בית הילדים שלי. 

בית הילדים שלי
הרבה שנים אני נפגשת עם נשים שעברו תקיפה מינית.
לפעמים הן מספרות ולרוב הגוף מספר.
הסימנים בכפות הרגליים מתארים את החוויה שהיתה שם והגוף מחזיק את התחושות, הרגשות , המחשבות ואת הדרך בה העולם הפך לאויב.
ש' הגיעה אלי דרך מרכז לנפגעות תקיפה מינית.
היא נראית בחורה עיניינית, אופנתית- עם הג'ינס והתיק המגניב.
הגוף שלה היה נוקשה מאוד, כאילו שמו לה ספרים על הראש ועם זה צריכה להסתובב בעולם.
התחלנו לדבר וגילינו ששתינו ילידות קיבוץ, עם הסטוריה של לינה משותפת, חוויה שברגע אחד מחברת ומקרבת את כולנו למקום מוכר..
דיברנו בקודים שרק מי שהיה שם מכיר. ואז יצא הסיפור.
אבא שלה היה החשמלאי של הקיבוץ.
לפעמים היה מגיע לגן ואחר כך לבית הילדים, בהפסקות, כדי לקחת את הבת שלו לטיול לחשמליה.
כולם קינאו בה שאבא מגיע כי שאר ההורים באו לחמש דקות וחזרו לעבודה.
היבלות על החלק הפנימי של הירכיים סיפרו את מה שקרה שם, במשך שנים, בחשמליה ההיא.
אף אחד לא שיער שיכול להיות דבר כזה.
זה נפסק כשעזב את הבית והמרחק ממנו אפשר לה לספר.
היא התלוננה במשטרה והוא ברח מהארץ לשוודיה, נישא בשנית ויש לו ילדים.
היא הגיעה אלי כי אין לה תחושה בגוף.
היא לא נהינת ממגע ומרגישה כמו קרחון קר וקפוא.
התחלנו לעבוד דרך מגע.
בהתחלה בכפות הרגליים ואחר כך בכל הגוף.
כל שבוע היתה מגיעה, בלי לוותר, נשכבת על שולחן העבודה ומבקשת לחזור ולהרגיש.
עברו כמה חודשים בהם בכינו יחד, צחקנו, התרגשנו ולאט לאט החלקים שברחו ברגעי הסיוט חזרו להיות חלק ממנה.
התהליך נגמר כשהיא הרגישה שהיא מצליחה להחזיק תחושות ורגשות מבלי לברוח אל הקיפאון.
את הסיפור שלה אני נושאת איתי הרבה שנים.
אולי גם לידי קרו דברים כאלה ולא ידעתי?
הרבה פינות היו בקיבוץ שלנו ותמיד הרגשתי הכי בטוחה בעולם להסתובב עם האנשים המוכרים כל כך.
וחשבתי איך המטפלות לא ראו אותה, איך לא שמרו עליה, כמה פגיעה היא היתה שם.
לכל אחד יש את הסיפור שלו על בית הילדים.
שלי מלא שימחה ושלה מלא כאב.