פרשת ויחי - החיבור בין עבר האבות לבין עתיד גאולת האומה הישראלית
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת ויחי - החיבור בין עבר האבות לבין עתיד גאולת האומה הישראלית 

מאת    [ 13/01/2009 ]
מילים במאמר: 6670   [ נצפה 2103 פעמים ]

 
 
בס"ד י"ד טבת התשס"ו
פרשת ויחי - החיבור בין עבר האבות לבין עתיד גאולת האומה הישראלית
לע"נ טובה בת שרה סרבר ז"ל
מבוא:
פרשת ויחי המסיימת את י"ב פרשיות חומש בראשית מתארת את י"ז שנותיו האחרונות של יעקב אע"ה (החל משנת ק"ל וכלה בשנת קמ"ז לחיי יעקב), ומלמדת כי יעקב זכה בסיום חייו הסוערים לי"ז שנים של חיים טובים ללא כל צער. סיומם השקט של שנות חיי יעקב האחרונות הקנו לו את ההרגשה שכל קמ"ז שנות חייו היו חיים טובים, כפי שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב, ח', ז'). התורה הרחיבה בתאור מסכת חייו של יעקב אע"ה משום שמהלך חיי יעקב אע"ה אינם סיפור חיים של אדם רגיל, אלא מהלך חייו של יעקב מסמל גם את מהלכי חייהם של עם ישראל לדורותיו אשר תחילתם בצרות רבות, ובסופם עתידה לבוא הגאולה השלמה אשר תשכיח מעם ישראל את כל תלאות הגלות. וכן מצאנו שבסיום ספר בראשית המכונה גם "ספר הישר" (ע"ז, כה.) נשלמת גם מסכת חייו של יעקב אע"ה "הבחור שבאבות" (מד"ר, בראשית, פרשה עו), ואף מסתיימת לה כל תקופת האבות, וגם נפתחת התקופה החדשה של עם ישראל המורכב מי"ב שבטים השונים בתכונותיהם הפנימיות, אך הם מאוחדים סביב האמונה באל אחד ודבקים במורשתם הרוחנית של האבות. וכן מצאנו שבפרשת ויחי יעקב אע"ה ציוה לפני מותו (בשנת ב"א רנ"ה) לקוברו במערת המכפלה אשר בחברון, ע"מ לרמוז לבניו כי מקומם הטבעי הוא בארץ קבורת האבות אשר היא הארץ המובטחת לבני ישראל לנצח. כמו כן יעקב אע"ה ברך את בניו בהגברת התכונות המאפיינות את השבטים, והוא גם רמז להם בברכותיו על קורות העתיד ואף על נחלותיהם בארץ ישראל. כלומר, יעקב אע"ה העביר לבניו מקימי האומה העברית את המסר כי מותו אינו מוות של אדם פרטי, אלא מותו הוא סיום תקופתם ההסטורית של האבות הבודדים, ותחילתה של תקופת העתיד שבה י"ב שבטי ישראל צריכים להתגבש לעם אחד השוכן בארץ ישראל. על כן צוואתו של יעקב לבניו ולזרעו הנולד במצרים נועדה להעביר מסרים חדים ואקטואליים, שעיקרם הוא: כי על בני ישראל לחוש רק כגרים ותושבים במצרים, לכן מוטלת עליהם החובה לשאוף בכל עת לגאולה, ולשמור בקפדנות על אחדותם כעם ע"י הבדלותם הגשמית והרוחנית מיתר העמים, כפי שנאמר: "הן עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב" (במדבר, כ"ג, ט'). כלומר, השמירה על התישבות נפרדת, על לשון הקודש, על שמות ישראליים, על שושלת יחוסיהם, וכו', בגלות מצרים, גורמת לישראל להיות עמו של ה' גם בגלות. בעקבות זאת אף כאשר עם ישראל יבואו לרשת את ארץ כנען הם יהיו מחושלים כנגד השפעת מנהגיהם הרעים של הכנענים. גם הפטרת פרשת ויחי הפותחת בפסוק: "ויקרבו ימי דוד למות ויצו את שלמה בנו לאמר" (מלכים-א, ב', א'), עוסקת בימיו האחרונים של דוד המלך ובצואתו הרוחנית והממלכתית לשלמה בנו. נמצאנו למדים כי תכלית צוואת מנהיג הדור היא: לגשר בין מורשת עבר האבות לבין עתידם של הדורות הבאים, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. ויחי יעקב - פרשה "סתומה" בס"ת בכדי ללמד על שלש סתימות: סתימת עיני צאצאי יעקב, סתימת כוונות יעקב, וסתימת הצרות מיעקב.
ב. ויקרבו ימי ישראל למות - הימים שבהם האדם עשה את רצון ה' קרבים בשמחה להעיד עליו ביום מותו.
ג. מסכת חיי יעקב - מסמלת גם את מסכת חייהם של עם ישראל לדורותיו.
ד. ברכות יעקב - האחדות הנדרשת מכלל עם ישראל איננה מבטלת את הייחוד האישי של כל אחד מן השבטים.
ה. יששכר חמור גרם - הנשיאה בעול התורה אין בצידה שררה וכבוד אלא עבדות כחמור בעוה"ז.
ו. חמורו של משיח - על כתפי הת"ח מונח עול קיום התורה והחזרתם של כלל עם ישראל בתשובה גם בכדי לזרז את ביאת המשיח.
ז. לו ישטמנו יוסף - הפתרון לסיכסוכים נעוץ בהבהרת כוונות הצדדים למחלוקת.
ויחי יעקב:
פרשת ויחי כתובה בספר תורה בצמוד לסיומה של פרשת ויגש, ללא הרווח הנהוג להשאיר בין כתיבת פרשיות נפרדות בכל התורה, דהיינו, עזרא הסופר חיבר כביכול בין הפסוק: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", לבין הפסוק: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה" (בראשית, מ"ז, כ"ז-כ"ח). חיבור הפסוקים הללו נועד ללמד שלשה עניינים שונים, כמובא המדרש (מד"ר, בראשית, פרשה צו, א): "ויחי יעקב בארץ מצרים', למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה?, אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל. דבר אחר: למה היא סתומה?, מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו. דבר אחר: למה היא סתומה?, מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם". כלומר, אף הרווח החסר בין כתיבת הפרשיות בתורה מלמד שלשה עניינים שונים, כפי שהדבר נובע מדברי המדרש אשר הם מבוארים להלן בהרחבה:
עניין ראשון: עזרא הסופר סתם את פרשת ויחי ע"מ ללמדנו כי "כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל", דהיינו, הסתיימה תקופת ישיבתם והאחזותם של בני ישראל בשלוה בארץ גושן, והחלה תקופת שעבוד ישראל למצרים מיד כאשר יעקב אע"ה נפטר. פירושו של המדרש תמוה לכאורה, משום שכאשר יעקב נפטר בגיל קמ"ז יוסף היה בגיל ס"ו והוא המשיך לשלוט במצרים עוד מ"ד שנה לאחר מות יעקב, על כן האם יתכן ששעבוד מצרים החל מיד כשמת יעקב?!, הרי יוסף היה מושל בעל סמכות בכל מצרים, עד שהיה ביכולתו לבלבל את כל ארץ מצרים רק בכדי לדאוג לכבודם של זרע ישראל, כמבואר ברש"י: "להודיעך שבחו של יוסף שנתכוין להסיר חרפה מעל אחיו שלא יהיו קורין אותם גולים" (רש"י-בראשית, מ"ז, כ"א, ע"פ חולין ס:)?. אלא נלענ"ד לומר: כי כוונת המדרש ללמד שבני ישראל ירדו למצרים באופן זמני כשהם מלוכדים ומאוחדים סביב יעקב אע"ה הן בגשמיות והן ברוחנית, שנאמר: "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן" (בראשית, מ"ז, ד'), אך הדורות הבאים שנולדו במצרים נאחזו במולדתם הגשמית ואף ניסו להשתלב בתוך העם המצרי, שנאמר: "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (בראשית, מ"ז, כ"ז). יעקב אע"ה הבין שטוב ארץ מצרים גורם לזרעו את הרצון להשתקע במצרים, והדבר הזה עלול לגרום בסופו של דבר לשעבודם הגשמי והרוחני, לפיכך בטרם מותו יעקב נפגש פעמיים עם יוסף מושל מצרים ומנהיג השבטים, והשביעו להעלות את עצמותיו ולקוברו בקבורת אבותיו, מפני שיעקב אע"ה חשש שפרעה יתנגד לקבורתו בארץ כנען. כמו כן יעקב הזכיר ליוסף שאף אמו קבורה בארץ כנען, ובנוסף לכך יעקב אע"ה ציוה אף על יתר בניו: "קברו אתי אל אבתי אל המערה אשר בשדה עפרון החתי" (רש"י-בראשית, מ"ט, כ"ט), דהיינו, ליד לאה הקבורה בא"י ולא ליד רחל אהובתו. יתר על כן יעקב קבע בצוואתו גם את סדר נשיאת ארונו: "צום אל ישא מטתי לא איש מצרי ולא אחד מבניכם שהם מבנות כנען אלא אתם, וקבע להם מקום: שלשה למזרח וכן לארבע רוחות" (רש"י-בראשית, נ', י"ג). צוואתו המפורטת של יעקב אע"ה נועדה ללמד את הדורות הנולדים במצרים כי שורשיהם נטועים עמוק באדמת ארץ כנען, לפיכך אל להם לשגות ולהשתקע במצרים אלא הם צריכים לחוש רק כגרים ותושבים במצרים, ובכל זמן הגלות עליהם לשאוף תמיד להשתקע בארץ קבורת האבות אשר היא הארץ המובטחת לבני ישראל לנצח. אך צאצאי יעקב הרבים העדיפו להתעלם מראיתו ארוכת הטווח של יעקב אע"ה, והם לא רצו לקבל את המסר הטמון בצואתו של יעקב לקוברו בארץ כנען, על כן פרשת ויחי סתומה מן הטעם האמור במדרש: "כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל". וכן מצאנו שפרעה לא הסכים שיוסף יקבור את יעקב אע"ה בארץ כנען, עד שלאחר שבעים יום יוסף ביקש מבית פרעה שיתחננו לפרעה ע"מ שהוא יאפשר ליוסף לקיים את שבועתו לאביו, מתוך הבטחת יוסף כי הוא ישוב לגלות מצרים מיד לאחר קבורת יעקב אע"ה בארץ כנען, שנאמר: "ועתה אעלה נא ואקברה את אבי ואשובה" (בראשית, נ', ה'). בסופו של דבר פרעה אכן נענה לבקשת יוסף רק בכדי לאפשר ליוסף לקיים את שבועתו, באומרו: "ואם לא בשביל השבועה לא הייתי מניחך" (רש"י-בראשית, נ', ו'). כלומר, אם ליוסף מושל מצרים פרעה לא נתן לצאת ממצרים הן בחייו והן לאחר מותו, קל וחומר שפרעה לא איפשר לבני יעקב להגר ממצרים. לפיכך שעבודם של עם ישראל החל מיד לאחר מות יעקב באמצעות הגבלת חופש תנועתם של בני ישראל, וזאת בכדי שהשתקעותם של עם ישראל כמיעוט בקרב האימפריה המצרית, תגרום להתדרדרותם הרוחנית ולשיעבודם הגשמי בהדרגה. כלומר, לאחר מותו הגשמי של יעקב אע"ה מת גם הגורם המלכד את ישראל, לפיכך נאמר במדרש: "כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל", דהיינו, שיעבודם של ישראל למצרים נעשה בהדרגה. וכן מצאנו שבתחילת השעבוד המצרים החלו לקרב את עם ישראל אליהם ברוחניות, כמובא בגמ': "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך', רבי אלעזר אמר: בפה רך" (סוטה, יא:), לאחר מכן "כשמת יוסף הפרו ברית מילה אמרו נהיה כמצרים" (מד"ר, שמות, פרשה א), בהמשך לכך בני ישראל שמרו על סמלים יהודיים בלבד, כמובא במדרש: "שלא שנו את שמם ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה" (מד"ר, ויקרא, פרשה לב, ה), ולבסוף "רבי נחמיה אומר: כל השבטים היו עובדי עבודת כוכבים במצרים, ושבט ראובן ושמעון ולוי לא עבדו עבודת כוכבים" (מד"ר, במדבר, פרשה יג, ח). נמצאנו למדים מכאן כי עזרא הסופר סתם את פרשת ויחי, ע"מ ללמדנו שכוונת צוואתו של יעקב אע"ה נסתמה מעיני צאצאיו הרבים.
עניין שני: עזרא הסופר סתם את פרשת ויחי ע"מ ללמדנו "שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו", דהיינו, יעקב רצה לגלות לבניו את התאריך המדויק של קץ גזרת "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, י"ג), אך השכינה אשר שרתה עליו במשך י"ז שנות שהייתו במצרים נסתלקה ממנו, מעובדה זו יעקב אע"ה הבין כי הקב"ה אינו מעונין שהוא יגלה לבניו את הקץ, גם בכדי שבניו לא יתייאשו מן הגאולה ואף ע"מ לאפשר לבני ישראל לצאת או להשאר במצרים מתוך בחירה חופשית כביכול. לפיכך פרשת ויחי סתומה, ע"מ ללמדנו שכל צאצאי יעקב הרבים השתקעו במצרים מרצונם החופשי, והם לא עשו כל מאמץ לצאת ממצרים ולהגאל. כלומר, יעקב אע"ה הבין כי השתקעותם של בני ישראל במצרים תגרום לשעבודם של הדורות הבאים, לכן יעקב רצה לעשות חסד עם זרעו ולגלות לבניו את התאריך המדויק של קץ גלות מצרים, אך ה' מנע מיעקב את האפשרות לגלות את הקץ לבניו, ע"מ שהדורות הבאים אחריהם לא יתייאשו מן הגאולה, משום שההשגחה העליונה חפצה לגרום לעם ישראל להיוולד עם התודעה של הצורך בגאולה. וכן מצאנו בהמשך פרשת ויחי שיעקב רצה לגלות לבניו גם את התאריך המדויק של קץ השעבוד לארבע המלכויות, "שאף הם כלים על ששיעבדו את ישראל" (רש"י-בראשית, ט"ו, י"ג), ואף את הדבר הזה הקב"ה מנע ממנו, כמובא במדרש: "ויקרא יעקב אל בניו', זהו שאמר הכתוב: 'מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח' (איוב, י"ב, כ'), הכתוב מדבר ביצחק ויעקב ששניהם בקשו לגלות מסתורין של הקב"ה, יצחק כתיב בו: 'ויקרא את עשו בנו הגדול', בקש לגלות לו את הקץ והעלים הקב"ה ממנו. יעקב בקש לגלות לבניו את הקץ, שנאמר: 'ויקרא יעקב אל בניו' וגו', למה הדבר דומה?, לעבד שהאמינו המלך כל מה שבידו, בא העבד למות קרא לבניו לעשותן בני חורין ולומר להם היכן דיתיקי (שטר שחרור) שלהן והאוני (שטר מכירה) שלהן, ידע המלך הדבר עמד לו למעלה הימנו, ראהו אותו המלך והפליג את הדבר שהיה מבקש לגלות להם, התחיל מדבר העבד לבניו: בבקשה מכם אתם עבדיו של מלך היו מכבדין אותו כמו שהייתי אני מכבדו כל ימי, כך 'ויקרא יעקב אל בניו' לגלות להן את הקץ, נגלה עליו הקב"ה, אמר ליה: לבניך אתה קורא ולי לאו?!, שכן ישעיה אומר: 'ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל' (ישעיה, מ"ג, כ"ב), כיון שראה אותו יעקב התחיל אומר לבניו: בבקשה מכם הוו מכבדים להקב"ה כשם שכבדוהו אני ואבותי, שנאמר: 'האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו" (תנחומא, ויחי, ח). כלומר, הקב"ה העלים את מועד קץ הגלות ואת יום הגאולה השלמה, ע"מ שישראל לא יתיאשו מן הגאולה אלא יצפו לגאולת "בעתה" בכל דור ודור, ולגאולת "אחישנה" בכל יום ויום, שנאמר: "כי סתמים וחתמים הדברים עד עת קץ" (דניאל, י"ב, ט'), דהיינו, ה' נתן לישראל את האפשרות להיות שותפים מלאים בגאולה העתידית בהתאם לבחירתם החופשית. וכן כתב הרמב"ן (בראשית, מ"ז, כ"ח): "והגלות ארך עלינו מאד, לא נודע קצו כשאר הגליות. ואנחנו בו כמתים אומרים: 'יבשו עצמותינו... נגזרנו לנו', ויעלו אותנו מכל העמים מנחה לה', ויהיה להם אבל כבד בראותם כבודנו. ואנחנו נראה בנקמת ה', יקימנו 'ונחיה לפניו". נמצאנו למדים מכאן כי עזרא הסופר סתם את פרשת ויחי, ע"מ ללמדנו שהקב"ה סתם את כוונת יעקב ולא איפשר לו לגלות לזרעו את קץ הגלויות.
עניין שלשי: עזרא הסופר סתם את פרשת ויחי ע"מ ללמד "שסתם ממנו כל צרות שבעולם", דהיינו, הקב"ה נתן ליעקב טו"ב (י"ז) שנים של אושר בקרבת יוסף בנו האהוב אשר משל במצרים, ואף זיכה אותו לראות שזרעו התרבה מאד ונאחז בארץ גושן כעם נפרד. לפיכך פרשת ויחי סתומה בכדי ללמדנו שצאצאי יעקב הרבים אשר השתקעו בארץ גושן כשהם מובדלים מן המצרים גרמו ליעקב אושר רב, שנאמר: "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד. ויחי יעקב" (בראשית, מ"ז, כ"ז-כ"ח), דהיינו, יעקב אע"ה ראה לנגד עיניו איך י"ב בניו הופכים לעם נפרד אפילו במצרים, דבר שהוא עתיד לגרום להם לצאת ממצרים כעם מגובש אשר ביכולתו לרשת את כל ארץ כנען אשר הובטחה לו ולאבותיו. כלומר, לאחר שהקב"ה העלים מיעקב את מחשבת הגלות, באותה שעה יעקב ראה רק את הצד החיובי הנובע מגלות מצרים, וכן מובא בגמ': "א"ר יוחנן: יעקב אבינו לא מת. אמר ליה: וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?, אמר ליה: מקרא אני דורש, שנאמר: 'ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים', מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (מגילה, ה:). לפיכך יעקב ראה בסיום תקופת האבות את פתיחתה של התקופה החדשה בחיי עם ישראל כשהוא מורכב מי"ב שבטים השונים בתכונותיהם הפנימיות, אך הם מאוחדים סביב האמונה באל אחד ודבקים במורשתם הרוחנית של האבות, והדברים הללו הסבו ליעקב אע"ה נחת רוח ובטחון בנצחיות זרעו למרות "שיבואו עליו כל הצרות שבעולם" (אוה"ח, דברים, ל"א, י"ח). על כן למרות שיעקב וזרעו נאחזו בגלות מצרים הטמאה בגילולים, בכל זאת נאמר: "ויחי יעקב", דהיינו, בכל זמן חיי יעקב הסביבה לא השפיעה על מדרגתם הרוחנית העליונה של צאצאיו. נמצאנו למדים מכאן כי עזרא הסופר סתם את פרשת ויחי, ע"מ ללמדנו שהקב"ה סתם מיעקב את צרות העתיד בכדי שהוא יסיים את חייו באושר ושלוה.
ויקרבו ימי ישראל למות:
בפתיחת פרשת ויחי התורה מסכמת את שנותיו האחרונות של יעקב אע"ה במצרים, ומפרטת את שנת חייו האחרונה. לפיכך התורה השתמשה בשני שמותיו של יעקב אע"ה לסרוגין, שנאמר: "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית, מ"ז, כ"ז-כ"ט). כלומר, לצורך תאור חיי יעקב התורה השתמשה בשם יעקב ולצורך תאור מיתתו התורה השתמשה בשם ישראל, משום שהשם יעקב מסמל את הגלות והצער אשר עדין לא תמו מזרעו של יעקב, ולעומת זאת השם ישראל מבטא את שלמותו של יעקב אע"ה אשר הגיעה לשיאה ביום מותו. וכן מובא בזוה"ק: "ויקרבו ימי ישראל למות', תאנא אמר רבי חייא: כתיב 'ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה', התם בקיומיה יעקב. והכא במיתתיה ישראל, דכתיב: 'ויקרבו ימי ישראל למות'. אמר רבי יוסי: הכי הוא ודאי דהא לא כתיב: ויקרב יום ישראל למות אלא 'ימי', וכי בכמה יומי מית בר נש?, והא בשעתא חדא ברגעא חדא מית ונפיק מעלמא?!. אלא הכי תאנא: כד קודשא בריך הוא בעי לאתבא רוחיה ליה, כל אינון יומין דקאים בר נש בהאי עלמא אתפקדן קמיה ועאלין בחושבנא, וכד אתקריבו קמיה למיעל בחושבנא מית בר נש ואתיב קודשא בריך הוא רוחיה ליה, ההוא הבל דאפיק ונפח ביה אותביה לגבי. זכאה חולקיה דההוא בר נש דיומוי אתקריבו גבי מלכא בלא כסופא, ולא דחי יומא מנייהו לבר דישכח בההוא יומא דאתעביד ביה חובא, בגין כך כתיב בצדיקיא קריבה משום דקריבו יומי קמי מלכא בלא כסופא. ווי לרשיעיא דלא כתיב בהו קריבה, והיך יקרבון יומי קמי מלכא?, דהא כל יומוי בחובי עלמא אשתכחו! ובגיני כך לא יקרבון קמי מלכא, ולא יתמנון קמיה ולא ידכרו לעילא אלא אינון שציאן מגווייהו, עלייהו כתיב (משלי, ד', י"ט): 'דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו'. והכא: 'ויקרבו ימי ישראל' ודאי בלא כסופא, בשלימותא בחדוותא שלים, ובגיני כך 'ימי ישראל' דהוה שלים יתיר ישראל מיעקב" (זוהר, בראשית, רכב:). כלומר, מתאור מותו של יעקב למדים דורות העתיד כי כל ימיו של האדם קרבים ביום מותו להעיד עליו לפני הקב"ה, וליתן דין וחשבון האם אותו אדם עשה את רצון ה' באותו יום, משום שהאדם מצווה בכל יום ויום לעשות את רצון ה'. לפיכך הימים שבהם האדם עשה את רצון ה' קרבים בשמחה להעיד עליו ביום מותו, ואילו הימים שבהם האדם לא עשה את רצון ה' נותרים בחוץ. לכן נאמר: "ויקרבו ימי ישראל למות", בכדי להעיד על צדיקותו של יעקב, שכל ימיו כולל לילותיו קרבו בשמחה להעיד עליו לפני הקב"ה שהוא היה צדיק בכל ימי חייו.
מסכת חיי יעקב:
פרשת ויחי מלמדת כי יעקב אע"ה זכה בסיום חייו הסוערים לי"ז שנים של חיים טובים ללא כל צער. סיומם השקט של שנות חיי יעקב האחרונות הקנו לו את ההרגשה שכל קמ"ז שנות חייו היו חיים טובים, כפי שנאמר: "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב, ח', ז'). וכן מובא במדרש (תנחומא, עקב, ג): "יעקב כמה נצטער?!, שנאמר: 'רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל' (תהלים, קכ"ט, א'). עד שהיה במעי אמו בקש עשו להרגו, שנאמר: 'ויתרוצצו הבנים' (בראשית, כ"ה, כ"ב). וכשקבל הברכות, 'וישטום עשו את יעקב ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי' וגו' (בראשית, כ"ז, מ"א). ברח ללבן לחרן ונצטער בבנותיו של לבן ואחרי כן בקש להרגו, שנאמר: 'ארמי אובד אבי' (דברים, כ"ו, ה'). יצא מאצלו ופגע בעשו, שנאמר: 'וישא יעקב (את) עיניו וירא והנה עשו בא' וגו' (בראשית, ל"ג, א'). באה עליו צרת דינה, וצרת רחל, וצרת יוסף, ולסוף נח, שנאמר: 'ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו' (בראשית, מ"ז, י"ב). הוי, 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד" (איוב, ח', ז'). וכן מובא בגמ': "הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה כדי שיירשו העולם הבא, שנאמר: 'והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (קידושין, מ:). כלומר, התורה מלמדת את דורות העתיד כי אין להתיאש מייסורי ההשגחה העליונה, משום שהם נועדו לטובתו של האדם בסופם. לפיכך התורה הרחיבה בסיפור הפרטים המצערים שעברו על יעקב אע"ה "הבחור שבאבות" (מד"ר, בראשית, פרשה עו), משום שמסכת חייו של יעקב אע"ה אינם סיפור חיים של אדם רגיל, אלא מהלך חייו של יעקב מסמל גם את מהלכי חייהם של עם ישראל לדורותיו אשר תחילתם בצרות רבות, ובסופם עתידה לבוא הגאולה השלמה אשר תשכיח מעם ישראל את כל תלאות הגלות. וכן מובא בגמ': "איזהו חכם?, הרואה את הנולד" (תמיד, לב.), ואיך יראה החכם דבר שטרם בא?, ע"י הפקת לקחים ממאורעות העבר, וביצוע עצותיו של "ישראל סבא" (מד"ר, בראשית, פרשה סח, יא), משום שיעקב אע"ה ידע גם את אשר שאנו יודעים וגם את אשר אין אנו יודעים עדין, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה צו, א) "שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו". לפיכך "א"ר שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אתיפח עצמן של מחשבי קיצין, שהיו אומרים כיון שהגיע את הקץ ולא בא שוב אינו בא, אלא 'חכה לו" (סנהדרין, צד:), דהיינו, אם הקב"ה מנע מיעקב אע"ה אבי האומה מלגלות את הקץ, כל שכן שהקב"ה מונע מן החכמים מלגלות את הזמן המדויק של קץ הגלות האחרונה. על כן די לדעת כי לגלות יש קץ הקבוע מראש, וזמנו המדויק של יום הגאולה השלמה מותנה בהתנהגותם של ישראל ע"פ כללי התורה.
ברכות יעקב:
בפרשת ויחי יעקב אע"ה ברך את בניו בתכונות המאפיינות את שבטי העתיד, והוא גם רמז להם בברכותיו על קורותיהם בעתיד ואף על נחלותיהם בארץ ישראל. כלומר, ברכות יעקב אינן ברכות אישיות אלא הן ברכות עתידיות אשר קובעות לראשונה בתולדות עם ישראל את זהותם השיבטית של בני ישראל, והברכות אף מאפיינות את מגוון החלקים שמהם מורכב עם ישראל. וכן פירש הרש"י: "וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם', והלא יש מהם שלא ברכם אלא קנטרן?!, אלא כך פירושו: 'וזאת אשר דבר להם אביהם' מה שנאמר בענין. יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי?, תלמוד לומר: 'ויברך אותם' כולם במשמע. 'איש אשר כברכתו', ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד", ולבסוף "כללן כולם בכל הברכות" (רש"י-בראשית, מ"ט, כ"ח'). וכן מצאנו שלמרות אהבת יעקב את יוסף בנו ועל אף שיוסף נקבע למנהיג הדור הבא אחרי יעקב, בכל זאת יעקב קבע בצואתו את המלכות ואת הנהגת העתיד לשבט יהודה, למרות כשלונותיו של יהודה במכירת יוסף ובמעשה תמר, שנאמר: "לא יסור שבט מיהודה" (בראשית, מ"ט, י'), דהיינו, יעקב אע"ה הבחין בסגולותיו של שבט יהודה אשר יש בהם גם הבטחה להצלחת מלכות יהודה, ואף יכולת שליטה על כל השבטים, וגם הבטחה לאיחודם של כלל עם ישראל תחת שלטונו בעתיד לבוא.
מגוון ברכות יעקב לי"ב השבטים נועד ללמדנו כי למרות האחדות הנדרשת מכלל ישראל, אין הדבר מבטל את הייחוד האישי של כל אחד ואחד מן השבטים. כמשל לגוף האדם המורכב מאיברים שונים בעלי תכונות ודרישות שונות, אך כולם יחד מחוייבים להתאחד לגוף אחד המונהג ע"י מוח אחד, כי מבלי זאת אין ערך לכל איבר בפני עצמו, שנאמר: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם" (בראשית, מ"ט, א'-ב'), ופירש "הספורנו": "ושמעו אל ישראל אביכם', קבלו את הדרך שהורה לכם כל ימיו, אשר בה תהיו בני "ישראל" והוא אביכם, כי תשתררו עם אלהים ואנשים, ולא יאבד מכם הטוב העתיד לבוא". כלומר, הקיום השבטי וייחודיותו של כל אחד מן השבטים גורמים לצמיחתו של כל העם, וזאת רק כאשר קיימת בינהם השלמה הדדית היוצרת זהות לאומית אחת המאמינה באל אחד, שנאמר: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שמואל-ב, ז', כ"ג), ונאמר: "כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה" (בראשית, מ"ו, כ"ו), ופירש הרש"י: "יעקב שבעים היו לו והכתוב קורא אותן 'נפש', לפי שהיו עובדים לאל אחד".
נמצאנו למדים כי י"ב השבטים מייצגים גווני אישיות נפרדים הנובעים מתוך אישיותו הרחבה של יעקב אע"ה, על כן יעקב איחד את בניו באמצעות המסר הקובע: כי אישיותם השונה אינה סותרת את אחדותם אלא משלימה אותם להיות לעם אחד, דהיינו, כוחם של בני ישראל הוא באחדותם הפנימית המתבטאת בדבקותם באחדותו של הקב"ה, לפיכך "אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים, נו.). נמצאנו למדים כי האמונה באחדות ה' ונצחיותם של עם ישראל קשורים זה בזה, וכן נאמר: "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (מלאכי, ג', ו').
וכן מצאנו שבתום ברכותיו של יעקב אע"ה התורה מציינת לראשונה את בני יעקב כשבטים נפרדים, שנאמר: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם" (בראשית, מ"ט, כ"ח). לעומת זאת פרעה כינה את י"ב השבטים לראשונה כעם, שנאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות, א', ט'), משום שהתאחדותם של כלל השבטים והבדלותם מן העם המצרי בכך שהם: "לא שנו את שמם ואת לשונם, ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה" (מד"ר, ויקרא, פרשה לב, ה), יצרה את הזהות הלאומית של בני ישראל כעם עד ליום קבלת התורה.
יששכר חמור גרם:
בברכות יעקב אע"ה לבניו יעקב בחר לדמות את תכונותיהם של השבטים לתכונות של חיות, כגון: "גור אריה יהודה", "יששכר חמר גרם", "יהי דן נחש עלי דרך", "נפתלי אילה שלחה", "בנימין זאב יטרף", וכו'. דמיון זה נועד ללמד את דורותיו של יעקב אע"ה כי לכל אדם ישנה נפש בהמית שונה אשר היא תואמת בתכונותיה לתכונות של אחת מהחיות שבטבע, אך בניגוד לחיות שבטבע לאדם יש את הכח לתעל את תכונותיו החיתיות לצורך ההתעלות בקדושה. וכן מצאנו שיעקב אע"ה ברך את יששכר בנו בברכה התואמת את האופי של שבטו העתידי, שנאמר: "יששכר חמור גרם" (בראשית מ"ט, י"ד), דהיינו, יעקב אע"ה לא התכוון למשא חומרי המוטל על גבי החמור, אלא יעקב המשיל לחמור את יכולותיהם העתידיות של בני יששכר לשאת את המשא רוחני הכבד של התורה, כפי שפירש הרש"י: "שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר והם עוסקים בתורה... 'יששכר חמור גרם', חמור בעל עצמות סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד... "ויט שכמו לסבל' עול תורה, 'ויהי' לכל אחיו ישראל 'למס עבד', לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עבורין, שנאמר: (דה"א, י"ב, ל"ג) 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים', מאתים ראשי סנהדראות העמיד וכל אחיהם על פיהם". כלומר, יעקב אע"ה צפה שבני יששכר יטלו על עצמם את עול התורה המורכב משני חלקים, חלק הראשון הוא: מצוה אישית המוטלת על כל אדם מישראל ללא יוצא מן הכלל, לקבוע עתים לתורה בכל יום בבקר ובערב לפחות, שנאמר: "לא ימוש ספר התורה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע, א', ח'). והחלק השני הוא: מצוה כללית המוטלת על כלל עם ישראל "להושיב מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר... שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן" (הרמב"ם, תלמוד תורה, פ"ב, א), וכן מצאנו ששבט לוי הובדל בכדי "לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" (הרמב"ם, שמיטה ויובל, פי"ג, יב). לפיכך כשיעקב אע"ה ברך את שבט יששכר הוא השתמש בכינוי "חמור", לא בכדי לגנות את שבט יששכר אלא ע"מ לציין לשבח את יכולותיו המשולים ליכולות המגוונות של החמור, כגון: רציפות, התמדה, עקביות, הסתפקות במועט, נשיאה בנטל חובת הציבור, וכו'.
נמצאנו למדים כי דרך ברכת יעקב לשבט יששכר, יעקב לימד לדורות כי התכונות האלה של החמור, הן התכונות הנדרשות מכל ת"ח בכל דור ודור, משום שנשיאה אמיתית בעול התורה היא אחריות כבדה אשר אין בצידה שררה וכבוד בעוה"ז, אלא יש בה רק עבדות כחמור. וכן מובא בגמ': "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים" (שבת, קיב:). כלומר, רבא המשיל את עצמו ואת חבריו האמוראים הקדושים לחמורים במובן של הקושי אשר יש בנשיאת עול התורה באמונה, משום שכר נטל המצוות הפרטיות והציבוריות המונח על גבם של הצדיקים בעוה"ז ניתן להם רק בעוה"ב. וכן מובא במשנה: "עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק, שלש מאות ועשרה עולמות" (עוקצין, פ"ג, משנה יב)) כמנין יששכר, דהיינו, שכר-ש"י.
וכן מצאנו ששבט זבולון אשר פרנס את יששכר זכה לשני שולחנות, כמובא בזוה"ק: "אמאי אקדים בברכאן זבולון ליששכר תדיר?, והא יששכר אשתלותיה באורייתא ואורייתא אקדים בכל אתר, אמאי אקדים ליה זבולן בברכאן?, אבוי אקדים ליה משה אקדים ליה?!. אלא זבולן זכה על דאפיק פתא מפומיה ויהב לפומיה דיששכר בגיני כך אקדים ליה בברכאן, מהכא אוליפנא: מאן דסעיד למריה דאורייתא נטיל ברכאן מעילא ותתא, ולא עוד אלא דזכי לתרי פתורי מה דלא זכי ב"נ אחרא, זכי לעותרא דיתברך בהאי עלמא וזכי למהוי ליה חולקא בעלמא דאתי, הדא הוא דכתיב: 'זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות', כיון דכתיב: 'לחוף ימים' אמאי 'והוא לחוף אניות'?, אלא 'לחוף ימים' בעלמא דין, 'לחוף אניות' בעלמא דאתי" (זוהר, בראשית, רמא.). כלומר, הנותן את לחמו לת"ח הוא מקבל שכר יותר גדול מן הת"ח עצמו, למרות שרק הת"ח נושא בעול הישיר של לימוד התורה והפצתה לרבים. וכן מצאנו שההלכה קובעת שכר גם למסייע לת"ח לשאת בעול התורה, כמובא בהלכה (שו"ע, יו"ד, סימן רמו, א): "ומי שאי אפשר לו ללמוד, מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו, יספיק לאחרים הלומדים. הגה: ותחשב לו כאילו לומד בעצמו" (טור).
חמורו של משיח:
בברכת יעקב ליששכר נאמר: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים" (בראשית, מ"ט, י"ד), ואף בחזון הנביא זכריה נאמר: "עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתנות" (זכריה, ט', ט'), לכאורה מתבקשת השאלה מדוע נבחר דוקא החמור למשימות חשובות אלה?.
נלענ"ד להשיב כי בענין חמורו של יששכר הזוה"ק מלמד כי לצורך קיומה של התורה בשלמות, נדרש מן האדם לאמץ לעצמו את תכונותיו החמור, שנאמר: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים' (בראשית, מ"ט, י"ד), אמר רבי אלעזר: וכי יששכר חמור אקרי?!, אי בגין דאשתדל באורייתא נקרייה ליה: סוס, או אריה או נמר, אמאי חמור?. אלא אמרו: בגין דחמור נטיל מטולא ולא בעיט במאריה כשאר בעירי, ולא אית ביה גסות הרוח, ולא חייש למשכב באתר מתתקן. אוף הכי יששכר: דאשתדלותיה באורייתא נטיל מטולא דאורייתא ולא בעיט ביה בקודשא בריך הוא, ולא אית ביה גסות הרוח כחמור, דלא חייש ליקרא דיליה אלא ליקרא דמריה (ס"א דרביה). 'רובץ בין המשפתים', כדאמרינן: ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל. דבר אחר: 'יששכר חמור גרם רובץ' וגו', פתח ואמר (תהלים, כ"ז): 'לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא ה' מעוז חיי ממי אפחד', כמה חביבין אינון מלין דאורייתא, כמה חביבין אינון דמשתדלי באורייתא קמי קודשא בריך הוא, דכל מאן דאשתדל באורייתא: לא דחיל מפגעי עלמא, נטיר הוא לעילא נטיר הוא לתתא... רמיז לן שמא דיששכר: דאשתדל באורייתא יש-שכר" (זוהר, בראשית, רמב.). כלומר, יעקב אע"ה ברך את יששכר שיהיו לו את תכונות החמור לצורך קיום התורה, דהיינו, שיששכר יהיה כחמור: נושא משא, אינו בועט את בעליו, אינו גס רוח, ואינו "מתפנק". לפיכך אף זכריה הנביא רמז שתכונותיו של המשיח יהיו כתכונות החמור לצורך ביצועה של הגאולה השלמה, שנאמר: "עני ורוכב על חמור", והרש"י פירש: "מדת ענוה היא" (רש"י-זכריה, ט', ט'). הרד"ק הוסיף על כך: "לא מחסרון שהרי כל העולם יהיה ברשותו, אלא מענוה ירכב על חמור", דהיינו, רכיבת המשיח על חמור מסמלת את צניעותו והתעלותו של המשיח מעל לחומריות העוה"ז.
מטעם זה נלענ"ד כי ישנו קשר נוסף בין חמורו של יששכר שהוא מסורת גדולי ישראל מנחילי עול התורה והמסורת, לבין חמורו של המשיח שהוא עול לימוד וקיום התורה ומצוותיה בצניעות ובהתעלות מעל חומריות העוה"ז אשר הם התנאים לזרוז ביאת המשיח. לפיכך המקשרים בין מסורת ישראל לבין המשיח הם הת"ח ושומרי המצוות שבימינו אשר על כתפיהם מונח עול זירוז ביאת המשיח, באמצעות קירוב לבבות והחזרתם של כלל עם ישראל בתשובה. על כן נלענ"ד כי אף משימה זו "לא בשמים" (דברים, ל', י"ב) היא, שהרי בעינינו ראינו כי בימי הבחירות לפוליטיקה אברכים רבים עוזבים את הישיבות הקדושות, ועוברים מבית לבית לאסוף ולכנוס עוד ועוד קולות ומצביעים לפלגה, וזאת מבלי לבחול בשום אמצעי (כביכול בבחינת "עת לעשות לה' הפרו תורתיך"). מעובדה זאת ניתן ללמוד בקל וחומר: אם בעבור הפוליטיקה המזוהמת, או בעבור תשלום מזערי בעוה"ז (חייש ליקרא דיליה) בני תורה יכולים לעשות כך?!, למען החזרתם של כלל עם ישראל בתשובה (ליקרא דמריה) על אחת כמה וכמה שכלל בני התורה צריכים לשנס את מותניהם לשם שמים ללא קבלת כל טובת הנאה בעוה"ז. "ולא מעבר לים" (דברים, ל', י"ג) היא, משום שבמדינת ישראל לאחר ששים שנות קיומה חיים בתוכה כששה מליון יהודים: מתוכם כמליון יהודים "דתיים", וכשני מליון יהודים "מסורתיים", לפיכך אם כל אחד ואחת מ"הדתיים" יקח על עצמו להחזיר אדם אחד בתשובה אפילו בתוך חמש שנים, הרי שאז יוכפל מספר הדתיים לשני מליון, ובעוד עשר שנים יוכפל מספרם לארבעה מליון, ובנוסף לריבוי הטבעי ו"המסורתיים" הדבר יגרום להיווצרות רוב דתי מוצק בארץ ישראל. ופשוט הוא הדבר שאילו הוחל בתהליך זה לפני ששים שנה, היתה קמה לה מדינה יהודית בארץ ישראל אשר היתה ראויה לביאת המשיח מיד. אך לצערנו הרב בפועל "הדתיים" במדינת ישראל החילונית נושאים בעול התורה לבדם, או שהם מסתגרים או שהם מתפלגים בתוך עצמם, או שהם שומרים על עצמם מחשש שמא הם יטמעו בתוך רוב החילוני. ע"י כך הרוב החילוני בארץ ישראל מונצח ומסיבה זו בואו של המשיח מתמהמה, או שמא לזכותם יאמר כי יד ההשגחה העליונה בדבר ע"מ שלא ידחקו "את הקץ" (כתובות, קי"א.), וכן מובא במדרש (מד"ר, שיה"ש, פר' ב): "לכשתחפוץ מדת הדין מאליה אני הוא מביאה בקולי קולות ולא אתעכב, לכך נאמר: "עד שתחפץ".
משל למה הדבר דומה: לבן מלך שהורישו לו אבותיו "חמור מיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק, והוא שעתיד מלך המשיח (זכריה, ט', ט') להגלות עליו" (רש"י- שמות, ד', כ'). בנוסף לחמור קיבל בן המלך הבטחה בכתב, לפיה: אם הוא ישמור על החמור כראוי וישתף בשמירה את כל בני הממלכה, יזכו כולם יחד לראות בביאת המשיח עין בעין. בן המלך פחד שחמורו של המשיח ייגנב או ינזק, לפיכך בן המלך בנה לחמור אורווה מברזל והציב עליה שערי פלדה ותלה בהם שבעה מנעולים. אך למרות זאת עדיין בן המלך חשש שמא חמורו של המשיח ייגנב, לכן הוא הוסיף לאורוות הברזל גם שומר בשכר, בכדי שהשומר יהיה ער בלילות וישמור על החמור אשר בתוך האורווה. למרות כל זאת עדיין בן המלך חשש שמא תיפול על השומר תרדמה, ובעת תרדמתו יבוא גנב ויגנוב את חמורו של המשיח מאורוות הברזל המוגנת, לפיכך בן המלך היה קם בלילות והולך לבדוק בעצמו אם השומר ער. בלילה הראשון בן המלך בדק ומצא את השומר כשהוא יושב ער בתוך ביתן השמירה אשר בפתח האורווה, בן המלך שאל את השומר: מדוע החמור אינו נוער?, ענה לו השומר: עדיף שלא ינער ולא ישמיע את קולו ע"מ שלא יגנבוהו. בן המלך הוסיף ושאל את השומר: ומה אתה עושה כדי שלא תיפול עליך תרדמה?, ענה לו השומר: כי הוא מעסיק את עצמו במחשבות פילוסופיות. שאלו בן המלך: אילו מחשבות פילוסופיות למשל?, השיב השומר כי הוא חושב למשל: לאן נעלם החור של הכעך לאחר שהאדם מסיים לאכול את ה"בייגלה"?, בן המלך היה מרוצה מאוד ועודד את השומר להמשיך בדרך זו. אבל גם למחרת בלילה לא סרו חששותיו, ובן המלך שב והלך לבדוק את השומר, ושוב הוא מצא את השומר ער ויושב בביתן השמירה אשר בפתח האורווה, שאל בן המלך את השומר: על מה אתה חושב עכשיו?, השיב לו השומר כי הוא עוסק בשאלת הבור שאינו "מתמלא מחוליתו" (ברכות, ג:). כלומר, לאן נעלם העפר החסר כאשר האדם חופר גומה ומנסה אחר כך למלאה בעפר שהוא הוציא ממנה?. המלך היה מרוצה מאוד ועודד את השומר להמשיך ולחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות כגון אלו, ע"מ שהוא לא ירדם בעת שמירתו על חמורו של המשיח. גם בלילה השלישי שאל המלך את השומר על מה הוא חושב?, ענה לו השומר שהוא חושב למשל: איך זה אורווה מברזל ושערים מפלדה, ושבעה מנעולים ושומר, ובכל זאת הצליחו לגנוב את החמור?!, בן המלך כעס ואמר לשומר: הלא זו היא התכלית העיקרית של שמירתך!, אך אתה שכחת אותה בגלל עיסוקך בפילוסופיה שאינה התכלית העיקרית.
והנמשל הוא לדור ראשית הגאולה במדינת ישראל המתחדשת שהוא כבן המלך אשר אבותיו גדולי ישראל ומנחילי המסורת הורישו לו את חמורו של המשיח, דהיינו, נשיאת עול קיום התורה ומצוותיה, והם אף הבטיחו כי אם דור הגאולה יקיימו את התורה, ויקרבו את כלל עם ישראל לתורת ישראל ויחזרום בתשובה שלמה, אז כולם יחד יזכו לראות בביאת המשיח עין בעין. אך דור הגאולה שהיה ברובו עם ארץ וזכה לחיות לפתע במדינה "יהודית" עצמאית, פחד מפני קיום המצוות שמא הדבר יגרום לו להפסדים גשמיים כתוצאה מקיום כלל מצוות התורה, לפיכך דור הגאולה בנה למורשת ישראל מוזאונים סגורים ושמורים היטב עם מנגנוני שמירה, ומצלמות ושומרים מסביבה, דהיינו, ישיבות, תלמודי תורה, בתי כנסת, בתי ספר דתיים, דיינים, ורבנות ראשית. וזאת בכדי להבטיח שהמסורת תהא נשמרת סגורה במקומה. בכדי לודא שכך הדבר ישאר, דור הגאולה דאג לבקר מידי פעם במוזיאון ע"מ לבדוק האם שומרי המסורת שומרים בעירנות ובקפידה על מסורת אבותם, וכשראה דור הגאולה את שומרי המסורת ערניים ומסוגרים היטב בביתני השמירה אשר בישיבות ובבתי הכנסת, שאל דור הגאולה את השומרים: מדוע המשיח לא מגיע כמובטח?, ענו לו השומרים: זו לא העת עכשיו לבואו כי יש עוד הרבה עניינים שצריך להשלים בטרם שהמשיח יגיע. דור הגאולה המשיך ושאל: איך אתם מסוגלים לשמור כל כך טוב על המסורת מבלי להרדם?, ענו לו השומרים: אנו מתעסקים בפילפול בסוגיות הש"ס, כגון: שור סיני בכמה דיינין נידון (סנהדרין, טו:)?, דור הגאולה היה מרוצה מאד מהשומרים ועודד אותם להמשיך בדרך זו. למחרת שב דור הגאולה לבדוק את שומרי המסורת, ומצאם ערניים ומסוגרים היטב בביתני השמירה אשר בישיבות ובבתי הכנסת, שאל דור הגאולה את השומרים: באיזה סוגיה אתם מתעסקים היום?, ענו לו השומרים: אנו מתעסקים בסוגית הש"ס: מה היה סדר הלבשת הבגדים לאהרן ובניו (יומא, ה:)?, דור הגאולה היה מרוצה מאוד מהשומרים ועודד אותם להמשיך בדרך זו. למחרת שב דור הגאולה לבדוק את שומרי המסורת, ומצאם ערניים ומסוגרים היטב בביתני השמירה אשר בישיבות ובבתי הכנסת, שאל דור הגאולה את השומרים: באיזה סוגיה אתם מתעסקים היום?, ענו לו השומרים: אנו מתעסקים בשאלה הקשה: איך זה שעם ישראל שוכן בארץ ישראל, ובתוכם אלפי בתי כנסת, ישיבות, ובתי מדרשות ומליוני שומרי מסורת, אך למרות זאת המשיח לא בא?!. דור הגאולה כעס ואמר לשומרים: הלא תכלית עבודתכם היא שמירת המצוות והחזרתם של כלל עם ישראל בתשובה, בידכם הופקדה הזכות והחובה לזרז את בואו של המשיח!. לפיכך נאמר בתלמוד: "אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים, אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים, אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים" (שבת, קיב:). כלומר, אם לראשונים היתה עוצמה אלהית המסוגלת לקרב ולהגן על עם ישראל בכוחות עצמם, בדורות הבאים ירדה עוצמתם ליכולת של חמור פשוט אשר כוחו הוא בנטילת משא מצומצם ממקום למקום, ואף על פי כן לדאבת הלב בימינו חמורו של המשיח "רובץ תחת משאו" (שמות, כ"ג, ה').
מן האמור לעיל נראה כי על הת"ח לאמץ את דברי "אביי: שמע מינה צורבא מרבנן דאיכא במתא כל מילי דמתא עליה רמיא" (מועד קטן, ו:). כלומר, על שומרי התורה והמסורת שבימינו מוטלת החובה, לקיים את המקרא שכתוב: "יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים. וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עבד" (בראשית, מ"ט, יד-ט"ו). פירושו של דבר לימינו הוא: ת"ח הרובצים בין הישיבות לת"ת ומשלמים מס שפתיים כראוי, בעת שהם רואים את ישראל נחים מן התורה, ואת ארץ ישראל שלמרות כל זאת היא מנעימה להם את החיים, הם חייבים ליטול על עצמם לסבול את עול התורה וגם להחזיר את כלל ישראל בתשובה, כעבד הגובה מס לאדוניו, וזאת באמצעות מדת הענוה, קרוב לבבות, התחדשות דתית, תרבותית ורוחנית בארץ ישראל. לשם כך נדרש תחילה לאחד את כוחות הקדושה בעם ישראל (דלא חייש ליקרא דיליה) לשם שמים (אלא ליקרא דמריה), ולהצהיר במשותף על שאיפת כולם להגיע לגאולת ישראל דרך החזרתם של כלל ישראל לתורת ה'. בדרך זו אף אומות העולם ישתכנעו ויתמכו במוסריות ובהצדקת מימוש חזון הנביאים על גאולת ישראל, לפי שבחזון הנביאים נאמר ששיבת ציון כוללת בתוכה גם בשורה אוניברסלית לגאולה רוחנית וגשמית לכלל העמים. נמצאנו למדים כי על כתפי הת"ח שבדור מונחים גם עול קיום מצוות התורה ואף משימת החזרתם של כלל עם ישראל בתשובה, גם בכדי לזכות את הרבים ואף ע"מ לזרז את ביאתו של המשיח אשר יגאלנו אחרית כראשית.
לו ישטמנו יוסף:
בתחילת המעבר בין הנהגת יעקב אע"ה להנהגתו של יוסף הצדיק חל לפתע סיכסוך בין האחים כתוצאה מאי הבנה, שנאמר: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו. ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך ויבך יוסף בדברם אליו. וילכו גם אחיו ויפלו לפניו ויאמרו הננו לך לעבדים" (בראשית, נ', ט"ו-י"ח). ומובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה ק, ח): 'וישב יוסף מצרימה' וגו', רבי לוי ורבי יצחק, רבי לוי אמר: שלא זמנן לסעודה, א"ר תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, אמר: לשעבר אבא מושיב לי למעלה מיהודה שהוא מלך ולמעלה מראובן שהוא בכור, ועכשיו אינו בדין שאשב למעלה מהן, והן לא אמרו כן, אלא: 'לו ישטמנו יוסף'. רבי יצחק אמר: הלך והציץ באותו הבור, א"ר תנחומא: הוא לא נתכוון אלא לשם שמים, והם לא אמרו כן, אלא 'לו ישטמנו יוסף... ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה' וגו'. תני ר' שמעון בן גמליאל אומר: גדול השלום שאף השבטים דברו דברים בדוים בשביל להטיל שלום בין יוסף לשבטים, הדא הוא דכתיב: 'ויצוו אל יוסף לאמר' וגו', והיכן צוה?, לא מצינו שצוה 'כה תאמרו אל יוסף' וגו'!. אמר: כך אחי חושדין אותי?, 'וילכו גם אחיו' אמרו ליה: חד בעית לך לעבדא הא כולנא לך לעבדין". כלומר, לאחר שהאחים חזרו מקבורת יעקב במערת המכפלה, האחים חשו כי מעשיו של יוסף מכוונים לרעתם, לכן הם נבהלו מיוסף ועל כן הם אף בדו צוואה של יעקב אביהם כביכול, אולם יוסף הצדיק לא כעס על מחשבתם הרעה של אחיו אלא הוא אף הבין ללבם. לפיכך יוסף הבהיר לאחיו את כוונותיו הטובות, שנאמר: "ויאמר אלהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני. ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה למען עשה כיום הזה להחית עם רב. ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית, נ', י"ט-כ"א). נמצאנו למדים מכאן כיצד ניתן לפתור סכסוכים דומים לדורות, משום שסכסוכים רבים מאוד נובעים מחוסר הבנת כוונותיו של הצד השני, לפיכך הפתרון לסכסוכים כאלה נעוץ בהבהרה אמיתית של כוונות הצדדים למחלוקת.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי "ימי ישראל" מתו אך "יעקב אבינו לא מת... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" (מגילה, ה:), ופירש הרש"י: "הוא בחיים', שיביאנו בגולה כדי לגאול את בניו לעיניו כמו שמצינו במצרים 'וירא ישראל' וגו', ודרשינן: ישראל סבא, ו'דחנטו חנטיא' נדמה להם שמת אבל חי היה". כלומר, מיתתו הגופנית של יעקב אינה נחשבת למיתה משום שרוחו והנהגתו מתקיימים בקרב ישראל לנצח, וכן מובא בתלמוד (ירושלמי, ברכות, טו:, פ"ב, הל' ג'): "הצדיקים אפילו במיתתן קרויין חיים". לפיכך התורה הרחיבה בתאור ימיו האחרונים של יעקב אע"ה בעוה"ז, משום שצוואתו לעתיד נועדה לחבר בין עבר האבות לבין עתיד גאולת האומה הישראלית. לפיכך גם חייו הסוערים של יעקב בראשית דרכו וסיום חייו בשלווה, משמשים כסמל וכדוגמא למסכת חייהם של כלל עם ישראל לדורותיו, החל מיעקב ועד לגאולה השלמה. וכן מצאנו שמגוון ברכות יעקב לשבטי ישראל נועדו להפיח תקוה בלב עם ישראל אשר נולד ונוצר בגלות מצרים, על כן צוואתו של יעקב גרמה לעם ישראל להיוולד עם התודעה של הצורך בגאולה. וכן מצאנו שי"ב שבטי ישראל מייצגים גווני אישיות נפרדים הנובעים מתוך אישיותו הרחבה של יעקב אע"ה, על כן יעקב איחד את בניו לפני מותו באמצעות המסר שאישיותם השונה אינה סותרת את האחדות אלא משלימה אותם להיות לעם אחד, דהיינו, כוחם של ישראל הוא באחדותם הפנימית המתבטאת בדבקותם באחדותו של הקב"ה. וכן מובא במדרש: "בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת?!, ואלו נוטל אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: 'בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו' וגו' (ירמיה, נ', ד'), כשהן אגודים מקבלין פני שכינה" (תנחומא, נצבים, סימן א).
יה"ר שנזכה להתאחד סביב מורשתו וצואתו של יעקב אע"ה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר" (ישעיה, מ', ה'), "מי יתן מציון ישועת ישראל בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל" (תהלים, י"ד, ז').
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים:
"מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע,
"אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים,
"אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל,
"פרי צמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב