כיצד הפך הרזון לאובססיה? ועד כמה זו העצימה את מגפת ההשמנה? - חלק ב 

ומחול השדים המוזר הזה, המעורר תהיות באשר לפוליטיקה האמיתית המנהלת את מגפת ההשמנה המשיך והתעצם. רף המשקל המשיך לרדת, תעשיית הדיאטות פרחה וגם תעשיית האופנה, לא קפאה על שמריה. ויסלחו לי אותם היסטוריוני אופנה על אי דיוקים קלים בדברי, כי החשוב כאן זו המגמה, המסר.
ב - 1947 הציג כריסטיאן דיור את ה "מראה החדש" של בגדי הנשים ((Poul Poiret מראה צר ודקיק, מראה שעבור מרבית הנשים היה כמעט בלתי ניתן להשגה. ומה שהתחיל עם דיור המשיך עם טוויגי, שהייתה דוגמנית דקיקה בשנות ה-60. היא סמלה את המעבר ממודל גוף נשי ושופע למודל נערי, ובמילים אחרות: מודל של אישה-ילדה.
מראה שדוף זה הפך בהדרגה למשהו שיש להשיגו בכל מחיר.
בשנות ה-60 חדר לרפרטואר שלנו מונח חדש: פעילות אירובית. אבל הפעילות הזו לא נוספה רק כדי שנהיה בריאים ובכושר גופני טוב. מטרתה העיקרית הייתה להוות כלי נשק נוסף במלחמה בהשמנה.
המסר היה מאד ברור: "אי אפשר להיות גם שמן וגם בכושר". התוצאה הבלתי נמנעת של מסר זה הייתה שבמקרים רבים, מדידות שומן הגוף הפכו קריטריון הקובע האם האדם הוא בכושר. ההגדרות היו מאד ברורות. ההשמנה היא כל דבר מעל אחוזי שומן 20-25 לגברים ומעל 30-35 לנשים. עם הגדרה זו שוב יותר ויותר אנשים קוטלגו כסובלים מהשמנה או מעודף שומן. דאבלין (ראש המחלקה הסטטיסטית של חברות הביטוח האמריקאיות) תמצת היטב את המצב באמורו "המאמץ לשמור על גזרה אופנתית גורם לנשים לשמור על משקלן ועל הדיאטה שלהן. מה שעוזר להן לשמור על בריאותן ועל הופעתן."
וכך עם איחוד הכוחות בין חברות הבטוח, הקהילה הרפואית, הממשלה, התזונאים, מכוני הספורט ותעשיית האופנה - המאבק להורדת משקל הלך והתעצם.
כדי למנף את קמפיין הרזון נכנס למערך שחקן חיזוק נוסף, בדמות התקשורת. אף היא לא נותרה מנגד והפכה מהר מאד לכוח המוביל את המערכה.

נראה שאחד הנזקים הגדולים בתעשיית הרזון הוא מכירת הפנטזיות כחלום שאפשר וחייבים להגשימו. תעשייה זו מנסה למכור לנו את האמונה בצורך להיות כמו הפנטזיה כדי שנהיה בעלי ערך - בעלי קיום בחברה. ולצורך זה הכול כשר. היא משתמשת בגוף שלנו, כאובייקט, ככלי למכירת מוצרים, היא מעבירה לנו מסרים דרכם אפשר להבין שהאיכויות שלנו כבני אדם נמדדות בעיקר דרך המראה שלנו שצריך כמובן להיות שרירי, נשי, רזה, יפה..., וכל זה תוך הפחתת הערך של אנשים שאינם עומדים באותם סטנדרטים. הפחתת ערך זו משפיעה קשות על תפיסת הערך העצמי שלנו, על הדרישות שלנו מעצמנו ועל מה שאנחנו משדרים לילדינו. תעשיית הרזון, והתקשורת בראשה, מתעלמת לחלוטין מקיום השונות הטבעית הלגיטימית, הקיימת בקרב בני האדם ואינה נותנות מקום לייחוד האמיתי הקיים בנו. המסר הכי חזק הוא: "תשתנו - תרזו - אתם לא מספיק טובים".

מבלי משים, הפכנו עבד לתקשורת - עבד לאידיאל הרזון.
וכך הובילו אותנו חברות הביטוח, מכוני הספורט, תעשיית האופנה, המזון והתקשורת למלחמה לא לנו, כאשר היעד הוא- מלחמה בהשמנה. והתסריט הציני הזה לא נח לרגע. ובסוף שנות השמונים תפס קמפיין ההרזיה תאוצה אדירה, כך שנדמה שדבר לא יוכל היה לעצור אותו.
מהנתונים של המרכז הלאומי לבקרת מחלות של ארה"ב ( CDC - center for disease control (and preventionרואים בבירור את תהליך ההשתנות בשיעורי ההשמנה.
בין השנים 1976ל- 1980 46% מהאנשים היו בעודף 14% היו שמנים ואילו בשנת 2000 64.5% היו בעודף משקל.30% שמנים 5% סבלו מהשמנה מורבידית קיצונית.
ובארץ הנתונים מספרים על מצב דומה. בהתאם לנתוני סקר מבט (הנכונים לשנת 2001) שנערך על ידי משרד הבריאות 62.2% מאתנו נמצאים בדרגות BMI מעל 25.
כלומר, באופן פרדוקסאלי, תעשיית הדיאטות לא זו בלבד שלא הצליחה להילחם בהשמנה אלא שלמרות קיומה או אולי בשל קיומה, ההשמנה הלכה והתעצמה עד כי הוגדרה במונחים של מגפה.
וכדי שנבין טוב יותר את חוקי המשחק כדאי שנדע, שביוני 1998 חל שינוי משמעותי נוסף שגרם להעצמת מגפת ההשמנה בעולם. שינוי זה התרחש בשל הורדת רף ההשמנה ע"י ארגון הבריאות הלאומי האמריקאי (NIH - national institute of health) מ BMI 27 ל BMI 25. באותו לילה 35 מיליון אמריקאים הלכו לישון כשהם במשקל גוף "נורמאלי" והפכו בן לילה - שמנים. ..
בתמונה המוצגת ניתן לראות שעד אותו יום ביוני רק 15 אחוז היו בעודף משקל ואילו בעקבות הורדת הBMI גדל אחוז הסובלים מעודף משקל ל 37%.

נתונים אלו מעוררים תהיות.ומתעוררת השאלה הנשמעת לכאורה תמימה מי יוצר, מנהל ומכתיב את אותה מגפה.מי קובע את חוקיה? ויתרה מזו, יותר מידי שמנים למה? כדי להיות יפים ומאושרים? להיות בריאים? לחיים ארוכים?

למרות שנדמה שאין עוררין על הקשר בין השמנה ובריאות, ונדמה שלכאורה הכי חשוב לשיפור איכות חיינו זה עצם הירידה במשקל למשקלי גוף מומלצים, הרי מתברר שיתכן והעובדות קצת שונות. (חשוב יותר לאכול בריא ולהיות בכושר למשל)
היתכן שהנחות בהן דבקנו במשך מאה שלמה טעות ביסודן? הייתכן שמיליוני אנשים מצויים בסיכון למוות מוקדם עד שיורידו ממשקלם - או מפני שהורידו ממשקלם? נדמה לי שבמלחמה הזו עם הגוף שלנו אנחנו המפסידים הראשיים. המנצחים הגדולים הם דווקא תעשיות הרזון והדיאטה למיניהן. אבל היות ואנחנו לא ממש מבינים מה באמת קורה לגוף שלנו ולמה הוא לא מצליח לשמר את נקודת המשקל החדשה אליה הוא מגיע לאחר הדיאטה, אנחנו מאשימים את עצמנו. אבל בפועל הקורבן האמיתי הוא אנחנו. קורבן עריצות הרזון והדיאטות.. כי יש אידיאל רזון, יש דיאטות ואנחנו ממשכים להשמין.
"הדיאטות לא נכשלות" - כך אומרים לנו. אתם - כן. האומנם?
ותעשיית הדיאטה ממשיכה לחגוג. יש לה "הבטחת הכנסה" עד סוף אחרית הימים.
ההוצאות סביב ההשמנה הן עצומות. והן נעמדות בכ - 238 מיליארד דולר בשנה.
מתוך זה כ- 100 מיליארד דולר מוקדש לטיפול בבעיות הבריאות הנלוות להשמנה ו 33 מיליארד דולר מוקדשים לטיפולים ומוצרים להורדת משקל. איזה בר דעת יוותר על רווחים כאלה?
לכן, גם אם הקשר בין חולי להשמנה הוא נכון, איך ייתכן שהשקעה כה רבה, ברמה הפרטית והלאומית מביאה רק להחמרת הבעיה. אולי למרות הכול מי שנכשל זה לאו דווקא אנחנו?