הלחץ היה גדול מנשוא, הטבעת הלכה והתהדקה סביב צווארי. כולם סביבי לקחו קורסים וחוגים באוניברסיטה, ואני תהיתי מה גורם לאנשים מבוגרים ומבוססים כלכלית לעזוב את בתיהם בערבים לאחר יום עבודה ולוותר על הכורסה הנוחה מול הטלוויזיה עתירת הכבלים, לטובת קורס במוסד להשכלה גבוהה. האם זה קשור למשבר גיל הארבעים, או שאולי מצביע על סטטוס חברתי.
לא היתה לי תשובה חד משמעית לכך, אך הדבר ממש החל להציק לי, לאחר שבכל פגישה עם החבר'ה ישבתי בצד מתוסכל כששמעתי אותם מחליפים חוויות אקדמיות על סמסטרים, בחינות, מרצים ומילים שלא הבנתי.
לבסוף חשבתי לעצמי, שאם חברי הטוב שעובד במוטורולה כטכנאי לוקח קורס למינהל, ואשתו שהיא אחות מוסמכת לומדת שיווק, אז גם אני יכול ללמוד משהו. בשבת בצהריים, בארוחה המשפחתית, העליתי את הנושא, וכולם חשבו ביחד איתי בכובד ראש איזה קורס או חוג אוכל לקחת על מנת לסגור פערים.
מצבי היה קשה ביותר. איזו אוניברסיטה תקבל אותי אפילו לקורס לא מחייב, כשאין לי אף תעודת גמר אחת? בית ספר יסודי גמרתי איכשהו, כי הייתי בחמישייה הפותחת בנבחרת בית הספר. באורט אמנם ביקרתי ארבע שנים, אך שם לא קיבלתי תעודת גמר ולא מסיבות טכניות. אמנם היו לי כמה תשיעיות, כמו סדר וניקיון, התנהגות והתעמלות, אך אלו לא היו מקצועות שיעזרו לי להתקבל לקורס כלשהו. שמתי לב לכך, שהקורסים היחידים שלמדתי וסיימתי בחיי היו קורס לנהיגה מונעת וקורס מכ"ים.
בני החייל הבחין במצוקתי וזרק רעיון שאימצתי מיד: קורס לריקודים. לקחת את העניין ברצינות ופתחתי בהכנות. ראשית, החלטתי להשקיע בנושא הכושר הגופני. בפעם הראשונה בחיי נכנסתי לחדר האינקוויזיציה בקאונטרי קלאב שלנו, ואמרתי למדריכה שתוך שבועיים אני חייב לחזור לכושר בגלל שירות מילואים ביחידה מובחרת. עם כל הצמיגים שהיו עלי, היה לי די קשה להרים משקולות, לרוץ על סרט נע ולעשות אינספור שכיבות שמיכה, אך המטרה היתה חשובה למדריכה ותוך שבועיים היא עיצבה לי גוף של טרזן בדימוס.
כמו כל אחד שמתחיל את צעדיו הראשונים באוניברסיטה, גם לי היה חשוב להיראות טוב ביום הראשון ללימודים. נעמדתי מול ארון הבגדים של בני וחיפשתי את הג'ינס הכי דהוי. אחר כך הרחבתי את הקרע מעל הברך. בסוף נראיתי כמו כל צפוני מצוי: ג'ינס, חולצת טי שחורה ומעליה חולצת פלנל משובצת ולא מכופתרת. בעזרת המסרק עשיתי ניסיונות חוזרים ונשנים לכסות את האזורים הצחיחים, וכשצעדתי לצד זוגתי לכיוון דלת היציאה, זרקה לעברי בתי הבוגרת שאני נראה 'כוסי'. הבנתי שאני בדרך הנכונה.
באזור האוניברסיטה היו הרבה מקומות חנייה פנויים, אבל העדפתי להחנות במגרש החנייה כדי שאוכל להדביק את כרטיס החנייה של האוניברסיטה לשמשת המכונית. כך יבחינו כל חבריי בשינוי שהתחולל בי, ובמקום העבודה אקבל סוף סוף יחס מועדף.
כבר בכניסה לאולם הגדול, הרגשתי שאשתי ואני חריגים בנוף המקומי. היו שם כשלושים זוגות חנונים שעמדו במעגל גדול והתבוננו בשקיקה בדוקטור למחול. הוא היה לבוש שחורים, מיקרופון נייד צמוד לפיו, והוא מציג בצעדיו הקלילים את נוסחת הפלא הבסיסית של הטנגו. לאחר מכן, כל החנונים הללו, שסבלו מחוסר קואורדינציה נוראי, ניסו לשווא לחזור על צעדיו של הדוקטור, נתקלו זה בזה ודרכו אחד על השני.
אשתי ואני הצטרפנו למעגל הרוקדים והשתלבנו נפלא בבלבול הכללי. במשך שעה שלמה תרגלנו רגל שמאל קדימה ימנית ישרה, שמאלה אחורה צ'ה-צ'ה-צ'ה, וחוזר חלילה. פעם פונים ימינה, אחר כך שמאלה, אחר קדימה ואחורה.
כנראה ששבועיים במכון כושר לא הספיקו לי כדי להצליח בקורס לריקודים, וכך נמלטנו שנינו מבעד לדלת האחורית מיוזעים ועייפים. בדרך למכונית שרקתי טנגו ואשתי עוד ניסתה בפעם האחרונה כמה צעדי צ'ה-צ'ה-צ'ה.
גבי רמני
