כבר לא מלנכולי- ארקדי דוכין 

 הקבלה שלי

בגיל 30 עברתי סוג של התמוטטות עצבים. הייתי בנאדם שלא שאל שאלות, שחשב שהוא יודע הכל. התחבאתי מאחורי היצירה, ומתוך זה התמוטטתי. והגעתי לסוג של תובנה שאני לא יודע כלום, ומחפש תשובות כי לא טוב לי בחיים.

הלכתי לטיפול פסיכולוגי, ובזכותו שיפרתי מאוד את ההרגשה. זה עזר, וזה עוזר עד היום, אבל זה לא השתיק בי את השאלות שהתרוצצו בתוכי - מי אני?  בשביל מה כל הסיפור הזה של החיים?  מה התכלית?

באחד הימים, זמן מה אחרי שאבא שלי נפטר, גיליתי את חכמת הקבלה.

הוא סבל מאוד, הוא עבר מלחמות וחיים קשים. אבל הדבר שהכי נחרט בי היה שראיתי שהוא נפטר בלי להצליח לצאת מהלופ של עצמו. לופ כזה שמקבע אותך באומללות. בנשימה האחרונה שלו ראיתי שאני רוצה להיות שונה. 

ואז פגשתי את הקבלה. לא הבנתי כלום, אבל הרגשתי שמשהו בי רוצה. התחלתי לברר את העניין דרך המון סימני שאלה והתנגדויות, ולאט לאט התחלתי להרגיש משהו מעבר לשכל, משהו בלב. עד כמה זה נותן כוח, מרגיע, משתיק את השליליות שבך, מכוון אותך לתדר טוב, מאזן. אני, אם זה לא עובד עליי מבחינה רגשית, אני הולך.

חוויתי המון דברים חזקים. הקבלה קופצת מעל הראש של הפסיכולוגיה, כי היא מתעסקת גם בקשר שלך עם עוד אנשים. היא מזכירה לך שאתה לא לבד פה. בפסיכולוגיה האדם מתעסק בעיקר עם "ה"אני" שלו, - טוב לי, רע לי. הקבלה מציבה משימה לא פשוטה: מחשבה על האחר, על הזולת. מחשבה שמעצבנת אותי לא פעם, מפני שהיא כנראה הכי נכונה. ככה זה, אנשים לא אוהבים להתמודד עם האמת. כמו שאומרים לי: "אתה שמן", ולא בא לי להתמודד עם זה. אז הקבלה אומרת לי "אתה אגואיסט, וזה הטבע שלך, ולא רק שלך אלא של כולם", אבל במקביל היא גם מציעה לי שיטה ותרופה לשנות את הטבע שלי.