ילדים נותנים להורים עצות בנושא משמעת
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

ילדים נותנים להורים עצות בנושא משמעת 

מאת    [ 05/01/2009 ]
מילים במאמר: 6951   [ נצפה 3837 פעמים ]

 
 
ההורים שואלים:

איך לחנך אותו להיות ממושמע?
למה הוא לא עושה מה שאומרים לו?!...למה אין לו גבולות?! מה צריך לעשות כדי שיקשיב ולא יתווכח?!...

עונה ונותן עצות בשם הילדים
דן בן השש- עשרה:
הורים יקרים, תראו כמה אני ממושמע, אתם שואלים, ואני עונה. אתם מבקשים, ואני מציית. זו למעשה משמעת, נכון? אז למה אתם אומרים, שאני לא ממושמע?!
לדעתי המשמעת שלי היא כולה באחריות שלכם.
הסתכלתי במילון וכתוב שם, ש'משמעת היא תהליך בו סמכות אומרת למי שכפוף לה מה לעשות, והוא אמור לציית גם אם הדרישה לא לרצונו'. מכיון שאתם המבוגרים, אז אצלכם הסמכות ואתם צריכים למצוא דרך להביא אותי לציית גם כשאני לא רוצה. זה לא הגיוני, שתבואו אלי בטענות כשאני לא ממושמע. כשיהיו לי ילדים משלי אז בעיות המשמעת יהיו שלי, ובינתיים- אם אתם לא מצליחים במשמעת איתי זו האחריות שלכם. זו לא אשמתי שאני יעיל יותר מכם, ומצליח להתחמק מהדרישות שלכם.

אני לוחם מיומן ומקצועי נגד דרישות המשמעת שלכם.
אתם יודעים כמה מאמץ אני משקיע בלהיות מקצועי בקרב המשמעת שלי אתכם? אתם יכולים להיות גאים ברמת היצירתיות והתחכום שלי. אני חושב, מתכנן, מנסה שיטות, מסיק מסקנות מנסיון העבר, וכל הזמן משתכלל. הלואי והייתי משקיע מאמץ דומה בבית ספר, בטוח הייתי תלמיד מצטיין...
למשל, כשהייתי קטן גיליתי שעם אמא עובדת השיטה של לבכות קצת, והיא מיד מוותרת. עם אבא מצליחה השיטה של להגיד לו 'בסדר' אבל לא לעשות כלום. אחרי כמה פעמים הוא מתייאש ומוותר. אני לומד מנסיון מה לעשות כשאתם צועקים (לשתוק) מה לעשות כשאתם מאיימים (לא להתרגש כי ממילא לא תעשו כלום).
אני משקיע מאמץ ענק להצליח לעשות את מה שטוב לי, ולא את הדרישות שלכם. לפעמים אני מנצח אתכם בקרבות המשמעת, ואני מסרב להתנצל או להרגיש אשם על הכשלונות שלכם.

לדעתי, אתם לא מצליחים להשיג משמעת כי רוב הזמן אתם מקטרים וצועקים.
אתם נעלבים ומתוסכלים כשאני לא מציית לכם. אתם כועסים: "למה אתה לא קם בבקר ישר כשאומרים לך?!", "איך אתה לא מפסיק להשתולל עם הכדור בסלון?!". אתם מתפלאים שאני לא הולך להתקלח באמצע תוכנית הטלויזיה האהובה עלי, מעז לא לסדר את החדר, ובמקום זה ממשיך לשבת על המחשב, ועושה לכם חיים קשים כל כך...אתם לא מבינים למה

האמת, שיש לכם ציפיות לא הגיוניות ממני, ולכן אתם כל הזמן כועסים. אתם רוצים שאעשה בהתלהבות דברים שלא נעימים לי, אתם רוצים שאחייך, אסכים אתכם, ולא אתווכח או אתנגד. אתם לא מבינים שזה לעולם לא יקרה! גם אם הדרישות שלכם צודקות אני לא רוצה אותן כי הן לא כיף בשבילי. אני לא רוצה להתקלח כי המים לא נעימים לי, אני מנסה ללכת לישון מאוחר כי כיף לי בטלויזיה, אני לא בא מיד לאכול כי אני עושה באותו רגע משהו הרבה יותר מעניין מבחינתי.
אם הייתם אומרים לי לבוא איתכם ליום כיף בלונה פארק, תאמינו לי, שהייתי מציית מיד. אפילו הייתי לוקח אחריות על הבילוי, ומזכיר לכם לצאת בזמן. למה? כי על מה שאני רוצה אני לוקח אחריות מתוך עצמי, ועל מה שאני לא רוצה, אני לא.

עצה שלי: תפסיקו לצפות שאציית לדרישות לא נעימות מהר ובהתנדבות.
חבל על הציפיה, הכעס והאכזבה שלכם, זה פשוט לא יקרה!

תפסיקו להתלונן, ותתחילו להיות יעילים אם אתם רוצים להצליח במשמעת
אתם אומרים, שאי אפשר לשים לי גבולות, ואני טוען, שאתם לא יודעים לשים גבולות. אתם אומרים, שאי אפשר לומר לי 'לא', ואני טוען, שאתם לא יודעים לומר לי 'לא'. תלמדו איך לומר לי בנחישות לא', תלמדו לשים לי גבולות, תלמדו להתווכח איתי. אל תישברו מול הקשיים בדרך, אל תפחדו מכעסים ומאבקים, ואל תתרגשו מכל התנגדות ותרגיל שלי- זה חלק מהמשחק. תהיו יותר יעילים, ויצירתיים בשיטות שלכם לאכוף עלי את המשמעת. תכעסו פחות, תתכננו יותר, וכך תצליחו לטובת כולנו.

אולי לא תאמינו לי, אבל אני רוצה לחיות בבית ממושמע.
אומנם לא אקפוץ לציית למשמעת מרצוני הטוב (מאותן סיבות שפרטתי לעיל) אבל אני כן רוצה, שיהיו גבולות בחיים שלי. טוב לי לחיות במציאות מסודרת עם 'מותר ואסור', וכללים ברורים.

אני צריך גבולות כי זה מקנה לי בטחון והגנה. כבר כתינוק חיפשתי את הגבולות. אתם זוכרים איך בעריסה נצמדתי לקצוות שלה כדי להרגיש 'את הסוף', כמו ברחם? גם בהמשך כשגדלתי רציתי שתגידו לי מה נכון ומה לא, ורציתי לדעת שמה שנכון היום גם נכון מחר. שתהיה עקביות, כי זה מרגיע. אני צריך לדעת מה לעשות, ומה יקרה אם לא אעשה את מה שצריך. כך העולם נהיה ברור ובטוח עבורי.
אני רוצה לדעת שאתם חזקים, ומכוונים אותי, אחרת על מי אסמוך, שירגיע וישמור עלי? לחיות בלי משמעת וגבולות זה מפחיד. ואם אתם לא מצליחים לשים לי גבולות אני צריך לבדוק כל הזמן בעצמי מה מותר ומה אסור וזאת משימה גדולה קשה ומפחידה מדי עבורי כילד. אני לא רוצה אותה.

המשמעת שלכם מלמדת אותי הרגלים. סדר ונקיון, נימוסים, התחשבות, התאפקות, הארגנות, הסתגלות לכללים. אלו דברים מאוד חשובים, שאני צריך לדעת לעשות בבית וגם מחוץ לו עם חברים ובבית הספר. בכל מקום יש חוקים, ואני צריך לדעת איך להסתדר איתם כדי להצליח ושיהיה לי טוב.
אם אין משמעת אני מנצח לטווח קצר, אבל לטווח ארוך אני מפסיד ובגדול. אם גדלתי בבית בלי משמעת טובה אני אתפתח להיות ילד מבולבל, שלא יודע מה מותר ומה אסור, ושלא נותן אמון במבוגרים. אני אהיה ילד חסר בטחון ואשם כי כל הזמן כעסו עלי שאני לא ממושמע. אני אגדל להיות ילד תובעני ומפונק, שחושב (בטעות כמובן) שכל העולם צריך לשרת אותו. לא אצליח להסתדר עם חוקים ועם חברתיים כי אף פעם לא לימדו אותי איך להסתגל.
אני אשלם כל חיי את מחיר הילדות הלא ממושמעת שלי. ועל מי האחריות? עליכם. אני לא בא לתקוף או להאשים. אני בא להסביר, ולהחזיר אליכם את האחריות לחינוך המשמעת שלי. אני כל כך אוהב אתכם! בשביל לקבל את האהבה שלכם אני מוכן אפילו לציית לכם כשלא מתחשק לי. זה ממש יפה מצידי, לא?

אז שלא תטעו לרגע, אני מאוד צריך את המשמעת והגבולות שלכם כי בלעדיהם אני לא יכול להתפתח. זה לא סותר את העובדה, שאני פועל במלא המרץ והיצירתיות כדי לא לציית למשמעת. מבלבל? לא מבחינתי. זה כמו משחק בו כל אחד מאתנו צריך לעשות את תפקידו. אתם צריכים לאכוף עלי את המשמעת כי זה תפקידכם כמבוגרים, ואני צריך לבדוק את הגבולות, זה תפקידי. אתם צריכים להיות אלו שמנצחים כי בסוף צריכה להיות משמעת. לטובתכם ולטובתי.

אני רוצה להסביר לכם איזו משמעת אני צריך מכם: אני רוצה משמעת, שבתוך כל ה'לא' יש גם קצת 'כן'. תדעו מה אתם רוצים כי זה נותן לי בטחון, אבל אל תגזימו. אל תצמצמו אותי בתוך כלוב צר של הגבלות ואיסורים. ככה לא אוכל לפתח את הרצונות שלי. תנו לי להרגיש, שיש לי קצת השפעה על החוקים. תנו לי להתווכח, ולנצח אתכם לפעמים (אולי אני אחליט פעם מה אני לובש). תנו לי אפשרויות, שאוכל לבחור מתוכן (למשל, לאלו חוגים אלך). תהיו חזקים אבל אל תשברו אותי, תנו גם לי להרגיש חזק. זה לטובת כולנו.

ועכשיו הגענו לפינת העצה הקטנה-
טיפים מעשיים על משמעת:

מה כדאי לכם לא לעשות-
אל תצעקו ואל תאיימו. הכעס שלכם סתם עושה רעש, והוא לא יעיל. אולי כשאני קטן אני מפחד מהצעקות והאיומים שלכם. אבל מהר מאוד אני לומד 'שכלב נובח לא נושך'. אני רואה מנסיון, שחוץ מצעקות ואיומים אתם לא עושים לי כלום, אז זה מפסיק להשפיע עלי. אני מרגיש רע, שאתם שונאים אותי אבל אני מתרגל. אני סוגר את האוזניים שלי כדי לא לשמוע את הצעקות, מחכה שתתעייפו מהאיומים, וממשיך בשלי. בדרך כלל אני חזק יותר, ואתם מתעייפים לפני, ומוותרים. כשאני ממש גדול, בגיל ההתבגרות, למשל צעקות בכלל לא מזיזות לי, ואז מה תעשו? תרביצו? .

עצתי לכם- אל תרביצו לי. אפילו כשאתם ממש עצבניים ולא יודעים מה לעשות כדי שאקשיב לכם. מכות זה פתרון של פחדנים וחלשים. כן, כן. אתם מנצלים את היתרון היחיד שיש לכם באותו רגע עלי, וזה הגודל שלכם. באותו רגע של המכות השכל שלכם לא עובד, ונשארות לכם רק הידיים כדי לפתור את הבעיות. מה הרווחתם? באותו רגע אולי אני מציית, כי אין לי ברירה. אבל אני נפגע ונעלב, אני שונא אתכם על ההשפלה, אני מחליט לפעמים לנקום בכם, ועוד יותר לא להקשיב לכם. זו דרך ברורה לעוד מלחמות וקרבות, שבהם כולם מפסידים. חוץ מזה שמכות זה לא חוקי...
אם יש לכם שליטה על עצמכם- אל תרביצו. גם לא 'מכה קטנה וחינוכית'. לכם זה נראה קטן, אבל בהרגשה שלי כילד תמיד המכה ענקית וכואבת. חוץ מזה, שכמו לצעקות ואיומים גם למכות מתרגלים, והן מפסיקות להשפיע, ואז מה תעשו, כשהמכות לא יעבדו? מה תעשו כשאתחיל להחזיר? אין לזה סוף, אז כדאי להפסיק לפני המכה הראשונה. ואם לא מצליחים לבד, לכו לקבל עזרה

תשתדלו גם לא להעליב אותי. עלבונות הם מכות שנותנים בפה. כשאני מרגיז אתכם אתם אומרים לי מילים כל כך מעליבות ומשפילות, והן ממשיכות לצעוק לי בראש עוד שעות אחרי, שבעיית המשמעת נגמרה. אני חושב, שבעצמכם תאמינו שאמרתם לי מילים נוראיות כמו: "אתה ילד מופרע/טיפש/מפלצת", "אני אזרוק אותך מהבית", "אני שונא אותך" ,"אני אשבור לך את הצורה". אם מישהו אחר היה אומר לי מילים כאלו, הייתם מאוד כועסים עליו, אבל לכם מותר להעניש אותי על הפרות המשמעת שלי ברצח האופי והרגשות שלי. נשמע לכם דרמטי? תאמינו לי, שכשאתם מתנפלים עלי במלא הזעם וההשפלות שלכם אני ממש מרגיש שמפרקים אותי. עונש כזה לא מגיע לי גם כשאני לא מציית לכם.

מה כדאי לכם כן לעשות-
צעד ראשון הוא להוריד את הכעס שלכם, כדי שתוכלו לפעול בהגיון להשגת המשמעת.
אני יודע, שזה קל להגיד, וקשה לבצע אבל מרוב כעס, ולחץ אתם מאבדים את הראש. אתם חייבים למצוא אותו אותו מחדש! אתם חייבים לזכור שלהשיג משמעת זה מאבק קשה, אצל כולם, ככה תבזבזו פחות אנרגיה על כעס ויאוש, ויישאר לכם יותר כוח ושכל לטפל בבעיות עצמן.

כדי להצליח אתם צריכים להקפיד שציפיות המשמעת שלכם ממני יהיו מציאותיות:
-אל תצפו, שאציית לכל דרישות המשמעת שלכם. כמו כל הילדים אני מקבל כל כך הרבה דרישות ביום, ובגלל שאני לא רובוט אני מסנן חלק מהדרישות. מציית לחלק ולאחרות לא. זה נורמאלי. תודו שגם אתם לא עושים כל מה שאומרים לכם, ולא מצייתים לכל החוקים. אני רואה במו עיני אז איך אתם עוברים באור צהוב , מאחרים לפעמים לעבודה, לא ממש ממושמעים בעניני הדיאטה וההתעמלות. אל תכחישו. ככה זה בני אדם.

- זכרו, שמידה מסוימת של הפרות משמעת עוזרת להתפתחות.
ילד שהוא 'רובוט צייתן' נוח להורים בילדות אך לטווח ארוך יש מחיר לצייתנות היתר. מרוב, שהם עושים מה שבראש של ההורים שלהם, הם לא עושים את מה שהם רוצים וצריכים. הם לא ידעו להיות עצמאיים, יוזמים ויצירתיים, ללכת על פי הדעה שלהם. הם תמיד יצטרכו, שימשיכו ויגידו להם מה לעשות. מרוב, שהם לא למדו לעמוד על שלהם, ולהתנגד לחלק ממה שאומרים להם לעשות גם בעתיד הם יפחדו מויכוחים וכעסים, כי הם לא תירגלו את זה כילדים. אני לא רוצה להיות ילד כזה, מקווה שגם אתם לא. לכן אני מציע לכם להסתפק בכך, שאציית רק לחלק מהדרישות שלכם. ש 70-80% ציות יהיו בשבילכם כמו 100%

-חישבו מראש מה הגיוני לדרוש ממני. תהיו חכמים ולא רק צודקים. אתם הרי מכירים אותי, וצריכים כבר לדעת מה עובד, ולא עובד איתי. אז גם אם הדרישה שלכם צודקת והגיונית, וותרו עליה אם אין סיכוי שתצליח איתי. למשל, אם אני ילד שקשה לו להפסיק באמצע דברים אז להגיד לי לסדר את החדר באמצע תוכנית טלויזיה זה טפשי, וחסר סיכוי. כדאי לחכות להפסקה בין התוכניות, ואז לדרוש, שאסדר . יותר סיכוי שדרישת המשמעת תצליח.

- אל תצפו שאציית לדרישות שלכם מיד
אני לא מכונה, שלוחצים על הכפתור, ואני קופץ. לוקח לי זמן להפסיק משהו נעים, שאני עושה בשביל לעשות את המשהו הלא נעים שאתם ביקשתם. הבעיה היא שאתם מתחילים להתפוצץ ולצעוק אחרי כמה שניות . עוד לא הספקתי לזוז, ואתם כבר שואגים:"כמה פעמים אמרתי לך!!!" ו-"אף פעם אתה לא עושה מה שאומרים לך". נכון, שלפעמים אני מתיש אתכם בכוונה (אני מודה) אבל לרוב אני פשוט צריך קצת זמן להתארגן, ולכם אין סבלנות. כשאתם מתחילים לצעוק פועל אצלי מנגנון 'הדווקא'. גם אם לא תכננתי מראש להתנגד, אם אתם הולכים איתי בכוח, אני מחזיר בכוח. נוצרה מריבה איפה שלא חייבת היתה להיות.
לדוגמא: אני רואה טלויזיה ואתם רוצים, שאלך לסדר סוף סוף את החדר. אתם אומרים פעם אחת, אני מתעלם. אתם אומרים פעם שניה, אני אומר:"רגע" וממשיך בשלי. אתם צועקים עלי, ואני אומר:"לא רוצה!" אתם מאיימים, שלא אצא מהבית שבוע, ואני אומר בחיוך: "לא אכפת לי" . אתם כבר בקריזה וזועקים: "תוריד את החיוך מהפרצוף, אי אפשר אתך!". אני מקטר:"כל הזמן אתם מציקים לי" ואתם צורחים:"תישאר בחדר מלוכלך. נמאס כבר, תעשה מה שאתה רוצה". מה קרה? ניגנתי לכם על כפתורי העצבים, ידעתי בדיוק מה לעשות כדי שתפסיקו לחשוב בהגיון. הצלחתי,ונכנעתם.
- דעו שאני צריך לציית לכם אבל לא חייב להסכים לדרישות שלכם. לכן הגיוני שאקטר ואתלונן, וזה לא אומר שלא אציית לכם. ממש חשוב שלא תתבלבלו. עשיתי את מה שאמרתם? אז הצלחתם והצלחתי גם אני בדרישת המשמעת. קיטרתי, התלוננתי, עשיתי בעיות בדרך? זה לא נעים אבל זה לא העיקר. זו חובתי- לציית, וזו זכותי- לקטר. אז אל תתרגשו כל כך מהתלונות והעצבים שלי, אל תבזבזו את כל הכוח שלכם בלכעוס ולהתאכזב ממני כי לדוגמא לא נכנסתי למקלחת בחיוך מרוצה. תמקדו את הכוח שלכם בלהכניס אותי למקלחת תוך התעלמות מהעצבים שלי. ובסוף כשאני במקלחת אתם יכולים להגיד לי: "ראיתי כמה לא רצית להתקלח, ובסוף נכנסת להתקלח. יופי" מילה טובה תמיד עוזרת. תזכרו.
- הפסיקו להתרגש מכך שאני כועס עליכם לפעמים. אז מה אם אני כועס עליכם כרגע, וחושב שאתם ההורים הכי גרועים בעולם? זה הגיוני באותו רגע כי הרגזתם אותי, וביקשתם ממני משהו שלא רציתי. אבל זה לא אומר שאני לא אוהב אתכם. אסור שתיבהלו מכל תגובה שלי, זה מחליש אתכם, ובסוף גם אותי. תזכרו מה אמר מרק טווין: "כשהייתי בן חמש עשרה חשבתי שהורי עושים כל כך הרבה שטויות, כשהגעתי לגיל 25 חשבתי שהם מאוד השתפרו בעשר השנים האחרונות". מבטיח לכם שאני אוהב אתכם תמיד, גם כשאני כועס, אז תפסיקו להבהל ממני כל כך, ותתרכזו בלאכוף עלי משמעת ברצינות. אתם צריכים את כל הכוח שלכם לזה ואין לכם כוח לבזבז על כעסים והעלבויות .
עשיתם סדר בציפיות המשמעת? יופי, אז אפשר לעבור לטכניקות
כך כדאי שתגידו את דרישות המשמעת:

-נסחו את דרישת המשמעת בצורה ברורה, וחד משמעית.
אמרו לי פעם אחת: "גש להתקלח בסיום התוכנית". קצר, מנומס ובכבוד. אל תציעו לי "מה דעתך להתקלח" כי אולי דעתי שלילית, אל תביעו את דעתכם "אני חושבת שכדאי שתתקלח" כי אולי דעתי שונה. פשוט תגידו. אם אתעלם מדרישתכם, גשו בשקט לטלויזיה, וכבו אותה. אמרו לי בקול רגוע ותקיף: "עכשיו אתה הולך להתקלח". אל תיפלו בפחים שאטמין לכם, וגם אם אצרח ואתווכח אל תצרחו חזרה ואל תתווכחו איתי.
חשוב שתלמדו אותי שקודם צריך לציית ואחר כך להתווכח. זה מאוד חשוב להמשך החיים, שאדע שלא על כל דבר מתווכחים, ולפעמים צריך לעשות וזהו. לכן תתעקשו בטון נעים על דרישתכם, ותגידו :"עכשיו מתקלחים, אם משהו לא נראה לך נדבר על זה אחר כך". תעמדו לידי כדי שלא אתחמק , ואם צריך תובילו אותי למקלחת. לא בגסות, אלא בדרישה חד משמעית של סמכות.
-אמרו את דרישת המשמעת שלכם בשקט וברוגע, ותנו לי מראש קצת זמן להתארגן. משפטים כמו: 'עוד עשר דקות תיכנס להתקלח' או- 'כשתיגמר התוכנית בטלויזיה נשב לאכול' הם נעימים לי ועוזרים לי לציית. אם אחרי שעבר הזמן שהקצבתם אני ממשיך לנסות ולמשוך את הזמן- אז תהיו תקיפים וחד משמעיים, ותתעקשו, שאבצע את דרישתכם. לפעמים תצטרכו להגיד לי כל דרישה שלוש פעמים, אבל אם לא תתעצבנו זה לא יהיה מאמץ כל כך גדול
- הפסיקו להתווכח איתי כל כך הרבה, כי זה רק משכנע אותי, שאתם לא בטוחים בעצמכם, ואני בדרך לנצח. נסחו את דרישת המשמעת בקצרה, הסבירו אותה פעם אחת, ואל תנסו לשכנע אותי. גם אם לא אסכים אתכם, אהיה חייב לציית. בזה עוסקת משמעת, בלעשות מה שאתה לא רוצה. ואת זה אני צריך ללמוד לעשות. כשאתם מתחילים להתווכח ולדבר הרבה, סימן שאתם לא בטוחים בדרישת המשמעת, סימן שאנחנו מתדיינים עליה, שיש לי סיכוי לשכנע אתכם לוותר. זה לא לטובת המשמעת. אם החלטתם, שאני צריך להתקלח, תעמדו על דעתכם בצורה נעימה. אכל תפחדו מהתגובות שלי, ואל תיכנסו איתי לוויכוחים כדי לנסות לשכנע אותי בצדקתכם. בוויכוחים אני הרי הרבה יותר מוצלח מכם. תהיו נחושים, ואני אעריך אתכם יותר...

-ודבר אחרון, תחליטו מראש מה תהיה התגובה שלכם אם לא אציית.
אל תכינו את התגובה שלכם ברגע האחרון כשאתם עצבניים אלא תחשבו מראש מה תעשו כשאגיד 'לא' או פשוט אתעלם מכם. הרי הבעיות המשמעת שלי חוזרות על עצמן אז למה שלא תשתפרו מהנסיון? הנה דוגמא. כל בקר אמא מאיימת עלי, שאם לא אהיה מוכן עד רבע לשמונה, היא לא תיקח אותי לבית ספר. כל בקר אני לא מוכן ברבע לשמונה, אמא צועקת ובכל זאת מחכה לי, ולוקחת אותי. למה? כי לאמא כל כך חשוב שאגיע לבית ספר, שששוה לה לוותר לי. תגידי אמא, אז איך אלמד להיות בזמן, אם אף פעם אני לא משלם מחיר על האחור שלי? אני חושב, שאם פעם פעמיים אמא תשאיר אותי בבית ותלך, אני אקלוט את הרמז, ואהיה בזמן. לא צריך לצעוק בשביל זה, צריך לדאוג, שבאופן הגיוני לא יהיה שווה לי לאחר. תאמינו לי זה עובד. אני מזהה מתי אתם רציניים, ומתי לא שווה לי להפר את הדרישות שלכם, ואז אני מציית. במקרים אחרים אני לא מציית כי אני מזהה שאתם מבולבלים וחלשים. אז בבקשה תהיו ברורים ונחושים.

- אל תתנו לי עונשים שרירותיים ואכזריים אבל תדאגו שיהיו תוצאות טבעיות לא נעימות להפרות המשמעת שלי
עונש אכזרי ושרירותי הוא כזה שאתם נותנים לי בדיעבד אחרי שהייתי לא בסדר. זה עונש שבא לפגוע ולהכאיב לי. כמו למשל, שתגידו לי שאין טלויזיה לחודש, שלא אצא למסיבה חשובה, שיקחו לי את הסלולרי. זה משפיל, וגם לא יעיל, כי בדרך כלל אתם נשברים בדרך ולא מבצעים את האיום.
תוצאה טבעית למעשים שלי גם היא תגובה לא נעימה אבל היא יותר יעילה. זה כשאתם אומרים לי מראש מה יהיה אם לא אציית, רצוי שזה יהיה משהו חשוב בשבילי.ואז אם בחרתי לא לציית 'אשלם את המחיר'. רצוי עונש קצר, שאחריו אפשר לתקן את הדברים מחדש.
למשל, לא סידרתי את החדר כמו שסוכם, אז לא אראה תוכנית שאוהב. וגם אם אכעס נורא, אדע שידעתי על מה שמחכה לי מראש אם לא אהיה בסדר. אם לא תוותרו לי,
אלמד 'דרך הרגליים' שבפעם הבאה שווה יהיה לי לסדר את החדר.
כדי להעניש אותי טוב, אתם צריכים להכיר אותי, לדעת מה מפעיל אותי, ולא להתרגש גם אם אני צועק שלא אכפת לי. כנראה שכן אכפת לי, אני רק מנסה להחליש אתכם.

לסיכום, אלו בקצרה ההמלצות שלי איך תעכפו עלי משמעת:
*חישבו מראש מה דרישת המשמעת שאתם רוצים ממני
*הגידו בנחישות חד משמעית את הדרישה שלכם
*אל תרחמו, ואל תוותרו. תהיו תקיפים והגונים,
ואז רוב הסיכויים, שאציית לכם. אני ילד הגיוני.
*אל תפסיקו לדרוש גם אם קשה.
להפך, למדו אותי לעשות דברים, שאני לא אוהב.

אתם מאמינים, שאני מסוגל, נכון?
אני לא אומר, שזה קל לחנך אותי למשמעת- אבל זה אפשרי.
אני מבקש מכם, תהיו הורים סמכותיים. תגידו לי מה לעשות אבל בכבוד. תהיו נחמדים אבל אל תהפכו להיות חברים סחבקים שלי. אני לא צריך עוד חברים, אני צריך הורים, שישגיחו עלי אחרת אני נהייה יתום. (טפו טפו).

והכי חשוב, תזכרו גם בעיצומם של קרבות המשמעת, שאני הילד האהוב שלכם, ואתם ההורים האהובים שלי. כרגע אנחנו בקרב של אינטרסים מנוגדים, אבל גם בקרבות אפשר להיות הגונים ואנושיים, ועדיין לנצח. אם לא תקפידו על זה, אז כשאתבגר ומזמן כבר לא יהיו קרבות משמעת בינינו צלקות הקרב עוד יישארו. יהיה קשה יותר לשמור על קרבה ואמון ביננו, וזה אולי לא פחות חשוב ביחסים ביננו, נכון?

שאלות הורים לפי גיל הילדים:
מלידה עד גיל שנה-
ממתי להרגיל אותו לישון רצוף?
הוריו של יואל בן התשעה חודשים שואלים: מאיזה גיל אפשר לדרוש מיואל לעשות מה שאומרים לו? אנחנו מנסים להרגיל אותו להמשיך לישון, אבל לא מצליחים. הוא מתעורר לפחות פעמיים שלוש בלילה. בגיל שלו כבר אפשר לעשות סדר בשעות השינה שלו או שהוא קטן מידי?

התשובה 'בשם יואל'-
אתם כעוסים שאין לי הרגלים. אתם מאמינים שהייתי יכול לישון אם רק הייתי מתאמץ. רציתי להגיד לכם, שאתם טועים. אני מנסה אבל אני באמת לא מסוגל לישון מתי שאומרים לי.

בגילי אני די חלש בלהתאפק. אני צריך, לקבל את מה שאני רוצה עכשיו ומיד, אחרת נורא קשה לי.
למשל, אם אני רעב קשה לי לחכות לאוכל. הרעב כואב לי נורא בכל הגוף, ואני חייב מהר מהר לאכול כדי שהכאב יפסיק. אני בוכה חזק כי אני חייב שתעזרו לי מיד, ותביאו לי את האוכל. כשאתם מדברים אלי מרחוק, ואומרים לי לחכות רגע עד שהאוכל יגיע זו ממש משימה בלתי אפשרית בשבילי לחכות. כשאני רעב ובוכה אני לא מסוגל להפסיק לבכות ולהבין מה שאומרים לי. אני שומע את הקול של אמי, שומע את השם שלי 'יואל', מרגיש זרם חם של אהבה עובר אלי. אבל זה לא מספיק חזק כדי להרגיע אותי. כשאני רעב אני צריך את האוכל כדי להרגע. מילים לא מספיקות.

עצה ממני: כשאני רעב אל תנסו לחנך אותי. כשאני רעב תביאו לי את האוכל מהר, ואל תנסו לחנך אותי להתאפק.
אם תגלו סבלנות תראו שתוך כמה חודשים, באיזור גיל שנה תוכלו לדרוש ממני קצת יותר משמעת בנושא. לאט לאט אני אתחזק, ואלמד לחכות.

אותו דבר עם הרצון שלכם 'שלא אשתולל בעגלה'. לא יעזור לכם להגיד לי 'לא להשתולל'. אם אני שמח, מתרגש, או כועס הגוף שלי מתחיל לזוז, וקשה לי להפסיק אותו. אני לא שולט בגוף שלי. הגוף לא מקשיב לי, ולמען האמת אני גם לא יודע מה לומר לו כדי שיירגע. לכן אם אתם אומרים לי 'אל תשתולל' אני לא יודע מה לעשות עם המילים.
עצה ממני: כשאני משתולל- אל תדברו יותר מידי. תחבקו אותי, או תתנו לי משהו לאכול, ואז הגוף שלי יירגע בעצמו. ככה זה עובד בגיל שלי.

לגבי השינה בלילה. קשה לי להרדם מהר. לא יודע למה. אולי זה החושך שמפחיד אותי, אולי הקולות המוזרים בלילה, אולי קשה לי, שאמא לא לידי להרגיע אותי, ואולי אני לא עייף, וכל הגוף שלי עירני. בגילי אני ממש לא טוב בלדעת את הסיבות למה שקורה לי, אני טוב יותר בלהרגיש מה קורה לי. ואני מרגיש, שקשה לי, ולא נעים לי להרדם בלילה.

חשוב שתדעו שלכעוס עלי בלילה לא ממש עוזר. הכעס רק מלחיץ אותי יותר. גם לדבר איתי ולהסביר לי שצריך לישון- לא ממש עוזר. אמרתי לכם כבר, שכשאני בלחץ ובוכה אני לא מרוכז להבין מה אומרים לי, ובטח ובטח שאני לא מסוגל לעשות מה שאומרים לי. הלא אם הייתי יכול לישון לבדי, אז כבר הייתי ישן מזמן, לא? זה הגיוני.

להלן מספר עצות איך לעזור לי להתרגל לישון:
- תשימו אותי כל יום לישון בזמן קבוע, ובמקום קבוע. לא פעם במיטה שלי, ופעם בשלכם, כי זה מבלבל אותי.
-כשאני הולך לישון תחלישו את האור, ואל תמשיכו לשחק ולחבק אותי, גם אם אני מבקש. אל תבלבלו אותי - אני צריך לדעת שעכשיו ישנים ולא משחקים.
- אם אני בוכה- לטפו אותי, ואמרו לי צלילים של מילים מרגיעות. תשתדלו מאוד לא להוציא אותי מהמיטה אחרת שוב אני מתבלבל, וחושב שאפשר לא לישון.
-אם אני ממשיך לבכות, אז תיכנסו כל כמה דקות לחדר להרגיע אותי, ותצאו. אל תתנו לי סתם לבכות המון זמן, זה ממש לא נעים. אבל אל תיכנעו, אל תרחמו, ואל תוציאו אותי מהמיטה. במקום זה תעמדו לידי קצת, שלא ארגיש לבד. תצאו ושוב תיכנסו. לאט לאט ארדם.

תזכרו שכל ויתור שלכם מלמד אותי לבכות חזק יותר בפעם הבאה. מכל פעם, שאתם לא מוותרים, אבל נשארים רגועים ונעימים אני לומד בסוף להרדם.
אני ממליץ לכם להתאמץ כמה ימים, ותראו שהמצב ישתפר: זמן ההרדמות שלי בטוח יתקצר, והצרחות יוחלשו, מה שייקל על כולנו.

ועצת סיום: לכו בקצב המשמעת שמתאים לי.
אני יודע, שיש תינוקות בגילי, שכבר הרבה יותר רגועים ושולטים בעצמם ממני.
מה אני יכול לעשות, שאני לא כזה?! לכל תינוק יש את הקצב שלו שהוא נולד איתו. אני לא יכול להזדרז, ולהיות מאורגן ושולט יותר בעצמי, גם אם אתם נורא רוצים. אני פשוט לא יודע איך, גם אם רציתי.
לכפות עלי הרגלי משמעת, שלא מתאימים לי זו טעות. זה לא יצליח, וזה גם יכניס הרבה מתח ובלגן ליחסים ביננו. זה לא יעזור לאף אחד.
תציבו לי כל פעם דרישת משמעת קצת מעל מה שאני כבר יכול. תהיו סבלניים, אני אתאמץ, וכל פעם נצליח יותר.
ועכשיו, לילה טוב, אני ממש עייף ורוצה לישון....

*גיל שנה עד ארבע- למה הכל זה מאבקי כוח?!
הוריה של שירלי בת השלוש מתלוננים: היא נלחמת איתנו על כל דבר. כל הזמן זה "לא!". היא עושה סצנות של צרחות כל פעם שמשהו לא נראה לה. לפעמים אנחנו מוותרים רק שיהיה שקט. זה כמו מלחמת עולם איתה, וצריך ללכת רק בכוח. אין דרך אחרת? למה היא לא מפסיקה להתנגד? למה היא לא לומדת שבסוף היא צריכה לעשות את הדברים, ודי!?

התשובה 'בשם שירלי'-
אמא ואבא חמודים! אני מבינה, שאני משגעת אתכם בתקופה האחרונה. בעיניכם הפכתי להיות מפלצת רבת ראשים, שכל ראש שלה צועק 'לא', בוכה או נלחם. איכס!!! אני רוצה שתחשבו שאני חמודה ותאהבו אותי שוב. אני ממש לא רוצה, שתחשבו עלי דברים רעים כל כך. לכן אני רוצה להסביר לכם את עצמי.

בגילי חשוב לי להיות עצמאית וחזקה, ולכן אני אומרת לכם כל הזמן 'לא'
פעם חשבתי, שאני 'כל יכולה', ושהעולם מתנהל לפי הרצונות שלי. כבר כמה חודשים אני מבינה, שאני לא הכי חזקה בעולם, ושיש דברים גדולים ממני. המחשבה הזאת מפחידה, ולא נעימה לי. אז כדי להרגיש קצת פחות קטנה וחלשה מול העולם אני מנסה לנהל את הענינים סביבי: להחליט, לקבוע בדרך שלי. ככה כי מרגישה יותר חזקה ובשליטה, וזה נעים.

אני מנסה כל הזמן לבדוק כמה כוח יש לי, זה מה שאתם המבוגרים קוראים 'מאבק כוח'. אומרים לי להפסיק לצעוק, אני צועקת עוד, נראה מי יותר חזק. אומרים לי לסדר את החדר, אני אומרת לא, נראה אם תוכלו להכריח אותי. אני רוצה להרגיש חזקה.

אתם חייבים להבין שאני לא יכולה לגדול ולהיות עצמאית רק איפה שזה נוח לכם. אני יודעת, שאתם גאים בעצמאות שלי, כשאני מתלבשת לבד, אוכלת לבד ומשחקת לבד. אתם משוויצים בהישגים שלי לכל העולם. הבעיה שלכם מתחילה כשהעצמאות שלי מתבטאית בדברים, שלא נוחים לכם. כשאני צועקת, מתנגדת ונאבקת, זה לא נוח לכם אז אתם מתרגזים, נעלבים אישית. מה קרה- אתם רוצים אותי עצמאית רק כשזה מתאים לכם? מצטערת, זה לא עובד ככה.
אתם רוצים, שאהיה עצמאית, ואבנה לי אישיות חזקה משלי- לא לומדים את זה מהספר, לומדים את זה דרך המלחמות אתכם. אתם אומרים לי משהו לעשות (בואי לישון), אני חושבת אחרת מכם (אני לא רוצה עכשיו לישון), אז אני אומרת אוטומטית- 'לא!', ודרך המאבק אתכם אני בונה את הכוח שלי. מתאמנת בלהיות חזקה.

זה טוב שאת בדיקות הכוח שלי אני עושה מולכם, ההורים שלי.
למה? כי אליכם אני הכי קרובה, ועליכם אני
הכי סומכת. סומכת, שגם אם נריב ונלחם לא תשנאו אותי, ולא תעזבו אותי. אני מקווה שאני לא טועה. לפעמים אתם כל כך כועסים עלי, שאני כבר לא כל כך בטוחה .אני לא רוצה שתעליבו אותי במילים לא יפות כמו "את ילדה רעה" כי המילים שלכם פוגעות בי, ואז קשה לי לגדול ולהתחזק ולהיות עצמאית ומלאת בטחון כפי, שאני בטוחה, שאתם מאחלים לי להיות.
חוץ מזה, שכשאתם כועסים אני מתביישת, ומרגישה חלשה ומבוהלת. כדי להרגיש שוב חזקה אני עושה לכם שריר יותר חזק של כוח נגדכם, אני עוד יותר מתנגדת, ואומרת 'לא' . מה יצא מזה? עוד מריבות ועוד כעס. זה לא עובד לטובת אף אחד מאיתנו. אז בואו נסכים, שכעס הוא ממש מיותר בתהליך הזה

תזכרו שאני ילדה נורמאלית, ושמאבקי הכוח אתכם עוזרים לי להתפתח. אני לא אומרת לוותר לי על כל 'לא' ועל כל שריר של כוח ועצמאות שלי. אני בהחלט צריכה , שתהיו חזקים ממני. אני צריכה, שתגידו לי מה לעשות, אבל לא בכל כך הרבה כעס.

*עצתי לכם:
אתם יכולים להתעקש על הדרישות שלכם, וגם להיות נחמדים ולהבין אותי.
זה לא סותר אחד את השני. אתם יכולים להגיד לי משפטים נעימים כמו: "את לא אוהבת, שאומרים לך כל הזמן מה לעשות" או "את גם רוצה להחליט". כך ארגיש שאתם מבינים אותי, ואז אל תוותרו ותדרשו את מה שרציתם, ויהיה לי יותר קל לציית.

דוגמא, כשאני צורחת בסופר כשאתם לא קונים לי את מה שאני רוצה.
תבינו, שאני צורחת כי אני רוצה את הממתק שאני אוהבת, ואתם לא קונים לי. אתם אולי מקווים, שאוותר אחרי ההסבר ההגיוני שלכם אבל זו לא ממש אפשרות לילדה בת שלוש. ההגיון שלי חלש יחסית לרצון שלי בממתקים. לכן יותר הגיוני, שאצרח. אני לא צורחת בכוונה כדי לשגע אתכם, אני צורחת כי בגיל שלי כל הרגשות שלי חזקים וצורחים. חוץ מזה, שעד היום כשצרחתי בדרך כלל השגתי את שלי, אז למה, שלא אמשיך? תודו שיש הגיון במעשים שלי.

אתם צריכים להתאפק, ולא לוותר לי. תפסיקו להתבייש מהמבטים של האנשים מסביב, שחושבים איזה הורים רעים אתם. תסבירו לי פעם אחת, שלא תקנו את הממתק, ואחר כך אל תתייחסו בכל כך הרבה תשומת לב לצרחות שלי. אתם יודעים, שאני אוהבת שיש קהל להצגות שלי, אז למה שאפסיק לצרוח? תתייחסו פחות, אל תיכנעו לי, ואז אלמד אולי שלא שווה לצרוח.

אני חוזרת ואומרת, שאני ילדה מאוד הגיונית. בהגיון של גיל שלוש כמובן. תבינו אותי, תהיו חכמים והגיוניים כמוני, ואז תצליחו איתי. זהו, ועכשיו, אני לא רוצה להמשיך לענות לכם.... לא רוצה! לא רוצה! לא רוצה!!!


*גיל ארבע עד שבע- למה הכל בוויכוחים?

הוריו של דניאל בן החמש מספרים: דניאל מנסה להתחמק מהכל בויכוחים. אמא אומרת לו לצחצח שיניים לפני השינה. הוא מתווכח שילך אחרי שהתוכנית תיגמר. צועק שאחיו יצחצח קודם. או צורח שבכלל לא צריך לצחצח וזה לא פייר שמכריחים אותו. הסברנו לו בשקט, שיש דברים שהוא צריך לעשות בלי להתווכח. אבל זה לא עוזר. מה עושים?

התשובה 'בשם דניאל'-
הנה אני לא מתווכח- אני מסכים אתכם, שאני מתווכח על כל דבר. חלק מההסבר דומה לזה של שירלי, החברה שלי בגיל שלוש. גם אני מודד את הכוח שלי דרך להתנגד לכם. ההבדל הוא שאני לא רק צורח כמוה 'לא', אני כבר יודע הרבה מילים ויכול להתווכח טוב יותר, כמו גדול.
תבינו, לא נעים לי שכל הגדולים אומרים לי כל הזמן מה לעשות. אתם יודעים כמה הרבה מבוגרים אומרים לי מה לעשות? אני אספור לכם. הגננת בגן, העוזרת גננת, המנגנת, וגם הגננת המשלימה. בבית, אתם אומרים לי מה לעשות, המטפלת, הבייבי סיטר, ולפעמים האח הגדול שלי גם. כל כך הרבה אנשים אומרים לי לעשות, ואני חייב להסכים. אין לי זכות להתנגד כי אני קטן. אפילו שזה מרגיז אותי. למשל, הצחצוח שיניים. למה אני חייב? לפני השינה זה מרטיב לי את הפה, ולא נעים לי. בבקר, אני אוהב קודם לשתות אבל אמא מתעקשת, שקודם אני אצחצח את השיניים. ומי בסוף קובע? כמובן, אמא. היא יותר גדולה, אז היא מחליטה.
גם אני רוצה להחליט על חלק מהדברים, יש לי רעיונות נפלאים. אתם תמיד אומרים לי, שאתם גאים בי כי אני ילד חכם ויצירתי. אז למה אתם לא מתחשבים בדעות החכמות שלי? תמיד זה קורה שכשאני מנסה לשכנע אתכם לא לצחצח שיניים, או שתקנו לי מתנה שאני רוצה אז פתאום אתם מפסיקים להיות נחמדים. אתם מתחילים לצעוק עלי, שאני נודניק ומעצבן. אתם אומרים שאני מתווכח על כל דבר, ושאתם כבר לא יכולים יותר איתי. מה קרה? ברגע שהויכוחים שלי לא נעימים לכם אז אתם לא רוצים אותי חכם, ועם דעות משלי? פתאום אתם רוצים אותי צייתן ושקט כזה. אתם חושבים, שאתם יכולים לקבל ילד בהזמנה- ילד חכם וחזק כשנוח לכם, וצייתן ולא מדבר כשמתאים לכם. זה לא עובד ככה.
למעשה, אתם לימדתם אותי להתווכח על כל דבר. איך? ברוב המקרים בהם אני מתווכח אתכם, אני בסוף מנצח. אתם אומנם צועקים אבל בסוף אתם מוותרים. בתור ילד חכם, איזו מסקנה אתם חושבים, שאני מסיק- להפסיק להתווכח או להמשיך? ברור, שלהמשיך להתווכח, ורצוי אפילו להמשיך ולהשתכלל בטכניקות ויכוח חדשות. יש לי אלף רעיונות איך לשכנע אתכם, ואני מפעיל אותם אחד אחד. בכי, נידנודים, ובעיקר התשה של בקשות חוזרות ונשנות. זה תמיד עובד, ובסוף אתם מתעייפים ונכנעים.. אז למה, שאפסיק להתעקש? אני ילד, שמכוון למטרות שלי, ואם משהו מצליח לי אני ממשיך איתו עוד ועוד.
הבעיה היא, שכשאני מפסיד בויכוחים אתכם אני ממש נעלב ונפגע. כל פעם, שאני נכנע, ועושה מה שדורשים ממני אני מרגיש שנכשלתי. בגלל, שאני רגיל להתווכח, וחייב לנצח כדי להרגיש חכם, אז אני שונא להפסיד. הויכוחים האלו אתכם מעייפים אותי, וגם פוגעים בי. לא תמיד בא לי עליהם, אבל אני לא יודע אחרת.
הייתי רוצה שתלמדו אותי לעשות מה שאתם מבקשים בלי להרגיש שאני מפסיד. אחרת אספוג עוד המון עלבונות עד שאהיה בעצמי מנהל (כמו אבא), ואוכל להגיד לאחרים מה לעשות. לצערי זה יקח עוד הרבה זמן כי אני בכל זאת רק בן חמש. אני לא רוצה את זה! יש לי רעיונות מעולים בשבילכם איך שיהיו פחות ויכוחים ועלבונות
* עצתי לכם:
תגידו לי בקול שקט וברור שעכשיו לא מתווכחים אלא עושים, ואל תוותרו. אני אנסה להתווכח, אבל אם לא תיגררו לויכוח, אלא תתעקשו בשקט על שלכם, בסוף אני אכנע. הלא בסוף אני עושה את מה שאתם אומרים. הפטנט הוא, שתישארו רגועים, לא תעליבו, ולא תוותרו. תהיו החלטיים, וזה יעבוד. אני בטוח אעשה פרצוף כועס ועצוב. חלק מזה כי אני שונא לוותר (כידוע) וחלק מזה גם קצת הצגה כי אני יודע, שהפרצופים לי מחלישים אתכם. כשאני בוכה וכועס אתם מתחילים לרחם, ולהתרכך.
תזכרו, שמותר לי להיות לא מרוצה מהדרישות שלכם. זו זכותי להרגיש מה שאני מחליט. עשיתי מה שאמרתם? זה צריך להיות מספיק בשבילכם . תעשו משמעת להתנהגות שלי, ותעזבו את הרגשות שלי בצד, להם אי אפשר להגיד איך להתנהג. חוץ מזה, שכשאני עושה פרצופים לא מרוצים אז לפחות משהו נשאר בשליטה שלי אחרי, שאני נכנע לדרישות שלכם.
תגידו מילה טובה על זה שהתאמצתי לציית לכם למרות שלא רציתי. אתם יכולים לומר לי משפט נחמד כמו: "אנחנו יודעים, שאתה שונא לצחצח שיניים".ככה ארגיש שאתם מבינים אותי, וזה יהיה לי נעים. לא יזיק גם משפט המשך נחמד כמו: "אבל יופי, שבסוף התאמצת וצחצחת למרות שלא רצית". ככה ארגיש, שאתם לפחות מעריכים את מאמצי.
אתם רואים? זה לא כל כך קשה. תדעו איפה ללחוץ עלי, ואיפה לוותר. אל תאבדו את הכוחות והעצבים כל כך מהר. נכון שהעצות שלי חכמות? אז מותר לא לצחצח שיניים?

*גיל בית ספר יסודי- איך להעניש ?
הוריה של שרון בת השמונה מתלוננים- אנחנו מרגישים, שאין לנו שום דרך להעניש את דנית כשהיא לא עושה מה, שאומרים לה. אנחנו צועקים ומאיימים, ומשתדלים לא להעניש. רק לפעמים שלא תצא עם חברות, ושלא תשחק מחשב. אבל כלום לא עובד. לפעמים דנית מחייכת, ואומרת, שלא אכפת לה מהעונשים שלנו, לפעמים היא פורצת בבכי נוראי, שקורע לנו את הלב. אנחנו מרגישים חסרי אונים ולא יודעים איך אפשר להעניש אותה, ושזה ישפיע עליה?
התשובה 'בשם שרון':
אמרתם שאתם לא מענישים, אבל אתם מענישים כל הזמן בכעס ובביקורת שלכם. הלכתי למילון, וראיתי שם, שעונש זה "תגובה לא נעימה על מעשים שליליים, שבעקבותיה מפסיקים לעשותה". אז שתדעו שהתגובות שלכם אלי הן לא נעימות. עושה לי מאוד רע לשמוע אתכם אומרים: " את ילדה רעה!" או "תפסיקי כבר לשגע אותנו" או משפט המחץ של " תלכי מפה, אנחנו לא רוצים לראות אותך יותר! ". אלו הרגעים בהם אני פורצת בבכי מר. גם אחרי שהמריבה נגמרת, אני ממשיכה לשמוע המשפטים הרעים שלכם בתוך הראש שלי, וההרגשה הרעה לא נגמרת. מרוב, שאומרים לי שאני ילדה רעה, גם אני כבר קצת חושבת על עצמי ככה. זה לא עונש אכזרי, לחשוב דברים כל כך איומים על עצמי? תאמינו לי, שהמחיר של העונש הזה ממש כבד, והתועלת? לא ברורה בכלל.
אתם אומרים שהעונש הוא בשביל לחנך אותי לציית לכללים. אתם נואמים לי שוב ושוב, שמי שלא יודע להסתגל לכללים, יכול לחיות בגו'נגל אבל לא בחברה מסודרת. אתם טוענים שאתם מלמדים אותי שיעור חשוב לחיים. אבל אתם טועים. גם כי אין שום דבר טוב ללמוד מצעקות ועלבונות, וגם כי אני לא משנה את ההתנהגות שלי בעקבות העונשים, אז לא הצלחתם בחינוך.
האמת? אני חושבת, שאתם מענישים אותי כי אתם לא יודעים מה לעשות איתי אתם זועמים, ומתוסכלים כשאני לא מצייתת לכם, לכן אתם מתפרצים בכעס גדול ומגיבים בצעקות, ובעונשים טפשיים ומכאיבים. הרגזתי אתכם אז אתם מחזירים בפעולת תגמול של עונש כואב. ברגעי הזעם אין שום הגיון מאחורי המעשים שלכם, תודו!
רוצים דוגמא? לפני שבוע השתוללתי ליד השולחן, או, שהרבצתי לאח הטיפש שלי, לא זוכרת בדיוק. אתם הגבתם בעונש המקובל, ואמרתם לי :"לכי לחדר שלך, ואל תצאי משם עד שלא תחשבי על מה שעשית!". שגעון של עונש! אתם באמת מצפים, שאני אחשוב בהגיון על הטעויות שלי, ואסיק מסקנות ברורות כיצד לשפר את דרכי? נו באמת! הרבה יותר הגיוני שאחשוב "זה לא פייר שכועסים עלי. אני לא אשמה". רבים הסיכויים, שאמשיך בריב, שארצה לנקום בכם ההורים. זו הסיבה שאני צוחקת ואומרת, שכלום לא אכפת לי. אני יודעת, שזה מרגיז אתכם, אז אני עושה 'דוקא'.
תסכימו איתי, שלשלוח ילד כועס וזועם 'לחשוב' זה עונש לא הגיוני ולא יעיל. מרוב ששולחים אותי לחשוב בתור עונש, אני מגיעה למסקנה, שאני שונאת לחשוב. לחשוב זה תמיד רע, וקשור למריבות ועונשים. בעתיד אני אנסה להימנע כמה שיותר מלחשוב על על המעשים שלי גם כשצריך יהיה. וזה חבל. אתם רוצים לחנך אותי לציית לחוקים, ולהשתלב בחברה? אין בעיה, יש דרכים אחרות מלבד להכאיב לי סתם בלי שום תועלת.
*עצתי לכם:
חוץ מהעונשים, נסו לדבר איתי בשקט. תקשיבו לי, ותנסו לברר למה אני לא מצייתת לכם. אני בטוח לא מתנגדת סתם אלא יש לי סיבה, שכדאי שתדעו אותה. אני לא אומרת, שקל להבין אותי, אבל זה יחסוך לנו המון מריבות מיותרות. אמרו לי פעם שהמילה 'סמכות' קשורה למילה 'לסמוך'. תסמכו עלי, ותאמינו, שאפשר לדבר איתי בהגיון לפני שקופצים לעונשים? לפעמים אני מציעה דברים הגיוניים, ואתם מתעלמים. למשל, הצעתי, שאסדר ילקוט אחרי כל התוכניות טלויזיה, ואתם מתעקשים, שאסדר לפני. למה אתם מיד חושבים, שאני לא צודקת? למה אתם לא יכולים להתפשר לפעמים? זה יחסוך כל כך הרבה מריבות ועונשים בינינו.
ואם כבר עונשים, אני מעדיפה עונשים הגיוניים, שבאמת מלמדים אותי משהו. מה דעתכם למשל, לומר לי מראש מה המחיר, שאשלם אם לא אעשה את מה שאתם אומרים. תחשבו על המחיר מראש כדי, שהוא יהיה הגיוני. למשל, תגידו לי, שאני צריכה לגמור להכין שיעורים עד השעה שמונה בערב אחרת לא אוכל לצפות בטלויזיה.
תסבירו לי, שאני צריכה לבחור אם להכין שיעורים ולהנות מהטלויזיה, או לא להכין, ולהפסיד את התוכנית, שאני אוהבת. אני אוהבת לבחור, ואני סומכת על עצמי, שאבחר את הדבר הנכון. אולי בהתחלה זה לא ילך כל כך בקלות, כי אני צריכה ללמוד לבחור, ואני צריכה להאמין, שאתם רציניים הפעם. אני חושבת, שאלמד. למה לא? בבית ספר אני תלמידה טובה.
זה מזכיר לי משחק כדורגל. יש חוקים, ואם השחקן עובר עליהם אז השופט מוציא לו כרטיס בצבעים שונים . השחקן משלם מחיר על הטעות שלו, ולא כועסים עליו. ככה פשוט. זה יכול לפעול טוב גם איתי. תעבדו בשיטה שאני משלמת על טעויות שלי מחיר, שהוא תוצאה טבעית של המעשים שלי. לא הכנתי שיעורים? אין טלויזיה. לא סידרתי את החדר? אשאר בתוכו עד שאסדר. השיטה תעבוד מצוין אם תעשו אותה ברוגע ובלי כעס. אני מוכנה לשלם מחירים של עונשים, ורק, שלא תפגעו באהבה שלכם אלי.
ולסיום- אני מציעה לכם להשתמש הרבה בשיטה של המחמאות. חוץ מעונשים כדאי לכם להגיד לי מילה טובה כשאני בסדר. אני מכירה את עצמי, מילה טובה על התנהגות יפה שלי משפיעה עלי הרבה יותר מצעקות ואיומים. הרי לא כל הזמן אני לא מקשיבה לכם, הרבה פעמים אני כן בסדר, ואת זה אתם נוטים לשכוח. אתם נוטים להדגיש את השלילי, ויותר חשוב שתגידו לי במילים ברורות כמה אתם מרוצים ממני. ואפילו אם נדמה לכם שאין שום סיבה לשבח אותי על דברים שממילא אני אמורה לעשות, כמו לציית לכם. תאמינו לי- מילה טובה שווה אלף עונשים. מילים טובות גם עושות אווירה נעימה בבית, במקום כעסים ועונשים שמקלקלים. כל כך הייתי רוצה, שלא נריב כל היום, ואתם?
תעשו טובה, תהיו חזקים והגיוניים. תהיו סמכותיים. תהיו הורים. אז אני אוכל להיות בת שמונה, ולהנות מהחיים...

*גיל ההתבגרות- מה מותר עוד להעיר לה?
הוריה של רחל בת הארבע עשרה מספרים: עד השנה לא היו לנו בעיות איתה. היא תלמידה טובה, וילדה שקטה. בזמן האחרון היא חוזרת מאוחר, ולא מוכנה שנגיד לה כלום כי ככה עושים כולם לטענתה. היא לובשת בגדים חשופים מידי לטעמינו, וטוענת שזאת זכותה. על החדר המבולגן בכלל אסור להעיר לה. כל דבר לדעתה הוא החלטה שלה, ולנו אין זכות לומר לה מה לעשות. עכשיו היא רוצה לעשות פירסינג בגבה. אנחנו לא מסכימים בשום אופן, אבל היא לוחצת כי לכולם מרשים. האם יש לנו זכות להגיד לה מה לעשות או שאולי זכותה להחליט בעצמה?

התשובה 'בשם רחל'
לדעתי, בשביל ילדה בת ארבע עשרה אני מאוד ממושמעת. אבל אתם מגזימים, ודורשים ממני משמעת כאילו הייתי ילדה קטנה .
לפעמים יש לי הרגשה, שנרדמתם כשהייתי בת עשר בערך, ועכשיו התעוררתם, וגיליתם לפתע שיש לכם ילדה בת ארבע עשרה, והיא לא כמו שהיתה פעם. הילדה החמודה שלכם, שפעם עשתה כל מה שאמרו לה, פתאום עושה בעיות. אתם כל פעם מופתעים וכועסים מחדש, על רחל החדשה. אבל אני לא עשיתי שום דבר רע, פשוט התבגרתי והשתניתי, ואתם לא. אתם חייבים להשתנות אחרת תישארו מאחור- צועקים, מתלוננים אבל לא מזיזים לי.
אתם לא יכולים להכתיב לי דברים כמו כשהייתי קטנה . בגיל שלי יש הרבה תחומים, שפעם היו תחת המשמעת שלכם, והיום כבר לא. למשל בבגדים, אני הולכת על הטעם שלי וזה לא עניניכם. מצטערת לעדכן אתכם, שגם עניין החדר שלי הוא כבר לא ממש בקטע שלכם. החדר שלי הוא המבצר שלי. זה המקום הפרטי שלי, המקום היחיד בעולם כולו בו אני יכולה לעשות את הבלגן שלי בלי שיגידו לי. נראה לכם שאני אוותר על זה כל כך מהר כי אתם רוצים, שהחדר יהיה מסודר?! אני מוכנה לא לעשות בלגן בסלון או במטבח, זה השטח שלכם, אבל על החדר שלי אני מחליטה! מה דעתכם על הפשרה שאני מציעה?
לא כדאי להכנס איתי למאבק 'ראש בראש'. אתם יכולים להכריח אותי באיומים לסדר את החדר או לא להתלבש בבגדים מסוימים. אולי תנצחו לזמן מסוים, אבל זה לא יעבוד. בגיל שלי אם אני רק שומעת צליל ציווי מתנשא עלי- אני אוטומטית מתנגדת. אפילו שזה לרעתי. אתם אומרים לא לצאת מהבית? אני יוצאת. מה תעשו לי?! תסלקו אותי מהבית? אני יודעת שלא תעשו את זה, אז אני לוקחת את הסיכון , ועושה מה שאני רוצה. מקסימום תתעצבנו קצת. לזה כבר התרגלתי, ולא ממש אכפת לי. תאמינו לי, להלחם ראש בראש עם מתבגרים זה ממש לא חכם. מודה, שאני אפילו נהנית מהמאבקים אתכם כי הם נותנים לי להרגיש את הכוח שלי, ואת זה אני מאוד אוהבת.
אל תוותרו על המשמעת והגבולות, בגילי המבולבל אני מאוד צריכה אתכם שתכוונו אותי, ותשמרו עלי. אפילו שאני צורחת הפוך, אל תתרשמו ממני כל כך. אני רק מבקשת, שתשיגו את המשמעת בדרכים מעודכנות לגיל שלי.
*עצתי לכם: איתי צריך ללכת במוח, לא בכוח.
על חלק מהדרישות שלכם תוותרו. למשל, סידור החדר. כל עוד אני לא מגזימה ממש, אל תתערבו. אתם יכולים להסתפק בזה, שאוציא בגדים לכביסה, וכלים מלוכלכים לכיור. תתעלמו מהניירות והבלגן, זה מה שנוח לי, ומסודר לי. מבוגר לא יבין...
על חלק מהדרישות תנהלו איתו משא ומתן. בעניין שעות החזרה בערב, תגידו את דעתכם, אבל גם תקשיבו לדעותי. אני רוצה להיות כמו החברים שלי, ולא הגיוני שכולם יחזרו בשתיים בלילה, ורק אני אצטרך לחזור בשתים עשרה כמו סינדרלה. אם נדבר בשקט, תמיד אפשר למצוא פשרה בין השעה שלכם לשעה שלי.
על חלק מהדרישות שלכם אל תוותרו. למשל, בענין הפירסינג אני יודעת שאתם המחליטים. לכן אני צורחת כל כך חזק, כדי לבלבל אתכם, שאולי תוותרו. זה בסדר שתגידו לי שאני צעירה מידי להחליט לבד, וכאן אתם קובעים. תסבירו לי בהגיון רגוע את הדעה שלכם. תגלו אהדה לאכזבה שלי. רוב הסיכויים שאציית לכם. אעשה כל מיני קולות של קורבן נעלב אבל בסך הכל יהיה לי ברור, שזו זכותכם להחליט על דבר כזה דרמטי כמו חירור הגוף שלי.
זה גם בסדר אם תחליטו להרשות לי לעשות את הפירסינג. זה יהיה נהדר. אני ארגיש , שניצחתי אתכם במאבק, ואהיה בעננים מרוב התרגשות. בהתחלה אהיה מאושרת מהחידוש, אבל רוב הסיכויים, שאחרי כמה שבועות אוריד את הפירסינג בעצמי. זה קרה להרבה חברות שלי, אולי יקרה גם לי.
איך תדעו על איזו דרישה לוותר, להתפשר או להתעקש? תחשבו ביניכם, תקשיבו לי, תסתכלו סביב, תתיעצו אם צריך, ובסוף תדעו.
זהו אני חייבת לטוס כי יש לי פגישה עם החברות שלי, אנחנו יוצאות לקניון. אני לא יודעת מתי אחזור, בטח לא בעשר כמו שאמרתם לי פעם קודמת. תשכחו מזה! ביי!!!



חלי ברק שטיין,פסיכולוגית חינוכית מומחית. פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות. מחברת הספרים: בגובה העיניים, תקשיבו לי רגע, וכשהילדים יוצאים מהבית.
heliba@inter.net.il
http://www.hebpsy.net/barak
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב