כיצד הפך הרזון לאובססיה? - חלק א 

כיצד נשבינו בתפיסות ש"חייבים להיות רזים כדי להיות בריאים"? שכל אחד יכול להיות רזה ושעם קצת כוח רצון נוכל להם לק"ג האלה?
כיצד הפכה ההשמנה למגפה? ועוד יותר מזה איך הפכה המילה רזה שם נרדף
לבריאות, אושר, הצלחה, כוח, מיניות, אהבה ויופי?.

ראשית אולי נשאל את עצמנו מה זה באמת שמן?
השאלה נשמעת בנאלית אבל האם עצרנו פעם ותהינו בתוכנו מה באמת אומרת המילה הזו לכל אחד מאתנו? לנו כחברה? לאנשי המקצוע שבקרבנו? האם יתכן שהגדרה המונחת בבסיס המילה שמן מגיעה הרבה יותר רחוק מדרגות BMI (מדד להשמנה - אינדקס מסת הגוף, בו משתמשים להערכת ההשמנה המחושבת כמשקל הגוף חלקי הגובה בריבוע), אחוזי שומן ומדידת היקפים?
המוזר הוא שלמרות העובדה שכמעט אין אחד שאינו חרד מהיותו בעודף משקל ולמרות היות ההשמנה אחת המגפות המדוברות ביותר הרי עדין אין לה הגדרה מדויקת.
במילון האנגלי ( The American Heritage English Language Dictionary) מוגדרת המילה עודף משקל כ"שוקל יותר מהנורמאלי, הנחוץ, או המותר." הגדרה זו מעוררת תהיות רבות.
מהי ההגדרה לנורמאלי? מה זה נחוץ? על ידי מי?
ובנוגע למשקל גופנו אין תשובה ברורה.
והיא הופכת עוד יותר מורכבת היות ואנחנו יודעים שיש כל כך הרבה גופים בעלי אינטרסים המרוויחים מהגדרה כזו או אחרת.
למשל תעשיית הדיאטה, מרוויחה מזה שהיא מגדירה כמעט כל אחד כבעל עודף משקל. לעומתה תעשיית המזון המהיר הייתה מעדיפה שאיש לא ירגיש עצמו "שמן". מה שמוביל אותנו לתהייה מי ואיך מגדיר מהו שמן, מהו עודף משקל.
ועל רקע זה מתעוררת השאלה מהו רזה? האם זה שוב תו התקן של דרגות ה BMI?
איך קרה שעולם שלם נמצא במרדף אחר מספרים בלתי אפשריים על סקלת משקל?

הסיבה העיקרית להיות מרביתנו חלק מאובססיה עולמית זו נעוצה אולי בראש ובראשונה בשלהי המאה התשעה עשרה והאחראיות העיקריות לשינוי זה היו דווקא חברות הביטוח האמריקאיות(Metropolitan Life Insurance Company), שתהו כיצד הן יכולות להגדיל את רווחיהן מביטוחי החיים. הן חיפשו מדד אובייקטיבי שיוכל להצביע על עליה בסיכון לתמותה ובאמצעותו יוכלו לדרוש תשלום גבוה יותר מלקוחותיהם. היות ומשקל גוף היה פרמטר זול וקל למדידה, החלו חברות הביטוח באיסוף נתונים, שהצטברו לאורך השנים, דרכם ניסו לבדוק האם יש קשר בין עודף משקל לבין סכנה לתמותה בטרם עת. להגדרות שנוצרו היה מעט מאד בסיס מדעי והרבה חישוב מתמטי, פרמיות ביטוח ואינטרסים כלכליים.
אם מייקל ג'ורדן מוגדר כסובל מ"עודף משקל" וטום קרוז כ"שמן" זה לא בגלל שהם לא בכושר או אינם בריאים אלא בגלל הגדרות פרדוקסאליות שראשיתן בחברות הבטוח האמריקאיות.
כך נולדו טבלאות משקל- גובה, שהופיעו לראשונה ב-1897 וכיכבו בחיינו עד 1983 . תפקידן של הטבלאות היה להוות מדד לגורם סיכון לתמותה. טבלאות אלה הולידו רשומות ובהן המלצות לכמה עלינו לשקול לפי גיל, מין ומבנה גוף. ההגדרה התייחסה למשקל גוף ממוצע, כזה התואם את ההמלצות, ואילו עודף משקל התייחס למשקל הגוף הגבוה מהטווח המומלץ. ההנחה הייתה , שהסכנה לתמותה עולה כאשר נמצאים ב-% 20 מעל ההמלצות. חברות הביטוח השתמשו בנתוני המשקל ויצרו מדרג תשלומים למבוטחים. אלו שמשקלם עלה ב- 150-200% מעל המשקל האידיאלי נאלצו לשלם פרמיות גבוהות יותר.

עם הזמן, ירד משקל הגוף המומלץ על ידי חברות הביטוח ובהדרגה החלה מתפתחת תפישת עולם חדשה, הכורכת משקל גוף עם בעיות בריאות. הפכנו מבני אדם לקילוגרמים, למספרים בטבלאות. אבל איש לא טרח להגיד לנו שאנחנו שונים זה מזה וכל אחד יכול להראות אחרת ולשקול אחרת.
מבט מהיר בנבכי ההיסטוריה מלמד אותנו שהטבלאות השתנו בלי הרף. כל מספר שנים עדכנו את המדדים על ידי חברות הביטוח והודיעו לנו איך עלינו להראות, כמה עלינו לשקול, ומה נחשב בעבורנו בריא.
בהדרגה, הצטרפו גם חברות האופנה לאובססיה החדשה. גם שם הוכנסנו למספרים ומידות. כבר ב- 1908 ייצר מעצב צרפתי (Poul Poiret) חצאית בעלת מראה חשוף, ועיתוני אופנה כדוגמת ווג נתנו לה במה מכובדת. שילוב זה בין חברות ביטוח החיים ותעשיית האופנה הוליד מסר חדש: לא זו בלבד ששומן הגוף אינו בריא, הוא אף אינו אופנתי!
כלומר, הבריאות אינה הסיבה היחידה לשמה יש לרזות, אלא גם האסתטיקה הפכה מטרה בפני עצמה. ומכאן ואילך העניינים המשיכו להידרדר ככדור שלג.

ב-1940 לואיס דבלין, ראש המחלקה הסטטיסטית של חברות הביטוח האמריקאיות טבע את המונח "משקל גוף אידיאלי" והעביר את המסר, ששינויים במשקל הגוף כתוצאה מעלייה בגיל אינם לגיטימיים. לפי זה משקל בני האדם בסביבות גיל עשרים הוא משקלם האידיאלי ועליהם לעשות כל מאמץ כדי לשמור זאת לאורך כל חייו.
כיצד אמור האדם לשמור על משקל גוף "אידיאלי" זה? באמצעות דיאטה כמובן. ואכן ב-1951 יצא בארה"ב קמפיין מאסיבי נגד השמנה בחסות הממשלה, הממסד הרפואי וחברות הביטוח. הם הכריזו שעודף משקל הוא גורם סיכון מכריע למחלות כגון מחלות כליה, לב, סכרת וסרטן. הטענה הייתה שהשמנה במבוגרים, היא פשוט תוצאה של אכילת יתר והמסר לאמריקאים היה - תאכלו פחות (או במילים אחרות: תעשו דיאטה!).
הדיאטה הפכה במהרה לכלי הנשק העיקרי במלחמה בהשמנה. והיה זה אך טבעי שהתזונאים נקראו להצטרף למאבק. מהר מאד הפכו התזונאים לחלק בלתי נפרד מקמפיין הרזון (1991 כנס שנתי של -AMA הארגון הרפואי האמריקאי)
עם השנים, ה"משקל האידיאלי" של טבלאות המשקל-גובה הפך למשקל ה"נחשק" ומשקל זה המשיך לרדת. פחות אנשים יכלו לעמוד בסטנדרטים שהוצבו, ויותר אנשים הפכו לכאלה הסובלים מעודף משקל. מה שהביא, מן הסתם, יותר ויותר אנשים להצטרף למעגל הדיאטות.
ובעצם הרי זה מה שאנחנו עושים עד היום.
דיאטה.
בד בבד עם התעצמות פולחן הרזון תפס המונח "דיאטה" מקום של כבוד בחיינו. הוא הפך בהדרגה לכלי העיקרי לצורך הלחימה בהשמנה ופשט בחברה כאש בשדה קוצים.
היום בכל זמן נתון, 25 מיליון גברים ו43 מליון נשים אמריקאים נמצאים בדיאטה להורדת משקל. 21 מיליון גברים ו 26 מיליון נשים נמצאים בדיאטה לשמירת משקל. סך הכול 116 מיליון מבוגרים, המייצגים 55 אחוז מאוכלוסיית ארצות הברית.בקרב המתבגרים אנחנו מונים 3 מיליון בנות ומיליון בנים.כלומר סך הכול 120 מיליון אמריקאים מעל גיל 11 מנסים לשמור או לרדת ממשקלם בדרך זו או אחרת של דיאטה, שינוי אורח חיים, או כל תוכנית אכילה שעיקרה הפחתה קלורית. "תאכלו כמה שפחות" כך נאמר לנו.
ובארץ? אנחנו דולקים אחרי האמריקאים בצעדי ענק. לפי הנתונים של סקר מבט? 26.1% (סקר משרד הבריאות) שומרים על דיאטה מכל סוג שהוא.

כאשר כל כך הרבה אנשים "עמלים" קשות בכדי להגיע לרזון הנכסף, ניתן היה לצפות שתהיה ירידה בשכיחות ההשמנה בקרב האוכלוסייה. אך ראה זה פלא- המצב בדיוק הפוך. האמריקאי הממוצע שמן היום יותר מאי פעם. (וגם אנחנו)
מה שמעורר תהיות באשר לפולחן הרזון מחד ולאמצעים שפתחנו כדי להשיגו מאידך.
האם יתכן שפולחן הרזון נשען בעיקר על אינטרסים כלכליים?
האם יתכן שהדיאטה ככלי הנשק להתמודדות עם ההשמנה דווקא מעצימה אותה?