סיפורים וטרינריים - על הנתינה 

בדרך כלל אני מתרשם ומחבב בעלי חיים גדולים. הפיל והג'ירפה תמיד "יעשו" לי את זה , לעומת הגרביל והצ'ינצ'ילה המקסימים בדרכם.

אפילו בין הכלבים, נטיית ליבי לכיוון הגזעים הגדולים לעומת הקטנים. אני מעדיף את כלב הרועים הגרמני, את הגולדן רטריבר ובייחוד את הברנר-זננהונד על פני הפינצ'רים והיורקשייר-טריירים הזערוריים.

ובכל זאת, את אחד השיעורים החשובים ביותר בחיים למדתי דווקא מיצור קטן וצנוע יחסית, התוכון הגמדי.

בילדותי, הוריי רכשו עבורי זוג תוכונים גמדיים חביבים ביותר. אחיותיי ואני נהגנו להתבונן בהם רבות.

אבי הגדיל לעשות, וקנה לי ספר הסבר על גידול תוכונים שרכש במיוחד בחנות חיות. מספרון זה למדתי כי לא די בכלוב, אלא יש להוסיף לו תא הטלה.

אהבתי לעסוק בנגרות בסיסית, ולפיכך בניתי את תא ההטלה הראשון במו ידיי, לפי המפרט בספר ההדרכה, אף על פי שפצעתי את ידיי כהוגן תוך שימוש במשורית החדה כאשר ניסרתי עיגול כמעט מושלם בקדמת התא.

אותו ספרון גם הבהיר כיצד מבדילים בין בני הזוג, מעל למקור ישנה ה"דונגית", אותו קפל קרני המכיל את הנחיריים. בזכר הדונגית כחולה ובנקבה היא חומה.

התוכון הזכר שלנו היה בצבע כחול צי יפהפה, עם נקודות לבנות בצווארון, והנקבה הייתה צהובה לחלוטין, ודמתה יותר לכנרית מאשר לתוכונית.

בני הזוג נהגו לגפף אחד את השנייה שעות רבות, ולהתנשק באינטנסיביות.

תכונה זו שלהם שבתה את ליבנו, וגם גרמה ללא מעט הערות מפולפלות ומבודחות מהצופים בהם, בני משפחה , חברים ומכרים.

מספר ימים לאחר שהתקנתי את תא ההטלה, הסתגרה בו הנקבה, ויצאה משם לאכול רק אחרי יומיים.

בזמן שאכלה, פתחתי בזהירות את הגגון והצצתי פנימה, ולמרבה ההתרגשות הבחנתי שם ב5 ביצים קטנות ומבהיקות.

לא רחק היום והגוזלים בקעו. כמו כל גוזל הם נראו מכוערים ומעוררי רחמים, בניגוד לגורי הכלבים המלהיבים בינקותם.

רק לאחר חודש הצעירים החליפו את פלומתם בניצוי מפואר, אז הסתבר שכולם יצאו ירוקים, ממש השילוב המושלם בין הכחול האבהי לצהוב האימהי.

שמתי לב במהירות כי ההורים מרבים לנשק ולגפף את ילדיהם הצעירים. כמו כן הבחנתי כבר מחוץ לתא ההטלה, כי האב מעת לעת נוהג להאכיל את אחד הצאצאים, בגרגרי תערובת, או בחלקי פרי ששמנו להם לעיתים בכלוב.

לאחר ההאכלה נהג האב גאה לסרק את בניו/בנותיו במקורו, ולהעלים כל כתם של לכלוך ולו הקטן ביותר ממחלפותיהם.

באחד הימים הבחנתי באירוע מוזר.

התוכון הזכר,התנמנם לו על אחד השלבים במרומי הכלוב, בעוד שבניו התגודדו להם בשלב התחתון יותר.

אחד הבנים ניתק מאחיו, ניגש לאכול מעט תפוח, ואז עלה לשלב העליון וניסה להאכיל את אביו מולידו. התגובה הייתה מפתיעה. האב פקח את עיניו בפתאומיות, ותקף בפראות רבה את התוכון הצעיר.

הוא לא חדל ממעשיו התוקפניים, וניקר את הגוזל האומלל בעוצמה רבה בפדחתו.

ניגשתי במהירות והפרדתי בין הניצים.לולי התערבותי המהירה, האב היה קוטל את בנו לאלתר.

נאלצתי "לאשפז" את התוכון הצעיר בכלוב נפרד, ולטפל בו ממושכות עם תמיסת פולידין בקרקפת עד שנוצותיו חזרו לצמוח במקום הפגוע.

הייתי המום בהחלט למראה האלימות המתפרצת שהייתה כה מנוגדת להתנהגות העדינה והאבהית שהפגין הזכר עד לאותה אפיזודה.

הדבר הטריד את מנוחתי עד כדי כך, שנסעתי לאוניברסיטת ת"א, לשיחה עם פרופ' מנדלסון, ראש וראשון לזואולוגים בארץ.

הוא טרח להסביר לי כי בטבע, תמיד החזק הוא המגן על החלש, בתוך אותה קבוצה של בעלי חיים.

בחיות משפחתיות ושבטיות כגון הכלביים, הסוסיים ו /או התוכיים,השליטים הם המטפלים ודואגים לכל יתר בני השבט.

אם אחד מחברי הלהקה מעז להאכיל או לטפל במישהו הגבוה ממנו במדרג, הדבר מתפרש כניסיון הדחה, ממש "פוטש".

לעיניים אנושיות זה נראה כהתנהגות חביבה ואוהבת מצד הפרט הנחות , אולם בעיני החיות זו התגרות לשמה, העלולה להסתיים בקרב עד מוות כפי שחזיתי בעצמי.

האירוע וההסבר המלומד הנלווה לו השפיע עלי עמוקות.

כאשר אתה בא לעזור , יש לעשות זאת ברגישות ובשום שכל, בכדי שהצד האחר לא ירגיש מושפל עקב הנתינה.