על הקונפליקט בין המוטיבציה לקום מהכיסא ולעשות פעילות גופנית לבין לצנוח בספה ולראות טלוויזיה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

על הקונפליקט בין המוטיבציה לקום מהכיסא ולעשות פעילות גופנית לבין לצנוח בספה ולראות טלוויזיה 

מאת    [ 11/01/2009 ]
מילים במאמר: 689   [ נצפה 2029 פעמים ]

 
 
אחרי שכבר דיברו ודיברו על המשמעות של הפעילות הגופנית, על מחלות לב ומניעתן, על תזונה נכונה ודלת שומנים אין לי הרבה מה לחדש, מלבד על הגורם הפסיכולוגי. אותו הגורם הנסתר שכולם מדברים עליו אבל אף אחד לא יכול לאתר אותו, לנתח אותו בניתוח ולהוציא או להשתיל אותו. אילו הגורם הפסיכולוגי היה משהו פיזי, היינו מטפלים בו פיזית - אך הוא לא.
כדי לדבר על הגורם הפסיכולוגי, צריך לשכוח מפעילות גופנית ומספורט והשוות את הנושא למשהו אחר, משהו מוכר לנו יותר. הרי לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא אוהב לעשות וממילא הוא עושה אותם, גם אם לא צריך. לדוגמא, לשבת מול הטלוויזיה עם צלחת אוכל ולצפות בתכנית האהובה. מה מביא אותנו לבחור בפעולה הזאת על פני הפעילויות האחרות העומדות לרשותינו?
- אצל רוב האנשים, אוכל מתקשר למשהו נעים.

- אצל רובינו, בידור נותן לנו לנוח מהחיים האמיתיים ומרגיע את החושים.

- זאת שעה שאנו "מבלים" עם עצמינו ללא מחוייבות לבוס, לחבר לעבודה, לילדים וכו'.

- בסוף הצפייה, מרגישים טוב או כפי שהפסיכולוגים מכנים זאת: "תחושת סיפוק".

האם יש לנו צורך בצפייה בטלוויזיה? כן. האם קיים צורך באכילה? כן. אנחנו מדברים פה על צרכים, ולא רק על "בילוי". אם נוריד את הצרכים האלה, או שנמצא את עצמינו בבעיה פיזית, או בחסר נפשי. איך שלא נסתכל, חייבים לספק את הצרכים האלה ורצוי שנעשה זאת באופן מעניין, טעים ושבסופו של דבר נרגיש שלא החמצנו דבר.
כשמדברים על גורמים מוטיבטיביים, אפשר להגיד שלכולנו יש שני סוגים של גורמים כאלה: "אני רוצה" ו-"אני צריך". ה"אני רוצה" מתייחס לכל מה שבחרנו מרצונינו החופשי, יש מעורבות רגשית עמוקה, יש רצון להצליח, יש שמחה וכייף בתהליך. ה"אני צריך" זה גורם שנכנס ללקסיקון שלנו או מסיבה של תובנה לצורך שלי לבצע את התהליך או מכך שגורם חיצוני העיר לנו לצורך הזה.
אף אחד מאיתנו לא ירגיש מחוייב או לא מסופק אם לא יצפה בתכנית בטלוויזיה בעלת תוכן שלא מדבר אלינו. גם אם יבוא אדם יקר לנו ויגיד לנו "אתה צריך" לראות את התכנית הזאת, נעשה זאת מתוך מחוייבות ולא בהכרח נהנה מהתהליך ומהתוצאות. כמובן שאם נגלה שהתכנית הייתה מוצלחת ומבדרת, נרצה להמשיך ולצפות בה. הנה לנו דוגמא של גורם מוטיבטיבי זר (אתה צריך) שמשך אותנו לגורם מוטיבטיבי פנימי (אני רוצה).
בפעילות גופנית יש גם את אותם הגורמים: הגורם המוטיבטיבי "אני רוצה" מדבר על האדם שמתאמן כי הוא נהנה מהדרך או מהתוצאות, רואה באימון חשיבות לספק את הצורך שלו הנפשי והרגשי, מרגיש טוב אם הוא עושה התעמלות ומרגיש פחות טוב אם הוא מפספס את זה.
השאלה היא איך גורמים לאדם להתחיל אם הוא לא מוכן?
לשאלה זו אין תשובה אחת. אפשרות ראשונה, היא שהאדם עצמו יבין שיש לו צורך (בריאותי, רפואי) להתחיל להתאמן. האפשרות השנייה היא שבעל כורחו, ייקבעו לו פגישה עם המאמן ולוח אימונים.
מניסיון שלי, במקרה השני, הסיכוי שהמתאמן ימשיך בתהליך מרצונו, ללא קושי ושירגיש סיפוק שואף לאפס. אנחנו נראה שאותו האדם כל הזמן יראה את הקושי שבפעילות, המורכבות במשימות, לא יחווה חוויה של כייף וירגיש מתוסכל שהוא צריך להיות באימון במקום לשבת מול הטלוויזיה עם האוכל.
זה מסוג האנשים שהפעילות הגופנית צריכה להגיע אליו באופן הכרתי התנהגותי, או כפי שמכנים בפסיכולוגיה, באופן קוגניטיבי. מעבר למתן המידע על החיסרון לשבת מול הטלוויזיה ולאכול, אילו אפשר היה להסית אותו מתכנית כלשהי לתכנית אחרת ולתת לו בשלב הראשון מתוך "הכורסה" את הפעילות הגופנית, זה יכול היה לקרב את הפעילות אליו ולא אותו לפעילות. פתאום, לעבודה עם הגוף יכול להיות היבט אחר, לא חייבים להתלבש ספורטיבית ולצאת לרוץ.. אפשר גם בבית.
מאמן מיומן, יודע לקחת את אותו המתאמן הפוטנציאלי, לבנות תכנית שמתאימה ליכולות ולצרכים שלו ולעבוד גם מתוך השלב המאוד ראשוני של עשייה מול הטלוויזיה. נכון, זה לא נחשב לפעילות אופטימאלית, ויחד עם זאת זה מסמן את ההתחלה של מה שיכול לבוא בהמשך. אם נוסיף לפעילות המינימאלית את הידע תוך כדי פעילות (קצת עבודה מנטלית על תזונה, על גוף האדם והתפקודים המדהימים שלו, עונים על שאלות וכו') ללא ספק נקשר קשר של אמון בין המתאמן למאמן. מכך אפשר להגיד שהדרך להצלחה פתוחה.

לסיכום:
כדי להתחיל בפעילות גופנית ולשפר את הבריאות, אין סיבה להתחיל להטיף במשפטים כמו "אתה צריך לרדת במשקל" - "אתה צריך להתחיל להתאמן". יש צורך בהבנת הגורמים המוטיבטיביים החיוביים שמשפיעים על הנפש של האדם, משם להתחיל "למשוך חוט" שיקרב אותו לאן שאנחנו מעוניינים. סוד ההצלחה הוא בהבנת רמות התסכול של המתאמן, משיכת מוקדי עניין, ניצול הקיים והרבה, הרבה עידוד.
אריאל הרלב, בן 34, ספורט תרפיסט. בעברו אחד המטפלים בסגל פראלימפי הישראלי, מטפל ביחידה לשיקום טרשת נפוצה בבית החולים שיבא, מרצה ומאמן כושר אישי.
http://www.sprt.co.il
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב