תנועות אסלאמיות במצרים: סיכום 

קיימים מספר קווי דמיון ברקע לצמיחתן של התנועות האסלאמיות השונות במזרח התיכון מאז שנות השבעים. התנועות האסלאמיות צמחו על רקע המצוקות הכלכליות והחברתיות שאפיינו את המדינות במזרח התיכון לכל אורך המאה העשרים. התנועות מילאו את החלל האידיאולוגי שבה בעקבות האכזבה מהרעיונות המיובאים מהמערב, החל מהליברליזם וכלה בלאומיות ובסוציאליזם. הן הציעו "אידיאולוגיה" אותנטית ששורשיה נעוצים בימי הזוהר של האסלאם, ובכד לחזור לימי הזוהר על המוסלמים לחזור לאסלאם המקורי של מחמד ולכונן סדר אסלאמי חדש במדינות השונות.

הרקע החברתי והכלכלי אפשר את הופעתן של התנועות האסלאמיות, אולם התנועות האסלאמיות אינן מקשה אחת מבחינה אידיאולוגית. השוני האידיאולוגי בא לידי ביטוי בעיקר בדרכי הפעולה בהן יש לנקוט על מנת להשיג את היעד הנכסף. המהפכה האסלאמית צריכה להיעשות בשלבים, כשהשלב הראשון הוא הקמתה של מדינה אסלאמית על בסיס המדינות הלאומיות השונות ובשלב השני הקמתה מחדש של הח'ליפות האסלאמית.

אנו מוצאים מספר זרמים אידיאולוגים בין התנועות בדרך להשגת המטרה. חלק מהתנועות האסלאמיות שמות את הדגש על חינוך ארוך טווח של האוכלוסייה וזאת בכדי להכין את הרקע לתפיסת השלטון. יש תנועות הסוברות שיש לפעול במקביל חינוך והשתלבות בסדר הפוליטי הקיים על מנת שיוכלו לבצע רפורמות מבפנים ובכך להתקרב למטרה. לעומתן מוצאים אנו תנועות אסלאמיות הדוגלות בפעילות אלימה כשהמטרה להפיל את השלטון החילוני במדינה. חלקן קוראות לניהולו של מאבק מזוין ללא הפסקה עד אשר יפלו המשטרים. זרם נוסף קורא להתנתק מהחברה הכופרת, להקים חברה המושתתת על ערכי האסלאם, לצבור כוח וברגע המתאים להפיל את השלטון הקיים ולכונן מדינה אסלאמית.

תנועת האחים המוסלמים במצרים, שהייתה התנועה האסלאמית הראשונה שהתארגנה באזור המזרח התיכון, עברה תהפוכות שונות במשך שנות קיומה. בראשיתה, במחצית הראשונה של המאה העשרים, פעלה התנועה בצילו של האימפריאליזם הבריטי, שהמטרה המרכזית היתה לגרש את הבריטים ולכונן מצרים עצמאית, ורק לאחר השגת העצמאות לפעול למען הקמתה של המדינה האסלאמית. בשנת 1952 היתה שנת מפנה בתולדותיה של תנועת האחים המוסלמים במצרים. באותה שנה הושגה עצמאותה של מצרים כעבור שנתיים עזבו הכוחות הבריטים את מצרים סופית. במהרה התברר לאנשי התנועה שמטרת השלטון החדש במצרים לכונן מדינה חילונית עובדה שעמדה בסתירה למטרת האחים המוסלמים להקמת מצרים אסלאמית. האויב החדש הפך להיות השלטון המצרי, שהחל לרדוף את האחים המוסלמים ולהכניסם לבתי הכלא. חווית השהייה בכלא, והיעלמותו של האויב הישן, קרי הקולוניאליזם, הביאו לרדיקליזציה בקרב הדור הצעיר באחים המוסלמים שמצאו פיתרון בכתביו של סייד קוטב ובקריאתו להפלת הממשלים הכופרים.

בשנות השבעים עם עלייתו של סאדאת לשלטון במצרים, שוחררו מהכלא חברי תנועת האחים המוסלמים. מקרב הגורמים הרדיקליים קמו קבוצות שונות שהחלו לאגור נשק ולצאת בפעולות טרור כנגד השלטון במצרים. שיא פעולותיהן באותן שנים היה הרצח של סאדאת ב-1980. גל נוסף של מעשי טרור הופיע במהלך שנות התשעים כאשר ממשיכיהם של אותם ארגונים יצאו במלחמת קודש כנגד שלטונו הכופר של מבראכ. החל משנות השבעים והמהלך השנים הבאות בלטו בקרב הקבוצות שני זרמים עיקריים: זרם הג'יהאד וזרם ההאשמה בכפירה. הראשון קרא לניהולו של ג'יהאד על ידי קבוצה של נאמנים במטרה להפיל את השלטון הקיים. השני לעומתו קרא להתנתקות מהחברה להקים חברה נפרדת על מנת להיטהר מהחברה הכופרת, במטרה לחזור בעתיד ולכונן את המדינה האסלאמית.

לקראת סוף שנות התשעים הצליחו המשטר במצרים, וכן משטרים אחרים ברחבי המזרח התיכון לרסן ולבלום את כוחן של התנועות האסלאמיות. למרות שהתנועות האסלאמיות הצליחו להשתלט על סדר היום הציבורי ולהשיג תמיכה רבה בקרב האוכלוסייה, אולם לא הצליחו לתרגם תמיכה של האוכלוסייה לכוח פוליטי. המקומות היחידים בהן הוקמה מדינה אסלאמית היו איראן השיעית וסודאן שהיתה מרוחקת ודי נידחת בעולם הערבי. התנועות האסלאמיות במדינות המזרח התיכון נרדפו על ידי משטר צבאי מדכא או תומרנו על ידי המשטר במדינה. ניתן רק לשער שכישלונן של התנועות בהגשמת המטרה, הביא להקצנה בקרב זרמים שונים בתנועות הללו ולהפניית המאבק אל מחוץ המדינה לעבר המערב.