עשרה סנטימטר זה כל מה שמפריד ביני לבין העושר והאושר. עשרה סנטימטר כל כך חשובים שהיו יכולים לשנות את חיי מקצה לקצה. במקום מטר תשעים ושבעה סנטימטר, יש רק מטר שמונים ושבעה סנטימטר, וזה לא מספיק.
לעודד קטש יש מטר תשעים וחמישה סנטימטר, ועם כל זה הוא ישחק בליגה הטובה בעולם, ואילו לבני יש רק מטר שמונים ושבעה סנטימטר, שאיתם הוא ישחק בליגה למקומות עבודה, או לכל היותר בליגה הפלסטינאית. יכול להיות שהייתי צריך לתת לו ללכת יותר בגשם, או לשתות יותר חלב, או שאולי הייתי צריך להתחתן עם אחת בסביבות המטר ושמונים סנטימטר, ולא עם מטר חמישים ושמונה סנטימטר על עקבים גבוהים.
ומה לא עשיתי כדי שבני יהיה שחקן כדורסל. עוד כשהיה בלול שמתי לו שם כדורים, אמנם קטנים וספוגיים, אבל כדורים. עוד לפני ידע לזחול, ידע לגלגל כדור, המילה הראשונה שלו לא הייתה אבא או אמא, אלא כדור.
את כל כולי הקדשתי למען קידום הקריירה הכדורסלנית שלו. החלפתי מקום עבודה רק כדי שאוכל לאמן אותו כל יום אחרי הצהריים; לא החלפתי מכונית במשך שנים, כדי שאוכל לממן טרנינגים ותלבושות מקוריות של השיקגו והלייקרס, וכדי שאוכל לקנות לו בכל שנה לפחות שלוש זוגות של נייק אייר ג'ורדן; כשכל החברים שלו בגן שיחקו בארגז חול, הוא כבר ידע להטביע, וזה לא משנה בכלל שזה היה האסלה שבשירותים; וכשחבריו צפו בדבורה מאיה, הוא צפה בקלטות של האן.בי.איי.
כשהגיע בני לכיתה ב' הוא נבחן למכי ראשון לציון והתקבל. בכיתה ג' כבר הגיע למועדון שהוא חלומו של כל שחקן מכבי תל אביב. זה הייתי אני שהבאתי אותו לכל אימון ונוכחתי לדעת שאני לא המטורף היחיד. הורים מודאגים ישבו סביבי וכססו ציפורניים בדיוק כמוני, בראותם את ילדיהם מתרוצצים נעדרי כשרון וקואורדינציה ומנסים להחדיר את הכדור לסל שתקוע בשמיים.
בכיתה ה' נפל דבר ששינה את אורח חיי המשפחה. מגלה הכישרונות של הפועל רעננה התפרץ אלינו הביתה, והודיע לנו שמצא שהבן שלנו פוטנציאל אדיר, ואם טובת הספורט במדינה עומדת לנגד עינינו, אנחנו צריכים להפקיד את האוצר בידיו, והוא יצעיד בעזרתו את הכדורסל הישראלי אל מעבר לאופק. באותה שיחה מינה אותי למנהל הקבוצה ושכנע אותי להעמיד את הטנדר שלי לרשות נבחרת החלומות. לאשתי הוא המליץ להגיע לכל אימון עם עוגה ושתייה כדי לעזור בגיבוש השחקנים.
גם שאר ההורים בקבוצה נרתמו למען המטרה הנעלה, ותוך זמן קצר הפכנו לקבוצת תמיכה מגובשת. ליווינו את ילדינו לכל אימון, בשבתות עם שחר היינו כבר בדרכנו למשחקים במקומות נידחים וכך הכרנו את הארץ, את בתנו מסרנו לאימוץ, והיינו עסוקים אך ורק בקידום הפספוס. כל אימון היה חשוב, כל משחק קובע, כל סל של בני מילא אותי גאווה וכל החטאה שלו נראתה לי כבגידה אישית. לאט לאט נשאבנו למערבולת שסחפה אותנו לשיאים חדשים של חוסר שפיות.
כך קרא שמצאתי את עצמי בתפקיד המרגל שיצא לרגל אחר קבוצות אחרות. ובמלחמה, כמו במלחמה, השתמשתי גם בשיטות שהק.ג.ב והסי.אי.איי עוד לא שמעו על אודותם. פעם, לפני טורניר חשוב, נסעתי עד כפר תבור כדי לרגל אחרי היריבה שלנו בחצי גמר הקט-סל. עשיתי רשימות, צילמתי, התערבתי בקהל ושמעתי את ההורים. אפילו הצלחתי להשיג מחברת של הכוכב שלהם כדי שהגרפולוג שלי ינתח את אופיו וחולשותיו. במקרה אחר פצחתי את הסוד שהפיל קבוצות צמרות רבות, והוא סוד ההחלקה. זכרתי שבמגרש הפועל חולון מורח איש התחזוקה וקס מיוחד על הפרקט שעה לפני המשחק. לשחקנים המקומיים יש אנטי וקס על הנעליים, ואילו האורחים משחקים הוקי קרח, כי הם מחליקים על הווקס. וכך, בעזרת אביו של אחד הילדים בקבוצה, שבמקרה גם שרת ביחידה מובחרת, הצלחנו להשיג דוגמה מהווקס הסודי, וברפא"ל פיתחו עבורנו משחה שמורחים על הסוליה, וכך זכינו בטורניר.
הטירוף הזה נמשך חמש שנים. איבדנו חברים, קרובים ואת ההורים שלנו ראינו רק בליל הסדר. לבסוף הבחנתי שבני מיצה את עצמו בקבוצה, ובעסקת קומבינציה מסובכת הצלחנו לחלץ את כרטיס החשקן שלו תמורת חמישה כדורים. כשהגיע רגע מימוש הפוטנציאל, חשבתי לתומי שסוכני השחקנים והמועדונים הגדולים יעמדו בתור ויציעו לנו הצעות מפתות, אלא שאז שמעתי רק את המשפט: "אילו היו לו עוד עשרה סנטימטר".
המכה הייתה קשה, החלומות התנפצו והמשפחה נכנסה למשבר עמוק. בלית ברירה נאלצתי לחזור לעבודה במשרה מלאה וניסיתי לאחות את השברים. תוך זמן קצר הסקתי מסקנות. הודעתי לבני שאם הוא מתחתן עם מישהי בגובה פחות ממטר ושמונים, אני מנשל אותו מהירושה. לא היו לי כוונות להיכשל פעם נוספת.
גבי רמני
