על שירה הקיומית - תהיות על מצבו של האדם
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

על שירה הקיומית - תהיות על מצבו של האדם 

מאת    [ 12/01/2009 ]
מילים במאמר: 1674   [ נצפה 1720 פעמים ]

 
 
הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים (2003-2005)

חלפו להן חמישים שנות יצירה, וזה הזמן לאסופה של שירים. בימים אלה רואה אור בספרית הפועלים, ספרו של משה שפריר, אסיף היובל, 275 עמודים, 2008.

הקובץ כולל מבחר שנלקח מתוך שמונה אסופות שירים שפרסם עד כה: "גשם מאחר" (הוצאת "הדר" ת"א, 1967); "לשאל ולענות" (הוצאת-ספרים "דון" ת"א, 1975); "סוף המשחק" (הוצאת "הדר" ת"א, 1983); "מתן" (הוצאת "רשפים" ת"א, 1989); "אהבות אחרונות" (ספר פזמונים בהוצאת ירון גולן ת"א, 1995); "ההבטחה לגשם", 1995); "שירי קין ושירי מקרא אחרים" , 2000), "אותות" . 2003. . נוסף לכל אלה, הובאו בספר זה כמה שירים שפוסמו בכתבי-עת (ואשר טרם כונסו), וכן שירים חדשים שנכתבו באחרונה.


משה שפריר, הנמנה עם קבוצת המשוררים של "דור המדינה", נולד בשכונת בורוכוב (גבעתים של היום) בשנת תרצ"ו. עיקר חייו הוקדשו למקצועו כגיאולוג, ויש לכך השפעה בשיריו.


עיון בקובץ המבחר מבליט את המסלול המיוחד לשפריר: בקרית-ספר שלנו אין כמעט משוררים, ששירתם הלירית, כמו זו של משה שפריר, מחפשת לה גם צופן שכלתני. משה שפריר ליריקן מעמיק, וגם בשירים רוויי רגש, אתה מוצא את האפיק ההגותי. שפריר כותב שירה המתלבטת בשאלות הגותיות-פילוסופיות, כמו גם בשאלות מתחומי המדע, שבהן הוא מעלה תהיות אקזיסנציאליות בדבר מצבו של האדם בעולם, מרגע היותו יצור חי ועד ליום מותו, והוא מתחבט בהן לאורך כל השנים של כתיבתו השירית.

עיון בשיריו לאורך שנים יוצר תחושה של קריאה במשנה פילוסופית המנסה להקיף הכל : נושאים "כבדים" אלה, כמו מהות החיים, מקומו של האדם בעולם, יחסיות הזמן והזיכרון האנושי, האמונה באלוהים לעומת חוקי המדע והטבע; מהם המניעים של האהבה ומהי תרומתה לפתרון חידת הקיום, ומהו העתיד הצפוי לנו (הוא כותב, בין השאר, גם "שירים עתידניים", בנוסח "המדע הבדיוני" של כותבי הפרוזה).

מעבר לתובנות המקוריות שהוא מביא בשיריו אלה, שפריר אף מתייחס בשירתו לדמויות של אישים ונשים במקרא ובמקורות התרבות היהודית, כמו גם לדמויות המופיעות במיתוסים של הגויים, שעליהם הוא כותב בלדות ושירי-קינה בצד שירים הומוריסטים; ויש לו גם שירים על השירה עצמה. יחד עם כל אלה, יש לציין, כי שיריו אינם רק שירים הגותיים ונעדרי-רגש. אדרבא - בחיפושיו אחר תשובות לבעיות הקיומיות הללו , הוא גם מביע רגשות של אדם המבקש להגיע לנמל-הבית של הנפש: אל השלוה השלמה כמתכון להרגעות בתוך מהומת החיים והמולת העולם.


להבין את משמעות הזמן

"אין דבר יותר מתמיה/ מן הזמן הממהר עד להפתיע/ מאז רגע הבריאה ועד עתה", כך שר משה שפריר - והשיר לקוח מן הקובץ "אותות", ספרו האחרון, שכאמור ראה-אור בשנת 2003. כמרבית שירי הספר גם שיר זה נוגע בשאלות קיומיות על ימי בראשית, על משמעות היווצרות האדם והיקום ועל

הציפייה לאיזו תשובה, לאיזו ישועה אישית. הזמן הממהר במירוצו מאז ראשית בריאה - מטריד את שפריר, משום שמעבר למהירות אין הוא מספק לאדם נוחם

ומענה לבעיותיו הקיומיות:"...כאשר אותו הזמן כה מתמהמה/ להביא עצה ותושיה/ לאדם אשר יורד לארץ נשיה". ( "תמיהות").

בשירו "נחל אכזב" ( אסיף היובל, עמוד 52) מנסה המשורר להתחקות אחר קיומו, גם ללא סיועו של הזמן: "אתה קים, משמע אתה זוכר עדין/ היכן התחלת, איך עברו בך המים..." . ועיקר הנחמה היא התקווה לאיזו אחרית שונה, מעין תקווה נבואית לאחרית ימים מאושרת, שבסוף השיר: "אתה קים, משמע אתה צופה עדין/ אסיר-תקוה לאיזו אחרית אחרת".

כבר בספרו הראשון "גשם מאחר", משנת 1967 , ניסה שפריר להפליג עם שאלותיו הקיומיות מעבר למרחבי הגלקסיה, לנסות למצוא פתרון בקיומה של חוקיות הגנוזה מעבר לכוכב -הלכת שלנו: "כשכוכב אחד נושר/ פתאם ישנם אשר סוברים/ אי-שם מביע בן-בלי-שם/ תוחלת שסופה להתגשם" ( "כשכוכב אחד נושר" בקובץ המבחר, עמוד 49). החיפוש אחר נחמה ותקווה, מוליך אותו אל התנ"ך והמקורות, (והוא גם מקדיש לנושאים אלה את הספר השביעי שלו "שירי קין ושירי מקרא אחרים"), וכמו-כן מוליך אותו חיפוש זה אל מחוזות המיתוס והאגדה, וגם שם הוא מנסה למצוא צופן, או רמז לפענוח בעיות אלו. כך,למשל, הוא עושה זאת ע"י דיון פיוטי במחזוריות חייו של חוני המעגל. בשיר זה הוא מנסה לברר את חידת חייו של חוני בגלגולו השני, לאחר התרדמה הארוכה, והוא שואל: "מה אתה יודע עכשו... מה אתה זוכר עכשו?". המשורר מאמין שיש בזיכרון כוח למצוא אחדות לכל המצבים והגילגולים, הקודם והמאוחר. ובתור שכזה הוא מגלה שמשהו השתנה במהותו, בפנימיותו של חוני: "...דמך שוב אינו טעון ברזל לעיפה,/ אתה נופל על ארבעה,/ כמו הנך מבקש להתנקז מעצמך,/ אך אל דאגה: כונס הנפשות הרשמי/ עומד להגיע בכל רגע".


בשיר "קולאז'ים" עמוד 256, מנסה שפריר, כאיש מדעי-הטבע, לבדוק את מצבי הצבירה של הקיום האנושי, ויש שהוא פוסק את פסוקו, כחכם מפרקי אבות, ובעצם כמין קוהלת מודרני: "איזהו חכם - הרואה את הנעשה בזמן הזה,/ איזהו חכם יותר - הרואה את מה שחלף לעד,/ איזהו החכם מכלם - הרואה את הנולד/ וזה לא מזיק לו,/ וזה לא מזיז לו,/ אפלו כהוא-זה" .

 

חיפוש המחזוריות, להתחבר אל הרוחניות

עולמו של שפריר מחפש את האחר, את הזולת, כדי למצוא דרך להנחיל לדורות הבאים את דבר שירתו, העוסקת בנסיונות לפענח את חידת חייו. הפנייה לקורא או לאהובה, פנייה זו כל-כולה אין בה אלא רצון למצוא מי שייתן חיים להגותו, וגם מי שייתן הד חוזר לקיומו כמשורר.

דרך ההתחברות לעולמו של הזולת ולרוחניות היא באמצעות תורת הגלגולים שהוא בונה בכמה שירים שלו - ובעיקר במחזור השירים על חוני המעגל: במחזור זה בולט השיר "גלגול חיים נוסף", עמוד 31, הוא ממריא עם הרוח ורואה את חוני שב בגלגול נוסף. השיר אמנם אינו מזכיר את חוני, אבל ברור לנו שהמחזוריות בחייו של חוני מחייבת, אליבא דשפריר, תקומה נוספת וחיים חדשים, שאינם שונים בהרבה מחייו הקודמים: הוא קם/ ממיתתו הישנה,/ הוא שם/ ברגלו נעל נוטה..." וכו', אבל לאחר שהוא פותח את דלתו הנעולה "וכמו להכעיס/...הוא הכניס/ לתוך חדרו רוח חדשה,/ שגם הפעם/ (ממש כבימי קדם)/ - לא הביאה עמה/ את קולות הגשם".

ההתחברות לעולמו של חוני המעגל, או לעולמם של גיבורים קדמונים אחרים, היא אולי נסיון לקבל מכוחן של הוויות קדומות אלה, ע"י החייאתן בשיריו, דרך להפיח בעצמו

שירתו של שפריר מציירת אישיות המנסה לפרוץ את גבולותיה ומגבלותיה,

כדי לחשוף מוצא קיומי. עיקרה הלירי של שירה זו היא למצוא דרך של תקשורת בין עולם ה"אני", אותו עולם ייחודי לעצמו, עם העולם הנתון ממול, עולם האהובה, עולם הבריאה, עולם הברואים.



הפיסיקה של האהבה


דומה כי אותם איפיונים של האשה המאגית, מרחפים מעל שירתו של שפריר כדרך לפתור את חידת הקיום. האשה האהובה היא לעתים היא כמו האורקל מדלפי, שיש לו, אולי, פתרונים צפונים. היסודות הכישופיים שיש באשה המאגית כבר באו לביטוי כבר בשירי ספרו הראשון של שפריר "גשם מאחר", משנת 1967. וכבר אז שר שפריר (בבית האחרון של שירו "אני רואה אותך",): "אני הוזה אותך עולה בקטרת בעל אוב/...", ובהמשך: "...פנו בי קסמיך להתפתל,/ וגם אם חלון לי קרעת בשמי-אל/ לא שכב לבבי; הנה ככפיר הוא נוהם". היות האשה חלק מן הזוגיות שהיא קוסמוס בפני עצמו מתבטאת במלים: "כשאת נשארת כאן/ נחל שמבקיע/ לחם שמשביע/ זמר שמרגיע/ אותות לאושר כאן", "כשאת אתי", עמוד 77).

 

האשה היא יסוד עולם, והגבר שואף להתאחד עמה, לדעת אותה. וגם כאן, במישור הקשרים שבינו לבינה, חודר מימד הזמן , אותו הזמן הממהר, והניסוח בשיר "את אינך מטלת בספק" כמו שב לאותה קביעה של דקארט: "אני חושב ,

משמע אני קיים". האהובה קיימת, אינה מוטלת בספק, אבל מעבר לקיום אורבת המטוטלת הקוצבת את זמו חייה, את זמן חייהם של כל בני-התמותה.

האהובה מנסה להתמודד עם העננה הרובצת: היא הולכת "רחוק מדי.... במקום להשאר ולחכות לגורלך".

לפעמים נראה שהמשורר הוא כמעט "פמיניסט" ביחסו לאשה, והדבר בא לידי בטוי בשירים רבים (כמו "מה שהיה להוכיח", "תזכורות לאהובה", "כשאת אתי", "דמעות אשה, ועוד). והוא אף מרחיק לכת בשיר "להתחלה אל רחם-אם" (שבו הוא קובע את הכלל "הפסיכוגנטי", לפיו "כל גבר שואף לחזר אל רחם אמו - דרך הצנרת של אשה אחרת".

בקובץ המבחר הוא מביא קובץ כללים המציגים את האהבה באור מדעי בלשון שירית מאד: "בערת האהבה/ ניזונה מחמצן הציפייה/ ועוצמתה נמצאת ביחס ישר/ לריבוע הגעגוע/ שבלעדיו היא נכבית מאליה/ לאלתר" , עמוד 57.


בחינה קיומית


שפריר כמשורר רואה את עובדת קיומנו כהוויה של הכרח, של חוסר ברירה ובחירה, של חיים בתוך מקריות: "איש לא שאל את פיו/ כשצעק את בשורת-לדתו,/ איש לא שואל את פיו/ אם חפץ הוא, או מה דעתו/ איש לא ישאל את פיו/ כשישתק ויחזיר נשמתו...". ("ביוגרפיה", קובץ המבחר, עמ' 13.

שפריר מנסה להבין את העולם ולצפות את מהלכיו. כך למשל בשיר "קדמה" (עמ' 49, שנכתב לפני עשרות שנים, בו הוא מביא, בין השאר, את ה"נבואה" הבאה: "עד תחלת שנת אלפים ועשר/ באחד לחדש הראשון/ יוסתו התשוקה והיצר/ גם תמצא גלולת הזכרון".

גם כאשר הוא מתבונן בשדה כלשהו, שעליו מונחים סלעים מיליוני שנים, הוא מוצא בהם משהו מסוד הוויתו של האדם: "שכן כל אלה/ הם השדות החרוכים של ילדותנו,/ אשר אותם חוצים דרכי עפר/ שהעלו אבק על בגרותנו..." ( "סתו חיינו", עמ' 21. .

למשה שפריר יש שירה הזורמת באפיקה המיוחד, מפעפעת באותו שדה חרוך, מלטפת סלעים קדומים, מחפשת סימנים להבנת מהות האדם ומהות היקום. כל הסימנים מצטרפים לאמונה חילונית אישית, לציפייה הלפותה בעולם של מקריות וחוסר בחירה, אבל הנפש המבקשת נוחם מחפשת עדיין אותות: "...את חייו מנסה הוא לשוא למפות,/ כל חייו מחפש הוא לשוא עקבות..." -מתוך השיר "כאן אדם שנולד לתוך מלחמות" (עמ'110). מעבר לחיפוש, שהוא כמעט-אינסופי אצל שפריר, יש בכל-זאת איזו השלמה טראגית: "...אבל אני כמו משה/ העולה אל הר נבו/ לראות את הארץ מנגד/ ואליה לא לבוא."

 

על-כן בספר זה, המכנס כמעט את כל שיריו, את אלה שראו-אור במוספים לספרות ובכתבי-עת שונים, ואת אלה שהופיעו בשמונה ספריו, מספרו הראשון "גשם מאחר" ועד האחרון "אותות", - כמו סוגר משה שפריר מסכת של חיפוש. ואנו מוצאים בסופה, בסוף כל אותה דרך חתחתים, נתיב סלול מקורי וייחודי של

משורר מפוכח , רגשן וריאליסט כאחד .


מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב