פרשת שמות-הדורות נגאלים בזכות נשים צדקניות שבדור
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת שמות-הדורות נגאלים בזכות נשים צדקניות שבדור 

מאת    [ 22/01/2009 ]
מילים במאמר: 7473   [ נצפה 6751 פעמים ]

 
 
בס"ד כ"א טבת התשס"ו
שמות-הדורות נגאלים בזכות נשים צדקניות שבדור
לע"נ רחל בת בבאי ז"ל

מבוא:
ספר שמות הוא הספר השני מתוך חמשת חומשי התורה, שם הספר נקרא על שם הפרשה הראשונה, הנפתחת במילים: "ואלה שמות בני ישראל" (שמות, א', א'). כלומר, שמירת זהותם העצמית של בני ישראל בעת השיעבוד הקשה והמתמשך בארץ מצרים, גרמו לגאולתם של עם ישראל ממצרים, כמובא במדרש: "רב הונא אמר בשם בר קפרא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שנו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא ביניהם אחד מהן פרוץ בערוה" (מד"ר, ויקרא, לב, ה). וכן מצאנו שספר שמות מתאר את גלותם הראשונה של ישראל במצרים ואת גאולתם מתוכה אשר היא בבחינת יציאה "מאפילה לאורה" (מד"ר, בראשית, פרשה ג, ה), לפיכך נקרא ספר שמות בפי חז"ל גם בשם "ספר הגאולה" (הרמב"ן, שמות, מ', ל"ד). בספר שמות התורה מלמדת על תהליך התגבשותם של בני ישראל והפיכתם להיות לעם ה', תהליך זה החל בעת השיעבוד למצרים, ובמהלכו הנשים הצדקניות שהיו באותו הדור השפיעו במישרין ובעקיפין על התהוותם ואופים של "עם בני ישראל" (שמות, א', ט'). בפרשת שמות התורה מלמדת על מצבו של עם ישראל לאחר מותם של יוסף (בשנת ב"א, ש"ט) ולוי (בשנת ב"א, של"א), ובהמשכה הפרשה מלמדת על שיעבודם הקשה של בני ישראל בידי המצרים (משנת ב"א, של"א עד ב"א תמ"ח-קי"ז שנה), כשמטרת המצרים היתה לנצל את כוח עבודתם של כלל עם ישראל ולהכחיד את זהותם. האמפריה המצרית שללה את חרותם של הגברים מישראל והשפילה את כבודם לעיני נשותיהם, תוך כדי שימוש בעינויים פיזיים ונפשיים. בהמשך לכך המצרים גזרו על השמדת דור ההמשך של עם ישראל, עד כדי כך שגזרות פרעה אשר נמשכו לאורך קי"ז שנים, גרמו לעם ישראל לאובדן כל תקוה לשינוי במצבם ולייאוש מוחלט. וכן מצאנו שאפילו מנהיגי ישראל הנאמנים כרעו תחת הנטל ואבדו את טעם החיים, כמובא בגמ': "עמרם גדול הדור היה, כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלין, עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן" (סוטה, יב.). כלומר, הגברים בישראל חשו ייאוש וחוסר תקוה הן מן הנפילה ממעמדם הרם שהיה בתקופת יוסף, והן מקושי השיעבוד הגופני, אך למרות מצבם זה נשות ישראל הרעיפו על בעליהם העבדים המיואשים אהבה שאינה תלויה בדבר, ובתעצומות נפשן הנשים כיבדו ועודדו את הגברים ע"מ להצילם מן היאוש וחוסר התקוה. נשות ישראל גם פעלו במרץ כנגד כוונותיהם של המצרים, ע"י כך שהן העמידו בראש סולם העדיפות את חיזוקו והגדלתו של התא המשפחתי למרות כל הקשיים, שנאמר: "וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ" (שמות, א', י"ב), דהיינו, נשות ישראל לא נכנעו אלא גרמו לצמיחת האומה על אף כל העינויים, לפיכך "דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה, י"א:). פעולתן של נשות ישראל במצרים שימשה כדוגמא ומופת לכלל נשות ישראל בכל הדורות, וכן "אמר ר' אחא... ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור, שנאמר: 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל' (תהילים, צ"ה, ט'), לבני ישראל לא נאמר, אלא 'לבית ישראל" (מדרש זוטא, רות, פרשה ד). בדרך כלל התורה מיעטה לספר בשבחן של נשות ישראל בכדי לשמר את "הנשק הסודי" של עם ישראל, בבחינת "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית, ח:), אך למרות זאת בפתיחת ספר שמות התורה מספרת על מעשיהן של יוכבד, מרים, בתיה בת פרעה וציפורה, ואף זאת אגב הסיפור המרכזי על הולדתו של משה רע"ה מושיעם של ישראל (בשנת ב"א, שס"ח), וקורותיו עד לשנת גאולת עם ישראל משיעבוד מצרים (בשנת ב"א, תמ"ח). כלומר, התורה מלמדת "מפרט וכלל" (סיפרא, פר' ויקרא, פתיתא) על תפקידן המכריע של הנשים הצדקניות בגאולתם של עם ישראל ממצרים, ועל השפעתן של נשות ישראל על גאולתם של כלל עם ישראל בעבר ובעתיד, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. בשכר האמהות - ה' הוציא את עם ישראל ממצרים ובזכות רחל הם עתידים להגאל בעתיד.
ב. שרח בת אשר - גרמה לגאולה בכך שהיא גילתה למשה רע"ה היכן קבור ארונו של יוסף.
ג. חושים בן דן - למרות חרשותו הוא סייע לבני ישראל והוא אף זכה לריבוי בנים.
ד. יוכבד ומרים - בשכר יראתן מה' יוכבד ומרים זכו לקבלת בתי כהונה, לויה ומלכות.
ה. בת פרעה - בזכות רחמנותה של בתיה זכה מושיעם של ישראל לחיות ולגדול בבית פרעה.
ו. ציפורה בת יתרו - בזכות תושיתה זכה מושיעם של ישראל לחיות ולציל את כלל עם ישראל.
ז. בשכר נשות ישראל הצדקניות - ישראל נגאלו ממצרים כי שכר המסייע גדול משכר העושה.
ח. שירת הנשים "סוס ורוכבו" - הסוסים נענשו על שסייעו למצרים לרדוף אחרי ישראל.
ט. החופש הרוחני של הנשים - אותו הדור היו הנשים גודרות את מה שהאנשים היו פורצים.
י. גאולת הדורות - ישראל נגאלים בזכות נשים צדקניות שבכל דור ודור.
בשכר האמהות:
השפעתן של נשות עם ישראל על גאולתם של כלל ישראל החלה בהתנהגותן העל טבעית של אמהות האומה, כמובא במדרש: "לא גלגל הקב"ה והוציא ישראל ממצרים, אלא בשכר שרה רבקה רחל ולאה. בשכר שתפשה שרה בהגר והעלתה למטתו של אברהם, בשכר שאמרו לרבקה 'התלכי עם האיש הזה ותאמר אלך', בשכר שתפשה רחל בלהה והעלתה למטתו של יעקב, בשכר שתפשה לאה זלפה והעלתה למטתו של יעקב, לכך נאמר: 'מושיב יחידים ביתה" (ילקוט שמעוני, תהלים, ס"ח, סימן תשצה). וכן מצאנו שאף בגלות העתיד ישראל יגאלו בזכות רחל אמנו, שנאמר: "ואני בבאי מפדן, מתה עלי רחל... ואקברה שם בדרך אפרת" (בראשית, מ"ח, ז'), והרש"י פירש: "ולא הולכתיה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי, אבל דע לך! שע"פ הדבור קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן והיו עוברים דרך שם, יוצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר: 'קול ברמה נשמע' וגו', הקב"ה משיבה: 'יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו בנים לגבולם". כלומר, הקב"ה יקבל את רק את תפילתה העתידית של רחל, משום שמבחינה מוסרית רק רחל יכולה לבקש מהקב"ה שיסלח לישראל על עוון עבודה זרה אשר בגללו ישראל נענשו לגלות מארצם, כי רחל אמנו עתידה לטעון בפני הקב"ה ולומר לו: אם בשביל עבודה זרה שנקראת צרה (יומא, ט:) הענשת את ישראל לגלות מארצם, הרי אני שאהבתי את יעקב אישי ועבד בי שבע שנים, ולבסוף נתן אבי לו את אחותי לאשה, ואני אף מסרתי לאחותי את הסימנים כדי שתנשא ליעקב ותלד לו ששה שבטים. ולא זו בלבד, אלא שאף את בלהה אמתי נתתי ליעקב לאשה ע"מ שתלד לו שני שבטים. לפיכך קל וחומר הוא: ומה אני בשר ודם הכנסתי שתי צרות לביתי בניגוד לכל הגיון, וקיבלתי עלי את כל הצער, הכאב והייסורים, בכדי קיים את גזרות ההשגחה העליונה, על כן הקב"ה שהוא מלך רחום וחנון על אחת כמה וכמה שהוא צריך לרחם על ישראל בניו אשר הכניסו את צרתו לביתו, לפי שהעוון והגלות גם הם גזרות שמים. על כך הקב"ה משיבה: "כי יש שכר לפעולתך... ושבו בנים מארץ אויב" (ירמיה, ל"א, ט"ו). מטעם זה יעקב אע"ה קבר את רחל בדרך אפרת בכדי שהיא תסנגר על כלל עם ישראל. יתרה מזאת, תרגום יונתן בן עוזיאל פירש כי הפסוק: "קול ברמה נשמע קול נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה", פירושו הוא: "ברום עלמא אשתמע קל בית ישראל דבכן על ירמיה נבייא", דהיינו, כנסת ישראל נקראת בשמה של רחל אשר תפילתה עתידה להשמע "ברום עלמא" ולגרום לגאולתם של כלל עם ישראל מן הגלות.
שרח בת אשר:
התורה אשר ממעטת בדבריה שבה לכתוב בתחילת ספר שמות: "ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש" (שמות, א', ה'), למרות שהדבר נכתב ופורט בעת ירידת יעקב אע"ה למצרים, שנאמר: "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (בראשית, מ"ו, כ"ז), וזאת ע"מ ללמדנו ששבעים נפש אלה שימשו כסמל ודוגמא לכלל עם ישראל שנוצר במצרים, כולל הנשים אשר נכללו במנין השבעים. וכן מצאנו ששרח בת אשר היתה הנכדה היחידה של יעקב אשר שמה נכתב בתורה ברשימת היורדים עם יעקב למצרים, שנאמר: "ושרח אחתם" (בראשית, מ"ו, י"ז), ולמרות זאת שרח בת אשר נקראה בלשון רבים, שנאמר: "בנתיו ובנות בניו" (בראשית, מ"ו, ז'). שרח בת אשר זכתה לציון שמה בתורה ולאריכות ימים כשכר על מעשיה בעוה"ז, וכן מצאנו ששרח היתה זו שבישרה ליעקב שיוסף חי, וזאת מבלי לגרום ליעקב סבא נזק בריאותי, וכן תרגום יונתן בן עוזיאל פירש: "ושום ברת אשר סרח דאדברת בשיתין ריבון מלאכין ואיתעלת לגנתא דעדן בחייהא מן בגלל דבשרת ית יעקב דעד כדון יוסף קיים" (תיב"ע, במדבר, כ"ו, מ"ו). לפיכך בזכות אריכות ימיה שרח בת אשר הופקדה על סוד זיהויו של הגואל האמיתי, ובכך היא מנעה מישראל ציפיות שוא והופעת משיחי שקר לכל אורך זמן השעבוד, וכן מובא במדרש (מד"ר, שמות, פרשה ה'): "ויאמן העם' (שמות ד', ל"א)... ובמה האמינו?, על סימן הפקידה שאמר להם, שכך היה מסורת בידם מיעקב, שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו, ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היתה היא קיימת, וכך אמר לה: כל גואל שיבא ויאמר לבני 'פקד פקדתי אתכם' הוא גואל של אמת. וכיון שבא משה ואמר: 'פקד פקדתי אתכם' (שמות, ג', ט"ז) מיד 'ויאמן העם'. ובמה האמינו?, כי שמעו הפקידה, הדא הוא דכתיב: 'וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל" (שמות, ד', ל"א).
שרח בת אשר היתה גם זו שגילתה למשה רע"ה היכן יוסף קבור, בעת שמשה רע"ה הלך לחפש את ארונו של יוסף ביום היציאה ממצרים לאחר השיעבוד, בכדי לקיים את השבועה שהשביע יוסף את בני ישראל: "פקד יפקד אלהים אתכם והעלתם את עצמתי מזה אתכם" (שמות, י"ג, י"ט). וכן מובא במדרש: "מנין יודע משה היכן יוסף קבור?, אמרו: סרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, היא הודיעה את משה היכן יוסף קבור. (אמרה לו:) עמדו מצרים ועשו לו ארון של מתכת ושקעוהו בנילוס" (תנחומא, בשלח, סימן ב'). ומובא במדרש: "שמעון איש קטרון אומר: בזכות עצמות של יוסף אני קורע להם את הים, שנאמר: 'ויעזוב בגדו אצלה' וגו', וכתיב: 'הים ראה וינס" (מכילתא, בשלח, מסכת דויהי, פרשה ג). נמצאנו למדים מכאן שבזכות שרח בת אשר שגילתה היכן מונח ארונו של יוסף, נקרע ים סוף לפני בני ישראל. ומובא בסדר עולם רבה (פרק ט'): "שרח בת אשר היתה מבאי מצרים מיוצאיה, מבאי מצרים דכתיב: 'ושרח אחתם' (בראשית, מ"ו, י"ז), ומבאי הארץ שנאמר: 'ושם בת אשר שרח" (במדבר, כ"ו, מ"ו). כלומר, ע"פ מדרש זה מתבאר כי שרח בת אשר חיה למעלה ממאתיים וחמשים שנים.
שרח בת אשר נגלתה שוב בסוף ימי דוד לאחר דיכוי מרד אבשלום, בעת מרד שבע בן בכרי כשיואב רדף אחרי שבע בן בכרי, ושבע בן בכרי התבצר בעיר הצפונית "אבלה בית המעכה". יואב ניסה לפרוץ את חומת העיר ואז נגלתה ליואב "אשה חכמה" (שמואל-ב, כ', ט"ז), ומובא במדרש כי היתה זו "שרח בת אשר" שבחכמתה הצילה את בני עירה. בהמשך מכונה שרח: "שלמי אמוני ישראל" (שמואל-ב, כ', י"ט), ועל כך אומר המדרש: "אנכי שלומי אמוני ישראל', אני הוא שהשלמתי מניינן של ישראל במצרים, אני הוא שהשלמתי נאמן לנאמן, יוסף למשה" (מד"ר, בראשית, פרשה צד). כלומר, ע"פ מדרש זה מתבאר כי שרח בת אשר זכתה לאריכות ימים מופלגת, דהיינו, היא חיה למעלה משש מאות ושמונים שנה, וזאת בשכר צדיקותה ותרומתה לגאולתם של עם ישראל ממצרים. לכן "דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה, י"א:), דהיינו, משכרה של שרח בת אשר ניתן להבין עד כמה גדול היה שכרן של הנשים הצדקניות באותו הדור.
חושים בן דן:
חושים בן דן נמנה בתוך מנין שבעים הנפש "הבאה מצרימה" (בראשית, מ"ו, כ"ז) עם יעקב, שנאמר: "ובני דן חשים" (בראשית, מ"ו, כ"ג). כלומר, למרות שכביכול לא היה ראוי למנות את חושים במנין השבעים משום שחושים היה חרש "שאין בו דעת" (יומא, מג.) כביכול, אולם משום שחושים עשה מעשה אמיץ, וחש"ו "יש להם מעשה ואין להם מחשבה" (מכשירין, פ"ו, משנה א'), כענין שנאמר: "נשים דעתן קלה" (שבת, לג:), לכן חושים זכה להמנות במנין השבעים. מעשהו האמיץ של חושים מובא במדרש (תרגום חופשי מילק"ש, בראשית, נ', קסב): כשבאו השבטים לקבור את יעקב במערת המכפלה עמד עשו ועכב בעדם, אמר להם: זה החלק שלי בירושת יצחק אבי משום שאני בכור. אמרו לו: הרי יעקב קנה ממך את חלקך במערת המכפלה בכסף מלא!, אמר להם: הראו לי את שטר המכירה, אמרו לו: שטר המכירה נמצא במצרים, ילך נפתלי המהיר להביאו, שנאמר: "נפתלי אילה שלוחה". חושים בן דן שהיה חרש שאל (בשפת הסימנים): מי זה האיש הזה שמעכב את קבורת סבא יעקב?!, אמרו לו: הקבורה מתעכבת כי מחכים שנפתלי יביא את שטר המכירה ממצרים, בכדי להראות לעשו את בעלותו של יעקב על מערת המכפלה ובכך ניתן יהיה לקבור את יעקב שם. אמר להם: "עד דאתי איגרתא מארעא דמצרים יהא אבי אבא מוטל בבזיון"!?, מיד נטל חרב והתיז את ראשו של עשו, ונפלו שתי עיני עשו על מיטתו של יעקב אבינו, פתח יעקב את עיניו וראה את עיני אחיו עשו מוטלות וחייך, כפי שנאמר: "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע". לפיכך חושים זכה להימנות במנין השבעים ולהקרא בלשון רבים בזכות מעשיו העתידיים, שנאמר: "ובני דן חשים" (בראשית, מ"ו, כ"ג), וכן מצאנו כי למרות שלדן היה רק בן אחד שהיה חרש, בכל זאת שבט דן זכה לריבוי בנים כדרך שזכו כל עם ישראל להתרבות במצרים, שנאמר: "כאשר יענו אותו בן ירבה וכן יפרוץ" (שמות, א', י"ב). נמצאנו למדים מחושים בן דן כי מוגבלותו של האדם אינה עילה המונעת ממנו את הזכות לסייע ולבצר את חוסנם של כלל עם ישראל, ואין הקב"ה "מקפח שכר כל בריה" (פסחים, קיח.), וכן מצאנו שנאמר לגבי הנשים: "בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים".
יוכבד ומרים:
יוכבד בת לוי שנולדה "בין החומות" (סוטה, יב.) השלימה את מנין שבעים נפש "יצאי ירך יעקב" (שמות, א', ה') הבאים מצרימה. שמה של יוכבד אינו מוזכר ברשימת היורדים עם יעקב למצרים, אך למרות זאת יוכבד נכללה במנין השבעים, משום שלידתה של יוכבד אמו של משה רע"ה הגואל הראשון של עם ישראל, היתה שורש גאולתן של ישראל ממצרים. התורה מספרת כי בטרם הולדתה את משה יוכבד פעלה כנגד גזרות פרעה, ואף הקריבה את עצמה הן למען המשך קיומו של כלל עם ישראל והן למען משפחתה. ממעשיה של יוכבד למדה מרים (פועה, נולדה פ"ו שנים לפני יציאת מצרים) בתה אשר הכפילה את מאמצי אמה, כמובא בגמ': "ולמה נקרא שמה פועה?, שהיתה פועה ומוציאה את הולד" (סוטא, יא:), וכן נאמר: "ותיראן המילדת את האלהים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים" (שמות, א', י"ז). כלומר, לא זו בלבד שיוכבד ומרים לא המיתו את ילדי ישראל כגזרת פרעה, אלא הן אף היו "מספקות להם מים ומזון" (רש"י, שמות, א, י"ז), וזאת מתוך תחושת שליחות לאומית ומצפונית, כנאמר בגמ': "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא" (ב"ב, יא.), לפיכך שכרן בגין "ותחין את הילדים" היה גם הצלתן מיד פרעה ואף התגשמות רצונן בהתעצמות עם ישראל אשר בזכותו העולם קיים.
וכן מצאנו שיוכבד ומרים העזו לשקר לפרעה מלך מצרים לאחר שהן הפרו את מצותו, באומרן לו: "כי חיות הנה', בקיאות כמילדות... שאינן צריכות מילדות" (רש"י-שמות, א', י"ט), ועל שאלת פרעה מדוע הן אף "מספקות להם מים ומזון" (רש"י, שמות, א, י"ז)?, השיבו לו יוכבד ומרים כי הדבר נעשה בכדי לפתות את הנשים לבוא ללדת באמצעותן בלידה הבאה. עזותן של יוכבד ומרים נבעה מתוך בטחונם שה' יצילם מיד פרעה, משום שבעבור תשובותיהן השיקריות היתה לפרעה מלך מצרים הזכות לפגוע בהן.
משל למה הדבר דומה: לבית חולים ליולדות ותיק ומנוסה שהיה בו שלט ענק המבשר כי בבי"ח זה "מילדות בעלות נסיון רב בכל סוגי הלידות", יום אחד המלך הביא את אשתו כשהיא כורעת ללדת לבית החולים, המלך פנה למנהלות וציוה עליהן לילד את אשתו. למחרת המלך בא לבקר את אשתו ואת הילוד, וראה את אשתו מתבוססת בדמה ועוברה שוכב מת לצידה. זעם המלך על מנהלות בית החולים למילדות ואמר להן: מדוע לא ילדתן את אשתי כאשר ציויתי אתכן?, אמרו לו מנהלות בית החולים כי הן אינן מילדות בפועל, ובבית חולים זה אף פעם לא באו נשים ללדת ילדים. שאלן המלך: א"כ לשם מה הקמתם בית חולים ליולדות, ואף תליתן שלט ענק המבשר על פעילותו של בית החולים ליולדות?, ומדוע לא אמרתן לי כשציויתי אתכן לילד את אשתי כי אינכם מילדות?!. ענו לו המילדות: אמנם פתחנו בי"ח ליולדות לפני שנים רבות, אך מאז ועד היום אף אשה לא נכנסה ללדת כאן, כי כל הנשים המתגוררות בממלכה יולדות לבדן, לכן חשבנו שאף אתה יודע שאשתך תלד לבדה. כך גם יוכבד ומרים לא יראו מפרעה מלך מצרים ואף שיקרו לו ולעגו לגזרתו בפומבי, מתוך הפגנת יראתן מה' יתברך בלבד. לפיכך מרים ויוכבד קבלו גם שכר מנהיגותי בזכות שהן הקרינו לכלל נשות ישראל מיראת השמים שלהן, שנאמר: "ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים', רב ושמואל, חד אמר: בתי כהונה ולויה, וחד אמר: בתי מלכות" (סוטה, יא:), דהיינו, בשכר יראתן מה' יתברך יוכבד ומרים זכו לקבלת בתי כהונה, לויה ומלכות, משום שגזרת פרעה להרוג רק את הבנים נועדה להרבות את בנות ישראל ולהזנותן, וע"י כך לקעקע את הבית היהודי ואת עתידו. לפיכך ה' יתברך גמל להם במידה כנגד מידה, ע"י כך שהוא זיכה אותן לבתי כהונה, לויה ומלכות מזרע כשר ורחום.
בנוסף לתרומתן הציבורית של יוכבד ומרים למען כלל עם ישראל באמצעות פעילותם כנגד גזרות פרעה, יוכבד ומרים פעלו גם למען ביצור התא המשפחתי שלהן, מתוך ידיעה כי לדבר תהיה השפעה גם על כלל משפחות ישראל. הגמ' מתארת במפורט את הויכוח שהיה בתוך ביתה של יוכבד שהיתה בת ק"ל שנה, ואת השפעתו על כלל עם ישראל: "תנא: עמרם גדול הדור היה, כיון (שראה שאמר) פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', אמר: לשוא אנו עמלין. עמד וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו (מרים כשהיתה בת חמש שנים): אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, פרעה לא גזר אלא בעוה"ז ואתה בעוה"ז ולעוה"ב, פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר: 'ותגזר אומר ויקם לך'. עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן. 'ויקח'?, ויחזור מיבעי ליה!?, א"ר יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין: הושיבה באפריון ואהרן (בן ג' שנים) ומרים (בת ו' שנים) מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו: 'אם הבנים שמחה'. 'את בת לוי', אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא, וקרי לה בת?, דא"ר חמא בר' חנינא: זו יוכבד שהורתה בדרך ולידתה בין החומות, שנאמר: 'אשר ילדה אותה ללוי במצרים', לידתה במצרים ואין הורתה במצרים. א"ר יהודה: שנולדו בה סימני נערות. 'ותהר האשה ותלד בן', והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא?, א"ר יהודה בר זבינא: מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער, מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה (בגזר דין-רש"י) של חוה" (סוטה, יב.). כלומר, מפאת צדיקותה הרבה יוכבד זכתה ללדת ללא צערי הלידה את מושיען של ישראל, למרות שהיא היתה בת ק"ל שנה. התורה לא התייחסה במפורש לנס הולדת משה ליוכבד אמו כשהיא היתה בגיל ק"ל שנים, הן משום שכלל הלידות במצרים ארעו בדרך נס, והן משום שה' הבטיח ליוכבד שהיא תלד בתי כהונה ובתי לויה, וגם משום שלאחר הפלא של הולדת יצחק לשרה אמנו כשהיא היתה בגיל תשעים אין זה פלא חדש שיוכבד ילדה בגיל ק"ל.
כמו כן נמצאנו למדים מדברי הגמ' כי כבר בגיל חמש מרים היתה במעלה אמונית גדולה יותר מעמרם אביה "שהלך בעצת בתו" (סוטה, יב.), ואף ממשה ואהרן אשר שניהם חששו לגורל בניו של משה רע"ה, כמובא ברש"י: "כשאמר לו הקב"ה במדין 'לך שוב מצרימה'... 'ויקח משה את אשתו ואת בניו' וגו', 'ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלהים'. אמר לו: מי הם הללו?, אמר לו: זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני, אמר לו: להיכן אתה מוליכן?, אמר לו למצרים, אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם?, אמר לה: לכי אל בית אביך נטלה שני בניה והלכה לה" (רש"י-שמות, י"ח, ב'). לעומת זאת יוכבד ומרים נתנו דוגמא אישית הן לצעירים והן למבוגרים בכך שהן פעלו במרץ ובעזות כנגד חוקי האמפריה המצרית תוך כדי לקיחת סיכון אישי, ע"י כך הן גרמו להגברת הילודה בקרב עם ישראל ולתקומת מושיעם של ישראל. לפיכך יוכבד ומרים שימשו מודל לחיקוי לכלל עם ישראל משום שלנעשה בביתם הפרטי של מנהיגי הדור ישנה השפעה על התנהגותם של כלל עם ישראל, כמובא בגמ': "עמד (עמרם) וגירש את אשתו, עמדו כולן וגירשו את נשותיהן... עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן" (סוטה, יב.).
בת פרעה:
בתוך הסיפור הכללי על שיעבודם של כלל ישראל ע"י פרעה מלך מצרים, התורה מפנה את מבטה לעבר סיפור פרטי שאירע בבית פרעה מלך מצרים, שנאמר: "ותרד בת פרעה לרחץ על היאר ונערתיה הלכת על יד היאר ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה. ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה. ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד. ותאמר לה בת פרעה לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד. ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה והינקהו לי ואני אתן את שכרך ותקח האשה הילד ותניקהו. ויגדל הילד ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (שמות, ב', ה'-י'). כלומר, גזרת פרעה להרוג את התינוקות הזכרים שנולדו לעם ישראל גרמה ליוכבד לקחת את משה בנה כשהוא היה בגיל שלשה חדשים, ולהניח אותו בתוך תיבה על שפת היאור, ומרים הנביאה כשהיתה בגיל ו' שנים שמרה על תיבת משה. באותה שעה ירדה בת פרעה לרחוץ על היאור והבחינה בתיבת משה, בת פרעה חמלה על משה התינוק למרות גזרת אביה להרוג את תינוקות ישראל, ובזכות מעשיה זכה מושיעם של ישראל לחיות ולגדול בבית פרעה במשך עשרים שנה כשהוא נימול וקרוי בשם עברי. וכן מובא במדרש: "בת פרעה מגדלת מי שעתיד לפרע מאביה, ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה, שנאמר (ישעיה, כ"ז, י'): 'שם ירעה עגל ושם ירבץ', וגו' (מד"ר, שמות, פר' א, כו), דהיינו, גם המשיח עתיד לצמוח במלכות אדום שאותה הוא עתיד להכות, כפי שמשה רע"ה גדל בבית פרעה שממנו הוא נפרע בעתיד. לפיכך מידת הרחמים של בתיה בת פרעה גרמה בעקיפין לגאולתם של עם ישראל ולמפלת שלטון העריצות של מצרים, ואף ממנה נלמד אופי גאולתם העתידית של עם ישראל, על כן בת פרעה זכתה לקרוא את שמו של מושיען של ישראל, ואף להכנס לגן עדן בחייה (ילק"ש, בראשית, ה' סימן מב), וגם להנשא לכלב בן יפונה, ואף להיקרא יהודיה וגם לחדש הלכה לישראל, כמובא בגמ': "ואשתו היהודיה ילדה את ירד אבי גדר ואת חבר אבי שוכו ואת יקותיאל אבי זנוח ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד' (דבה"י-א, ד', י"ח), אמאי קרי לה יהודיה?, על שום שכפרה בע"ז, דכתיב: 'ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור', ואמר רבי יוחנן: שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה. 'ילדה' והא רבויי רביתיה (והרי היא רק גידלה את משה)?, לומר לך: שכל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, 'ירד' זה משה... 'ואלה בני בתיה אשר לקח מרד', וכי מרד שמו? והלא כלב שמו!, אמר הקב"ה: יבא כלב שמרד בעצת מרגלים, וישא את בת פרעה שמרדה בגלולי בית אביה" (מגילה, יג.). וכן מצאנו שבתיה קראה למשה בשם העברי "מושה" משום שמשה גרם לה לשוב בתשובה, כמובא במדרש: "משה בביאתו לעולם קרב רחוקים" (מד"ר, דברים, פר' ז, ה), ומשה אף משה (סחב) את ישראל ממצרים. לפיכך בתיה לא פחדה להכניס את משה הנימול לבית פרעה מלך מצרים, ואף לא חששה להסביר לבית פרעה כי היא קבעה את "שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (שמות, ב', י'), למרות גזרת אביה.
נמצאנו למדים "שמגלגלין חובה ע"י חייב וזכות על ידי זכאי" (סנהדרין, ח.), וכן נאמר במדרש (ילקוט שמעוני, שופטים, ד', המשך סימן מב): "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, בין גוי ובין ישראל, בין איש בין אשה, בין עבד בין שפחה, הכל לפי מעשיו של אדם רוח הקדש שורה עליו". לפיכך בזכות מידת הרחמים של בת פרעה זכו כלל ישראל למושיע, וכן "אמרי דבי רבי שילא: מפני שהנשים רחמניות הן" (מגילה, יד:). על כן חז"ל אמרו: "אין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור", משום שהקב"ה מודד לישראל במידת הרחמים שלו כנגד מידת הרחמים של הנשים הצדקניות. וכן מצאנו שמשה רע"ה נבחר להנהיג את ישראל בזכות מידות הצדק והרחמים שהיו טבועות בו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בהריגת המצרי אשר היכה העבד היהודי (שמות, ב', י"א-י"ב), ואף בתוכחתו ליהודי שהיכה את רעהו (שמות, ב', י"ג-י"ד), וגם בהושעת בנות יתרו מן הרועים שגירשום (שמות, ב', י"ז), ואף ברעותו את הצאן "אחר המדבר' להתרחק מן הגזל שלא ירעו בשדות אחרים" (רש"י-שמות, ב', י"ז).
ציפורה בת יתרו :
בהמשך לסיפור קורות חייו של משה רע"ה מושיעם של ישראל, התורה מבארת עוד סיפור פרטי שאירע למשה כשהוא היה בגיל פ' שנים (בשנת ב"א, תמ"ח), ועשה את דרכו ממדין למצרים ע"מ לגאול את ישראל, שנאמר: "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת" (שמות, ד', כ"ד- כ"ו). לקחים ופרטים נוספים מן הסיפור מפורטים בגמ': "תניא ר' יהושע בן קרחה אומר: גדולה מילה שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה, שנאמר: 'ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'. אמר רבי: ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר: אמול ואצא סכנה היא, שנאמר: 'ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים' וגו', אמול ואשהא שלשה ימים הקב"ה אמר לי: 'לך שוב מצרים', אלא מפני מה נענש משה?, מפני שנתעסק במלון תחלה, שנאמר: 'ויהי בדרך במלון'. רשב"ג אומר: לא למשה רבינו בקש שטן להרוג אלא לאותו תינוק, שנאמר: 'כי חתן דמים אתה לי', צא וראה מי קרוי חתן?, הוי אומר: זה התינוק. דרש רבי יהודה בר ביזנא: בשעה שנתרשל משה רבינו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו ולא שיירו ממנו אלא רגליו, מיד 'ותקח צפורה צור ותכרות את ערלת בנה', מיד 'וירף ממנו" (נדרים, לב.). מתוך סיפור זה גם ניתן להבין כי משה רע"ה חי את רוב שנותיו בקרבת עובדי עבודה זרה, כמובא במדרש: "עשרים (שנה) בבית פרעה וששים (שנה) במדין וארבעים (שנה) במדבר" (תנחומא, שמות, סימן ח), ואף משה רע"ה נשא לאשה בת כומר לעבודה זרה וחי עמה ששים שנה בבית אביה, וגם "כשנשא משה בתו הוצרך משה לידור לו (ליתרו) שבן הראשון שיולד לו שיהיה כומר לע"ז" (בעה"ט, שמות, ב', ט"ז). לעומת זאת ציפורה אשת משה התגיירה והיטהרה ואף שמרה על רוחניותו הגבוהה של משה רע"ה, וכן מצאנו "כשאמר לו הקב"ה במדין 'לך שוב מצרימה'... אמר לה (משה לציפורה): לכי אל בית אביך נטלה שני בניה והלכה לה" (רש"י-שמות, י"ח, ב'), ולאחר שציפורה שבה אליו למדבר משה "גרשה" (רש"י-במדבר, י"ב, א') לאחר כשנה "מאחר שנגלית עליו שכינה תדיר" (רש"י-במדבר, י"ב, ד'), ולמרות זאת ציפורה לא נטשה את עם ישראל במשך כל זמן שהותם מדבר. וכן מובא במדרש (סיפרי, בהעלותך, פיסקא צט): "מה ת"ל 'כושית לקח'?, יש לך נוחה ביופיה ולא במעשיה, במעשיה ולא ביופיה, כמה שנאמר: 'נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם' (משלי, י"א, כ"ב), זאת נאה ונוחה בנויה, ונוחה במעשיה, לכך נאמר: 'אשה כושית לקח". וכן מצאנו שבזכות תושיתה של ציפורה מושיעם של ישראל זכה לחיות ולהציל את כלל עם ישראל, שנאמר: "ויבקש המיתו' למשה לפי שלא מל את אליעזר בנו ועל שנתרשל נענש עונש מיתה... והיה המלאך נעשה כמין נחש ובולעו מראשו ועד יריכיו, וחוזר ובולעו מרגליו ועד אותו מקום, הבינה צפורה שבשביל המילה הוא... 'וירף' המלאך ממנו אז הבינה שעל המילה בא להורגו" (רש"י- שמות, ד', כ"ד, כ"ו).
נמצאנו למדים כי חייו של משה רע"ה ניצלו פעמיים ע"י שתי נשים נכריות שהתגיירו, לפיכך מובא במדרש: "אם תשכבון בין שפתים', דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים" (ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס"ח, סימן תשצ"ה).
בשכר נשות ישראל הצדקניות:
בדרך כלל התורה מיעטה לספר בשבחן של נשות ישראל בכדי לשמר את "הנשק הסודי" של עם ישראל, בבחינת "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית, ח:), אך למרות זאת בפתיחת ספר שמות התורה מספרת על מעשיהן של יוכבד, מרים, בתיה בת פרעה וציפורה, ואף זאת אגב הסיפור המרכזי על הולדתו של משה רע"ה מושיעם של ישראל (בשנת ב"א, שס"ח), וקורותיו עד לשנת גאולת עם ישראל משיעבוד מצרים (בשנת ב"א, תמ"ח). כלומר, התורה מלמדת "מפרט וכלל" (סיפרא, פר' ויקרא, פתיתא) על תפקידן המכריע של הנשים הצדקניות בגאולתם של עם ישראל ממצרים. וכן מצאנו שהגמ' מוסיפה פרטים הנוגעים לשכרן של הנשים הצדקניות שהיו באותו הדור, כמובא בגמ': "דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים, בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וסכות אותן, ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן 'בין שפתים', שנאמר: 'אם תשכבון בין שפתים' (תהילים, ס"ח, י"ד)... וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה, שנאמר: 'זה אלי ואנוהו" (סוטה, י"א:). כלומר, שכרן של הנשים הצדקניות הגיע להן מצד הסיוע שהן נתנו לגברים אשר שועבדו בפרך, משום ששכר המסייע גדול יותר משכר העושה, לפיכך נשאלת השאלה: מדוע שכר הנשים היה גדול משכר העובדים בפרך עצמם?. וכן מצאנו שחז"ל אמרו: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים, שנאמר: 'נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי', א"ל רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין?, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (ברכות, יז.). כלומר, אף מכאן למדים כי הנשים הצדקניות זוכות לזכויות יתר משום שהן מסייעות לגברים ללמוד תורה, לפיכך נשאלת השאלה אף לגבי שכר תלמוד תורה האמור בגמ' זו: מדוע שכר המסייע גדול יותר משכר העוסק עצמו?.
נלענ"ד להשיב שגזרת עבדות מצרים ומצות תלמוד תורה הוטלו בצו ה' על הגברים בלבד, אך למרות שהצווים הללו לא הוטלו על הנשים, בכל זאת נשות ישראל הצדקניות עשו מאמץ יתר למען קיום צווי ה', על כן הואיל והנשים נטלו על עצמם מרצונם החופשי לסייע לגברים במילוי צווי ה' מתוך אמונה ובטחון בקב"ה, לפיכך הנשים זכו לשכר גדול יותר, משום שללא סיוען המתמיד של הנשים ספק אם הגברים היו יכולים לקיים בשלמות את צווי ה'.
משל למלך ששני עבדים נאמנים עמדו לפניו לדין, על האחד המלך ציוה עונש עבודת פרך לזמן רב, ועל השני המלך ציוה שיאכל בכל יום ארוחת מלכים לזמן רב. בכל יום בתום עבודת הפרך היתה אשת העבד הראשון מביאה לבעלה ארוחת מלכים, וסועדת אותו ומנחמתו בכדי שיצליח לקיים את צו המלך, וישלים את כל תקופת העבדות שהמלך גזר עליו, על מנת שבסופו של העונש בעלה יחזור לשרת את המלך כשהוא בריא וחזק. גם אשת העבד השני היתה טורחת ומכינה לבעלה ארוחת מלכים בכדי שיצליח לקיים את צו המלך לאכל בכל יום ארוחת מלכים. בתום התקופה זימן המלך את שני עבדיו ושאלם: איך הצלחתם לשמור בשלמות על הצווים שהטלתי עליכם מבלי להרהר אחר מדותי?, ומבלי לפגוע בחוסנכם הפנימי והחיצוני?. השיבו לו עבדיו: בזכות נשותינו שטרחו ועמלו בכדי שיתאפשר לנו לבצע את צו המלך במלואו, ובלעדיהן היינו כורעים תחת נטל צו המלך. אמר המלך: לפיכך שכרן של נשותיכם יהיה גדול משלכם, כי הן סייעו לכם לשאת בנטל הצווים שהטלתי עליכם, ובלעדיהן לא היה בכוחכם לקיים את מצוותי בשלמותן.
שירת הנשים "סוס ורוכבו":
הבדלי הדרגות הרוחניות שהיו קיימים בין הגברים לנשים בכל זמן השיעבוד למצרים, באו לידי ביטוי אף בהבדלי השירות ששרו הגברים והנשים לאחר נס קריעת ים סוף. בשירת הים ששרו הגברים, נאמר: "שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים", במובן של שבח לאל על ביצוע העונש המושלם במצריים. כלומר, ישראל שרו כאשר הם ראו בעיניהם כי: "הסוס קשור ברוכב והרוכב בסוס, ושניהם עולים למרום ויורדים לתהום ואינם נפרדים זה מזה, כענין שכתוב (שמות, ט"ו, ה', ז', י') 'ירדו במצולות כמו אבן... יאכלמו כקש... צללו כעופרת" (רבינו בחיי, שמות,ו', ו'), דהיינו, ישראל שוררו והעצימו את אמונתם בקב"ה כתוצאה מן הנסים הגלויים שהם ראו בים סוף, יותר מאשר הם שבחו את הנסים אשר הם ראו שנעשו להם במצרים, משום שבעשר המכות במצרים נענשו כל המצרים בצורה שווה, ואילו בים סוף הרשעים נדונו "כקש הולכים ומטורפין עולים ויורדים, בינוניים כאבן, כשרים כעופרת שנחו מיד" (רש"י, שמות ט"ו, ה'). אך מראיה מצומצמת זו של הגברים בישראל נתעוררו שאלות: כגון: מדוע נענשו גם הסוסים בים סוף?, ומה השבח שיש לה' בהענשת סוסים?, ומדוע הוקדם הסוס לרוכבו בשירתם?.
כנגד ראיה מצומצמת זו של הגברים התריסו הנשים ופצחו בשירה משלהן, שנאמר: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת. ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" (שמות, ט"ו, כ"א-כ"ב). כלומר, הנשים השיבו לשאלות המתעוררות משירת הגברים, באומרם: כי יש לשבח לאל על ביצוע העונש המושלם גם בהענשת הסוס, לפי שהסוס סייע למצרים לרדוף אחרי ישראל אף בתוך הים, דהיינו, שלמסייע סיוע גדול יש חלק גדול יותר ממבצע המעשה, משום שללא הסיוע לא היה מתאפשר לעושה לממש את רצונו. וכן הרש"י פירש: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים, והוציאו תופים ממצרים" (רש"י-שמות, ט"ו, כ'), דהיינו, הנשים נותרו באמונתם בקב"ה גם בעת עשר המכות שנחתו על כל המצרים בצורה שוה, משום שכל המצרים סייעו בהעבדת ישראל בפרך, וגם בים סוף כאשר הסוסים המסייעים לרשעי מצרים נענשו, הנשים התחזקו באמונתן בצדקת ה'. כלומר, מתוך שירת מרים הנביאה הובהר לגברים כי בזכות הסיוע העצום של הנשים הצדקניות נגאלו כלל עם ישראל ממצרים, לפי שלמסייע סיוע גדול למען קיום גזרת ה' יתברך, יש חלק גדול יותר מן האדם שעליו הוטלה הגזרה, משום שאין זה בבחינת: "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין, לא.), אלא הדבר הזה הוא בבחינת: גדול שכר המסייע סיוע יתר לעושה את גזרת ה' משכרו של העושה עצמו.
וכן מצאנו שלמסייע סיוע יתר בלימוד התורה יש חלק גדול יותר מלומדיה, כפי שמסופר בעת שבא ר"ע לביתו עם עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים, יצאה רחל אשתו לקראתו נפלה על אפה לנשקו, דחפוה תלמידיו, אמר להם ר"ע עזבוה: "שלי ושלכם שלה הוא" (כתובות, סג., נדרים, נ'.). כמו כן מובא בזוה"ק: "מאן דסעיד למריה דאורייתא נטיל ברכאן מעילא ותתא, ולא עוד אלא דזכי לתרי פתורי מה דלא זכי ב"נ אחרא, זכי לעותרא דיתברך בהאי עלמא וזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי" (זוהר, בראשית, רמא.). לפיכך אף במצות תלמוד תורה שהנשים פטורות ממנה, "א"ל רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין?, באקרויי בנייהו לבי כנישתא (שמביאות את התינוקות של בית רבן ללמוד בבית הכנסת), ובאתנויי גברייהו בי רבנן (בית המדרש), ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (ממתינות לבעליהן ונותנות להם רשות ללכת וללמוד תורה בעיר אחרת-רש"י-ברכות, יז.). כלומר, נשות ישראל הצדקניות העושות מאמץ יתר למען קיום מצוות ה', הן זוכות לשכר גבוה יותר מן העושה עצמו.
החופש הרוחני של הנשים:
בעת השיעבוד בגלות מצרים נשות ישראל זכו לחופש רוחני מוחלט, נשות ישראל ניצלו חופש זה ע"מ לעצב את דמותם החיובית של כלל עם ישראל, הן בעת השיעבוד והן בתקופת ארבעים שנות הנדודים במדבר. וכן מצאנו כי בראות נשות ישראל את קושי השיעבוד של בעליהן, נשות ישראל ויתרו מרצונן החופשי על התחייבויותיהם הבסיסיות של בעליהן, כגון: שאר, כסות ועונה. בעקבות זאת נשות ישראל וטפם נותרו חסרי כל הגנת בעל ואב תומך, אף בעת שהן היו שרויות בתוך עם מצרי עוין. אך למרות כל הקשיים האלה הנשים לא זלזלו בבעליהן העבדים, אלא הרעיפו עליהם אהבת חינם וכיבדו אותם בכבוד הראוי לבעל הבית. בנוסף לכך, למרות המצוקה ועל אף שאין הן חייבות במצות פריה ורביה, הנשים דאגו להגדיל את מחנה ישראל באמצעות הגברת הילודה, מתוך בטחונן בקב"ה שהוא יגדלם ויפרנסם בדרך נס. כלומר, סיוען של נשות ישראל לבעליהן לשאת את נטל השיעבוד, היה מעל ומעבר למתחייב ולמצופה מנשים במצבן.
לפיכך נשות ישראל נקראו "צובאות" בעת שהן הביאו את נדבת המשכן, לפי שהן גרמו להתהוות צבאות ישראל במצרים, משום שבלעדי ריבוי הילודה של נשות ישראל לא היה את מי לגאול ממצרים. כמו כן נשות ישראל באו כצבא המוני לנדב את תרומתן למשכן כאילו היתה זו חובה צבאית. וכן מצאנו שהמדרש מוסיף פרטים הנוגעים לפעולתן של הנשים הצדקניות שהיו באותו הדור, ועל השפעתן הישירה והעקיפה על התהוותם ואופים של "עם בני ישראל" (שמות, א', ט'). כמובא במדרש (תנחומא, פקודי, סימן ט'): "אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות?, יורדות לשאוב מים מן היאור, והקדוש ברוך הוא היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן, והן מוכרות, ומבשלות מהן, ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם, שנאמר: 'בכל עבודה בשדה' (שמות, א', י"ד). משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת: אני נאה ממך, וזה אומר: אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין, והקדוש ברוך הוא פוקדן לאלתר. רבותינו אומרים: יש מהן יולדות שנים בבת אחת, ויש אומרים: ששה בכרס אחד, ויש אומרים: שנים עשר בכרס אחד, ויש אומרים: ששים רבוא... בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך, העמידו כל הצבאות, שנאמר: 'יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים' (שמות, י"ב, מ"א), ואומר: 'הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם'. כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן, עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים, הביאו בזריזות הכל. אמרו הנשים: מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן?, עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה. כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל: טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו!, המראות למה הן צריכין?, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, על אלו אתה מבזה?!, המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים, טול מהן!, ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים, שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר: 'ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו' (שמות, ל"ח, ח'), באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה. לפיכך כתיב: 'ונחשת התנופה שבעים ככר', נחשת הכלות. אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה נתנדבתם למשכן שהוא מתכפר עליכם, ולעתיד לבא אני מכפר עליכם ואוהב אתכם נדבה, שנאמר: 'ארפא משובתם אוהבם נדבה' (הושע, י"ד, ה'). אמרו: אין לנו לא משכן לא מקדש, תהא לפניך תפלת פינו נדבת המשכן. אמר דוד: 'נדבות פי רצה נא ה'" (תהלים, קי"ט, ק"ח). כלומר, התנהגותן "הלא צנועה" של נשות ישראל בעת השעבוד, היא אשר גרמה בסופו של דבר לאחדות המשפחה והעם, ולבטחון בקב"ה גואל ישראל גם במצרים וגם במדבר, בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתך"(תהלים, קי"ט, קכ"ו).
וכן מובא במדרש (מד"ר,במדבר, סימן כא, י): "ותקרבנה בנות צלפחד' (במדבר, פנחס כ"ז, א'), אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרן: 'פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם' (שמות, ל"ב, ב'), ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן, שנאמר: 'ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב' וגו', והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דבה: (במדבר, י"ד) 'וישובו וילינו עליו את כל העדה', ועליהם נגזרה גזירה שאמרו 'לא נוכל לעלות', אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה (במדבר, כ"ו): 'כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה', איש ולא אשה, על מה?, שלא רצו ליכנס לארץ, אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים". וכן מצאנו שנפסק להלכה: "לפי שלא פרקו נזמיהן לעגל ניתן להם ראש חודש ליום טוב" (משנה ברורה, תיז, ס"ק ג').
נמצאנו למדים כי בניגוד לטבען הצנוע, נשות ישראל קבלו עליהן לעמוד בפרץ הן כנגד גזרות פרעה, והן בעת חטא העגל, וגם בתרומתן למשכן, ואף בחטא המרגלים, וכל זאת מתוך אמונה ובטחון בקב"ה. וכן מובא בגמ': "אין אשה אלא לתכשיטי אשה" (כתובות, נט:), דהיינו, שהקב"ה הטביע באשה את הרצון "שיקנו לה תכשיטין כדי להתנאות בהן" (רש"י), אך למרות זאת למען הקמת המשכן לשכינה: "פרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עמהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן" (רמב"ן, שמות, ל"ה, כב-כד). כלומר, נשות ישראל דחקו גם את רצונן הטבעי לתכשיטין למען הקמת משכן לשכינה, מתוך הבנתן העמוקה כי הכסף והזהב בא מאת ה' יתברך, וזאת בניגוד להשקפת הגוים עליהם נאמר: "עצביהם כסף וזהב מעשה ידי אדם" (תהלים, קט"ו, ד'), דהיינו, עצבותם של הגוים נובעת מתפיסתם כי הכסף והזהב הם בזכות מעשיו והשתדלותו של האדם להשיגם, על כן הגוים תמיד בעצבות על שהם לא השיגו יותר זהב וכסף. לפיכך גם בכל דור ודור הנשים הצדקניות דוחקות את רצונן הטבעי לתכשיטין חיצוניים, למען עיצוב התכשיט הפנימי של הקמת בית נאמן בישראל, ע"י כך הן מסייעות מאחורי הקלעים סיוע שלא יסולא בפז, הן לבעליהן והן לבניהם לעסוק בתורה ולקיים את המצוות בשמחה, ובעקבות זאת התורה מתקיימת לנצח, וכן נאמר בהלל: "מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה" (תהלים, קי"ג, ט'). לפיכך אף התורה מיעטה לספר בשבחן נשות ישראל הצדקניות בכדי לשמר את "הנשק הסודי" של עם ישראל, בבחינת "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין" (תענית, ח:). מטעם זה הרמב"ם פסק (אישות, פי"ג, י"ד): "גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות... שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה". על כן ה' יתברך גומל לנשות ישראל הצדקניות במתן שכר גדול יותר מן האנשים, כפי שאמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים" (ברכות ,יז.), משום שהנשים הצדקניות שבכל דור ודור נמצאות בהתמודדות יומיומית עם טבען, והן אף נוטלות על עצמן עומס יתר מרצונן החופשי, וכל זאת למען הגשמת המטרה המקודשת של קיומו של עם ישראל על ברכי התורה והמצוות.
גאולת הדורות:
במהלך הדורות עמדו לישראל "שבע נביאות, מאן נינהו?, שרה, מרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה, ואסתר" (מגילה, יד.), פרסום מעשיהן נועד ללמדנו "מפרט וכלל" (סיפרא, פר' ויקרא, פתיתא) את תפקידן המכריע של הנשים הצדקניות בגאולתם של ישראל בכל דור ודור. וכן מצאנו שגם פעולתם של נשות ישראל במצרים משמשת כדוגמא ומופת לכלל נשות ישראל בכל הדורות, משום שנשות ישראל הקפידו לשמור על צניעותן, ועל טיפוחו ושמירתו של התא המשפחתי כנגד כל ההשפעות הנוכריות, וכן הרש"י פירש: "ושם אמו שלמית בת דברי', שבחן של ישראל שפרסמה הכתוב לזו, לומר: שהיא לבדה היתה זונה" (רש"י-במדבר, כ"ד, י"א). לפיכך הרש"י כתב: "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" (שמות, ט"ו, כ'), וכן מובא מדרש זוטא (רות, פרשה ד, ילק"ש, רות, תרו-תרז): "ויאמרו כל העם אשר בשער' (רות, ד', י"א), אמר ר' אחא: כל הנושא אשה כשרה כאלו קיים כל התורה כולה מראש ועד סוף, ועליו הוא אומר: 'אשתך כגפן פוריה' וגו' (תהלים, קכ"ח, ג'), ולפיכך נכתבה אשת חיל מאל"ף ועד תי"ו. ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור, שנאמר: 'זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל' (תהילים, צ"ה, ט'), לבני ישראל לא נאמר אלא לבית ישראל.
מעשה באחד שירד מנכסיו והיתה לו אשה כשרה, לסוף נעשה שכיר. פעם אחת היה חורש בשדה נזדמן לו אליהו ז"ל בדמות ערבי אחד. אמר לו: יש לך שבע שנים טובות, אימתי אתה מבקש אותם?, עכשיו או בסוף ימיך?. אמר לו: קוסם אתה?!, אין לי מה ליתן לך אלא הפטר מעלי לשלום. וחזר אצלו עד שלשה פעמים, פעם שלישית אמר לו: אלך ואמלך באשתי. מה עשה?, הלך לו אצל אשתו ואמר לה: בא אחד אלי והטריח עלי עד שלשה פעמים, ואמר לי: יש לך שבע שנים טובות אימתי אתה מבקש אותם? עכשיו או בסוף ימיך?, אמרה לו: אמור לו הבא אותן היום. והיה מתחבא מבניו וחזר אצלו, ואמר לו: הבא אותם עכשיו. אמר לו: לך לביתך ואינך מגיע לשער חצרך עד שתראה ברכה פרוסה בבית. והיו יושבין בניו לחפש בידם בעפר ומצאו מטמון שיזונו שבע שנים, ובאו וקראו לאמן. ולא הגיעו לשער עד שיצאה אשתו לקראתו ובישרה לו, מיד הודה לקב"ה ונחה דעתו עליו. מה עשתה אשתו הכשרה?, אמרה לו: אנו מכל מקום כבר משך עלינו הקדוש ברוך הוא חוט של חסד ונתן לנו לשבע שנים, אלא בוא נעסוק בגמילות חסדים בשבע שנים הללו שמא מוסיף לנו הקב"ה טובה מאצלו, וכן עשתה. וכל מה שעשתה אמרה לבנה קטן: כתוב כל מה שאנו נותנין, וכן עשה. לסוף שבע שנים בא לו אליהו ז"ל ואמר לו: כבר הגיע שעה ליטול מה שנתתי לך. אמר לו: כשנטלתי לא נטלתי אלא מדעת אשתי, אף כשאני מחזיר לא אחזיר אלא בדעת אשתי. הלך אצלה ואמר לה: כבר בא הזקן ליטול את שלו, אמרה לו: לך אמור לו: אם מצאת בני אדם נאמנים ממנו אתן לך פקדונך. וראה הקדוש ברוך הוא דבריהם ובגמילות חסדים שעשו, והוסיף להם טובה, לקיים מה שנאמר: 'והיה מעשה הצדקה שלום" (ישעיה, ל"ב, י"ז).
וכן מובא בגמ' (בתרגום חופשי, מנדרים, סו:): מעשה שהיה אצל אחד מיהודי בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אשה ישראלית. באחד הימים אמר לה: "בשלי לי שתי עדשים", כונתו היתה שתבשל מעט עדשים, אך האשה הבינה את הדברים כפישוטם ובישלה לו רק שתי עדשים, ראה הבעל את שעשתה אשתו וכעס עליה מאוד. למחרת אמר לה: "בשלי לי סאה" (סאה היא מידה גדולה - 144 בצים מלאי עדשים), כוונת הבעל היתה שתבשל אוכל בכמות רבה ולא כפי שעשתה ביום הקודם. אך שוב הבינה האשה את הדברים כפישוטם ובשלה לו סאה שלמה. לאחר מכן בקש הבעל מאשתו: "הביאי לי שני בוציני" (למילה הארמית "בוציני" יש שתי משמעויות: אבטיחים, ונרות), הבעל התכוון לבקש אבטיחים אך אשתו הביאה לו שני נרות, כעס הבעל ואמר לה: "שברי אותם בראשו של בבא"! (המילה הארמית "בבא" פרושה פתח), אך האישה הבינה אחרת את בקשת בעלה, והלכה עם הנרות למקום בו ישב גדול הדור בבא בן בוטא ועסק בדין, לקחה האשה את הנרות ושברה אותם על ראשו של הדיין בבא בן בוטא. שאל רבי בבא בן בוטא את האשה: מה את עושה"!?, השיבה לו האשה: "כך צווני בעלי". אמר לה: "אם עשית רצון בעלך, הקב"ה יוציא ממך שני בנים כבבא בן בוטא". וכן מובא במדרש (ילק"ש, שופטים, ד', סימן מב): "וכי מה טיבה של יעל שבאת תשועה גדולה על ידה?, אמרו: אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה, מכאן אמרו: אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה". לעומת זאת מובא במדרש (תנחומא, קדושים, סימן ח): "שהנשים הרעות מפילות את בעליהן ברעה".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי בתוך הסיפור הגדול של גלות מצרים ושיעבודם של בני ישראל, התורה לימדה על תפקידן המכריע של נשות ישראל הצדקניות בהעצמת עם ישראל בגשמיות וברוחניות, דרך סיפורן הפרטי של יוכבד, מרים, בתיה בת פרעה וציפורה, לכן "דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה, י"א:). וכן מצאנו שפעולתם של נשות ישראל במצרים שימשה כדוגמא ומופת לכלל נשות ישראל בכל הדורות, לכן "אמר ר' אחא:... ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור. כלומר, עם ישראל לדורותיו זכה לנשים צדקניות אשר בזכותן הוא לא הוכחד ולא התבולל בין הגויים, וכן כתב ר' יום טוב צהלון (1558-1638, באהלי יוסף) שבזמן גירוש ספרד ופורטוגל, בימי האינקוזיציה הנוראה: "הנשים הספרדיות באו והביאו את בעליהן למות על קידוש השם... וגם אלה מן האנוסים שמתו על קידוש השם, רובם נשים". וכן ידוע כי בזמן גירוש ספרד נהרגו נשות ישראל פי שלושה מן הגברים, דהיינו, בזכות הקרבתן של הנשים נמנעה התבוללותו של עם ישראל בגלות ספרד, ונפתח עידן המקובלים בצפת. וכן הוא הדבר בכל דור ודור, כמובא בגמ': "נשים במאי זכיין?, באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן" (ברכות, יז.). כלומר, לנשים הצדקניות זכויות יתר משום שהן מסייעות לגברים ללמוד תורה אשר בזכותה עתידים כלל ישראל להגאל בגאולה השלמה, שנאמר: "ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנתיהם אל תשאו לבניכם ולא תדרשו שלמם וטובתם עד עולם למען תחזקו ואכלתם את טוב הארץ והורשתם לבניכם עד עולם" (עזרא, ט', י"ב).
יה"ר שבזכות הנשים הצדקניות שבדורינו נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "כי כה אמר ה' כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת כן אנכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנכי דבר עליהם" (ירמיה, ל"ב, מ"ב), "כה אמר ה' אלהים הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחצן ובנתיך על כתף תנשאנה" (ישעיה, מ"ט, כ"ב).



העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)


מחברם של הספרים:
"מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע,
"אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים,
"אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל,
"פרי צמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב