בן מאה ותשעה חודשים
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

בן מאה ותשעה חודשים 

מאת    [ 26/01/2009 ]
מילים במאמר: 1553   [ נצפה 2761 פעמים ]

 
 
בן מאה ותשעה חודשים

כתבה: עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית - חגית רוטשטיין

יכול להיות שכבר ראיתם אותו בתכנית שנעשתה עליו בערוץ הראשון, אבל אני זכיתי לפגוש אישית את האיש המקסים הזה, שריתק אותי בסיפוריו ובהשקפת עולמו המשתרעים על פני מאה שנותיו. אליהו עמיצור מכפר יהושוע. מלח הארץ.
----------------------

את הכל הוא זוכר, אליהו, החל מתקופת ילדותו, מוכן לספר על כל מאה שנותיו באריכות ובצלילות גמורה, ולשם כך הוא מזהיר אותי: "תאלצי לחלוץ את נעלייך ולהתמקם בנוחיות, כי זה עשוי לארוך שעות".
אליהו עמיצור מכפר יהושוע הוא בן 100 ותשעה חודשים! מתגורר בגפו בבית קטן הצמוד לבית נכדו, בלב ליבו של משק משפחת עמיצור. נכנסתי אל הבית וראיתי את אליהו ישוב על כורסתו המועדפת במרכז ביתו, מדפים עמוסי ספרים מקיפים אותו ומולו מזנון ובו מאובנים לרוב. על הקירות תלויות תמונות המשפחה ועל השולחן שלידו מוצב טייפ המשמיע לו ספרים ועיתונים.
בחיוך רחב הוזמנתי לשבת. עמליה, בתו של אליהו, הצטרפה אלינו וישבה עמנו בחדר, מקשיבה בחיבה לאביה, ערה לכל צרכיו. ניכר כי האדם הזה זוכה למשפחה עוטפת. בחנתי את האיש בן המאה. עיניים טובות יש לו לאליהו, חשבתי, מבטן החם והמשועשע מעיד על חוש הומור למכביר. זקנו הלבן והארוך מקנה לו ארשת של כבוד, כמיטב שנותיו. דבריו, שנאמרו בעברית רהוטה, תובלו בהומור שנון ובאמירות מן המקורות. במהלך המפגש מצאתי אדם עם עקרונות החי על פיהם בלי לסור ימינה או שמאלה. למוד ספר, אינטליגנטי עד מאד, בקי באקטואליה ויש לו מה לומר בנושאים רבים אשר שנויים במחלוקת. הוא אינו שומע היטב ונעזר בהליכון, ורק אלו הן מגבלותיו היחידות, בגילו המופלג. אליהו אינו נוטל תרופות, פרט למקרים בודדים בהם הזדקק לאנטיביוטיקה. מודע לקיומן של מגוון תרופות אך מסרב לגעת בהן, הוא מתבדח: "כשאני מקורר אומרים לי קח אקמול, אז אני יודע שיש אקמול ויש אקמול פורטה ומספיקה לי הידיעה".
אליהו עמיצור נולד בערב פסח של שנת 1903 בעיר טרנופול שבגליציה המזרחית. 40,000 תושבים חיו אז באותה עיר, מתוכם כ 20,000 יהודים, ביניהם משפחתו של אליהו, שהייתה משפחה ענייה אשר עסקה במגוון של פרנסות. העוני לא מנע מאליהו ללמוד, כי שם, מי שהוכיח כי משפחתו ענייה, היה פטור מתשלום שכר הלימוד. כך למד אליהו עד שגורש מהגימנסיה בעקבות חשיפת פעילותו בתנועת "השומר".
אליהו: "במשך ארבע שנים הייתי חבר פעיל בתנועה, וכשהדבר נודע להנהלת הגימנסיה, גורשתי בגלל זלזול בחוקיות, משום שתנועה זו לא הייתה חוקית. הפולנים לא הכירו בעם יהודי אלא בדת יהודית, וכך, היינו לדידם 'פולנים בני דת משה'. עזבתי את משפחתי בהיותי בן 17 על מנת להגיע לארץ. אני", הוא מדגיש, " 'נסעתי' לארץ ולא 'עליתי' ארצה. עולים שעברו תלאות בדרכם כדי להגיע לארץ, הם אלו ש'עלו', ואילו אני, אספתי תשע לי"ש כדי לקנות כרטיס נסיעה, ונסעתי. אימי סיפרה לי שכשהייתי בן עשר אמרתי כי אגשים שלושה דברים: אדבר רק עברית, אגור בארץ, אהיה לעובד אדמה. את שלושת הנדרים הללו קיימתי.
נסעתי למצרים ומשם הגעתי ארצה ברכבת שנסעה מפורט סעיד לחיפה. חבר שלי, שכבר היה כאן, סידר לי לעבוד עמו בכביש. מאז שהגעתי לארץ ועד שהשתכנתי בכפר יהושוע, בשנת 1928, עבדתי בעבודות רבות. בשנת 1929 נישאתי למרים, שנפטרה לפני 16 שנה. נולדו לנו ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת. הבן הבכור נהרג במלחמת השחרור בגיל 19וחצי. כיום, משפחתי כוללת את שלושת ילדיי, תשעה נכדים, 24 נינים וה- 25 בדרך. נכון לרגע זה אני זוכר את שמות כולם, איני אחראי למה שיהיה הלאה".
ילדיו של אליהו גרים בכפר יהושוע, מגדלים עזים וכבשים ומחזיקים מכון חליבה משוכלל. הנכדים כבר התפזרו. בין נכדיו שני אנשי צבא בכירים - האחד סא"ל בחיל השריון והשני הוא אל"מ רם שמואלי, בנה של עמליה, שהיה מפקד בסיס רמת דוד.
אליהו, איך זה להיות בן מאה?
"הגיל הזה אינו מתוכנן ואינו יזום. אני לא מודה באשמה", צוחק אליהו, "אני שומר על בריאותי, צועד שלא על מנת להאריך את חיי, אלא כדי לא להגיע למצב שמישהו יצטרך לנעול לי נעליים או לחמם לי אוכל. את כל אלו אני עושה לבד ומספר כי אני 'מאכיל את אליהו'. אני נעזר בהליכון וכך אני הולך על ארבע ולא על שתיים. המוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, אף אחד מאתנו לא משוחרר ממנו. מה שמפחיד אותי הוא, שלא אהיה עצמאי. אני משרת את אליהו בנאמנות ואליהו לא מתלונן", הוא אומר בחיוך,"בנוגע לשמירה על הבריאות, אני יכול להיות לדוגמא. מעולם לא עישנתי, אלכוהול לא שתיתי. המעשנים מעידים על עצמם שאינם שולטים בעצמם. אדם יודע שעם כל סיגריה הוא מכניס טיפת רעל והוא אינו יכול להתגבר על כך. כל חיי חוקקתי לעצמי חוקים מסוימים כדי לשלוט על עצמי. ידוע לי, כי כל מה שיכול להזיק הוא פסול. איני נמנע רק מסיגריות ומאלכוהול, אני גם לא אוכל במסעדות כי אני סבור שהאכילה במסעדות היא אחד האמצעים למחלות רבות. עם זאת, אני רוצה לציין כי כל מה שאיני עושה, אין אני אומר למשפחתי 'אל תעשו', ומכל משפחתי הגדולה, המונה בערך כארבעים נפש, רק אחד מעשן. איני מטיף מוסר כי אני חושב שבמתן דוגמא ומופת יכולים להגיע לתוצאות טובות יותר. אני נוטל כל יום שמן זית ואוכל את האוכל שכלתי מביאה לי. לגבי תרופות, פעם קראו להן 'סמי מרפא', כלומר: בכל מרפא יש סם! אין כאן עקרון, פשוט איני זקוק להן. אני לוקח רק אנטיביוטיקה כשאני צריך וחיסונים נגד שפעת. איני חזק מברזל, יש לי מיחושים אך אני לא נוטל כדורים. אפילו את שמו של רופא המשפחה שלי איני יודע".
ישנם עקרונות נוספים שמנחים את חייך?
"ישנו דבר נוסף שלא עשיתי ומעולם לא אמרתי לילדיי לא לעשות - לא הייתי בחו"ל אף לא לילה אחד. יש דברים שהייתי רוצה להביע את מחאתי לגביהם, אך לא על ידי הטפה. למרבה הצער, מימים ימימה, מראשית ההיסטוריה, אנו יותר מדי קלי תנועה. אנו התיירים הטובים ביותר הנפוצים בכל העולם, ומפריזים בכך. אני מסתפק בלראות את מפלי הניאגרה בתמונה. לא חייב להירטב. במצרים, אנשים רבים מתו במהלך בניית הפירמידות בגלל יהירות הפרעונים, לכן אסתפק בראייתן בתמונה. אבל את הארץ חרשתי לאורכה ולרוחבה, והכל ברגל ולא באוטובוס ממוזג. בגלל אהבתי לארכיאולוגיה יש לי אוסף של מאובנים שאני ובני משפחתי אספנו בארץ שלנו. ילדיי נוסעים לחו"ל כשיש להם כסף וחשק, ואני נותן להם את ברכת הדרך ומתעניין ברשמיהם, כי אני זקן סקרן ונהנה כשהם נהנים. איני אומר להם לא לנסוע, אך אני רוצה למחות נגד ההגזמה, מה גם שאיני מקבל את הנסיעות לדרום אמריקה ולמקומות מסוכנים אחרים שעוד מוציאים עליהן כסף. בתפילת מוסף כתוב: 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו'. יש לי טענות לאבותינו שעזבו מרצונם את הארץ. השייכות שלנו לארץ צריכה להיות בעיקר בכך שאנו נמצאים, נוכחים. כל אחד מאתנו צריך לראות את עצמו כמפקד עמדה, יכול לצאת לשבועיים שלושה ולחזור, אבל אם יצא לשלושה חודשים ונשאר עשר שנים - הוא עריק!"
ובאותה נשימה עובר אליהו לעניין אחד: "רבים שואלים אותי מדוע אין לך טלפון. לא הצטערתי מעולם על כך. אם אומר שטלפון זה דבר פסול, הרי זה מצחיק, כי ללא ספק הוא הביא ומביא תועלת רבה, אך הוא הרס את הקשר הישיר בין בני האדם, עיניים מול עיניים, פנים מול פנים, לחיצת יד. על כן אני מוותר על הלוקסוס הזה".
איך אתה מעביר את היום?
"עד לפני חמש שנים עוד עבדתי במשק. כיום אני קם בחמש בבוקר, נועל נעליים, אוכל ארוחת בוקר: סלט, ביצה, לבן וכוס קפה. כך גם בערב. ובצהריים, אוכל כל יום מרק וכדורי בשר והולך לנוח לשעתיים-שלוש. עניין האוכל אינו פשוט, גוזל ממני זמן רב להגיש לעצמי ולפנות. פעמיים ביום אני צועד. חשוב מאד לא לשבת יותר מחצי שעה. מספריית העיוורים אני מקבל קלטות של ספרים ופעם בשבוע אני מקבל קלטות של עיתונות, מקשיב להן בכל יום וגם שומע 'ערב חדש' בטלוויזיה".
מעניין מה דעתך על מה שקורה היום בפוליטיקה...
"תחלצי את הנעליים כי זה ייקח הרבה זמן", אומר לי אליהו, "יש לי הרבה מה לומר, אבל כיוון שלא חלצת את נעלייך - אקצר. יש אצלנו 'חכמים' שאומרים שאין עם פלשתינאי. העם הפלשתינאי התחנך בחיקנו ולמד מאתנו ציונות. בשביל להכיר עם, צריך לדבר בשפתו. השפה היא נשמת העם. הם מדברים עברית מושלמת ואנו לא מדברים ערבית שהיא שפה יפה מאד ואחות לעברית (אליהו מדבר ערבית על בוריה ח.ר.). הם דורשים את זכות השיבה. אני טוען, כי לנו ישנה זכות השיבה ולהם ישנה זכות הישיבה! הערבים לא כבשו את הארץ, הם ישבו כאן. אנו שבי מולדת ולא הם. זוהי עובדה שצריך להשלים עמה. הם ישנם, ואם נרצה או לא נרצה - יש עם פלשתינאי! כל העולם מלבד הפלשתינאים יודע שזכותנו על הארץ היא בלתי מעורערת. הארץ הזו מעולם לא הייתה שייכת לעם אחד, תמיד היינו או רוב או מיעוט, אך מעולם לא הייתה הארץ שייכת רק לנו. אם אנו רוצים שיכבדו אותנו - עלינו לתת כבוד ולא להתייחס אליהם מגבוה, כאילו אנו חכמים או משכילים יותר. לדבר על הממשלה קשה וכואב לי. אין לנו אנשים ראויים לעניין שרואים כי השעה הזו היא אחת השעות הגורליות בהן אנו יכולים להתבסס. היו תקופות בהן יכולנו לגמור יותר בזול ועל כן נגיע לתקופה יקרה יותר, כי אין אנו יודעים להעריך את אלו שמולנו. הם למדו מההישגים שלנו ומהכישלונות שלנו, ואנו לא למדנו".

אם הייתי חולצת את נעליי, כמצוותו, ומתמקמת אצלו כמה שעות, אליהו היה ממשיך לספר, כמו גם להביע את דעותיו. אין ספק, יש לו עוד הרבה מה לומר בחכמה ומתוך ניסיון החיים שצבר במשך מאה שנותיו המלאות והמספקות. כשאליהו מבחין שפגישתנו עומדת להסתיים, הוא אומר לי ובת צחוק על פניו: "כל חבריי קבורים בבית הקברות שעל הגבעה, כך שאין אדם שיכול לומר: 'אליהו לא מספר נכון'. מה שאני אומר מוכרחים לקבל, כי העדים שלי שותקים!"
"עכשיו אני הולך להאכיל את אליהו", מכריז אליהו ואני נפרדת ממנו.

-------------
אחרית דבר: הראיון עם אליהו עמיצור התקיים בינואר 2004 ופורסם ב"מרכז העניינים" (מקומון קרית טבעון והסביבה). לאחר כמה חודשים הוא נפטר. אליהו שמור בזיכרוני כאחד האנשים המרשימים והנעימים מבין אלו שראיינתי במשך השנים. יהי זכרו ברוך.
חגית רוטשטיין

-------------

הכותבת: חגית רוטשטיין - עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית
e.mail: arichaleshonit@gmail.com
אתר:
www.editor4u.co.il




עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית - חגית רוטשטיין
E.mail: arichaleshonit@gmail.com
http://www.editor4u.co.il
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב