרות מונים. במקביל, שיעור החסכון הממוצע באזור האסיאני ממשיך להגיע כדי שליש מהתמ"ג ויותר מפי שש מכלל ההשקעות הזרות - מה שמאפשר השעה מקומית בשיעורים גבוהים בחינוך והכשרה מקצועית.
לצד הנתונים הללו יש להביא בחשבון כמה גורמים נוספים שלהם השפעה כל הכלכלות באסיה. ראשית, הצמיחה המהירה גרמה ליצירת לחצים ומתח על הכלכלות המקומיות. נוסף לכך, גם הירידה בשיעור הביקושים העולמיים שנרשמה השנה תרמה ללחצים אלה. תנודת הדולר יחסית לין היפני הקשתה אף היא על הכלכלות המקומיות שכן חלק ניכר מהמטבעות המקומיים עדיין קשור לדולר והתנודות בו מקשות על כושר התחרותיות של המטבעות המקומיים. כתוצאה מכך עלתה רמת הגירעון המסחרי כאשר תיקוני מטבע היו קשים לביצוע בשל מערכות חלשות של פיקוח ורגולציה פיננסית (ולא עודף רגולציה). כל זה הוביל לכך שהמטבעות המקומיים הפכו לפגיעים יותר ומכאן גם - ליעד מפתה לגורמים ספקולנטיים. כך, בעוד שהפעילות הכלכלית היצרנית המשיכה לפעול תוך התרחבות, התערערו שוקי המטבע ובעקבותיהם שוקי ההון הקשורים אליהם. הגורמים הפיננסיים נטלו הלוואות חיצוניות לצורך פעילות יזמית מקומית - בעיקר בשוק הנדל"ן - ויצרו לחצים נוספים על המטבעות המקומיים ומכאן עד למשבר הדרך הייתה קלה וקצרה.
הבעייה, אם כך, איננה של רגולציית-יתר, אלא של היעדר ראייה ארוכת-טווח וכוללת. הפתרון מובלע במדיניות הפיתוח המקומית של ארצות אסיה. אם אלה תמשכנה במגמות הקודמות של הסבת השקעות לאומיות לפרוייקטים יצרניים ולפרוייקטים של חינוך ותשתיות, כי אז לא רק שהמשבר יחלוף, אלא שאסיה תשוב להיות גורם מוביל ומרכזי בכלכלה העולמית וגם שוקי המטבע וההון המקומיים יתייצבו.
מבחינת יחסי הכלכלות המקומיות עם שוקי העולם, משבר המטבעות הפך את המוצרים האסיאניים ליותר תחרותיים ואטרקטיביים. דבר זה יוצר קושי מסויים מבחינת מאזן הסחר של ארצות אסיה עם שותפות הסחר שלהן במערב. ארה"ב, למשל, מייצאת פחות מ-10% מכלל היצוא שלה לאזור. אמנם שיעור זה מציין עלייה חדה לעומת שנים קודמות (חלקה של אסיה ביצוא האמריקאי סוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים היה רק 4.6%) אולם זה הינו חלק קטן לעומת היצוא האמריקאי ליעדים אחרים (למשל, אמריקה הלטינית, המנקזת אליה כ-18% מכלל היצוא האמריקאי, כאשר אפילו ב-1989 הייתה יעד ל-11% מכלל היצוא האמריקני). היצוא האמריקאי לאסיה יהיה יקר יותר ולפיכך פחות אטרקטיבי. דבר זה יביא לגידול יחסי בחלקם של מוצרי ההון וההשקעה על-חשבון מוצרי צריכה. משבר שוק הנדל"ן המקומי יאפשר הפניית השקעות לפיתוח כלכלת הייצור - מה שיוסיף לחוסנה של הכלכלה המקומית. נכון שמבחינה פוליטית יש כאן בעייה, שכן חלה ירידה בכוח הקנייה המקומי וברמת החיים של הפרט. אולם דווקא המשטר ה"קשה" המאפיין את ארצות אסיה יסייע להן להתגבר על כך.
ניתן לומר, לסיכום, כי המשבר הנוכחי העובר על אסיה אמנם יוצר מעט פאניקה ובהחלט מטלטל הן את הממשלות המקומיות ואת הגורמים הכלכליים במערב, אולם גם אם תחול האטה בצמיחה עדיין מדובר בהאטה משיעורי צמיחה של כ-10% ויותר בממוצע רב שנתי לצמיחה בסדרי גודל של מעט פחות מ-10% אחוזים לשנה, כאשר במקביל הפעילות היצרנית באסיה הופכת לאטרקטיבית יותר. אם הממשלות האסיאניות תשכלנה (מה שנדמה כי אכן הן עושות) להפנות את הפיתוח לתעשיות יותר ויותר מתוחכמות, הרי שאסיה לא רק שתשוב להיות גורם מוביל בכלכלה ובסחר העולמיים, אלא שהיא תצא אף מחוזקת ונשכרת מהמשבר הנוכחי. וגם מבחינת המשקיע המערבי יש כאן לקח חשוב: כדאי להשקיע באסיה וכדאי להעביר לבסיסי הייצור שם טכנולוגיות מתקדמות. כדאי להשקיע גם בתעשיות השירותים - בעיקר בתחומים תלויי טכנולוגיה. השקעה באסיה משתלמת כאשר היא השקעה ישירה. הרבה פחות כדאי להשקיע באסיה בשוקי ההון או בפרוייקטים של נדל"ן הקשורים לשווקים אלה.
פרופ' זוהר בן-אשר קיבל את השכלתו האקדמית בתל-אביב (פילוסופיה סינית), שיקגו (מדע המדינה וניהול ציבורי) ולונדון (מדיניות וכלכלה, משפט). זוהר לימד במוסדות אקדמיים רבים בארץ ובחו"ל ושימש כיועץ בתחומים של אסטרטגיה וניהול וכן בקידום וניהול פרוייקטים של מו"פ במסגרת תכניות המסגרת של האיחוד האירופי. בתכניות אלה זוהר משמש גם כשופט והוא מסייע לארגונים בהכנת הצעות לפרוייקטים וכן בגיוס שותפים לפרוייקטים אלה.בנוסף, זוהר עוסק זה שנים רבות בסין והוא מייעץ לארגונים וחברות החפצים לפעול בסין.
