בראותי את הסרט המשובח "מסע הארורים", איני יכול שלא לחשוב על מצב, בו אתה במצוקה איומה עם אופקים של אי תקווה הולכת וגוברת וסוגרת, ופשוט אין לאן ללכת - אנשים סבירים מחווים למול נואשותך מחווה ציני של משיכת כתף; ויש גם אלה שתוכל להשבע שראית אותם בהבזק מחייכים חיוך דק וכמעט בלתי נראה
ב-20 ינואר 1942 התקבלה, בוועידת ואנזה בגרמניה הנאצית, החלטה ברמה המוסדית על השמדה מסיבית של היהודים והקצאת משאבים רבים לכך חרף, לפעמים אף בניגוד מובהק, למאמץ המלחמה (למעשה, היידריך, מפקד ה.ס.ס, שלח את ההזמנות לוועידה זו כבר ב-29 נובמבר 1941, והיטלר היכריז רשמית על החלטתו בפני 50 חברי החוג העליון של המפלגה הנאציונל סוציאליסטית ב-12 דצמבר 1941).
www.holocaust-history.org/december-12-1941/
זאת לאחר שפעולות חיסול התבצעו כבר זה למעלה משנה - פעולות שהתעצמו עם פתיחת החזית הגרמנית מול ברית המועצות, כשהיהודים נרצחו על-ידי יחידות "מיוחדות" (האיינזאצ'גרופן), אך גם על-ידי יחידות סדירות של הצבא בתורת "פרטיזנים".
טענה מקובלת היא כי בנות הברית "החרישו".
אך השאלה אינה מה ניתן היה לעשות בשלבים המוקדמים, כאשר בריטניה ובריה"מ נלחמו על חייהן והעדויות על היקף הזוועה היו ספורדיות. השאלה היא מדוע לא נעשה דבר כאשר חלה התפנית ב-?1943 (סטלינגראד, קורסק, פלישת בנות הברית לסיציליה לאחר מיגור רומל בצפון אפריקה), והתרבו העדויות על אודות ההשמדה, וגרמניה הנאצית היא שנאבקה על חייה (לא כל שכן לאחר הפלישה בנורמנדי, יוני 1944).
האמנם לא ניתן היה לעשות דבר בשלבים מוקדמים? האם נעשה מספיק בשלבים מאוחרים? מדהים לראות כי השאלה מתמקדת כמעט אך ורק בלחצים ובפעולות צבאיות (כגון המנעות מהפצצת מחנות ההשמדה).
אך נקודה בולטת לעין שאינה נהנית מהתיחסות רבה היא זו הנוגעת לנעילת שערי רוב מדינות המערב כלפי הגירה יהודית באותה תקופה (או הגבלה למספר פליטים סמלי). זועק לשמים מיעוט האשרות שניתנו כאשר העניין הפך בוער, ומעוררת השתאות זילות החיים היהודיים בקרב האוכלוסיה בכמה מדינות אירופאיות (כגון פרעות ורציחות יהודים ששבו למקומות מגוריהם בפולין, 1946), אפילו זמן מה לאחר המלחמה, חרף רטוריקה רשמית מזועזעת.
האם יש כאן אטימות והתכחשות לרגשות אנושיים פשוטים? אם כן - מה מקורה? האם "מתן דרור לרגשות אנטישמיים" מבטא עד תום את ההיבט הרגשי - "בתשתית הדברים" - של העובדות הקשות הללו?
גישתי מהווה ניגוד מסוים לגישה המדברת על זחילה הדרגתית של האנטישמיות החסלנית הנאצית: החל מחוקי נירנברג, 1935; גלישה לאיון-באמצעות-פרופוגנדה של משמעות התרומה היהודית לתרבות האנושית (כולל ברבריות תיאטרלית כגון טקסי שריפת ספרים); המשך בסילוקם של היהודים ממקצועות חופשיים ומעמדות מקצועיות משפיעות, תוך מעבר לדלדול כלכלי מאסיבי באמצעות החרמת בתי עסק יהודים ומיסוי כבד; דרך ליל הבדולח, 1938 ("התפתחות" הכוללת אתנחתא לצרכים הסברתיים בזמן המשחקים האולימפיים בברלין - 1936); וכלה בחתימה הסופית של "הנושא" בוועידת ואנזה ( 20 ינואר 1942).
הגישה ההדרגתית מבליטה את ההיבט של הרב-שלביות וההסלמה, ומתווה התפתחות תרחישים-שבדיעבד, כגון:
1) התפתחות הרסנית כביכול בכוח התאוצה, גם אם "הכוונה הראשונית" לא היתה חיסול אלא "סילוק" והגירה (בבחינת "במדרון אין לעצור") - גישה שאדולף אייכמן עצמו דבק בה ברשימותיו בכלאו בישראל ("לאחר שמלאך המוות פצח במחול - אין לעוצרו" - כפי שכתב אז בספר ששקד עליו).
2) התרגלות מושגית הדרגתית לבלתי-קביל, שלב אחר שלב, מצד כל הגורמים הרלוונטיים - הממשל הנאצי, דעת הקהל הגרמנית, דעת הקהל העולמית, ואולי, מבחינות מסוימות, אף היהודים עצמם, שראו בשלבים שונים של התפתחות האנטישמיות ה-"דוחקנית" (בניגוד ל-"חיסולית") בגרמניה בבחינת "הרע מכל כבר מאחורינו", והבליגו.
פרדוקסאלית, הבלגתם הייתה מובהקת לאין ערוך בעירור דעת הקהל במערב ובמחאה אפקטיבית בשנת 1938 - בעת ארועי ליל הבדולח - מאשר בשלב המוקדם של 1935 (חוקי נירנברג), כאשר בארה"ב, לפחות, בנמל ניו-יורק למשל, נאכף חרם מוגבל על סחורה גרמנית.
אלא שבניגוד לגישה ההדרגתית, ניתן לראות בהשתלשלות ההרסנית הזו גם היבט נוסף, משלים: זה של שני שלבים - שלב ה-"הכשרה" (או ההתקרנפות), ושלב הביצוע של שאינו-עולה-על-הדעת. גם אם לא נניח כאן בהכרח תכנון חובק-כל בשלב מוקדם, הרי שבכל זאת, בדיעבד, ניתן לראות כאן מבנה דו-שלבי לכיד שכאילו נוצק מראש, בתשתית הדברים.
מה אפשר את התחוללות הבלתי-קביל? מהו הדבר שהקל את ההתעלמות ממה שלמעשה התרחש שם? והרי יש היבטים שונים לאותה התעלמות. "התעלמות" שהנה מונח המאחד תחת גג אחד תופעות שונות:
1) דחיית מידע אודות הזוועה המתרחשת תוך הבלטת נקודות הפוגמות באמינות המידע (למשל, מניעים ואינטרסים אישיים או כלליים יותר, אך "שנויים-במחלוקת" של מוסרי המידע). גם אקטים טוטאליים, כגון התאבדות מנהיג יהודי רם-דרג מפולין בלונדון, לא הביאו לשכנוע דעת הקהל כי אכן מדובר במידע תקף.
2) סלקטיביות בקבילות-מידע - לכאורה, המידע אודות השמדה המונית בגז, רצח-עם המלווה בתאורים אודות "הפלנטה האחרת", מצד אלה שברחו - עצם המוזרות שבו פגם באמינותו: "זה חייב בוודאי להיות מוגזם, לכל הפחות - אין דברים כאלה".
אך אותה דעת-קהל עצמה ראתה כתקפים הן גילויים בוטים אודות טבח מיליון וחצי הארמנים (מתוך 2.5 מיליון) על-ידי הטורקים ב-?1915-1916 והן גילויי אכזריות ורציחות המוניות בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה. כן נראו אמינים תיאורים של שימוש בגז נגד אוכלוסייה חסרת ישע על-ידי האיטלקים במלחמתם באתיופיה זה מכבר, שלא לדבר על חיסולי אוכלוסייה המוניים, עקירת והגליית אוכלוסיות שלמות לסיביר תוך סבל רב ותמותה נרחבת; ו- כן - מחנות הריכוז של סטלין, שתוארו בפרוטרוט בעיתונים ובפירסומים שונים במערב כבר אז.
"אך זה לא יתכן בהקשר של מדינה מערבית מודרנית, ארצם של קאנט, גתה ושילר". ברם, ב-?1942 כבר הגיעו תיאורים בוטים של אכזריות הנאצים בארצות הכבושות, ובפרט בבריה"מ, ודעת הקהל במערב ראתה את תאורי הזוועות שבוצעו בארצו של בן הברית הנאמן והאבהי, "הדוד ג'ו", כקבילים למדי.
"אך המתה מתועשת בגז? נו, באמת...".
והנה, כבר ב-?1941 התפרסמה איגרת מחאה של פון גאלן, הבישוף של מינסטר שבגרמניה (השלישי במעלה בהירארכיה של הכנסייה הקתולית) כנגד חוסר האנושיות המחריד של ההמתות הנרחבות בגז - הממוסדות על-ידי המדינה עצמה - של מפגרים וחולי רוח בגרמניה גופה.
www.holocaust-trc.org/bishop.htm
כך הוא גם מחה כנגד עצם העיוות שבמושגים מסוג "ברירה מכוונת של אוכלוסיה" ו-"המתה מתוך רחמים (יוטנזייה)" - מחאה שהכנסיה נתנה לה תהודה גם מחוץ לגרמניה.
ובכן, גם גז הנו אפוא "בגדר הדברים המתרחשים שם". ורק בעניינם של היהודים "חייבת להיות כאן איזו הגזמה"?
הבעיה כאן הינה, אפוא, זו של התיחסות למידע; ליתר דיוק - צמצום הקשב כלפיו חרף זמינותו, סבירותו וחשיבותו; חשיבותו, אף לבעלי רגשות אנטישמיים, ואף בהקשר מאמץ המלחמה הכולל, שכן מדובר במעשים בקנה מידה נרחב הנוגדים את עקרונות פעולתה של כל חברה מסודרת מודרנית.
סביר כי מתן לגיטימיציה למידע זה מצד בנות הברית חרף חריגותו היה ממקם אותו ב"סדר יום" כלשהו בגרמניה עצמה ובולם במידה זו או אחרת את היקף ההשמדה. הדבר לא הועלה במלוא משמעותו אף על-ידי חוגי האופוזיציה בגרמניה, גם לא במרד ה-?20 ביולי 1944, שעשוי היה לפרוץ קודם לכן ובהיקף ותושייה נרחבים יותר אילו אכן ניתנה, ובזמן, הלגיטימיציה לאותו מידע חריג.
ברם, עקב מסרים חוזרים ונישנים על רדיפת יהודים מאז 1933, באותו שלב "הכשרה" והתקרנפות הקודם להשמדה-בפועל, התרחש מעין "פיחות" בקשב כלפי הנושא. בהירותו, מורכבותו וחיוניותו נתדלדלו תודעתית, דווקא כאשר התחייבה העלאתו על "סדר היום" על מלוא השלכותיו. הבלתי קביל לא נבלם, התרחש אפוא בפועל עד כלות.
האם העובדה כי דבר מסוג זה אכן קרה בפועל, ובהקשר של חברה מפותחת, והלגיטימציה למידע/זעקה של המתריעים לא ניתנה - האם עובדה זו נותנת כיום פתח לנארטיבים משניים (סיפורי-מעשה העוברים בהסתר מפה לאוזן) המאפשרים זוועות טבח עם נוסח רואנדה, קמבודיה של החמר-רוז' או בוסנייה? הלקח, מכל מקום, ברור.
כתב המשורר הוולשי הנפלא דילן תומס:
אל תלך מעדנות אל תוך הלילה ההוא
זעם, השתולל כנגד מות האור
Rage, rage against the dying of the light
"בחלום בלהה של חשכה", 1939 . וו.י. אודן. תרגם מיכאל שרון.
http://www.literatura.co.il/website/index.asp?id=15143
_____
מה היה "האינטרס" להציל יהודים?... וכי לא הכל זה כוח ואינטרסים ו- ומילים חסודות לצאת ידי חובה?
כתב לי סטודנט:
נדמה לי שאתה טועה עם ההשוואה בין שואת הארמנים והשמדות של עמים אחרים לבין שואת יהודי אירופה. מדינות המערב התעניינו בגורל הארמנים בימי מלחמת העולם הראשונה בגלל שקיוו ליצור מדינה ארמנית נוצרית וכך לבנות אחיזה בטוחה למערב במזרח התיכון. אותו דבר עם העמים האחרים: המערב התעניין בהם כשהיה צריך אותם ואת השטחים והמשאבים עליהם ישבו. לעומת זאת, ליהודים בתקופת השואה לא היה כוח צבאי שהיה יכול לשרת את בנות הברית, לא היה להם שטח לנצל אותו לבניית בסיסים צבאיים או מוקדי עוצמה אחרים שניתן היה להשתמש בהם במלחמה נגד היטלר - או נגד ברית המועצות כמה שנים אחר כך. מה היה, אם כן, האינטרס של בעלות הברית להציל את היהודים? ליהודים לא היה שום ערך צבאי. עובדה זו היא שגרמה לאדישות המוחלטת הזאת. עם כל הצער והכאב, את מי מבין כל הגנרלים של הקואליציה האנטי-נאצית יכלה להטריד התאבדותו של מנהיג יהודי בלונדון?
תשובתי:
בארצות רבות קיימת אמנם אמנם אדישות או אף שנאה בקרב חלקים באוכלוסיה ליהודים. אך קיימת גם זיקה ליהודים.
וכן קיימת בארצות רבות התנגדות לרצח מסיבי, ולרצח-עם - שהינם בבחינת לא יעלה על הדעת, מהטעמים שאמנה למטה.
אשר לזיקה ליהודים, אפילו בגרמנייה היו רבים שהתנגדו לפגיעה ביהודי גרמנייה, והנאצים ניצרכו להפעיל כלפיהם מאמצי שכנוע מיוחדים.
אשר לסיבות להתנגדות לרצח מסיבי, לרצח בכלל ולרצח עם בפרט, פרט כמובן לסיבות המוסריות והמעוגנות בתחושות צדק טיבעי, ניתן להביא הנימוקים הבאים:
ראשית, נציין, שאילו לא היתה התנגדות ספונטנית כזאת לרצח מסיבי, הרי שרצח מסיבי של אוכלוסיות שלמות ברוסייה על ידי סטלין, אף הוא לא היה עשוי לעניין איש, שהרי הדויזיות היו בידיו של סטלין ולא ברשות ניטבחיו. ואף על פי כן, הן הנאצים והן סטלין, שקדו להסתיר את פשעיהם, המוגדרים כפשעים נגד האנושות.
ולמה?
סביר להניח שבתקופות שלפני תחילת הציויליזציה, אכן, האלימים גברו, ורבים וטובים הושמדו. אך עקרון הכוח והרצח מבוסס הכוח, מהרגע שהוא מאומץ, מביא הן למלחמת הכל בכל, הן לחוסר ביטחון ושדידת זכויות קניין על ידי חבורות אלימות, ובעקר, להשמדת המוחות היוצרים. שכן היצירה וההמצאתיות האנושית מטבעה היא אינדיוידואולית והיא חשופה לאלימותם של אנשים החוברים באופן קולקטיבי למטרות ביזה.
לכן, התפתחות היצרנות וההמצאתיות האנושית, וגם יצירת העושר והרווחה האנושית עקב יכולת תפעול משאבי המוח האנושי - שהוסר מעליו איום הרצח והשוד, החלו רק אם כינון החוק הפלילי וזה המוסרי המגן מרצח - חוקי חמורבי, חוקי משה וחוקים פליליים ומוסריים אחרים, עם הווצרות התרבות.
לכן, פרקטיקה של תפעול הכוח והרצח המסיביים, מחבלת בעצם ההתפתחות האנושית והתקדמות האנושות. ומשיבה את האנושות לתקופת הרצח הפרוע של הטרום ציויליזצייה. לכן, כל החרד לגורל האנושות והציויליזצייה מחוייב להעניש אנושות מבצעי פשעים נגד האנושות, ומטעם זה ניסו הן היטלר והן סטלין להסתיר את פשעיהם.
ומה מקור הזיקה ליהודים? אפילו אם יופעל רק קריטריון נחיצות צר, היהודים הינם בעלי המשאב היקר מכל, משאבי המוח האנושי היוצר וההמצאתי.
מטעם האנטישמיות הקטלנית וסילוקם של היהודים מגרמנייה היפסידה זו את המלחמה, שכן פיזיקאי האטום היהודים המצויינים שלה עברו לארה"ב, ובמקום לפתח נשק גרעיני עבור גרמנייה הוו הם את התרומה המכרעת שם בפרוייקט מנהטן בפיתוח הפצצה האטומית. יהודים רבים, הרבה יותר משאר העמים פרופורציונית לגודל האוכלוסייה, זכו בפרסי נובל עד שנת 1940 למשל. ובמלחמת העולם הראשונה ב-1917 אחת הסיבות המכריעות להצהרת בלפור מבריטנייה היתה גיוס יהודי ארה"ב רבי המשאבים לענינה של בריטנייה. וכן, אם יאמר בעניין השואה הארמנית למשל, שמדינה ארמנית של 2.5 מיליון ארמנים נוצרים במזרח התיכון היתה בעלת חשיבות למערב, על אחת כמה וכמה מדינה יהודית שם, של העם רב העשייה והיכולת הכלכלית וההמצאתית הזה - היהודים.
________
הבהרה: קודם תאור התופעה ואחר - הסבר
יש לשים לב במאמר שלפנינו, שקודם בא *תאור* התופעה הקשה והאבסורדית של התעלמות ואי אמון כלפי המידע אודות שואת יהודי אירופה. ואילו לקראת סוף המאמר בא *ההסבר* לתופעה הזאת.
הדוגמאות שהובאו הינן *תאור* התופעה, ולא המחשת *ההסבר* לה. הדוגמאות הללו מבהירות את עצם האבסורד שבהתייחסות באי אמון למידע אודות שואת יהודי אירופה. שהרי למשל השואה הארמנית היתה כבר ידועה בשנות ה-?40 , ולא היתה אז, שנים אחרי שנודע אודות השואה הארמנית, כל סיבה להניח שדברים מסוג זה אינם קורים.
אני *מתאר* בדוגמאות אלה את עצם האבסורד שבהתעלמות. דוגמאות אלה *אינם* משמשות להמחשת התזה אודות ההתרגלות למידע ואודות מנגנון ההתרקנפות כלפי מידע.
כך, כתוב בטקסט:
____________________________________
והרי יש היבטים שונים לאותה התעלמות. ''התעלמות'' שהנה מונח המאחד תחת גג אחד תופעות שונות:
1) דחיית מידע אודות הזוועה המתרחשת תוך הבלטת נקודות הפוגמות באמינות המידע (למשל, מניעים ואינטרסים אישיים או כלליים יותר, אך ''שנויים-במחלוקת'' של מוסרי המידע). גם אקטים טוטאליים, כגון התאבדות מנהיג יהודי רם-דרג מפולין בלונדון, לא הביאו לשכנוע דעת הקהל כי אכן מדובר במידע תקף.
2) סלקטיביות בקבילות-מידע - לכאורה, המידע אודות השמדה המונית בגז, רצח-עם המלווה בתאורים אודות ''הפלנטה האחרת'', מצד אלה שברחו - עצם המוזרות שבו פגם באמינותו: ''זה חייב בוודאי להיות מוגזם, לכל הפחות - אין דברים כאלה''.
____________________________________
רק לאחר ש*תארתי* את עצם התופעה הקשה הזאת ואת האבסורד שבה, אני מביא לקראת סוף המאמר את *ההסבר* לתופעה הזאת, את המנגנון הפסיכולוגי העומד מאחוריה, מנגנון ההתקרנפות כלפי זעקות והתראות חוזרות ונישנות, שעליו בנו כנראה הנאצים, עם התחלתם בהשמדה בפועל.
אשר לשלב של שנת 43 ואילך, הרי אז, הן
1) עקב גודלה וכוחה התעשייתי של הקואליצייה שנוצרה כנגד גרמנייה (מאז סוף 41 עם הצטרפות ארה''ב למלחמה, ומאז ינואר 43 - ובוודאי אחרי קורסק - כאשר התברר שגרמנייה לא תוכל להשיג הכרעה ברוסייה)
2) והן עקב העובדה שהגלגל התהפך וגרמנייה חדלה לנחול ניצחונות ועברה לניהול מלחמת מגננה עקשנית
3) והן עקב ההפצצות האסטרטגיות המסיביות שכתשו את גרמנייה והיצליחו לשבש במדה מכרעת את המערכות התעשייתיות והאזרחיות הגרמניות. וזאת חרף תושייתו של שר החימוש הגרמני שפאר, שאמנם היצליח לחולל דברים בלתי אפשריים כמעט בנסיבות אלה, כגון הייצור המלחמתי בשנת 1944 - אך אספקת חומרי הגלם שובשה במדה רבה מאד.
עקב כל אלה, היה ברור לאחר קורסק, ובוודאי לאחר הפלישה לנורמנדי, שתבוסת גרמנייה הינה בלתי נמנעת, אף שהמערכה לכשעצמה היתה קשה. לכן אף דרשו צ'רצ'יל ורוזוולט מגרמנייה כניעה ללא תנאי.
במצב בו גורלה של המלחמה הוכרע למעשה, אף שהיא הימשיכה לתבוע מחיר גבוה מבנות הברית, במצב כזה לא היתה סיבה להמנע מלתת לגיטימצייה ולפחות להצהיר באופן מובלט מצד בנות הברית, אודות שואת יהודי אירופה.
אך כאמור, מידע זה הוצנע, למרבה האבסורד.
וזאת אף שבשלב זה היה כבר ידוע אודות שואה אחרת ואודות זוועות טבח עם (שואת ארמנייה; מלחמת האזרחים ברוסייה בשנים 1919 - 1921) וכן אודות שימוש בגז למטרות השמדה (האיטלקים באתיופיה בשנות ה-?30 ; שימוש בגז למטרת יוטנזייה של רפי שכל מצד גרמנייה)
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
