."קרלינד דונבר בת השש בקושי נוגעת בארוחת הערב שלה, אך לא מהסיבות שמעכבות בדרך כלל ילדה בת 6. הבעיה הייתה המכתב שהביאה הילדה. מכתב, שהוצמד לתעודת הלימודים שלה, בו נטען שמסת השומן שלה חצתה את האחוזון 80. הילדה בת השש לא ידעה מהו האינדקס ומהו האחוזון, היא גם לא ידעה שילדים שמסת השומן שלהם גבוהה מאחוזון 85 עלולים להפוך לשמנים, אך היא הייתה משוכנעת שמוריה מענישים אותה על משקל יתר." "דרך חדשה למלחמה בהשמנה - המורים מדווחים להורים על מסת השומן של ילדיהם." (ניו יורק טיימס (ינואר 2007))
כרטיסי הדיווח להשמנה הם רק אחד מכלי הנשק שפותחו בשנים האחרונות כדי להתמודד עם המגפה. מדינת ארקנסו החלה עם שימוש בכרטיסי ה BMI של הילדים לפני כשלוש שנים פנסילבניה ומערב ווירג'יניה הצטרפו גם הן ועוד חצי תריסר מדינות מתכננות לנהוג באופן דומה. רק חסר לנו שאנחנו נהיה הבאים בתור.
התיוג של ילד כשמן, תהליך ההשפלה, והאפליה הנלווה אליו הוא תהליך פוגע שלא רק שאינו באמת עוזר להתמודד עם בעיית השמנה הרי שפעמים רבות הוא מעצים אותה ומעורר הפרעות אכילה.
התיוג הזה עלול להוביל לאכילה קונפליקטאולית ועיסוק "מופרע" באוכל ובגוף.הוא יוצר פחד סביב האכילה, המונע מאיתנו את היכולת ליהנות מהאכילה ועוד יותר מזה את היכולת לבחור דווקא באוכל הבריא לנו. אבל הוא בעיקר מעצים את חוסר שביעות הרצון של הילד מהגוף שלו. 50% מהילדות ו 30% מהילדים מדווחים על חוסר שביעות הרצון שלהם מגופם. תחושה זו במקום שתועיל בתהליך השינוי היא דווקא מעצימה את ההשמנה, מולידה התקפי זלילה, גורמת להפחתת הפעילות הגופנית ועלולה לעורר בעקיפין הפרעות אכילה. ואם לא די בזה, מחקרים רבים בדקו את השפעת התפישות החברתיות בנושא המשקל על תחושות
של הילדים.הממצאים מצביעים על כך שכ30% מהילדים בחטיבת הביניים בארה"ב מעורבים באלימות, השפלה והפליה לרעה של ילדים הסובלים מעודף משקל. הם מראים, שגם אלו שמשקלם מוגדר כמשקל גוף ממוצע חשופים להקנטות מבני גילם ואלו מחריפות כאשר משקל הילדים באמת עולה.
והתמונה עגומה וכואבת הרבה יותר. ילדים שהתבקשו לדרג את העדפותיהם החבריות מתוך מגוון של תמונות של בני גילם דרגו את הילד השמן - אחרון. אחרי ילדים שסבלו ממוגבלות פיסית, צבע עור שונה....כלומר אין עוררין שבחברה שלנו המקדשת את הרזון
כערך ילדים שמנים מועדים להצקות והתגרויות מצד בני גילם, מה שהופך אותם דחויים ולא מקובלים בקרב בני גילם לעיתים עד כדי בידוד ובמקרים קיצוניים לניסיונות אובדניים..
כרטיס ה BMI עושה דבר דומה. הוא מעצים את הבידול והאפליה של ילדים אלו, אבל אין בו כדי לקדם באמת תהליך שינוי.
האם יש מי מאתנו שזקוק שיגידו לו שהוא שמן?
האם יש בזה כדי להועיל? או שמא דווקא להעצים את הבעיה. כפי שמראה הדיאגראמה שלפנינו.
וכרטיס ה BMI - מעצים זאת.
האפליה, ההקנטה והסטריאוטיפיים החברתיים עלולים לגרום לשימוש בחומרים ממכרים ולהפוך את אותם ילדים הפגועים ממילא למועדים לניצול מיני, פיסי ורגשי לפיתוח בעיות והפרעות אכילה ושיא האבסורד דווקא להעצים את ההשמנה.
מה הסיכוי של ילד כזה לגדול לבוגר בריא ומאושר, המעורה בחברת בני גילו?
כרטיסי הדיווח להשמנה הם רק אחד מכלי הנשק שפותחו בשנים האחרונות כדי להתמודד עם המגפה. מדינת ארקנסו החלה עם שימוש בכרטיסי ה BMI של הילדים לפני כשלוש שנים פנסילבניה ומערב ווירג'יניה הצטרפו גם הן ועוד חצי תריסר מדינות מתכננות לנהוג באופן דומה. רק חסר לנו שאנחנו נהיה הבאים בתור.
התיוג של ילד כשמן, תהליך ההשפלה, והאפליה הנלווה אליו הוא תהליך פוגע שלא רק שאינו באמת עוזר להתמודד עם בעיית השמנה הרי שפעמים רבות הוא מעצים אותה ומעורר הפרעות אכילה.
התיוג הזה עלול להוביל לאכילה קונפליקטאולית ועיסוק "מופרע" באוכל ובגוף.הוא יוצר פחד סביב האכילה, המונע מאיתנו את היכולת ליהנות מהאכילה ועוד יותר מזה את היכולת לבחור דווקא באוכל הבריא לנו. אבל הוא בעיקר מעצים את חוסר שביעות הרצון של הילד מהגוף שלו. 50% מהילדות ו 30% מהילדים מדווחים על חוסר שביעות הרצון שלהם מגופם. תחושה זו במקום שתועיל בתהליך השינוי היא דווקא מעצימה את ההשמנה, מולידה התקפי זלילה, גורמת להפחתת הפעילות הגופנית ועלולה לעורר בעקיפין הפרעות אכילה. ואם לא די בזה, מחקרים רבים בדקו את השפעת התפישות החברתיות בנושא המשקל על תחושות
של הילדים.הממצאים מצביעים על כך שכ30% מהילדים בחטיבת הביניים בארה"ב מעורבים באלימות, השפלה והפליה לרעה של ילדים הסובלים מעודף משקל. הם מראים, שגם אלו שמשקלם מוגדר כמשקל גוף ממוצע חשופים להקנטות מבני גילם ואלו מחריפות כאשר משקל הילדים באמת עולה.
והתמונה עגומה וכואבת הרבה יותר. ילדים שהתבקשו לדרג את העדפותיהם החבריות מתוך מגוון של תמונות של בני גילם דרגו את הילד השמן - אחרון. אחרי ילדים שסבלו ממוגבלות פיסית, צבע עור שונה....כלומר אין עוררין שבחברה שלנו המקדשת את הרזון
כערך ילדים שמנים מועדים להצקות והתגרויות מצד בני גילם, מה שהופך אותם דחויים ולא מקובלים בקרב בני גילם לעיתים עד כדי בידוד ובמקרים קיצוניים לניסיונות אובדניים..
כרטיס ה BMI עושה דבר דומה. הוא מעצים את הבידול והאפליה של ילדים אלו, אבל אין בו כדי לקדם באמת תהליך שינוי.
האם יש מי מאתנו שזקוק שיגידו לו שהוא שמן?
האם יש בזה כדי להועיל? או שמא דווקא להעצים את הבעיה. כפי שמראה הדיאגראמה שלפנינו.
וכרטיס ה BMI - מעצים זאת.
האפליה, ההקנטה והסטריאוטיפיים החברתיים עלולים לגרום לשימוש בחומרים ממכרים ולהפוך את אותם ילדים הפגועים ממילא למועדים לניצול מיני, פיסי ורגשי לפיתוח בעיות והפרעות אכילה ושיא האבסורד דווקא להעצים את ההשמנה.
מה הסיכוי של ילד כזה לגדול לבוגר בריא ומאושר, המעורה בחברת בני גילו?
איילת קלטר דיאטנית קלינית מומחית לטיפול בהשמנה והתנהגויות אכילה. מנהלת המרכז לשפת האכילה.
http://www.eatingdialog.com
http://www.eatingdialog.com
