מתי נגעו בי באמת בפעם האחרונה? 

מתי נגעו בי באמת בפעם האחרונה?

נגעו, נגעו באמת, לא צ'אפחה או כיפכוף לעורף, לא נשיקה על הלחי כדי לצאת ידי חובה או חיבוק מרפרף על הדרך, אפילו לא סקס שבו, לפעמים, בכלל לא נפגשים...
מתי נגעו בנו ככה שהתרגשנו. שהחלמנו? שנפתח לנו הלב? לפעמים עוברים ימים שלמים שבהם אף אחד לא נוגע בנו.
רובנו למדנו להכניס את המגע לתבניות ברורות שרק שם יוכל להתקיים. רק בזמן מסוים, עם אנשים מסוימים, במקומות שמותר.
הרבה פעמים אנו משלים את עצמנו שאיננו זקוקים בכלל למגע, אומרים שאפשר להעביר חיים שלמים בלי מגע, מפעילים על עצמנו סוג של הגנה. ולפעמים מצליחים אפילו לא להרגיש את הצורך במגע. כמו ביום כיפור כשאחרי יום של צום כבר לא מרגישים רעב...
אבל זה לא אומר שהרעב או הצורך לא שם. הרי תינוקות שלא מקבלים מגע מתים או שגדלים עם פיגור.
שכחנו שמגע הוא צורך, בדיוק כמו אוכל, שתייה, אוויר.
שכחנו שדרך המגע בעברנו למדנו על העולם. אם היה מגע מכאיב למדנו על העולם דרך כאב ואם המגע היה מנחם ותומך למדנו שהעולם הוא מקום כזה.
הרבה פעמים כשמגיע אלי אדם לטיפול רואים שכל מה שהוא צריך זה מגע שיזכיר לו שהוא אהוב ללא תנאי, שיזכיר לו שאפשר לנשום, לנוח, להרפות את הראש, שהכול בסדר.
דרך מגע אפשר להגיע אל הנשמה, אפשר לעבור תהליך של התפתחות אישית בעזרת העוצמה של המגע.
אני עברתי וזה הציל את חיי.