התכשיטן
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

התכשיטן 

מאת    [ 24/03/2006 ]
מילים במאמר: 1316   [ נצפה 2314 פעמים ]

 
 
"היי. אני חייבת להסתפר, אופיר. פשוט חייבת. תראה איך אני נראית..."
"מה עכשיו?עוד אחת מהקפריזות שלך?"
"נו, מספיק. מחר אהיה אצלך ב...חמש נאמר?"
"סבבה. רושם."
מאחורי הדלפק ישב גבר נאה, ראיתי אותו שנתיים לפני. באותו מקום.הוא הביט בי מסוקרן.
הבטתי בו, נבוכה. יצאתי בחופזה מן המספרה .
ביום למחרת הגעתי. חמש.
"היי אופיר. מה קורה? וואו כמה אנשים. מה? לא תקבל אותי בשעה חמש? נו, אני ממש ממהרת. אז...כמו שסיכמנו אתה מוריד את האורך לגובה הכתפיים אה?"
"כן, כן, תרגעי מה את בלחץ?"
"אז אתה שומע, אופיר, בעבודה...ואז פתאום מצאתי עוד עבודה... אבל, אני לא אעבוד שם.אז מה אתה אומר? וואו יורד גשם איזה מזג אוויר. בא לי על פן. איך הוא ישרוד בגשם כשאצא?...."
"כמה האשה הזאת מדברת..."אופיר חייך לאנשים. היא רק באה לכאן ומעמידה את כל המקום על הרגליים.."
מוסיקת אם. טי.וי התנגנה ברקע ושלהבה אותי יותר. אפילו אני לא הייתי מאמינה על עצמי שאני בת קרוב לארבעים. לא ממש אבל, בערך.
לא היה מקום לשבת. מספרה קטנה. עמדתי ליד הדלפק. הוא ישב שם. בחן אותי.
דיברנו על כל הנושאים שיכולנו לדבר שם בציניות המאפיינת אותנו. אותו ואותי. צחקנו. חייכנו. כשאני נבוכה אני מדברת קצת יותר ודיברתי ודיברתי. בלי סוף.
"או. הגיע תורי. סוף סוף ."
התיישבתי על הכסא הימני . הוא התיישב לידי.שלף נייד ושאל.."זה מס' הטלפון שלך?" "כן", עניתי.
"את לא שואלת מאיפה לי אותו?" "לא! זה בטח מהיומן של אופיר.."
"אז..מה לעשות בזה?". "מה שבא לך.תמחק,תתקשר,תשמור בלי להתקשר..."
הוא מאוד מצא חן בעיני. עיניו בגוון תכלת-ירקרק-אפור פשוט מדהים. היה לו מבט חוקר כזה שמסתכל מלמטה כלפי מעלה. מבט שונה. מוזר. בעיניו ראיתי עצב, עיניו שורטטו בזוויותיהן כלפי מטה. גבוה ורם. שונה מכל מי שהכרתי עד כה.
במהלך השיחה הוא אמר לי שהוא יקרא לי "צונאמי"-
בערב נכנסנו לאי. סי.קיו. התכתבנו כל הלילה עד לשבע בבוקר. היה כל כך מעניין ומרתק. הוא סיפר לי על עצמו. תכשיטן, גרוש, ארבעה ילדים ובסך הכל בן 43.
כתבנו אחד לשני דעות, שיחקנו משחקי מילים.בשבע בבוקר הוא התוודה. בא לי לחבק אותך חזק חזק-רק לעשר דקות.
ואני, אחת שלא מצ'וטטת באינטרנט, לא יוצרת קשר עם איש, מערכות שהיו לי היו תמיד עם אנשים שהכרתי לפני הרבה זמן, לפני...אני....עניתי לו. תחבק.
קבענו לצהריים (לא לפני שהודעתי לו שאני בלאגאניסטית, חסרת תקנה והבית שלי כל כך לא מאורגן. כמתנצלת.)
בבית שלי!קרוב למספרה. וואלה. ממש לא אופייני לי. איך זה. מה קורה לי?
הוא הגיע בדיוק בשעה שאמר. הוא ידע את כתובתי בלי שאמרתי לו. התחבקנו חיבוק אדיר. חיבוק שלא היה כמותו מעולם. אהבתי את הריח שלו, את המגע שלו.
במשך הימים הבאים נפגשנו יום יום. בביתי. מיד הכיר את ילדיי לאחר חודש הכרתי את ילדיו. הכל היה כל כך טוב. לא היה צורך בבילויים. להיות איתו היה הבילוי המדהים ביותר שחוויתי מימי. כל שיחה מאתגרת .
אורגאזמה אינטילקטואלית ליוותה אותי בכל יום מחדש. פשוט חלום. אידיאל.
הוא נעלם בקיץ-יום הולדתי.נעלם. שלח פרחים וזהו.
לא טלפון לא מכתב. לא ידעתי היכן הוא גר. לא ידעתי עליו דבר מלבד שם ושם משפחה. רק את מס' הנייד שלו.
התקשרתי מס' רב של פעמים. בסוף הוא ענה. אמר שאנחנו לא מתאימים, אמר שהוא זקוק לחופש שלו. אמר שאני זקוקה ליותר מדי תשומת לב ואין לו לתת לי.
בכיתי. איך זה יכול להיות?מה עשיתי?
טלפנתי עוד ועוד והוא רק ביקש שלא אלחיץ. שהוא יודע את הכתובת ואת הטלפון.
"אבל אני לא יודעת" אמרתי."מי אתה?"
ארבתי לו באי. סי קיו. במסנג'ר. כשהוא עלה...יריתי חיצים.
נזכרתי בספר שקיבלתי. כשהתגרשתי. "בינתיים". קראתי אותו במשך יום אחד. הבנתי הכל ..
כתבתי לו מכתב." אני כותבת לך משום שאני לא אוהבת להשאיר נושאים פתוחים.

פעם, בגיל צעיר יותר, זה לא היה אכפת לי. זה היה טוב. לא לדבר על כלום. ללכת."
המשכתי במניפולציות בלתי פוסקות. חשוב היה לי לדעת את האמת.
הוא לעומת זאת, כתב, שהוא לא מעוניין בקשר מחייב... קיבלתי.
סיכמנו שנשאר ידידים. כשיבוא לו הוא יגיע. כשיבוא לי אומר לו והוא יגיע.
הוא הגיע.
בתחילה פעם בשבוע וחצי. אחר כך פעם בשבוע. אחר כך, יום יום. חזרתי מהעבודה והוא חיכה לי.
היה לי טוב. גם לו היה טוב. עברנו שעות של יחד עם רוגע שלא היה לי מימי. צונאמי שכמוני, הוא היחיד שיודע איך לגרום לי להירגע ולא לרוץ מהר כל כך. בזמן מסויים הוא כבר הודה שהוא לא מעוניין שאהיה בקשר אחר.ציינתי בפניו שאנו בסך הכל ידידים.הוא תיקן אותי ואמר שכבר ממש לא. שאנחנו בקשר חזק יותר.
"יש! הצלחתי" אני חכמה.
במשך כל התקופה הצעתי לו שנצא אך, הוא התחמק טען שהוא לא בתקופה טובה ושהוא לא מרגיש טוב. מה שבאמת היה נכון כי חודשים אחר כך הוא עבר ניתוח. אבל, לא זו היתה הסיבה. ניסיתי לחקור מהי הסיבה. לא מצאתי. קשה כמו בלוק בטון הבן אדם הזה. איך אפשר לא לספר מה קורה? לפעמים שאלתי אם הוא מתבייש בי. ו...למה אני לא מכירה את חבריו. הוא אמר שכל דבר בזמן שלו. ו...איזה חברים כבר יש לו?
כשפעם ניסיתי ליצור שיחה עליו עם הספר, חברו. הוא מיד קיבל דיווח וכעס. ביקש שלא אעשה זאת שוב.
יצאנו לבילוי בדיוק 5 פעמים. בשנה וחצי. ובאותה התקופה בכל יום הולדת הוא נעלם.חולה, עבודה...בלה בלה בלה...
עיניי החלו נפקחות. משהו הסריח לי ולא ידעתי להצביע על משהו מסויים.ידעתי שהוא אוהב אותי אבל, בתוך תוכי הרגשתי שהוא איתי לא בגלל האהבה. איך בן אדם אוהב לא עוזר לאשה גרושה עם ילדים.לפחות לצאת קצת.לא ביקשתי יותר.
הוא שקע בתוך עצמו, מדי פעם . בתוך מחלות שהדביק לעצמו. לא היה לי כל גשר שיכול היה להוביל אותי אליו. למרות כל ההצעות שזרמו מגברים אחרים לא הרגשתי טוב לעזוב אותו. לא בגלל מישהו אחר. לא בגלל בילויים. חייבת להיות סיבה. חייבת.
בשלושת החודשים האחרונים להיותי איתו הרגשתי שזהו. אני לא מסוגלת יותר. אני חייבת לצאת. הליכה בפארק, משהו.הרגשתי שהוא חייב לי הסברים. ואז...ההסבר לא אחר לבוא...אבל לפני כן, דיווח מאדם שמכיר אותו. בכיתי שעות. פניי התנפחו והאדימו מבכי. הרגשת תולעת שמטיילת לי בתוך הגרון, אותה אני מרגישה שבועות, התגברה. לא ידעתי איך להגיב. החלטתי להיות סובלנית ולחכות עד אשר תתקיים השיחה ביני לבינו.
ישבתי, חסרת סבלנות, מדי פעם קופאת. ידעתי את הסיבה אבל, נתתי לו לסיים. מאסר, מס הכנסה, כסף כסף ושוב כסף.
מחשבות שונות עלו בראשי. חשבתי איך לגמור איתו. חשבתי איך לסלוח לו.
קשה לסלוח לאדם המשקר לך כל כך הרבה זמן. הוא היה צריך לתת לי את זכות הבחירה. להחליט איזו תקופה אני רוצה. הוא לא נתן לי את זכות הבחירה ולמרות זאת. יש דברים שאפשר לסלוח עליהם.רוב אנשי העסקים מעלימים כספים. זה שהייתי נשואה לו בחיים לא נתפס וכל כך התפללתי שהוא ייתפס. ודווקא זה שטוב לי איתו ריצה את עונשו ועליו תווית דהוייה.
חשבתי לעצמי שאפילו שהוא בחובות אדירים זה לא ממש סיפור מדי פעם להפריש כמה שקלים לפינוק לילדים ולי. חוץ מזה אפשר לשבת בפארק עם הילדים של כולנו. מעולם לא עשינו זאת וזה ממש לא עולה.
אני לא יודעת מדוע הוא בחר לא לספר לי. זה כאב לי מאוד. אבל, הכי כאב זה שהוא לא אמר מזל טוב לבן הבכור שלי, ביום הולדתו. פשוט קשה לי היה לסלוח לו על כך. אין דבר גדול יותר מילדים. ואני, בתור אחת ששונאת את יום הולדתי, כל שנה מחדש ומצטערת שבכלל נולדתי מעודדת את ילדיי לאהוב את ימי הולדתם ומעודדת אנשים לאחל להם מזל טוב.
נפרדנו.
הוא. התכשיטן העמיד לי קשר יפה כתכשיט וכרך גורמט ענק על צווארי.
מעולם לא שמעתי ממנו יותר. ציפיתי שיחזר, שלא יוותר. שיעשה הכל כדי לרצות אותי. שיפייס אותי. אז מה אם אמרתי לו שאני אחשוב ושאתן תשובה? חשבתי שזה היה יכול להיות טוב אם הוא יוכיח לי שעניין המעידה היה כפי שהיה ולא כמו שסיפרו לי עליו. שרודפים אחריו אנשים אפלים.
שישחק משחק שיוכיח לי כמה הוא באמת אוהב אותי. אבל הוא לא.
הוא העדיף את העוני, התסכול, המרירות, החולי.במקום לכופף את הראש ולעבוד במה שיהיה העיקר שיהיה הוא העדיף לחכות לעבודה שתגיע אליו וכל כך הרבה "שעות מתות" היו לו. אני מקווה שהוא בסדר. אני חושבת עליו, מדי פעם. ובאיזה שהוא מקום אני אומרת שטוב שכך. לא הייתי מסוגלת לחיות עם עוני, תסכול, מרירות וחולי.
פעם, מישהו אמר לי שאנשים המתעלמים מן העולם החומרי המקיף אותם הם אנשים צבועים ומתחסדים
ושאנשים רוחניים משתמשים בחומריות על מנת להביא מזור וסיוע לנזקקים.- הוא צדק!

(מוקדש לכל אלה שמעדיפים להיות חייבים-מובטלים מאשר עובדים-חייבים : חוב מוסרי .)
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב