האם כלכלה מדינית חברתית היא באפשר? (מבוא למסגרת תיאורטית לדיון בבעיות של פיתוח כלכלי-חברתי) - חלק שני
II
הבה נבחן כמה ממרכיבי היסוד של הכלכלה המדינית הסוציאליסטית. התכנון הוא הראשון מבין המרכיבים בהם נטפל, שכן מושג התכנון הינו הכלי שבאמצעותו משלבת המדינה הסוציאליסטית באורח מודע את תחומי פעיליותיה הכלכליים והאידיאולוגיים. מטרת שילוב זה, כמובן, היא לפתח במקביל את הבסיסים התפיסתיים והחמריים החדשים של היצור בדרך לקראת הקומוניזם. או אז ניתן יהא לפנות לכלים מובחנים אחרים של הכלכלה המדינית הסוציאליסטית. כאן ניתן לבחון את מושג הרווח בסוציאליזם, שכר, תמריצים ולבסוף גם חלוקה. תחילה נטפל ברווח, שכן זה, בקונטקסט הסוציאליסטי, מאפשר לנו לקבוע קריטריונים לבחינת הביצועים של המערכת הכלכלית הסוציאליסטית במכלולה. הדיון בשכר ותמריצים נובע מכך שהמבנה הכולל של יחסי העבודה עשוי להתבהר באמצעות בחינת מערכת ההכנסות. את הדיון מסכמת בחינת החלוקה המהווה מפתח לתהליך ההתפתחות שבסופו של דבר יאפשר לסוציאליזם לצמוח ולהתפתח לקומוניזם.
1. הצורך בתכנון: היחסים הכלכליים של הקפיטליזם מהווים את נקודת הראשית עבור הסוציאליזם. הנושא הראשון העומד על סדר יומו של המשטר הסוציאליסטי שאך זה נולד הוא, לפיכך, כיצד לפקח על יחסים אלה ועוד יותר מכך כיצד לגרום לשינוים. זה איננו תהליך אוטומטי; אי אפשר גם להניח ליחסים הכלכליים עצמם לקבוע את מסלול ההתפתחות העתידי, כפי שהיה הדבר בעידן הקפיטליסטי. המטרה החשובה ביותר של ביקורת הכלכלה המדינית היתה לחשוף יחסים אלה; המטרה החשובה ביותר של הכלכלה המדינית הסוציאליסטית היא לשנותם.
'תהליך החיים החברתי, המבוסס על התהליך של היצור החמרי, אינו מתפשט מצעיפי המייסתורין העוטים אותו כל עוד אין מטפלים בו כביצור המתבצע בידי אנשים שנתאגדו מתוך חירות לעיניין זה, ואשר עושים כן מתוך מודעות ועל סמך תכנון מוסכם.'[1]
יש צורך בתכנון, לפיכך, בכדי לפקח על התהליך ולעשותו רציונאלי, תוך התאמתו לתנאים המסויימים המתגלים במהלכו. יחד עם זאת, יש צורך בשמירת איזון בין רמת ההצבר ההכרחית ובין האספקטים השונים של חלוקה סוציאליסטית. איזון כזה אפשרי אך ורק באמצעות הרציונאליזציה של הקצאת המשאבים למיניהם. בקפיטליזם, מניחים כי הקצאת משאבים "קורית" כתוצאה מפעילותו של מנגנון השוק. יעילות כלכלית ושיווי משקל ניתנים להשגה אך רק במחיר חברתי - לעיתים כבד - הכולל אבטלה, גידול בלתי מאוזן של המשק וחוסר שיוויון בחלוקה; אלא שאלה הינם מחירים בלתי נסבלים עבור הסוציאליזם. התכנון, לפיכך, הינו האמצעי הקריטי של הכלכלה המדינית הסוציאליסטית במאמציה לעצב באורח מודע את המסלול של ההתפתחות העתידית כך שתהא תואמת הן את היעדים האידיאולוגיים, הן את התנאים הכלכליים העכשויים. רק באמצעות תכנון כזה יכולה המדינה הסוציאליסטית להתאים מדיניות לתנאים של מציאות, וחשוב מכך - רק באמצעות התכנון היא יכולה לפתח מנגנונים ואמצעים שיאפשרו התאמת מדיניות כלכלית ותנאים כלכליים למטרות-העל החברתיות.
2. משמעויות התכנון: (א) המשמעות הבסיסית של תכנון היא בכך שהאופי החברתי של העבודה מקבל מימד חיות ברור והעבודה עצמה מתבצעת, למעשה, באופן מודע ומלא מבחינה חברתית. בקפיטליזם העבודה הינה עבודה חברתית, אלא שהמיסטיפיקציה המעוגנת בעצם השיטה מונעת את זיהוי העבודה כהליך חברתי. אפילו באותם מקרים בהם קיים אלמנט תכנוני בקפיטליזם - בעיקר בתבנית הארגונית הידועה כ"מדינת הרווחה" - העבודה עדיין מאורגנת במתכונת של שיטת שוק ובמונחי רווחים אישיים. התכנון הקפיטליסטי, לפיכך, משמר את השוק באמצעות כפיית מגבלות שתבטחנה את קיומו; על-ידי כך נמצא כי התכנון הקפיטליסטי מעוגן היטב במהות השיטה והינו חלק בלתי נפרד מיחסי הקיניין הקפיטליסטיים.[2]
בסוציאליזם, תהליך התכנון לא רק שחושף את האופי החברתי של העבודה, אלא שהוא הופך למפתח מרכזי בהפעלת המיכלול של המערכת הסוציו-אקונומית.
'כאשר הקצאה פרטית של משאבים שוב אינה בתוקף, הרי שכל החברים בחברה נתונה נמצאים על בסיס משותף והדדי בכל הנוגע לאופן הבסיסי של הקצאת צרכי החיים.'[3]
אולם, בעוד שהעבודה המופקת במערכת סוציאליסטית הינה אמנם עבודה חברתית ישירה, הרי שהיא - יחד עם זאת - עבודה המופנית ליצור "מוצרים" (commodities), וככזו, היא נתונה לאותה מסגרת התייחסות וחשופה לאותם קשיים המעוגנים בכל מערך של יצור מוצרים.[4] העובדה שהעבודה החברתית הנעשית כאן הינה עבודה חברתית המוקצית באורח ישיר איננה מהווה כשלעצמה ערובה מספקת לכך שכולה הינה גם הכרחית מבחינה חברתית.[5] לפיכך, אחד המרכיבית החיוניים ביותר של התכנון הוא ההתאמה הרציונאלית בין המקורות והמשאבים הנתונים והצרכים החברתיים הכוללים. אולם, כפי שמרקס חוזר ומדגיש זאת, הצרכים החברתיים - ומכאן: ה"דרישה" - במונחים כלכליים שבהם הם באים לביטוי - אינם קבועים ו"טבעיים" בכמותם, אלא משתנים על פי המציאות והתנאים החברתיים הכוללים.
'הגבולות שבמסגרתם הצורך במוצרים בשוק, הדרישה, שונה מבחינה כמותית מהצורך החברתי האמיתי, משתנים, כמובן, בהתאם למוצרים השונים; כוונתי היא להבדל שבין הכמות הנדרשת של מוצרים והכמות שהיתה נדרשת במונחים של מחירים כספיים אחרים, או תנאים כספיים או תנאי-חיים אחרים של הקונים.'[6]
פונקציה מרכזית וחיונית של התכנון, אם כן, היא לקבוע באופן ברור אותם "מחירים כספיים" ולעצב אותם תנאים כספיים ותנאי-חיים של הקונים באופן כזה כך שהדרישה שתיווצר תהייה תואמת את ה"צרכים החברתיים האמיתיים" (הממשיים).
אולם המשמעויות של התכנון אינן מסתיימות בעיצובה של הדרישה; הן נוגעות בעינינים נוספים שבמערכת הכלכלית הסוציאליסטית. שכר הוא עינין כזה, הנוגע לדרישה אך מהווה גם עינין ייחודי כשלעצמו. ראשית, קביעת השכר מאפשרת לחברה להשתמש בעבודה העודפת באופן רציונאלי. יחד עם זאת, רק על ידי תכנון יכולה החברה לאזן את המתחים הפנימיים השוררים בין השתכרות וצריכה. בתהליך האיזון הזה ובאמצעים הספציפיים שבהפעלתם הוא נעשה נדון בהמשך, בסעיפים 2 (א) עד 2 (ג). בנקודה זו של הדיון יש צורך לטפל במושג העבודה העודפת בסוציאליזם.
בקפיטליזם, העבודה העודפת כפי שהיא באה לביטוי חמרי בערך העודף הינה בעלת תפקיד יחיד: היא מאפשרת הפקת רווחים מהמערכת היצרנית כך שהצבר ואגירה פרטיים יהיו אפשריים. כשלעצמו, אין למושג העבודה העודפת - וגם לא למושג הערך העודף - משמעות המחייבת תהליכי הצבר ורווחים פרטיים. כל שאלה מייצגים הוא את יצור העושר שמעבר לצרכים הפיסיים המיידיים של חברה נתונה כלשהי. רק במסגרת של יחסי יצור קפיטליסטיים - ובמיוחד יחסי השכר שבהם - יכול הערך העודף להוות - על ידי הפעלת מנגנון הניצול - בסיס להצבר הפרטי.
גם בסוציאליזם הופכת העבודה העודפת לערך עודף, אלא שהשיטה של הקצאות רציונאליות המעוגנת בתכנון מאפשרת את חזרתו של הערך העודף הזה לחברה, במונחים של צריכה חברתית, המהווה נדבך משלים של ההצבר החברתי. במקביל, כיוון שהתכנון קובע את תחומי השכר ומפקח על מקורות ההכנסה הפרטית, הוא משפיע באורח ישיר על הצריכה הפרטית, למשל באמצעות הגבלת כוח הקנייה של היחידים בחברה. יתרה מזאת, היחסים בין התכנון והצריכה מקבלים מימד חדש שכן באמצעות הפיקוח ניתן לתעל את דפוסי ההתפתחות של המודעות אצל המוני האנשים. על-ידי כך הצריכה יכולה לחרוג אל מעבר לתיפקודיה הכלכליים בחברה. ראשית, עצם המושג של הקצאת משאבים רציונאלית הופך לממשי, כזה שניתן לראותו, באמצעות הצריכה המתוכננת. קביעת סדר העדיפויות החברתי, המעוגנת בתוך ההקצאה הרציונאלית של משאבים מתיישמת על-ידי המתכננים עצמם, אך מעבר לכך, היא - ועימה סדר העדיפויות הזה - מובאת אל המודעות של האנשים בעצם פעילותם הצרכנית. הפטישיזם של סחורות יכול כך להתחלף בהתבוננות ובהשתתפות ברמת ההמונים. ועוד, כיוון שהערך העודף שוב אינו מהוווה בסיס לניצול וכיוון שהוא מוחזר לחברה במלואו, בצורה של צריכה חברתית, שוב אין ליחיד צורך "לברוח" מיחסי שכר באמצעות השאיפה לניכוס ולהצבר פרטיים.
שני עינינים עולים מכך. ראשית, כל העבודה הנעשית על ידי היחיד מוחזרת בעצם אליו, שכן אחרת הניצול ממשיך להוות את הגורם המרכזי במערך היצרני. שנית, ולכך חשיבות רבה, האופן בו מוחזרת העבודה (או פירותיה המגולמים) הינו בעל חשיבות מיוחדת. העבודה המגולמת מוחזרת, קודם כל, בצורה של הצבר חברתי, וכל עובד יחיד מתודע על תרומתו לתהליך הפיתוח וההתפתחות של כוחות היצור החברתיים.[7] יתרה מזו, ההצבר נעשה לא למען עצמו, כפי שהיה הדבר בקפיטליזם, אלא בכדי להעלות את רמת החיים הן במונחי הכלל הן במונחי היחיד. שוב, האופן בו מוחזרת לעובד עבודתו המושקעת המגולמת הינו בעל חשיבות: רמת החיים במונחי הכלל מושפעת על ידי הצריכה החברתית, ורמת החיים של הפרט היחיד - על ידי השכר. כפילות אופיו של התגמול מאפשרת למודעות לעבור באורח הדרגתי מבסיסה הקפיטליסטי - המזוהה עם מונחי "בחירת הצרכן" המיידית, אל עבר בסיס קומוניסטי, שעינינו הפעילות הקולקטיבית הכוללת. לעיניין זה, המחוייבות הסוציאליסטית לתעסוקה אוניברסלית הינה בעלת חשיבות מכרעת.
במחוייבות זו לתעסוקה כוללת (מניעת אבטלה) מצוי המוטיב המרכזי של הסוציאליזם: האופי החברתי של העבודה נראה בבירור ומוכר באופן מובהק על-ידי החברה. מחוייבות זו מסמלת גם את ההתקדמות אל מעבר לנקודת ההתנגשות של אינטרסים מעמדיים, ובכך הינה המכשיר שבאמצעותו הצמיחה הכלכלית הופכת לתהליך המכוון באורח רציונאלי על-ידי החברה לטובת הכלל.
'אם בוחנים את הכלכלה מנקודת הראות של תעסוקה מלאה, נוספים קריטריונים חדשים לסוגיית הצמיחה הכלכלית. מנקודת הראות הזו, שוב אין די בצמיחה כלכלית קבועה.'[8]
המחוייבות לתעסוקה מלאה אכן חורגת אל מעבר לעיסוק בצמיחה כלכלית כשלעצמה. על אף שהיא באה לידי ביטוי במונחים של אמצעים כלכליים בעלי משמעויות ותוצאות כלכליות ישירות, ואף מרחיקות לכת, הרי שתעסוקה מלאה היא מעל לכל ביטוי לתכנון חברתי, שמהותו הינה התהליך בו עבודה הופכת מפעילות מנוכרת למסלול למימוש עצמי הן ברמה האינדיבידואלית הן ברמה החברתית. על-ידי כך הופכת התעסוקה המלאה לחולייה המקשרת בין מודעות והשתתפות, בהיותה מבטאת את ה'טיפול הסוציאליסטי בטבע על-ידי כלל החברה ששוב אינה מחולקת למעמדות אנטגוניסטיים.'[9]
3. משמעויות התכנון: (ב) מעבר לעיניין הטבע החברתי של העבודה כפי שנידון לעיל, קיימות משמעויות נוספות. אלה נוגעות ביחסים שמתקקיימים בין התכנון ובין פערים סוציו-כלכליים שעברו בירושה מהקפיטליזם ושעדיין מתקיימים בחברה פוסט-מהפכנית; למשל: ההתפתחות הבלתי שווה של סקטורים יצרניים וחלוקת העבודה.
בסוציאליזם, כפי שכבר ראינו, עוברים אמצעי היצור מידיים פרטיות אל אלה של החברה. אולם אמצעי היצור עצמם לא נשתנו, והם מקיימים אותה רמה של התפתחות טכנית שהיתה קיימת תחת המשטר הקפיטליסטי.[10] יתרה מזאת, בעת המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם עשויים להיות סקטורים משמעותיים של הכלכלה אשר מטעמים שונים אינם בשלים עדיין להלאמה שתהווה תנאי מקדים לפיתוח המשמעויות שנידונו בחלק הקודם. זהו עינין המעסיק את מרקס בעת שהוא דן בסוגיית הניגוד החריף הניתן לזיהוי בין עבודה פיסית ומנטלית, או בין הסקטורים היצרניים הכפריים והעירוניים. ככל שניגודים אלה מתקיימים, אין אפשרות לחסל את היחסים הסוציו-אקונומיים שמכתיב עולם של יצור סחורות. ניתן לגשת לפערים אלה ולגשרם אך ורק באמצעות תכנון סוציאליסטי המיושם תוך פיקוח מודע. ואכן, הניגוד בין הכפר והעיר היה לאחת המכשלות היותר מרכזיות וממושכות (שיש גורסים כי לא נפתרה עד עצם היום הזה) בהן נתקלו המשטרים הסוציאליסטיים שקמו. דוגמה טובה לסוגיה זו ולבעיתיות בגישה אליה ניתן למצוא בתגובתו של סטלין לביקורת שהופנתה כלפיו בעיניין הלאמת החקלאות בברה"מ:
'חברים מסויימים גורסים כי המפלגה טעתה כאשר שימרה יחסים של יצור סחורות לאחר שנטלה את השלטון והלאימה את אמצעי היצור במדינה. הם סבורים כי על המפלגה היה להכחיד יחסים של יצור סחורות אז ושם... ...אבל נשאלת השאלה: מה על הפרולטריון ומפלגתו לעשות בארצות, וזו שלנו היא דוגמה לעינין זה, שבהן התנאים הם נוחים לנטילת השלטון על-ידי הפרולטריון ולחיסול הקפיטליזם כשיטה... אך החקלאות עדיין מחולקת בין המוני יצרנים-בעלים במידה כזו שתהפוך לבלתי-אפשרי את הרעיון של הלאמה לגבי יצרנים אלה.'[11]
התשובה לשאלות המוצגות על-ידי סטלין מובילה אותנו אל אחד המיכניזמים היותר חששובים של התכנון, אשר באמצעותו אפשר לתאם את פעילויותיהם של ענפי הכלכלה השונים.[12] ניתן לראות את אלה, שוב, באופן בולט, בטיפול ביחסים בין מגזר היצור הכפרי-חקלאי וזה העירוני-תעשייתי. יחסים אלה, כמובן, חשובים במיוחד בארצות בהן המגזר העירוני-תעשייתי מצוי עדיין בשלב ההצבר הראשוני, הבסיסי. במקרים שכאלה, המשאבים המושקעים במגזר העירוני-תעשייתי באים בראשית מאצל הסקטור החקלאי. העברה זו של משאבים אפשרית בראש ובראשונה משום העודף הגדול של עבודה המצוי בסקטור החקלאי. בנוסף לכך, רמת ההשקעה הנדרשת בכדי לקיים את החקלאוות הינה קטנה מזו הנדרשת למגזר העירוני.[13]
יתרה מזאת, אפילו אם כל מגזרי היצור היו ברמת התפתחות שווה ברגע המהפכה (מה שאפשרי אמנם מבחינה תיאורטית אבל לא מבחינה מעשית בתנאי ודפוסי ההתפתחות המצויים בקפיטליזם), אין סיבה להמשך התפתחות שווה בסוציאליזם. ואמנם, יתכנו תנאים שבהם עשוייה חברה לרצות לפתח באופן מודע מגזר אחד או יותר במהירות גדולה יותר מאשר מגזרים אחרים מטעמים חברתיים כאלה או אחרים. הפונקציה של התכנון, בתנאים שכאלה, היא לתאם העברות בין מגזרים, למשל, העברת מפעלים תעשייתיים לאיזורים כפריים שבהם ניתן יהיה לעשות שימוש בעודפי העבודה המקומיים. על-ידי ביצוע העברות כאלה ניתן לקיים את המחוייבות לתעסוקה מלאה, אפילו אם מפעלים שהועברו אינם רווחיים מנקודת המבט הכלכלית הצרופה (במונחים קפיטליסטים). בנוסף לשאלת הרווחיות ומשמעות המושג בסוציאליזם, מיקומם של מפעלים כאלה הינו בעל השפעה על כלל החלוקה החברתית. נפנה עתה לבחינת המיכניזמים הללו של הכלכלה המדינית הסוציאליסטית.
הערות:
1. מרקס, הקפיטל, כרך, I עמ' 51.
2. "בשיטה של בעלות פרטית, עבודתו של היחיד אינה יכולה להיות מועברת ישירות, באופו מתוכנן, כעבודה חברתית, על אף שהיא תמיד ערוכה לסיפוק הצרכים של חברים אחרים בחברה". א. שיק, תכנון ושוק בסוציאליזם (וייט פליין: ההוצאה הבינ"ל לאמנות ומדע, 1967), עמ' 99.
3. שיק (1967), עמ' 101
4. ראה דיונו של סטאלין בסוגייה זו בי. סטאלין, בעיות הכלכלה בסוציאליזם בברה"מ, עמ' 11 וכן הדיון בהמשך.
5. יש להדגיש חזור והדגש את האבחנה בין "עבודה הכרחית מבחינה חברתית" (socially necessary labour) והתופעה של עבודה חברתית (social labour). "עבודה חברתית" הינה ביטוי לנטיות הריכוזיות האופייניות לקפיטליזם המהוות את נקודת המוצא ההיסטורית למערך סוציאליסטי.
6. מרקס, הקפיטל, כרך III (ניו יורק: ההוצאה לאור הבינ"ל, 1967), עמ' 189.
7. יתרה מכך, מודעות זו עשוייה להוות תמריץ בךתי-חמרי רב חשיבות לעבודה.
8. צ'יקוש-נודג', מדיניות כלכלית סוציאליסטית, עמ' 22.
9. שיק, תכנון ושוק בסוציאליזם, עמ' 170.
10. למעשה, לא רק ההרכב הטכני של אמצעי היצור נותר ללא שינוי עם המעבר מקפיטליזם לסוציאליזם, אלא גם קצב העבודה ומיכלול תהליך העבודה במקום העבודה נשארים כשהיו. השינוי ההדרגתי של כל אלה הופך להיות ליעד מרכזי של התכנון הסוציאליסטי.
11. סטלין, בעיות הכלכלה של הסוציאליזם בברה"מ, עמ' 13, 15. חיתוך הדברים כאן נעשה כדי למנוע חזרות.
12. המדובר בתהליך הידוע בשם "מאזן בין-ענפי" אצל הכלכלנים בעולם הסוציאליסטי. הצגה ודיון ממצים ומעולים של המיכניזם הזה ניתן למצוא אצל וילצינסקי, הכלכלה של סוציאליזם, עמ' 39-33.
13. רמת ההשקעות החקלאיות בסוציאליזם נמוכה, כמובן, מזו המקובלת בקפיטליזם, שכן הקרקע אינה מחושבת כהוון ועל-כן גם אינה נחשבת כחלק מההשקעה. במקביל, אמצעי יצור רבים, כגון מכונות חקלאיות, נמצאים במקרים רבים בבעלות המדינה ואינם מייצגים השקעה ביצור החקלאי. ראה: י. וילצינסקי, התפםתחות ורפורמות כלכליות סוציאליסטיות (ניו יורק: פראגר, 1972), עמ' 33-30.
פרופ' זוהר בן-אשר קיבל את השכלתו האקדמית בתל-אביב (פילוסופיה סינית), שיקגו (מדע המדינה וניהול ציבורי) ולונדון (מדיניות וכלכלה, משפט). זוהר לימד במוסדות אקדמיים רבים בארץ ובחו"ל ושימש כיועץ בתחומים של אסטרטגיה וניהול וכן בקידום וניהול פרוייקטים של מו"פ במסגרת תכניות המסגרת של האיחוד האירופי. בתכניות אלה זוהר משמש גם כשופט והוא מסייע לארגונים בהכנת הצעות לפרוייקטים וכן בגיוס שותפים לפרוייקטים אלה.בנוסף, זוהר עוסק זה שנים רבות בסין והוא מייעץ לארגונים וחברות החפצים לפעול בסין.
