מנהיגות אמיתית ? סוד הישרדותה הנצחית של היהדות והיתפתחותה בעבר ובעתיד
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

מנהיגות אמיתית ? סוד הישרדותה הנצחית של היהדות והיתפתחותה בעבר ובעתיד 

מאת    [ 25/04/2006 ]
מילים במאמר: 2628   [ נצפה 2266 פעמים ]

 
 
בס"ד י"ד ניסן התשס"ו
מנהיגות אמיתית - סוד הישרדות היהדות והיתפתחותה
מבוא:
נאמר בתורה: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, י"ג). ה' מבשר לאברהם אע"ה, עשרים וחמש שנים בטרם הולדת יצחק בנו, שלשה דברים קשים העתידים להתרחש בזרעו: גרות, עבדות, ועינויים. ואברהם אבינו איש החסד אפילו לא מנסה למנוע או להפחית חלק מן הגזירה, ואף לא מתעניין אצל הקב"ה לאיזה חלק מתיחס זמן הארבע מאות שנה, לגרות, לעבדות או לעינויים? יתרה מזאת אברהם אף לא שואל עבור איזה תקופה ה' הבטיחו בהמשך: "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". וקשה מאלה הנאמר בתורה: "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" (שמות י"ב, מ'). והלא ה' גזר על זרע אברהם "רק" ארבע מאות שנה, מדוע בסופו של דבר נוספו להם עוד שלושים שנה? נלענ"ד שהתשובה הכללית לשאלות הנ"ל היא: שבזכות המנהיגות האמיתית אשר עמדה לישראל, עוד בטרם היה ישראל לעם, גרמה הישרדותה הנצחית של היהדות והיתפתחותה. לצורך הבהרת התשובה, נסקור להלן את השפעת המנהיגות של ישראל החל מאברהם אבינו אע"ה ועד משה רע"ה, דרך ההתמקדות בשאלות הבאות:
א. מדוע אברהם לא נסה למנוע את בשורת הגלות לזרעו, ולעומת זאת נסה אברהם למנוע את ענישת אנשי סדום ועמורה?
ב. כמה זמן שהו ישראל בגלות מצרים 430, 400, 210 או 116 שנים?
ג. מדוע קבלו ישראל פיצויים כפולים בעבור העבדות? דהיינו, גם את בזת מצרים וגם את בזת הים?
ד. מדוע משה לא השתתף בביזת מצרים ולא בביזת הים?
ברירת הגלות :
כבר בתחילת תהליך ההכשרה של אברהם אע"ה במסגרת עשרת נסיונות האל, כרת ה' עם אברהם את ברית בין הבתרים. הברית נכרתה עשרים וחמש שנים לפני הולדת יצחק, בנו הנבחר של אברהם. במסגרת ברית בין הבתרים, הציב ה' בפני אברהם, גם את ברירת הענישה לחטא, עבור זרעו העתידי. כלומר, ה' איפשר לאברהם לבחור בין עונש גלות בעבור כפרת חטא, לבין עונש אובדן בגהינם לחוטאים. אברהם איש החסד, אבי האומה העברית, בחר עבור זרעו את עונש הגלות כברירת מחדל, וה' הסכים עמו. נימוקו של אברהם בבחירת עונש הגלות נבעה מתוך ראית טובת העם העתידי והישרדותו הנצחית, יען כי בטח אברהם ברחמיו של ה', והאמין כי בעונש הגלות קיימת היכולת לזרעו לתקן ולהתרומם, ואילו בעונש הגהינם לא קיית אפשרות החזרה בתשובה לפי שהגהינם הוא עונש המבטא אובדן סופני ובלתי הפיך. לפיכך לא נסו האבות למנוע את עונש גלות מצרים. וכן נאמר בזוה"ק: "אם לא כי צורם מכרם, א"ר יהודה: דא אברהם כמה דאוקימנא, דאמר אברהם: יתחייבון ישראל בגלותא ולא ייעלון בגיהנם, דתרין אלין גלותא וגיהנם לא יסבלון ישראל, וקודשא בריך הוא אסתכם על ידוי, דכל זמנא די יחובון ישראל יפלון בגלותא וישתעבדון בהו שנאיהון. ובגין כך צורם מכרם ודאי וה' הסגירם ואסתכם על ידוי" (דברים, רצט.). לפיכך "ר' יוחנן אמר: גלות מכפרת על הכל" (סנהדרין דף לז:). לאחר ברית בין הבתרים, נענש אברהם אע"ה בעונש אשר בחר לזרעו. כמובא בתלמוד: "אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו, ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בת"ח. שנאמר: וירק את חניכיו ילידי ביתו. ושמואל אמר: מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה. שנאמר: במה אדע כי אירשנה. ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה. שנאמר: תן לי הנפש והרכוש קח לך" (נדרים, לב.). כלומר, גלות מצרים באה לכפר לאברהם על התנהגותו, גם מכאן למדנו כי "גלות מכפרת עון" (ברכות נ"ו.).
ודע, שלמרות שהקב"ה מעניש את ישראל בגלות מתוקף הברית עם אברהם, בכל זאת ה' ברחמיו מקל על ישראל בגלותם. כפי שמצאנו שגזר ה' על אברהם ארבע מאות שנות גלות, ומתוכם נשתעבדו ישראל במצרים "רק" קט"ז שנים. גם בעת גלות בבל ה' ריחם על ישראל, כמובא בגמ': "צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה גלות צדקיהו, ועדיין גלות יכניה קיימת. דכתיב ביה בגלות יכניה: החרש והמסגר אלף חרש, שבשעה שפותחין נעשו הכל כחרשין, מסגר כיון שסוגרין שוב אינן פותחין, וכמה? אלף. עולא אמר: שהקדים שתי שנים לונושנתם" (גיטין פ"ח.). ואף בגלותינו ה' מנהלנו בחסד וברחמים. כדכתיב: ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם אני ה' אלהיהם (ויקרא כ"ו, מ"ד). וכן נאמר בתלמוד: "אמר רב חנא בר אחא, אמרי בי רב: ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם, ואלו הן: גלות, כשדים, וישמעאלים, ויצר הרע. גלות דכתיב: ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם (סוכה נ"ב:).
אורכה של גלות מצרים :
בגלות מצרים נלמדים מן התורה ארבע תקופות שונות באורכים של: 430, 400, 210, 116 שנים כמפורט להלן:
בספר שמות בעת יציאת מצרים נאמר: "ומושב בני ישראל אשר ישבו בארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" (שמות י"ב, מ'). דהיינו, חשבון שלושים וארבע מאות שנה נספר החל מיום צאת אברהם מאור כשדים בשנת ב"א י"ח. כאשר בשורת הגלות נאמרה לאברהם לאחר חמש שנים, בברית בין הבתרים, אחר שובו ממלחמתו עם ארבעת המלכים (רש"י-בראשית ט"ו ו'), בשנת ב"א כ"ג.
בברית בין הבתרים נאמר: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, י"ג). הרש"י במקום מפרט את חשבון: "כי גר יהיה זרעך, משנולד יצחק (בשנת ב"א מ"ח) עד שיצאו ישראל ממצרים ת' שנה (בשנת ב"א תמ"ח). כיצד? יצחק בן ששים שנה כשנולד יעקב, ויעקב כשירד למצרים אמר ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה הרי ק"צ, ובמצרים היו מאתים ועשר כמנין רד"ו הרי ארבע מאות שנה".
זמן השעבוד במצרים היה קט"ז שנים. וכן כתב הרש"י: "ושני חיי לוי - למה נמנו שנותיו של לוי? להודיע כמה ימי השעבוד. שכל זמן שאחד מן השבטים קיים, לא היה שעבוד. שנאמר (שמות א) וימת יוסף וכל אחיו, ואח"כ ויקם מלך חדש. ולוי האריך ימים על כולם (שמות ו', ט"ז). כלומר, בזמן חייו של לוי, אשר נולד בערך בשנת פ"ז ליעקב (שנת ב"א קצ"ה), ונפטר בגיל מאה ושלושים ושבע שנים (בשנת ב"א של"ב). לא היו ישראל משועבדים. לפיכך שעבוד מצרים אשר החל אחרי מות לוי, ועד יציאת מצרים בשנת ב"א תמ"ח. נמשך "רק" קט"ז שנים (עיין פירוט ותרשים בסיה"ק "אשר על המשכן", עמוד קט"ו - חשבון "כי גר יהיה זרעך", ושם תמצא חפצך שלמים).
נלענ"ד לישב את הסתירה בין מספרי השנים האמורים לעיל ע"פ חלוקת הפסוק: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר"... כלומר, תקופת הגרות והגלות תחילתה בצאת אברהם מאור כשדים ועד יציאת מצרים. דהיינו, 430 שנות גרות החל מאברהם כנ"ל. לפי שכל מי שאינו מתגורר במקומו הקבוע, נקרא גולה. וכן מובא בתלמוד: "מלמד שהיו ישראל מגלין במדבר. להיכן מגלין? למחנה לויה. מכאן אמרו: בן לוי שהרג, גולה מפלך לפלך ואם גלה לפלכו פלכו קולטו (מכות, יב:).
בהמשך הפסוק נאמר: "יהיה זרעך"...כלומר, מיום שנולד יצחק ועד יציאת מצרים . דהיינו, 400 שנות גרות החל מהולדת זרעו הנבחר של אברהם כנ"ל.
בהמשך הפסוק נאמר: "בארץ לא להם"... כלומר, מיום שירד יעקב מארץ ישראל למצרים ועד יציאת מצרים . דהיינו, 210 שנות מגורים בארץ מצרים כנ"ל.
בהמשך הפסוק נאמר: "ועבדום וענו אתם"... כלומר, גזירת השעבוד החלה מיום שמת לוי ועד יציאת מצרים . דהיינו, 116 שנות שעבוד למצרים כנ"ל.
בסוף הפסוק נאמר: ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, י"ג). ללמדינו שהגזירה הייתה על קושי עבודה ועינוי של ארבע מאות שנה. אך מאחר והעינוי היה כפול, ומספרם הגדול של המתענים היה רב, קבלו ישראל במשך 116 שנה קושי של עינוי השווה לעינוי 400 שנה. משל למה הדבר דומה: למלך שגזר על 10 עבדיו שחטאו עונש של עבודת פרך שבהם יבנו לו 10 מגדלים של 10 קומות. לפי המקובל בשוק העבדים: 10 עבדים בונים 10 מגדלים של 10 קומות במשך 100 שנות עבדות בפרך. אולם העבדים הללו עבדו גם ביום וגם בלילה ובכך קיצרו את השנים ל-50 בלבד, במשך הזמן נולדו להם 10 ילדים שעבדו עמם יומם ולילה וכך סיימו את העבדות שנגזרה עליהם בתוך 25 שנים בלבד. כך ישראל עבדו במצרים בעבדות קשה הכפולה מעבודת עבד רגיל. שנאמר: וימררו את חייהם בעבודה קשה (שמות א', י"ד), ובנוסף לכך פרו ורבו שלא כדרך הטבע, ובניהם הרבים הצטרפו למסגרת העבדות. שנאמר: ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אתם (שמות א', ז'). לפיכך בשעבוד קשה של 116 שנה, השלים עם ישראל עבדות רגילה של 400 שנה.
ודע, שחס ה' על ישראל והורידם להשתעבד במצרים דוקא. לפי שמצרים היתה מעצמה מפותחת ומרכז העולם הקדמון, כשבתוכה עבדים מכל הארצות השכנות. כך שה' לא שיעבד את ישראל על ידי אומות שפלות מארץ מרחק. למרות שבגזירת השעבוד נאמר: כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם. כלומר, לאו דוקא מצרים. אך ה' ברחמיו בחר להורידם למצרים, וגרם שינתן להם לגור יחדיו ללא שעבוד, במיטב הארץ בארץ רעמסס צ"ד שנים, ואף התפרנסו על ידי המצרים. יתרה מזאת, גם את זמן גזרת השעבוד הממשי ה' קיצר לישראל, בזכות צדיקי הדור: יעקב, יוסף ולוי. כך יצא שבפועל ישראל השתעבדו למצרים בפרך "רק" קט"ז שנים, (שהם בגימ' ה' האלהים) מתוך הארבע מאות שנה של גרות, אשר נגזרה עליהם. ואין הדבר עומד בסתירה לגזירת הארבע מאות של "ועבדום וענו אותם", לפי שכבר מיום שנולד יצחק, החל אברהם לדאוג ולהצטער בעבור זרעו. וכן מובא בגמ': "עד היכן תכלית יסורין? אמר רבי אלעזר כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו. מתקיף לה רבא זעירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני: גדולה מזו אמרו, אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן, בצונן ומזגו לו בחמין. ואת אמרת כולי האי? מר בריה דרבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו. רבא, ואיתימא רב חסדא, ואיתימא רבי יצחק. ואמרי לה: במתניתא תנא אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים. (ערכין דף טז:).
ביזת מצרים וביזת הים:
ה' הבטיח לאברהם בברית בין הבתרים: "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית ט"ו, י"ג). לפיכך בטרם יצאו ישראל ממצרים ציוה ה' את משה: "דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (שמות י"א. ב'). על כך פירש הרש"י: "דבר נא, (ברכות ז) אין נא אלא לשון בקשה. בבקשה ממך, הזהירם על כך. שלא יאמר אותו צדיק אברהם: ועבדום וענו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם". לכאורה קשה על פירושו זה של הרש"י: וכי ה' לא התכוון לקיים את הבטחתו? וכי אברהם היה מעז להתריס בפני ה' על כך שאינו מקים את הבטחתו? ועוד, על איזה תקופה ישראל קבלו את פיצוי ה"רכוש הגדול", האם בגין תקופת 430, או 400, או 210 שנות הגרות, או בגין 116 שנות השעבוד? ועוד מדוע ישראל קבלו פעמיים "רכוש גדול", גם בזת מצרים וגם ביזת הים?
נלענ"ד להשיב כי בביזת מצרים דייק הקב"ה לומר: "וישאלו". דהיינו, ישראל נצטוו לקחת בהשאלה חלק מן "הרכוש הגדול" מבתי העם המצרי. שהוא בבחינת מקדמה על חשבון התשלום המובטח לאברהם, עבור 116 שנות העבדות, בכך קיים ה' את דבריו: "יצאו ברכוש גדול". לעומת זאת בביזת הים קיים ה' את מלא ההבטחת "ואחרי כן". לפי שבביזת הים לקחו ישראל את שלל המצרים שהיה עמהם בארמנותיהם, שהוא גדול פי כמה וכמה מביזת מצרים. בנוסף לכך באותה שעה שטובעו המצרים, הפך ה' את השאלת הכלי כסף וזהב למענק לבני ישראל. לפיכך כוונת הרש"י היא לומר כך: "שלא יאמר אותו צדיק אברהם: ועבדום וענו אתם קיים בהם" - ולא בי. דהיינו, ה' נתן לישראל את ביזת מצרים בהשאלה רק בשכר עבודותם של ישראל במשך 116 שנה בלבד. לעומת זאת את הבטחתו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם" - אלא בי. דהיינו, השכר עבור 430 שנות גרות שקיים בי, לא נתן להם. לפיכך רמז ה' למשה כי בזת מצרים היא רק "הקרן", וכי הוא עתיד לתת לישראל את ביזת הים "כתשלומי כפל", כדי לרצות את אותו צדיק. לפיכך ה' נתן לישראל את ביזת הים וגם את ביזת מצרים כמתנה, בשכר גרותם של ישראל במשך 430 שנה החל מיום צאת אברהם מאור כשדים ועד יציאת מצרים. כלומר, ה' נתן לישראל פיצוי גם עבור סבלם של האבות בגין המחשבה שזרעם עתיד להשתעבד במצרים. בכך קיים ה' את מלוא הבטחותיו לאברהם. למדנו מכאן שגם קבלת "הרכוש גדול" בכפילות, ניתנה לעם ישראל בזכות אברהם אע"ה.
משל למה הדבר דומה למלך שחיליו נשבו במלחמה, ע"י מושל רע. לקח המושל הרע את השבויים, ולא הרגם אלא גזר עליהם שעבוד קשה, עד שתצא נשמתם. ובכדי להשפילם צוה עליהם לבנות לו ביצורים כנגד מלכם האהוב. בדלית ברירה עבדו חיילי המלך בדוחק ובצער את המושל הרע, כאשר בלבם האמינו כל העת להבטחת מלכם האהוב, כי בבא העת יגאלם, ויפצה אותם עבור השעבוד. לאחר שנים רבות ערך המלך מלחמה כנגד המושל ושיחררם מעבדות המושל הרע. כפיצוי עבור שנות העבדות נתן להם המלך את כספם וזהבם של בני מדינת המושל הרע שכבש. שמחו חיילי המלך הן על השחרור והן על הפיצוי הכספי, והודו למלך הטוב והמטיב. כשראה המלך בשמחת האמונה של חייליו הוסיף להטיב עמהם, ונתן להם פיצוי נוסף כפול ומכופל של כסף וזהב מתוך ארמונותיו של המושל הרע. בכך גם פיצה המלך את בני משפחותיהם אשר התאפקו, ולא לחצו על המלך לפדותם מיד. כלומר, בזכות הסבל והצער של ההורים, ובטחונם בהבטחת המלך, זכו הבנים לפיצוי כפול.
ביזת משה:
בעת שעסקו ישראל בביזת מצרים משה רע"ה עסק בהעלאת עצמותיו של יוסף. שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו" (שמות י"ג, י"ט). משום שבהבנת משה הבטחת "הרכוש הגדול" מתגשמת לא בכסף וזהב אלא במצוות ובקבלת התורה. וכן מובא במדרש שבעת שנצבו ישראל על ים סוף נאמר: "הים ראה וינוס (תהלים, קי"ד, ג'). ומה ראה? ראה ששמר יוסף כל עשרת הדברות. שמעון איש קטרון אומר: עצמותיו של יוסף ראה" (תנחומא, נשא, סימן ל'). "מיד אתבקע והוה יבשתא" (זוה"ק, שמות רל:). כלומר, ים סוף נבקע משום שראה את ארונו של יוסף אשר משה טרח להעלותו באופן אישי. וכן מצאנו שגם בעת בזת הים משה רע"ה דאג לצרכי כלל העם ולא לצרכיו הפרטיים. לפיכך העיד עליו הכתוב: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"ד, ל"א). דהיינו, בעת שראו ישראל שמשה רע"ה אינו נוטל לעצמו כסף וזהב למרות שהדבר היה מונח לפניו, אלא לקח את ארונו של יוסף, אשר בזכותו נבקע הים והפך ליבשה. מיד האמינו כי משה רע"ה הוא מנהיג אמיתי, למרות שבחיצוניותו היה משה רע"ה "כבד פה". בזכות מנהיגותו של משה גדלה יראתם ואמונתם בקב"ה ונהיו ראויים לקבלת התורה. כי היראה והאמונה הם עיקר לכל התורה. וכן כתב רבינו חננאל שהאמונה מתחלקת לארבעה חלקים: אמונה בקב"ה, אמונה בנביאי האמת, אמונה בשכר ועונש, ואמונה בביאת הגואל (רבינו בחיי, שמות, י"ד, ל"א).
לסיכום:
נמצאנו למדים מן המבואר לעיל כי המנהיגות האמיתית אשר עמדה לישראל, עוד בטרם היה ישראל לעם, הייתה סוד השרדותה של היהדות והתפתחותה. דהיינו, החל באברהם אבינו איש החסד, אשר בחר לזרעו את הגלות הפיסית כברירת עונש עבור החטא הרוחני, בהבינו כי מן הגלות ניתן להתמרק ולהזהיר שנית. ולא זו בלבד אלא שאף הפיצוי הכספי הכפול ומכופל שבזזו ישראל מן המצרים, ניתן להם בזכות אברהם. בדרך מנהיגותו של אברהם פעלו גם יעקב, יוסף ולוי ובגינם נתקצרה תקופת השעבוד הפיסי למינימום הכרחי. גם משה רע"ה מנהיגם הראשון של עם ישראל, הלך בדרכי האבות הקדמונים, ולא התפתה לאגור לעצמו רכוש גדול בדמות כסף וזהב, אלא רכוש רוחני גדול כדוגמת העלאת ארונו של יוסף. וזאת מתוך ראית טובת העם ועתידו לטווח ארוך. כפי שאכן הוכח בקריעת ים סוף שהייתה בזכות העלאת ארונו של יוסף. מודל הדוגמה האישית של מנהיגות האמת, הביאה בכנפיה רוממות רוחנית לישראל, אשר העצימה את האמונה בה' ובמשה עבדו, אשר גם ה' העיד כליו: לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר, י"ב, ז').
לפיכך פסק הרמב"ם כי התנאי הראשון בגאולתם העתידית של ישראל הוא: "המלך המשיח". דהיינו, מנהיגות אמיתית ע"פ התורה. וכה אמר הרמב"ם (הלכות מלכים פי"א, הל' א'): "א. המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם...וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו. לא בשאר הנביאים בלבד הוא כופר. אלא בתורה ובמשה רבינו.... ד. ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי...". ובהמשך לכך הוסיף הרמב"ם ופסק (הלכות מלכים פי"ב, הל' ב') בהלכותיו בענין ימות המשיח בזמן הגאולה העתידית, וכתב: "שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג. ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישר ישראל ולהכין לבם. שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'. ...ויש מן החכמים שאומרים שקודם ביאת המשיח יבוא אליהו".
יה"ר שיזכנו ה' למנהיגות איש אמת וירא האלהים (נחמיה ז', ב'), שנא בצע יאריך ימים (משלי כ"כ, ט"ז), אשר יגמול חסד עם ישראל השרויים בצרה, ובימיו תושע יהודה וישראל ישכן לבטח (ירמיה כ"ג, ו')). ויתקיים בנו מקרא שכתוב: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם (מיכה ז', כ').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, אשר תקראו
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב