עד כה קראתי שלושה מספריו,על העוורון הוא האחרון ולפניו דברי ימי מינזר וכל
השמות כולם, וזאת בסדר הפוך, בכל ספריו מתואר הקשר בין בני אנוש, וקשר זה אינו מתואר בצורה רגשית בלבד, אלא בצורה מציאותית, בספרו כל השמות, נאלצים פקידי משרד הפנים להיקשר לחבל על מנת לא ללכת לאיבוד בחדריו האפלים והעצומים של משרד הפנים,
כך בספרו על העוורון, העוורים נכרכים אחד אל השני הן בקשר שנולד מתוך סבל, אנארכיה, והן בסדינים על מנת שלא יאבדו אחד לשני, בספרו דברי ימי מנזר נקשרים גיבורי הספר אחד לשני באמצעות החבלים הקושרים את הפאסרולה שתעיף אותם אל על.
את ספרו כל השמות, קראתי במשך תקופה ארוכה של ארבעה חודשים במהלכם גם התכוננתי לבחינות לשכת עורכי הדין, ועדיין לא יכולתי להרפות, מסיפורו הנוגע ללב של פקיד בודד וגלמוד, שהיה סגור במסגרת חייו הנוקשה, ספרטנית וצנועה, והפריצה הגדולה של חייו, פריקת העול, ניפוץ המסגרות בחיפושים אחר אשה שאת תמונתה גילה במהלך עבודתו במשרד הפנים, אומץ רב ועוז, הרפתקנות וסקרנות אין סוף, התגברות על קשיים ומחלה ואף אבדן חליפה אחת יקרה מפז, לא הרתיעו את הפקיד האמיץ, אולם סופו של הסיפור מותה של האובדת, התאבדותה? אולי בשל החיפוש הבלתי נלאה? לעולם לא נדע, בספרו דברי ימי מנזר, פריצת מסגרות, קידמה, מרידה במוסכמות, סיכונים אל מול משטר האינקוויזיציה , אהבה גדולה מהחיים של אשה לגבר קטוע יד, סיימת לקרוא את הספר, אתה נותר "תקוע" במקומך, המום ולא מבין איך אהבה גדולה כזאת מסתיימת במוות עגום וחטוף, לעומת זאת הרומן "על העוורון" מסתיים בסוף שמח יחסית, למרות האובדן והסבל, הסחי והמיאוס נוצר קשר אנושי, נוצרות אהבות חדשות, שלא היו אפשריות כאשר אנשים ראו אולם בתור עוורים , גילו רגשות אנושיים שלא גילו קודם כשראו, ולא ניתן לדעת מי רואה טוב יותר העוור או זה שרואה, כחוט השני בשלושת ספרים אלו, מציג סאראמגו את ההתלכדות האנושית של בני האדם אשר מצויים לנוכח סבל משותף, סכנה משותפת, מתגלות תעצומות נפש אשר ביומיום אין אתה יודע כי הן קיימות, וזה מביא אותי לימינו אלו, אני מאשקלון, עדיין מרחפת מעלי באופן אישי ובמקורבים אלי, תחושת חרדת מה שאוירת מלחמת הגראדים הנה שוב עומדת בפתח, אבל בתקופה האחרונה הזו, נתקלתי באדיבות יוצאת דופן, בעזרת האנשים הסובבים אותי, בשותפות גורל למול סבל אנושי והסכנה בפניה אנו עומדים ולראייה הפגנות נגדנו בכל העולים בנוסף למתקפה מדרום ומצפון. כולי תקווה כי אדיבות ורחבות לב אלו שנתקלתי בהם בתקופה האחרונה לא יפוגו, וכמו בספריו של סאראמאגו ולנוכח כל ההסטוריה של עמנו, לא נתייאש, לא נפחד כי מתוך הסבל האנושי של עמנו יכול לצאת רק ניצחון.
השמות כולם, וזאת בסדר הפוך, בכל ספריו מתואר הקשר בין בני אנוש, וקשר זה אינו מתואר בצורה רגשית בלבד, אלא בצורה מציאותית, בספרו כל השמות, נאלצים פקידי משרד הפנים להיקשר לחבל על מנת לא ללכת לאיבוד בחדריו האפלים והעצומים של משרד הפנים,
כך בספרו על העוורון, העוורים נכרכים אחד אל השני הן בקשר שנולד מתוך סבל, אנארכיה, והן בסדינים על מנת שלא יאבדו אחד לשני, בספרו דברי ימי מנזר נקשרים גיבורי הספר אחד לשני באמצעות החבלים הקושרים את הפאסרולה שתעיף אותם אל על.
את ספרו כל השמות, קראתי במשך תקופה ארוכה של ארבעה חודשים במהלכם גם התכוננתי לבחינות לשכת עורכי הדין, ועדיין לא יכולתי להרפות, מסיפורו הנוגע ללב של פקיד בודד וגלמוד, שהיה סגור במסגרת חייו הנוקשה, ספרטנית וצנועה, והפריצה הגדולה של חייו, פריקת העול, ניפוץ המסגרות בחיפושים אחר אשה שאת תמונתה גילה במהלך עבודתו במשרד הפנים, אומץ רב ועוז, הרפתקנות וסקרנות אין סוף, התגברות על קשיים ומחלה ואף אבדן חליפה אחת יקרה מפז, לא הרתיעו את הפקיד האמיץ, אולם סופו של הסיפור מותה של האובדת, התאבדותה? אולי בשל החיפוש הבלתי נלאה? לעולם לא נדע, בספרו דברי ימי מנזר, פריצת מסגרות, קידמה, מרידה במוסכמות, סיכונים אל מול משטר האינקוויזיציה , אהבה גדולה מהחיים של אשה לגבר קטוע יד, סיימת לקרוא את הספר, אתה נותר "תקוע" במקומך, המום ולא מבין איך אהבה גדולה כזאת מסתיימת במוות עגום וחטוף, לעומת זאת הרומן "על העוורון" מסתיים בסוף שמח יחסית, למרות האובדן והסבל, הסחי והמיאוס נוצר קשר אנושי, נוצרות אהבות חדשות, שלא היו אפשריות כאשר אנשים ראו אולם בתור עוורים , גילו רגשות אנושיים שלא גילו קודם כשראו, ולא ניתן לדעת מי רואה טוב יותר העוור או זה שרואה, כחוט השני בשלושת ספרים אלו, מציג סאראמגו את ההתלכדות האנושית של בני האדם אשר מצויים לנוכח סבל משותף, סכנה משותפת, מתגלות תעצומות נפש אשר ביומיום אין אתה יודע כי הן קיימות, וזה מביא אותי לימינו אלו, אני מאשקלון, עדיין מרחפת מעלי באופן אישי ובמקורבים אלי, תחושת חרדת מה שאוירת מלחמת הגראדים הנה שוב עומדת בפתח, אבל בתקופה האחרונה הזו, נתקלתי באדיבות יוצאת דופן, בעזרת האנשים הסובבים אותי, בשותפות גורל למול סבל אנושי והסכנה בפניה אנו עומדים ולראייה הפגנות נגדנו בכל העולים בנוסף למתקפה מדרום ומצפון. כולי תקווה כי אדיבות ורחבות לב אלו שנתקלתי בהם בתקופה האחרונה לא יפוגו, וכמו בספריו של סאראמאגו ולנוכח כל ההסטוריה של עמנו, לא נתייאש, לא נפחד כי מתוך הסבל האנושי של עמנו יכול לצאת רק ניצחון.
צביה חן
