עניין שבעים לשון וסתרי הלשונות:
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

עניין שבעים לשון וסתרי הלשונות: 

מאת    [ 04/01/2009 ]
מילים במאמר: 9147   [ נצפה 2381 פעמים ]

 
 
W המצווה הראשונההיא הציווי שנצטווינו להאמין באלהות, והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים. וזהו אמרו יתעלה: "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב ודברים ה, ו). ובסוף גמרא מכות אמרו:"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני. מאי קרא? תורה ציווה לנו משה" (דברים לג, ד)כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'.  והקשו על זה ואמרו:"תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!".ובאה התשובה:"אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום".הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו.  הלכות יסודי התורה פרק א א יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. [ב] ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להימצאות. [ג] ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי ולא ייבטל הוא לביטולם: שכל הנמצאים צריכין לו; והוא ברוך הוא אינו צריך להם, ולא לאחד מהם. ב לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם. [ד] הוא שהנביא אומר "וה' אלוהים אמת" (ירמיהו י,י)--הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתו. והוא שהתורה אומרת "אין עוד, מלבדו" (דברים ד,לה), כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו. ג [ה] המצוי הזה--הוא אלוה העולם, אדון כל הארץ. והוא המנהיג הגלגל בכוח שאין לו קץ ותכלית, בכוח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד, ואי אפשר שיסוב בלא מסבב; והוא ברוך הוא המסבב אותו, בלא יד ולא גוף. ד [ו] וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר "אנוכי ה' אלוהיך" (שמות כ,ב; דברים ה,ו). וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר, חוץ מזה--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך אלוהים אחרים, על פניי" (שמות כ,ב; דברים ה,ו); וכפר בעיקר, שזה הוא העיקר הגדול שהכול תלוי בו.  ה [ז] אלוה זה אחד הוא--אינו לא שניים ולא יתר על שניים, אלא אחד, שאין כייחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם: לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות; אלא ייחוד שאין ייחוד אחר כמותו בעולם. ו אילו היו האלוהות הרבה--היו גופין וגווייות, מפני שאין הנמנין השווין במציאתן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו הגופות והגווייות. ואילו היה היוצר גוף וגווייה--היה לו קץ ותכלית, שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ. וכל שיש לו קץ ותכלית, יש לכוחו קץ וסוף. ז ואלוהינו ברוך שמו, הואיל וכוחו אין לו קץ ואינו פוסק, שהרי הגלגל סובב תמיד, אין כוחו כוח גוף. והואיל ואינו גוף, לא יארעו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר; לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד. וידיעת דבר זה--מצות עשה, שנאמר "ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו,ד). ח הרי מפורש בתורה ובנביא, שאין הקדוש ברוך הוא גוף וגווייה: שנאמר "כי ה' אלוהיכם, הוא האלוהים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת" (ראה דברים ד,לט; יהושוע ב,יא), והגוף לא יהיה בשני מקומות. ונאמר "כי לא ראיתם, כל תמונה" (דברים ד,טו), ונאמר "ואל מי תדמיוני, ואשווה" (ישעיהו מ,כה); ואילו היה גוף, היה דומה לשאר גופים. ט אם כן מה הוא זה שנאמר בתורה "ותחת רגליו" (שמות כד,י), "כתובים באצבע אלוהים" (שמות לא,יח; דברים ט,י), "יד ה'" (שמות ט,ג; במדבר יא,כג; דברים ב,טו), "עיני ה'" (דברים יא,יב), "אוזני ה'" (במדבר יא,א; במדבר יא,יח), וכיוצא בדברים הללו--הכול לפי דעתן של בני אדם הוא, שאינן מכירין אלא הגופות; ודיברה תורה כלשון בני אדם. והכול כינויים הם, כמו שנאמר "אם שנותי ברק חרבי" (דברים לב,מא), וכי חרב יש לו ובחרב הוא הורג; אלא משל, והכול משל. י ראיה לדבר זה, שנביא אחד אומר שראה הקדוש ברוך הוא "לבושיה כתלג חיוור" (דנייאל ז,ט), ואחר ראהו "חמוץ בגדים מבוצרה" (ישעיהו סג,א); ומשה רבנו עצמו ראהו על הים כגיבור עושה מלחמה, ובסיניי כשליח ציבור עטוף. לומר שאין לו דמות וצורה, אלא הכול במראה הנבואה ובמחזה. ואמיתת הדבר, אין דעתו של אדם יכולה להשיגו ולחוקרו; וזה הוא שאמר הכתוב "החקר אלוה, תמצא; אם עד תכלית שדיי, תמצא" (איוב יא,ז). יא [י] מה הוא זה שביקש משה רבנו להשיג כשאמר "הראני נא, את כבודך" (שמות לג,יח)--ביקש לידע אמיתת הימצאו של הקדוש ברוך הוא, עד שיהיה ידוע בליבו כמו ידיעת אחד מן האנשים שראה פניו ונחקקה צורתו בקרבו, שנמצא אותו האיש נפרד בדעתו משאר האנשים; כך ביקש משה רבנו להיות מציאת הקדוש ברוך הוא נפרדת בליבו משאר מציאת הנמצאים, עד שיידע אמיתת הימצאו כמה שהיא. והשיבו ברוך הוא שאין כוח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש, להשיג אמיתת דבר זה על בורייו. יב והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא יידע לאחריו, עד שהשיג מאמיתת הימצאו דבר שנפרד הקדוש ברוך הוא בדעתו משאר הנמצאים, כמו שייפרד אחד מן האנשים שראה אחוריו, והשיג כל גופו ומלבושו בדעתו משאר האנשים; ועל דבר זה רמז הכתוב, ואמר "וראית, את אחוריי; ופניי, לא ייראו" (שמות לג,כג). יג [יא] וכיון שנתברר שאינו גוף וגווייה, יתבאר שלא יארעו ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד, ולא מקום ולא מידה, ולא עלייה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה. ואינו מצוי בזמן, עד שיהיה לו ראשית ואחרית ומניין שנים; ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי. יד ואין לו לא מוות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחכמת האיש החכם, לא שינה ולא הקיצה, ולא כעס ולא שחוק, ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דיבור כדיבור האדם. כך אמרו חכמים, אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עיפוי. טו [יב] והואיל והדבר כך הוא, כל הדברים הללו וכיוצא בהן שנאמרו בתורה ובדברי נביאים--הכול משל ומליצה הם, כמו שנאמר "יושב בשמיים, ישחק" (תהילים ב,ד), "כיעסוני בהבליהם" (דברים לב,כא), "כאשר שש ה'" (דברים כח,סג), וכיוצא בהן. על הכול אמרו חכמים, דיברה תורה כלשון בני אדם. וכן הוא אומר "האותי הם מכעיסים" (ירמיהו ז,יט); הרי הוא אומר "אני ה', לא שניתי" (מלאכי ג,ו), ואילו היה פעמים כועס ופעמים שמח, היה משתנה. וכל הדברים האלו אינם מצויים אלא לגופים האפלים השפלים, שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אבל הוא ברוך הוא יתעלה ויתרומם, על כל זה.הלכות קרית שמע מצות עשה אחת, והיא לקרות קרית שמע פעמיים ביום. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.   הלכות קרית שמע פרק א א,א פעמיים בכל יום, קוראים קרית שמע--בערב ובבוקר: שנאמר "ובשוכבך ובקומך" (דברים ו,ז; דברים יא,יט)--בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה; ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום. א,ב ומה הוא קורא: שלוש פרשייות אלו--והן "שמע" (דברים ו,ד-ט), ו"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג-כא), ו"ויאמר" (במדבר טו,לז-מא). ומקדימין לקרות פרשת "שמע", מפני שיש בה ציווי על ייחוד השם, ואהבתו ותלמודו: שהוא העיקר הגדול, שהכול תלוי בו. ואחריה "והיה, אם שמוע", שיש בה ציווי על שאר המצוות כולן. ואחר כך פרשת "ציצית" (במדבר טו,לח), שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצוות. המצווה השניההיא הציווי שנצטווינו להאמין בייחוד, והוא שנאמין שפועל הנמצא בסיבתו הראשונה הוא אחד. והוא אמרו יתעלה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד). וברוב המדרשות תמצא שהם אומרים:"על מנת לייחד את שמי, על מנת לייחדני".והרבה כגון זה. כוונתם בדבר זה: שלא הוציאנו מבית עבדים ולא עשה עמנו מה שעשה בעשיית חסד והטבה, אלא בתנאי שנאמין בייחוד, לפי שאנו מחויבים בכך. ובהרבה מקומות אומרים 'מצוות ייחוד', וקוראים למצווה זו גם 'מלכות שמים' כי אומרים:  כדי לקבל עליו על מלכות שמים, כלומר ההודאה בייחוד והאמונה בו. שער א דע כי חכמי ישראל הקדמונים ז"ל נחלקו לשלש כתות בחיבוריהם ולא בידיעותיהם חס ושלום. כי דעה אחת מיוחדת הייתה להם בידיעת השם על פי השם המפורש. אבל חיברו שלשת מיני חיבור (בידיעת) בפירוש התורה על סדר המצוות. והם, חיבור המשנה שחבר רבינו הקדוש, והתלמוד הבבלי, והתלמוד הירושלמי. ואע"פ שהיו שם מחברים אחרים שחיברו ספרא וספרי וחוספתא ובריית' וכיוצא בהם הכל נמשך אחר אחד מן השלשה שרשים הנזכרים. וכן המדרשות והאגדות ודומיהם. וכולם דעתם מיוחדת שווה בעשיית המצוות,המצווה החמישית היא הציווי שנצטווינו לעבדו יתעלה. ונכפל הציווי הזה כמה פעמים ואמר"ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כג, כה); ואמר "ואתו תעבדו" (דברים יג, ה); ואמר "ואתו תעבד" (שם ו, יג); ואמר "ולעבדו" (שם יא, יג).ואף על פי שגם הציווי הזה הוא מן הציוויים הכללים - כמו שביארנו בכלל הרביעי - הרי יש בו ייחוד, כי הוא ציווי על התפילה.ולשון ספרי:"ולעבדו - זו תפלה". ואמרו עוד: "ולעבדו - זה תלמוד".ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו:"מנין לעיקר תפילה בתוך המצוות? מהכא: את-ה' אלקיך תירא ואתו תעבד" (שם ו, יג). ואמרו: "עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו"-הכוונה לשאוף להתפלל בו ונכחו כמו שביאר שלמה.והנה כל המצות שנצטוינו עליהם באו לנו כדמות הקדמות להשגה שאם אין הקדמה אין השגה מושכלת, ואם אין השגה מושכלת אין אמונה נשלמת, ואם אין אמונה נשלמת אין עבודה קיימת, ואם אין עבודה קיימת אין גמול נפרע. ואם אין גבול נפרע לא השלים הנברא אמתת ברייתו, והמשל בזה מי שלא הלך בשוק לא קנה מזון. ואם קנה ולא הביאו אל ביתו לתקנו לא יבשלנו, ואם שמהו בקערה אחר שבישלו אם הגיע לכך לא יאכלנו, ואם אכלו לא יחיה בו, ואם אכלו הגיע אל תכלית כוונתו, שאכלו בכמות שוה ובאיכות ממוצע וחי בו, כן המצות אם עשה אחת מהן, ועזב אחרת הקרובה לה בטבע ימצא שהפסיד ראשונה, ואם קיים השנייה, צריך עוד לקיים הקרובה לה, ועל זה רמזו באמרם [אבות ד, ב] ממצוה גוררת מצוה, וכן העבירות זה דרכן כי עבירה גוררת עבירה, ועל זה נרמז באמרם [שם ] בענין זה שכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה, ואם עלה ממצוה למצוה בין מקטנה לגדולה, בין מגדולה לגדולה, יתכן שיושלם לו סוד התכלית האחרונה:  וידוע שמי שהושלם שכלו ישמור כל המצות בכל יכלתו, שאילולי לא היה להם מציאות הוא היה מחדשם וממציאם, כל שכן בהיות להם מציאות שלם, שאי אפשר לחדש טובות מהם לעולם, ועל כן אין ראוי להוסיף עליהם ולא לגרוע מהן, ואם תאמר בדעתך שאחר שאדם במעלה העליונה מהן והיא התכלית האחרונה, שהיא ידיעת ה', מעתה מה צורך מהן, הנה הראיתיך שצריך אליהם האדם כל ימי חייו, מפני שהן לא נצטוינו עליהן לשמרן, אלא כדי לעמוד בכחם נגד יצר הרע, ולהחזיק כח יצר טוב ואחר שלא יפרדו מן האדם כל ימי חייו שני היצרים, הנה אם לא ישמור המצות תתהפך בו כוונת השם, ואולי ישלוט טבעו על שכלו עת מן העתים, ויפסיד כל מה שהרויח כל ימי חייו, ועוד אתה רואה מה' יתברך שאע"פ שברא את עולמו, לפי פשט התורה בששת ימי בראשית והשלימו, לא עזבו בלתי השגחה, אבל שומרו תמיד עוד, כן התורה והמצוה, אע"פ שאתה מגיע אל תכלית אחת מהן, צריך לך לשמור פרטן וכללן, בהשגחה גמורה תמיד, והעד שאם לא תלמוד תמיד, תשכח מה שלמדת, כן אם לא תעשה המצות, תמיד יחלש כח יצרך הטוב, ואתה לא תרגיש. ומה אוסיף להודיעך בענין כלל המצות, שאני יודע שאם אתה בעל שכל מבין כוונת ה' בכל המצות, אחר זאת ההערה הנרמזת בזה החלק השני, ואם לאו כל מה שאני [אומר] באזנך בענין שמירת המצות, אני דומה לפניך כמי שמנגן לפני הצלמים:בעשיית המצוות שהן עיקר ראשון להשגה והלמוד של התלמוד. עיקר שני להשגהידוע שאחר שתועלת המצות היא להמשיך דעת האדם לעבודת ה', ולהגיע להשגתו יתברך, אם לא היה מציאותם הכרחי לפי טבע האנושות, לא היה השם מקדימה להשגה, ואחר שהתועלת היא תכלית המצוה, הנה מציאות התועלת הכרחי יותר ממציאות המצוה, והתועלת נחלק לחלקים ידועים קצתם בעולם הזה, וקצתם בעולם הבא, ואם כן הנה התבאר לך שזה הקשר דבוק, ר"ל קשר הכרח מציאות המצוה וקשר הכרח מציאות תועלתה, וזה מבואר אין צורך להאריך בו ביאור: ותלמוד של החכמה. עיקר שלישימבואר הוא שאדם שהוא משיג את קונו ושומר מצוותיו, וירא ממנו, הוא אשר ראוי לאמר עליו שבעבורו נברא העולם מצד אחד, ומי שראוי לאמר עליו שהעולם נברא בעדו, יתבאר מהרה שיש טעם גדול מצד טבעיו להמציא לפניו מצוות הכרחיות ומועילות, וזה שאם לא היו המצות מכריחות את האדם ומישבות דעתו, אין לך בכל בעלי חיים חי יכול ויודע להושיע כמו האדם, ולפיכך לא היה אפשר מבלעדי מצות משלימות החסרים ומחסרות מהמותרים, עד שיסודר כל חסר בסדר שלם, והמוסיף יגרע עד שישתנה עניינו, והגורע יוסיף עד שימזוג דרכו, וזה כולו היה תחבולה אלהית עד שיעלה הענין הטבעי, הכולל יצירת האדם ברוב הנהגה ישרה תוריה, ויהיה כל איש סכל דומה לבעל שכל, עד שיושלם המכוון באישים היוצאים מהם לפועל, ואחר שהוא כן, הנה התבאר טעם כל מצוה בכלל וטעם תועלת, וטעם הכרח מציאותם, ר"ל המצוה, והתועלת הנוצר ממנה: והקבלה המיוחדת בידיעת השם המפורש המיוחד. עיקר רביעי עם ידיעת סתרי סדרי השמות המפורשים:אחר שנודע שתכלית תועלת המצוה היא להביא את בעלה לידי חיי העולם הבא, אם כן הנה הפסד העדרה כנגד הווית מציאותה, על זה רמזו באמרם [אבות ב, א] הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר מצוה כנגד שכרה, כלומר תדע שכמו שהתועלת גדולה כן הפסדה גדול, ומה גדול הפסד המצוה, בהיותו סבת הפסד חיי העולם הבא, אשר הוא הפסד אשר אי אפשר למצוא אבידתו עוד לעולם, כמו שאי אפשר להפסיד מה שהרווח בעדה לעולם,  ולפי זו הדרך, הלימוד המביא לידי שלמות בפירוש התורה (הוא) נחלק לשלשה מינים כמו שזכרנו. והנה רז"ל וכל הנמשכים אחר דעתם לא נסתפק אחד מהם לעולם שום טעם בידיעת השם הנזכרת אבל כולם מסרו קבלה מזה לזה בידיעה זו, בדרך קלה עד שהתפרסמה אצלם ידיעה זו בהסכמה גמורה בלתי מחלוקת. כאשר התפרסם אצלם שהאות הראשונה שבאותיות היא הנקראת בשמה אלף ומספרה אחד גם הוא סימן למספר אלף ובכל מקום נינקד אלף בניקוד שנינקד אחד אלא שהסדר בם הפוך. והאלפים זו מנוקדת בקמץ וזו מנוקדת בסגול. והלמד והחת זו מנוקדת בסגול וזו בקמץ, והנה נהפך הסדר. וזה ידוע לכל, שהוא כן ואין מקשה עליו. ואמנם טעמיהם נודעים בקבלה ביחוד מזה לזה. וגם התפרסם שצורת הקמץ והצרי שווה לצורת הפתח והסגול בציור קו ושלש נקודות:  וארבעתם הם שני קוים ושש נקודות והסדר גם הפוך בהם בנקודה אחת יתירה לזה וחסרה לזה ועל זה היו קטון וגדול גדול וקטון קמץ ופתח וטעמיהם נסתרים מאד ונמסרים בקבלה מיוחדת ליחידים ולא לזולתם בשום פנים. כי הטעם המתוק לבריאים הוא מר לחולים והכשר והיין המחיים את הבריא הורגים את החולה: וככה הן טעמי רוב המצוות כי כל מצווה ומצווה יש לה טעם מעולה מתוק מדבש למכיריו ויודעיו וכן כח מחיה המתים[[[שער ח פרק ו מ"ת ונבאר עתה ענין אחוריים דאו"א שגם הם נפלו ונשברו ותחלה צריך לבאר הקדמה פב"פ ואב"א. והענין כנ"ל כי מקום הקליפות והחיצונים הם אחורי נוקבא דז"א ושם הם נדבקים ואמנם ג"כ באחור ז"א יש קצת אחיזה והנה טרם ברא אלקים אדם על הארץ היה כח בקליפות לינק שפע מקדושה בסוד ואדם אין לעבוד את האדמה ואחד מעבודת האדמה הוא כיסוח קוצים מן הכרם אשר לזה צריך מצות מעשיות. אבל כאשר נאלצו ז"ת עדיין לא היה אדה"ר התחתון נברא בעולם יצאו זו"נ אב"א מפני פחד החיצונים שלא יינקו כי אם היו עומדים פב"פ הי' לקליפות מקום להתאחז במקום אחיזתן שהמה אחוריים לינק כי מפנים לא יוכלו לינק ולכן הוצרכו להיות מתדבקים אב"א כדי שלא יוכלו החיצונים לינק משם. וכאשר נברא אדה"ר ועשה מצות מעשיות החזירם פב"פ ואז לא היה פחד מן הקליפות כי כבר חפר ועזק סקל וכרת קוצים מן הכרם והנה בהיותם אב"א אין לזו"ן רק כותל א' לשניהם וכותל א' לבד מפסיק בין שניהם ומשתמשין בכותל א' חצי כותל לז"א וחצי כותל לנוק' וכאשר אדם החזיר' (נ"א וכשאדם מחזירם) פב"פ ע"י מצות ומעשים הטובים אז נגמר ונשלם אחור א' שלם לזה ואחור א' שלם לזה ויכולין להחזיר פב"פ. וטעם הדבר כי האדם התחתון ע"י מעשיו גורם זווג עליון ויורדין טפין עלאין למטה שהם בחי' המוחין דז"א הם בחי' החו"ג אשר הם (נ"א משם) עיקר הטפה כנודע כי אין יוצא מיסוד דבינה רק חו"ג כי מן החכמה ובינה דז"א אינו יוצא רק הארה בעלמא שמכים החסדים המגולין שם ומוציאין אורותיהן לחוץ והנה בבא אלו החו"ג בראש ז"א כדין איהו נקיט החסדים ומשתלים אחור דידיה ואיהי נקטא גבורה ומשתלים אחור דידה וכדין אתהדרו פב"פ כמ"ש בברכת אבות. והרי בארנו איך החו"ג גורמין הגדלת אחוריים ועי"כ יכולין לחזור פב"פ נמצא כי בודאי הוא (נ"א הלא) שבערך בחי' זו יותר גדולה הארה של החו"ג הבאים להם מחדש מהארה שהיתה להם בראשונה לפי שהארה ראשונה הניחה בבחי' אב"א והארה זו החדשה החזירם פב"פ נמצא כי זו הארה המחודשת היא נקראת פב"פ אבל בערך בחי' אחרת לא תקרא אלא בחי' אב"א לפי שלא הגדילה רק בחי' אחוריים כנ"ל וממילא הוחזרו פב"פ מאליהם ובבחי' זו תהיה הארה זו פחותה וגרועה מהראשונה כי הראשונה תיקנה ועשתה כל פרצופים כולם שלימים וזאת לא עשתה רק הגדלת החצי אחוריים כנ"ל: והנה מ"ש שנפלו האחוריים דאו"א הוא על בחי' חו"ג המגדילים האחוריים ומחזירים פב"פ לכן אל תתמה אם אנו אומרים ומכניס בחי' זו פעם פב"פ ופעם אב"א והוא על בחי' החו"ג אלו (שהם הבחי' שהגדילו האחוריים וכל זה נפל למטה) והוא (על) בחי' חו"ג שלוקחים או"א מן הכתר שהוא א"א כדי להחזירם פב"פ כי גם באו"א היה בהם בחי' אב"א כמ"ש בע"ה וכבר ידעת כי הטפה המציירת הולד ומגדיל והוא הבחי' זו (נ"א זהו החו"ג) החו"ג ואלו הם סוד האותיות שמהם נוצר הולד ועוד כי האותיות תמיד לעולם הם בחינת הכלים כנודע ואלו נעשים כלים לאו"א בסוד האחוריים כנזכר ואלו הם שירדו למטה עם שארית החסדים (נ"א האורות החו"ג) היורדין לצייר הכלים של הולד שהם ז' מלכים דבחי' זו"ן והנה כל אלו הם בחי' כ"ב אותיות התורה וז' מהם הם כלים לז' מלכים וט"ו מה הם כלים לאו"א וכנ"ל כי יותר גדולים הם או"א מכל זו"נ וסי' לאותיות או"א הם י"ה כי או"א הם ג"כ סוד י"ה שבשם כנודע ואותיות ז"א הם שעטנ"ז ג"ץ והט"ו אותיות הנשארים הם דאו"א ו' מהם הם אחוריים דאו"א שהם בד"ק חי"ה וכנזכר בתקונים ובזהר ושאר אותיות הם אוכ"ל מספר"ת הם פנים דאו"א וזהו הטעם של אלו אותיות של שעטנ"ז ג"ץ צריכין ג' זיינין ותגין על כ"א מהם ואמנם באותיות בד"ק חי"ה צריכה תג א' על כל א' מהם וגם למה נשתנו אלו (ט') האותיות משאר אותיות שאין בהם שום תג. אבל הענין כי האותיות שעטנ"ז ג"ץ הם סוד הז' מלכים שמתו ולפי שמהם נתהוו ויצאו הקליפות כנודע לכן הם אותיות שט"ן ע"ז ג"ץ פי' שהם תגבורת וחוזק עוז הדינין העזים אשר ירדו ונעשו מהם השטן שהם הקלי' וכבר נודע מ"ש בזוהר באדר"ז ובס"ד דרצ"ב ע"ב כי אלו הז' מלכים הם נצוצין דאזדריקו כהאי אומנא דאכתיש בפרזלא ואפיק זיקין לכל סטר וזהו ג"ץ כמ"ש גץ היוצא מתחת הפטיש כו'. וכבר נת"ל כי אלו ז' מלכים לקחו אורם מגוף א"ק שתחת שבולת הזקן ולא מלעלה נמצא שהם חסרים בחי' ג' אורות עליונים שהם אח"פ כי לכן נשברו הפנים והאחוריים שלהם ואלו הם בחי' ג' תגין שיש למעלה על כל אות מאלו הז' הנ"ל כי הם מורים על הסתלקות האורות והחיות מן הכלים שהם אותיות ונשאר האור למעלה מהם ולא בתוכם כדרך צורת התגין על האותיות אבל האותיות בד"ק חי"ה הם אחוריים דאו"א שירדו. וכבר ביארנו לעיל כי או"א לוקחים ב' אורות של ח"פ ולא חסר מהם רק אור אזן אשר ע"כ לא ירדו מהם רק בחי' אחוריים וכנגד אותו אור שחסר מהם אנו מתייגים תג א' על כל אות מהם כנגד אותו אור הפרטי שחסר מהם. וכבר ביארנו כי מה שיורד מאו"א הוא נקרא אחור וגם נקרא פנים כי להיותו חסר אור אזן העליונה מן ב' אורות אחרים לכן החסרון הנמשך מצדו הוא גדול כי הוא הבחי' העושה אותו פב"פ. והנה מוחין אלו שהם חו"ג הם נמשכין לאו"א עם הכלים דנה"י דא"א דוגמת מוחין דז"א שבאים עם נה"י דאו"א וגם נה"י אלו ירדו למטה ובערך שבאו מא"א נמצא כי זה נקרא חסרון בא"א עצמו. וכבר ביארנו הטעם כי מה שגרם לו ענין זה הוא לסבת לקיחתו אור האזן בסופו לא בתחלה. ואמנם בערך שכר לקחו או"א לא יקרא חסרון זה חסרון דא"א אלא חסרון דאו"א עצמן. והנה בענין העקודים כבר נת"ל ענין בחי' טנת"א שבהם ונבארם פה בבחי' הנקודים ונאמר כי בחי' הנקודים הם האורות הראשונים שיצאו בראשונה והאותיות הם הכלים ואח"כ כשנשברו הכלים ונפרדו איש מעל פני מתו האורות נשארו בבחי' תגין על האותיות שהם הכלים והטעמים הוא שם מ"ה החדש שיצא אח"כ מאור המצח לתיקון המלכים כמ"ש בע"ה. וזה טעם הס"ת שיש לו בחי' כתיבת אותיות ותגין וחסרים ממנו טעמים ונקודות כי כבר ידעת כי ס"ת הוא בחי' היסוד דאבא וכבר נודע בזוהר בהרבה מקומות דבמחשבה איתבריר כלהו ולכן הס"ת (נ"א ולשון ס"ת) מורה על זה הנ"ל וע"י מה שהש"ץ קורא הפ' בתורה בטעמים ונקודות לתקן מה שחסר ממנו לכן תמצא כי הטעמים יש בהם הוראה בהוצאת הבל הפה כי יש ניגון פרטי לכל טעם בפ"ע בהוצאתן מהפה ולחוץ וכן הנקודות יש להם הברת כמו א' א'' א' א' אא' א' א' אבל (נ"א כי) התגין אין להם שום תנועה ונדנוד בעת קריאת האותיות והטעם כי בחי' הטעמים והנקודות הם מורים בזמן שהאורות בתוך הכלים ולכן הם נרגשין ונדנדים בעת קריאת האותיות יען כי ע"י הנקודות והקריאה הם מאירין בתוך כליהם שהם האותיות אבל התגין מורים על זמן היות האורות ע"ג האותיות וחוץ להם שאז אין לאותיות שום נדנוד ותנועה כי רוחניותם נסתלק מתוכם (מן הכלים הנקודים) אמנם עומדין עליהם מרחוק להאיר להם הארה מועטת כדמיון התגין העומדים זקופים על האותיות לא בתוכן. עוד יש שינוי אחר כי הטעמים והנקודות יש מהם הרבה שעומדין תוך האותיות כגון דגש ורפה ופסק ומקף בטעמים ושורק בנקודות ויש מהם שעומדים תחת האותיות אבל התגין כל בחינתם אינם אלא ע"ג האותיות תמיד מבחוץ להם אמנם עכ"ז עומדים אצלם להאיר להם אף על פי שאינם בתוכם כמ"ש. ואמנם למטה בע"ה נבאר סדר או"א ומציאותן ושם נאמר כי אבא כולל י"ס וכן אמא כלולה מי"ס וכן זו"ן מי"ס. והנה כמו שז"א הנקרא ישראל כלול הוא מי"ס ונחלק לב' נגד לאה ורחל ונמצא שרגלי לאה עד שליש ת"ת דז"א שהוא בחזה שלו ומשם ולמטה מתחיל ראש רחל כן הענין באו"א כ"א מהם נחלק לב' חצאין וב' חצאי העליונים של או"א נקרא או"א עלאין וב' חצאי התחתונים נקרא יש"ס ותבונה וכאשר נעריך כל זה בבחי' א' נמצא כי ראש יש"ס ותבונה הם בחזה ספי' שליש ת"ת דאו"א עלאין עיין לקמן. ונחזור לענין ונאמר ענין סדר ירידת ז' כלים של מלכים איך נשברו וירדו הנה אמרנו לעיל כי בתחלה יצאו כל הכלים ואח"כ יצאו כל האורות כלולים בכתר ואח"כ כולם בחכמה ואח"כ כולם בבינה ואז היו ז' מלכים אלו במעי הבינה כדמיון העובר בבטן המלאה ונבאר ענין יציאתן משם הנה נת"ל כי אדה"ר גרם ע"י מעשיו חזרת פב"פ לזו"ן כי קודם שנברא אדה"ר היו זו"נ אב"א. ודע כי א"א לעולם לחדש שום זווג אפילו בבחי' אב"א אם לא ע"י מצות מעשיות התחתונים ואמנם קודם בריאת אדה"ר בעת האצילות היה בהכרח שאותו פעם ראשון תהיה מאליו הזווג שלא ע"י מצות כי אדם אין עדיין עד אחר הזווג ההוא אמנם לא היה אלא בבחי' אב"א וכשנולד אדה"ר ע"י הזווג ההוא החזירה פב"פ ע"י מצותיו ומעשיו אמנם מאז ולהלאה אנו צריכין לעשות כל הבחינות אפילו בחי' זווג אב"א על ידינו כמ"ש בברכת אבות. והנה כל זה אינו אלא בזו"ן אבל באו"א לא הוצרכו מעשה ידי אדם כי על ידי עצמן מאליהן שלא ע"י אדה"ר חזרו פב"פ והנה זה הזווג הא' טרם שנברא אדה"ר עליו נאמר בזוהר פעמים רבות וז"ל כד סליק ברעותא למברי עלמא פי' כי אז לא היה עדיין התעוררו' התחתונים אלא מאליו סליק הכי ברעותא וזה היה להכרח כי אדם אין לכן היו האורות התחתונים עולין למעלה בסוד מ"נ תמורת מה שעושין נשמות הצדיקים עכשיו שהם עולין בסוד מ"נ וז"ש כד סליק ברעותא שהוא העלאת מ"נ כי אז היו עולין שלא ע"י מעשה התחתונים:    שער ט פרק א מ"ת השער השני שער שבירת הכלים ובו ח' פרקים: ונחזור אל הכוונה ונאמר כי הלא או"א היו מתחלה פב"פ לפי שנעשה להם מוחין מהכתר כנ"ל אמנם מ"ן שלהם הגורם להם העמדה וקיום הבחי' דפב"פ היו מציאת ז' מלכים אלו אשר היו במעי בינה ואלו היו מ"ן דילה כי כן הוא תמיד שהבנים הם מ"ן דאמא ובעוד שאלו הז' מלכי' היו תוך הבינה היו מעלין מ"ן וגורמין זווג לאו"א ונמשכו להם מוחין והוחזרו או"א פב"פ ונזדווגו יחד כדי להוציא ז' מלכים אלו. ובעת צאת המלכים אלו אם לא מתו אלא שהיו קיימים היו מעמידין לאו"א פב"פ אפי' שיצאו למטה והיו מועילין למ"ן שלהם אמנם יען שנשברו ומתו לכן גם או"א האחוריים שלהם המעמדת אותם פב"פ ירדו למטה ואז חזרו להם אב"א כי כבר אין להם מי שיעלה להם מ"ן ומקיים חזרתן פב"פ והנה פשוט הוא שלא נגמרו אחוריים דאו"א לירד עד כלות שבירת ז' כלים שכל בחי' שבירת מלך א' היה גורם ירידת קצת מאחוריים דאו"א וזהו ביאור הענין. הנה כאשר נעריך מציאות הז' מלכים אלו בד' פרצופים של חו"ב יש"ס ותבונה כנ"ל נמצא כי עד שליש ספי' ת"ת שהוא המלך הד' אז נגמרו לירד אחוריים דאו"א עלאין וכאשר נשברו כל הז' מלכים אז ירדו גם אחוריים דיש"ס ותבונה. והנה הדעת הוא המלך הראשון שיצא ובו היו כלולים כל הז' כנ"ל והנה כבר ידעת כי עיקר העלאת מ"ן הם הכלים [נ"א הבנים] שנולדו כבר בעולם ולכן עיקר העלאת מ"ן עד עתה היה ע"י הדעת אשר כבר יצא לעולם בראשונה כי [נ"א כי בראשונה] כבר ביארנו שלא הוצרכו תחלה מ"ן לאו"א רק סליק ברעותא לבד ומ"ש שאלו הז' מלכים היו מ"ן אין הכוונה לומר שהם המשיכו חו"ג כי כבר נמשכו בתחילה. וראי' לזה שהרי החזירו או"א פב"פ ואח"כ נתן חכמה בבינה ז' מלכים אלו כמ"ש א"כ א"א לומר שהיו מ"ן אל הבינה אמנם הכוונה שהם היו מעמידין אותם בבחי' פב"פ לאו"א ע"י העלאת מ"ן שלהם אחרי שהיו כבר בבינה ואז היו ממשיכין עוד החו"ג כבתחלה. ונחזור אל הענין כי הנה אחר שיצא אור הדעת ונכנס בכלי שלו העלה מ"ן והמשיך חו"ג באו"א כי הלא הדעת הוא כלול מחו"ג. ועוד כי הלא הז' מלכים היו אז כלולים בו ולכן היה בו כח להוריד חו"ג כנ"ל. ואמנם לפי שאין שאר המלכים מעלין מ"ן לפי שעדיין היציאה לא היתה להם אלא אל הדעת לכן א"א להוריד מוחין שלמים רק ע"י זו"ן ביחד ולכן מה שהוריד הדעת היה בחי' חו"ג בראש דאו"א עלאין במקום הדעת שלהם הדומה אליו כמוהו וכאשר נשבר כלי המלך זה הנקרא דעת אז גם הדעת דאו"א עלאין ירד למטה במקום הגוף דאו"א אבל כלי המלך הזה הנקרא דעת אחר שנשבר ירד לעולם הבריאה כמ"ש בע"ה ושאר הששה (נ"א הז') אורות שהיו עמו נכנסו בכלי המלך הנקרא חסד ואז עדיין או"א עלאין היו פב"פ כי אינן חוזרין אב"א עד שיגמור הכל לירד כי הם דבוקים פב"פ וצריך שיגמור להסיר התדבקות הזה לגמרי ואח"כ יחזרו אב"א אבל כל זמן שעדיין נשארו קצת דבקות בהם אינם חוזרין אב"א ולהלן בע"ה נבאר ענין הדבקות גמור דאו"א בהיותן פב"פ מה ענינו. והנה כשירדו ה"ח וה"ג מרישא דאו"א עלאין עד למטה בגופא (בין התרין כתפין) בהכרח הוא שגרם חסרון האור אע"פ שלא חזרו לגמרי אב"א והנה ענין (נ"א עדיין) חסרון הזה הוא חסרון הסתכלות עיני או"א זה בזה וכאשר מלך הב' שהוא חסד המשיך הה"ח שיתפשטו בגופא דאבא כנודע וכשמת ירד הוא בבריאה והה' אורות ירדו בגבורה במלך הג' ואז נפלו האחוריי' דאבא הנעשין ע"י התפשטו' ה"ח כנ"ל ועתה נפלו כולם והחסדים ירדו ביסוד דאבא ואז אבא החזיר אחוריו אל פני הבינה אשר בחי' זו נקרא אחור בפנים כי פני הבינה נוכח אחורי החכמה עומדין. וא"ת הרי פרצוף אבא אינו נגמר (לירד) עד שליש הת"ת כנ"ל וי"ל כי אותו שליש של ת"ת הוא אל אבא בערך היסוד והוא דוגמת ז"א עם המוח' שלו שמצד הבינה וכל דרוש זה צריך שתבינהו ע"ד הדרוש ההוא והכל בציור א' ואז תבינהו. והנה היסוד כולו הוא בחי' פנים ואין לו אחוריים שירדו ממנו לפי שכל היסוד של זכר נכנס תוך היסוד של נקבה וכולו הוא בחי' פנים משא"כ בשאר הגוף שיש בו בחי' אחוריים החוזרים (נ"א פנים הנחזרי') נגד פני הנקבה אבל אחוריו אינם דבוקים עמה ולכן סיום האחוריי' דאבא הם נגמרים לירד טרם היות פגם וגרעון ביסוד דאבא. ואח"כ מלך מלך הג' שהוא גבורה והמשיך התפשטות הה"ג באמא עלאה (בגופא) וכשמת ירד לבריאה והד' מלכים (אורות) ירדו בכלי הד' שהוא הת"ת ואז נפל התפשטות הגבורות ביסוד דאמא (נ"א ה"ג דאמא עלאה שהיו בגופה) ונפלו גם האחוריים שלה למטה ואז ג"כ אמא החזירה אחוריה והיה אחור דאמא באחור דאבא. ואח"כ מלך המלך הד' והוא ת"ת ובהגיע אור אל שליש עליון שלו שהוא עד החזה אז המשיך בחי' כללות ה"ח ביסוד אבא וה"ג ביסוד אמא כנודע כי לכן היסוד נקרא כל שכולל ה"ח וה"ג וכבר בארנו זה הציור כי דעת כולל רישא דאו"א והחסד הוא גופא דאבא וגבורה הוא גופא דאמא ושליש ת"ת עליון הוא היסוד דאו"א. והנה כאשר הגיע האור לב"ש תחתונים דת"ת אז (נגמר ו כל אחורי או"א עילאין לירד והמשיך החו"ג ברישייהו דיש"ס ותבונה כי שם הוא מקום ראשם יחד וכשמת ירדו ג' מלכים בכלי הה' שהוא נצח) ואז ירדו החסדים מרישא דיש"ס וגבורות מרישא דתבונה עד למטה בגופא דילהון וגם ישסו"ת נגרע מהם הבחי' דהסתכלות עיניהן זה בזה ע"ד הנ"ל באו"א עלאין. ואח"כ מלך הנצח והמשיך ה"ח בגופא דיש"ס וכשמת ירדו שאר מלכים בהוד וירדו האחוריים דיש"ס והחזיר אחוריו נגד פני תבונה. אח"כ מלך ההוד והמשיך הה"ג בגופא דתבונה וכשמת ירדו ב' מלכים ביסוד ואז הכלים דנ"ה ירדו אל הבריאה כי שניהן מלך א' בלבד כנ"ל דתרוייהו אינן רק פלגי דגופא ואע"פ שמלכו זה אחר זה עכ"ז שניהן מלך א' בלבד נקרא ואז ירדו גם אחוריים דתבונה וחזרו יש"ס ותבונה אב"א. אח"כ מלך המלך ו' שהוא יסוד והמשיך כללות ה"ג ביסוד תבונה וכללות ה"ח ביסוד יש"ס וכשמת ירדו גם בחי' אלו. אח"כ מלך מלך הז' שהיא המלכות בכלי שלה היא לבדה ואז המשיכה כללות ה"ח במלכות דישראל סבא וכללות ה"ג במלכות תבונה כי גם המלכות יש לה כללות על דרך הנ"ל ביסוד כי (לכן) גם היא נקרא כלה כמו שהיסוד נקרא כל וכשמתה היא אז ירדו כללות ה"ח וה"ג ממלכות דיש"ס וממלכות דתבונה והכלי דמלכות ירד לבריאה גם עתה נגמרו כל אחוריים של ד' פרצופי' דאו"א ויש"ס ותבונה ליפול לגמרי וא"ת למה באו"א לא נכנס בחשבון כללות החו"ג במלכות דאו"א עלאין ע"ד שנכנסו בחשבון המלכות דיש"ס ותבונה וי"ל כי נודע כי בשליש עליון דת"ת שם הוא בחי' העטרה שהוא בחי' המלכות והרי היה נכללת ביסוד אבל כאן היא יותר נגלית המלכות דתבונה ממלכות דבינה כי מלכות דתבונה היא ממש מלכות בערך כללות בינה ותבונה יחד בפרצוף א' אבל המלכות דבינה עלאה היא בחי' גופא של כללות והוא מקום החזה של ת"ת של כללות הפרצוף יחד דבינה ותבונה כנודע ואינה מלכות ממש:]]]. ואע"פ שאי אפשר להיות כל הטעמים שווים כמו שאין כל המצוות שוות. ואיני רוצה לומר בטעמי המצוות לפי פשוטם כמו שבאו במורה נבוכים. אבל טעמיהם לפי סתריהם והם שלא נתנו ליכתב אבל נמסרים בקבלה לאיש מפי איש עד משה רבינו שקיבלם מפי הגבורה: ודע כי המצוות כולן יש להן שתי תכליות כלליות. ומפני שהם קשורות זו בזו לפעמים באה בדברי התורה והנביאים והכתובים ובמשנה ובגמרא ובמדרשות ובאגדות ובכל חיבור שחיברו רז"ל מרבינו הקדוש עד רב אשי עם הסכמת מי שקדם להם או מי שהיה בדורם או מי שקבל מהם ונמשך אחריהם עד היום, האחת במקום האחרת. כדי לכלול כל אחת מהן בחברתה ולפעמים באה לבדה בעבור עצמה לבלתי הורות על חברתה. ולפעמים באה להורות על שתיהן [[[באמרי שכל מצוה קשורה בחברתה, והעולם כולו לעד, שכלו נקשר קצתו בקצתו, והוא כלו איש אחד כאברהם ונתן באישות, וגוף האדם לעד שני, שכל איבריו נקשרים קצתם בקצתם, ופסוקי התורה לעדים שלישיים שאלה נקשרים באלה, יודע מזה סוד מהות תועלת כל מצוה ומצוה, כמו שיודע גם כן מהקשרים הנקשרים יחד הנזכרים, מהות תועלת מציאותם והקשרם זה בזה, וזה שהתועלת במה שיכוון בו תועלת, יתכן שיהיה נמצא בתחלת העניין או בתוכו או בסופו או בשלשתם או בקצתם, רק בענין המצוה, שכל מצוה ומצוה עולם בפני עצמה, יהיה התועלת בה בעת מציאותה בעבור עצמה תחלה. ואולי אחר כן תביא אל תועלת, ואחר שאינו נמנע מהיות במצוה תועלות רבות לפי כוונת המצוה אותה יתברך, ותהיה התועלות המעלה שבכל תועלותיה, היא המכוונת האחרונה מה' יתברך, וכבר רמז החכם [הרמב"ם] בעל המורה ז"ל ענין זה בעצמו במציאות הגלגל, כמו שנודע מספרו הנכבד מורה הנבוכים בחלק השלישי ודעהו משם, ואחר שהמצות נקשרות זו בזו, כבר התבארה מהות תועלתם בכלל בעבור הקשר אשר ביניהן ובין ידיעת השם, ועל כן הזהירו חכמינו ז"ל [אבות ב, א] על המצות באמרם הוי זהיר במצוה קלה כמצוה חמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות]]]:. וזה הדבר הוא נמשך בהמשך המידות הנקראות חכמה ובינה ושם שתי התכליות הנזכרות אהבה ויראה. כי זו היא זו וזו היא זו וזו מתחלפת בזו.עד שבאה זו במקום זו:המצווה השלישית היא הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה, והוא: שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג - וזוהי האהבה המצווה [עלינו]. ולשון ספרי:ו"לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' (דברים ו, ה) יודע אני כיצד אהב את המקום? תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך' - שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם".הנה ביארנו לך, שבהשתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח.  וכבר אמרו, שמצווה זו כוללת גם-כן, שנקרא את כל-בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, שכן אם אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני-אדם לאהבתו - וזה על דרך המשל - כך אם תאהב את ה' באמת במה שהגיע לך מהשגת אמתותו, ברי שאתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע. ולשון ספרי:"ואהבת את ה'" - אהבהו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר "ואת-הנפש אשר-עשו בחרן" (בראשית יב, ה).כלומר: כמו שהיה אברהם, לפי שהיה אוהב - כמו שהעיד הכתוב: "זרע אברהם אהבי" (ישעיה מא, ח) - קורא בעצם השגתו את-בני האדם לאמונה מרב אהבתו, כך תאהבהו עד שתקרא בני האדם אליו.  המצווה הרביעיתהיא הציווי שנצטווינו להאמין ביראתו יתעלה ובמוראו, ובל נהיה שאננים ובוטחים - אלא (נחכה) [ונחוש] לביאת עונשו ית' בכל-עת. וזהו אמרו יתעלה: "את-ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג). ובגמרא סנהדרין אמרו בדרך שקלא וטריא על דבריו יתעלה:"ונקב שם-ה' מות יומת" (ויקרא כד, טז): ואימא פרושי , דכתיב: "אשר נקבו בשמות " (במדבר א, יז), ואזהרתה מן "את-ה' אלקיך תירא"? -כלומר: זה שנאמר "ונקב שם-ה'" הוא שיזכיר את-השם בלבד בלי שיברך. ואם תאמר: איזה עוון יש בזה? נאמר, שהוא מאבד את היראה. כי מיראת ה' הוא, שלא יזכר שמו לבטלה.  והייתה התשובה על שאלה זו ודחית דבר זה בכך שאמרו:"חדא - דבעינא שם בשם, ולכא",כלומר: שיברך את השם בשם, כמו שאמרו "יכה יוסי את יוסי": ועוד:"אזהרת עשה היא, וכל-אזהרת עשה לא שמה אזהרה".כלומר: זה שאמרת "אזהרתה מן 'את-ה' אלקיך תירא'" לא יתכן, לפי שזה ציווי - והוא מצוות עשה - ואין מזהירין בעשה.  הנה נתבאר שזה שנאמר "את-ה' אלקיך תירא" - מצוות עשה.   ואחר זה צריך שתדע כי אהבת השם לאדם יתרה מאד מאהבת האדם לשם והיא המשתפת באמת בין שניהם. אבל היראה אין ראוי לומר עליה שהיא מידה משתפת בין שניהם מצד כל אחד ואחד מהם , אלא מצד האדם לשם בלבד. ומזה הצד הייתה האהבה סגולה מיוחדת לאדם יותר מעולה מן היראה. ודע שכל החכמים הראשונים והאחרונים הסכימו הסכמה כללית שהיראה תלויה בשמירת מצוות עשה וכל התורה מלאה מזו ההסכמה והדעת גוזרת להיות הדבר כן לא זולת זה . ואם כן נמצאת אומר שהאהבה והיראה צריכות לימוד חזק ומפני שהתלמידים נחלקים לחלקים רבים עד שיגיעו אל שתי התכליות האלו צריך שנכתוב בזה שער מיוחד והוא זה השני:   שער ב זה השער אודיעך בו דעת כל חכם אוהב את קונו ואומר שאחר שהקב"ה חפץ ורצה לברוא הנבראים כולם ובראם כאשר אהב כל נברא מהם ראוי ליחס לו יחס הרצון האלהי בהבראותו ואם הוא פרטי מכללו מתעצם בעצמו ומכיר עצמו יתחייב ליחס לו הרשות לעצמו מצד השלמת עצמו מעצמו מדעתו והרשות ההיא ראוי לתלותה ברצונו מכל צד בלתי מונע משום צד . ולולי זה לא למד אדם שום למוד משלים חסרונו. וידוע כי העניינים הנקראים מלאכים בלשוננו הם נחלקים לחלקים רבים. וראוי לומר שכל נמצא מתחת הבורא הוא מלאכו ושם מלאך הוא שם משותף. והוא שם נגזר משם מלאכה שהוא ידוע לכל בענייניו. ומלאכת מחשבת נעשת שלמה או חסרה לפי אומנה וכוחו ודיעותיו וגם לפי כליו או לפי החומר המקבל צורת המלאכה באמצאות ידי האומן כאשר תהיה נעתקת מלבו עד שתצא לפועל שלם או חסר כפי הסיבות הקודמות לפועל שהוא נקרא בשם מלאכה או בשם מעשה ופעל ועשה נפעלים אבל שם מלאכה אינו נפעל אבל משתמש עם עשרת הקונים ומתחלפת בו אות ה"א לאות ת"ו בעבור שהוא לשון נקבה: ואלה השלשה שמות התחלפו מאד בלשון הקודש והם, פעל, מעשה, מלאכה. והנה התורה קראה כלל פעולות השם מלאכה ויחסה לו ית' באמרה, מלאכתו אשר עשה. ואמרו חכמים כי מלת עשייה, מורה על תיקון הדבר העשוי ובא במעשה בראשית "ויעש אלהים את הרקיע". "ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים". "ויעש אלהים את חית הארץ למינה". "נעשה אדם בצלמנו". "מלאכתו אשר עשה". וכן גם, "ביום עשות". ועוד, "אעשה לו עזר". "חית הארץ אשר עשה". ובאשה, "מה זאת עשית". ובנחש, "כי עשית זאת". ובמלבוש, "ויעש יי אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". ובקין, "מה עשית". ובבריאת אדם ותולדותיו, "ביום ברא אלהים אדם בדמות אלהים עשה אותו". ובסוף הפרשה, "וינחם יי כי עשה את האדם בארץ". ועוד, "כי נחמתי כי עשיתם": ממלת כלם וממה שבא אחריהם תבין סוד מהות המעשה ועל מהו נופל ותבין מהם סוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה וסוד מצוות עשה ומצוות לא תעשה. ומעשה המשכן שעשה משה רע"ה ותדון כל מעשה ומעשה במקומו לפי מה שהוא. ודע כי מעשה כשיחובר לא יחובר ביחוד כי אם ברבוי כי לא יאמר מעשי מעשו מעשה אלא מעשיי בלשון רבים מעשיו גם כן מעשיה וכן השאר כאשר יחוברו אל הקונים. אבל בחוספת ה"א יאמר מעשה לבד ואין כן בזולתו מכלל י' הקונים. ואם כן כל מעשה מסודר על ריבויים אבל פעל יחובר אל אחרים פעלי פעלו פעלה והוא לשון זכר נמצא ממנו לשון נקבה נגזר משם פעלה ויתחלף בחיבור ה"א בת"ו פעלתי פעלתו פעלתה: ורמזתי לך אלו השלשה מן הקונים שהם חתומים בשם יו"ה יה"ו. ואמנם מלאכה הוא שם מורה על נקבות מלאכתי מלאכתה מלאכתו ואינו מתפעל. הנה גיליתי לך באלה סוד שם מלאך ושהוא נגזר ממלאכה ואם כן כל מלאכה ומלאכה שתמצא תדע שהיא שלוחה לנו במקום מלאך מהשם ואפילו מלאך המוות ומלאך החיים. וכוונתי בכל זה היא להודיעך כי כשברא הקב"ה את האדם ברא עמו שני יצרים ונקרא האחד מהם בתורה יצר לב האדם רע מנעריו ואמרו מנעריו כת' ללמדנו שיש לו נערים ושמשים שמשמשים אותו והם כוחותיו הנשפעים מאתו ומלת רע רביע שעה וסודה חיבור כ"ב אותיות עם רמ"ח אברים. וכל רמ"ח הוא חמר אחד ראשון מורכב שלם: וראשית זאת הבריה מטב"ע זה"ב והוא חצי החשבון הנזכר והוא הכפ"ל נמצא להפ"ך. והנו עס"ה או מצ"ה. אחד הולך לפנים מן אחד עד קל"ה אשר הוא בקבוצו הק"ל קה"ל והוא סוד ה' שמות הקודש שעולים ק"ל וסודו עי"ן ימנית רואה לפנים מזכה לבעליה. גם ה' שמות הקודש שעולים ק"ל וסודו עי"ן שמאלית רואה לאחור מחייבת לבעליה. והבריה חתומה בהם בסוד נשיאות כפים בשתי ידים ימנית ושמאלית והם כף זכות וכף חובה והם מאזני העולם ומאזני השנה ומאזני הנפש. וכאשר מזאת חיבור מלת רע ראוי שתבקש עוד חיבור מלת טוב והוא שצריך שנבארהו לך ותדע כי מלת רע סודה בא"ת ב"ש הוא מתחלף עם ג"ז והוא סוד הספירות שלש עם שבע והוא שאמרתי על י' שמות שעולים ר"ם. והנה טוב בא"ת ב"ש הוא נפ"ש חבר הכל ויתחבר מהם סוד תהל"ה או תהלה. ותכיר מהם כי כל הכוחות העליונים יש להם בריח מבריח מן הקצה אל הקצה וכן האמצעיות וכן התחתונות. ושורש הבריח י' נחלק אל ג"ז ויעלה זה למספר ת"מ ויצא בעשרות מן ק"י ד' פעמים ומן נ"ה ח' פעמים. וזה יצא מחיבור י': והנה כלל כל החיבורים בסימנם יח"ד והוא סוד כ"ב אותיות אשר י"ח מהם נזכרים תמיד בכל מקום ואל תטעה במלת יששכר ולא במלת מחצצרים לומר שאינם נזכרים כי אין זה מצד העלמתם אלא מצד קושי הזכרתם לא שהוא נמנע כי אם מנהג שנהגו בהם ובדומים להם להקל על המבטא כשהשנים ממבטא אחת. וד' מהם נעלמים בטבע הקריאה לפעמים ונזכרים לפעמים כשתוסר מהם ההעלמה הטבעית שבם והם אותיות אהו"י אשר שם השם ית' מורכב מהם. וטבע הלשון גוזר זה כולו. וזו הדרך ידועה לכל מספרי הדקדוק ואין צורך להאריך בו פה: ועל כן אשוב למה שהייתי בו בעניין שני יצרים ואומר שהם שתי נקודות זו הפך זו, וזו כנגד זו שסביבם הכל מחגלגל ויתחייב מזה היות האחד בתכלית ההרכבה בסוד אלף והאחד בתכלית הפשיטות בסוד אחד. וזה העניין יושלם בסוף זה החיבור בידיעה הכללית. אבל כוונתי פה להודיעך שכל חכמינו ז"ל בעלי דעת אחת כשהאדם בעל שני יצרים ואין ביניהם חלוקה וקוראים אותם יצר הטוב ויצר הרע או מלאך טוב ומלאך רע או כף זכות וכף חובה והכל שווה: וכן קראום במקצת מקומות מלאך החיים ומלאך המוות. ואמנם הרבו להם שמות מתחלפים כדי להוסיף ביאור מזה על זה. וכיוצא בזה עשו הנביאים בשמותיו של הקב"ה והתחייב מזה שיהיה לו שם מיוחד שהוא סגולה לכל שמותיו והוא הכולל את כולם והוא, יו"ד ה"א ו"ו ה"א לפי מבטאו והוא יהו"ה לפי מכתבו והוא עשר"ה חמש"ה שש"ה וחמש"ה לפי חשבונו. וכן דרכי חלוקותיו כמו שהודיעך לפנים:שבע מצוות בני נחשבע מצוות בני נח הן שבעה ציוויים תנ"כיים מוסריים, אשר על פי הדת היהודית תוקפם אוניברסאלי וחייבים בהם כל בני האדם. מצוות אלה קרויות בשם זה מכיוון שלפי התנ"ך, מאז המבול כל בני האדם הם צאצאיו של נח.שבע מצוות בני נח ניתנו קודם להופעתו של היהודי הראשון, אברהם. בעת מתן התורה בהר סיני קיבלו בני ישראל יחד עם התורה את תרי"ג המצוות. ממעמד זה ואילך אין מחייבות מצוות בני נח את בני ישראל בפני עצמן, אלא רק אם חזרה עליהן התורה.ספר בראשית בגרסתן הראשונה, שבע מצוות בני נח הן המצוות שניתנו לבני האדם קודם להופעתו של אברהם, היהודי הראשון, כאמור בספר בראשית (פרק ט):ויברך אלהים, את נח ואת בניו; ויאמר להם פרו ורבו, ומלאו את הארץ. ומוראכם וחתכם, יהיה, על כל חית הארץ, ועל כל עוף השמים; בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים, בידכם נתנו. כל-רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה: כירק עשב, נתתי לכם את כל. אך בשר, בנפשו דמו לא תאכלו. ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו; ומיד האדם, מיד איש אחיו אדרש, את נפש האדם. שפך דם האדם, באדם דמו ישפך: כי בצלם אלהים, עשה את האדם. ואתם, פרו ורבו; שרצו בארץ, ורבו בה.המצוות המנויות כאן הן:פרו ורבומלאו את הארץ, כלומר על בני האדם להתפזר בכל העולם, ולא לשבת במקום אחד.שליטה של האדם על בעליי החיים באמצעות כוח (באמצעות החרב = מסמלת שהאדם יצטרך להאבק בחיות על מנת לשלוט בהן)"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה"איסור לאכול את הבשר יחד עם הדםאיסור רצחאיסור אכילת אבר מן החי (תוספת של חז"ל)התלמוד בתלמוד שהיא התורה שבעל פה מופיעה רשימה שונה של שבע מצוות בני נח, והיא המשמעות המקובלת למושג זה בימינו.במסכת סנהדרין (נו, א) מתקיים דיון מקיף בסוגיה זו, ובתחילתו נאמר:תנו רבנן: שבע מצות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי.ברשימה זו שבע מצוות בני נח כוללות שישה איסורים וציווי אקטיבי אחד:עבודה זרה: איסור עבודת אליליםברכת השם: נאמר בלשון סגי נהור - זהו איסור על קללת שם האלשפיכות דמים: איסור רצחאיסור גילוי עריותאיסור גזלאיסור אכילת אבר מן החי (יש להרוג את בעל החיים לפני שאוכלים אותו)מצוות דינים: הקמת מערכת משפט וצדקישנו סימן לזכירת שבע המצוות: ג' מצוות שיהרג ובל יעבור (עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות), א- אבר מן החי, ב- ברכת ה', ג- גזל, ד- דינים.הרמב"ם (משנה תורה, הלכות מלכים ט, א), גורס לפי הגרסה התלמודית ומציין כי שש ממצוות אלה ניתנו כבר לאדם הראשון, ואחת - אבר מן החי - ניתנה לנח, לאחר שהותר לו לאכול גם מן החי, ולא רק מן הצומח. באותו עניין פוסק הרמב"ם (ראו גם דיון בפסיקתו זו):כל המקבל שבע מצוות, ונזהר לעשותן - הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו, שבני נוח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת - אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם.כל לשון ולשון הנמצא מתפשט בכל אומה ואומה, צריך להבין שאין הכוונה במציאותו לפי טבע האנושות, אלא כדי להעתיק הענין הנחשב בנפש מנפש זה האיש אל נפש זה האיש האחר, והיה הלשון עם חמשת מקומות הפה, כלי מכוון לפעולת ההעתקה הנחשבת ההיא. ור"ל בלשון לשון האומה המוסכם, והנה נודע והתפרסם לכל, שהלשונות רבות אינם פחות משבעים, לפי שהאומות הנבדלות בחקותיהם זו מזו הם ג"כ אינם פחות משבעים, ואם הם יותר אינו נמנע, וגם אינו רחוק עם שאם היה הדבר כן, ר"ל שהיו האומות יותר יתחייב להיות ג"כ הלשונות יותר, ואז היינו מפרשים המקובל בהיותם שבעים אומות שהן רבות, כי ענין שבעה או שבעים וכיוצא בשבעיות סובל לפרשו על רוביים בלשוננו, והבדל אומה מאומה חייב שנוי חקיה ודתיה, וקצת עניינה וכלל לשונה, וכלל כתבה:  אמנם העניינים הנמצאים בנפש כל האומה, ובנפש זולתה בכלל ובפרט הכל יוצאים ממקור אחד, ואפשר לומר עליהם בכלל שהם על כוונה אחת כללית ראשונה, אמנם הנמצא בם מצד הטבע לא ישתנה בם דבר מצדו כי אם במקרה, וכבר נודע שהמקרה רובו משותף בין הרצון והטבע, והענין הטבעי אי אפשר שישתנה מצד הטבע, ואם ישתנה בו דבר לעתים רחוקות, ועל ידי הפלא הרצוני האלהי יהיה על יד נביא להצדיק נבואתו בחלק כחלקי המציאות הטבעי, ולא יהיה בכל העולם שזה נמנע ולנמנע טבע קיים אי אפשר השתנותו, גם יהיה לפעמים השנוי בהכרח ענין מבלעדי הצדיק נבואת הנביא, ואולם לא יהיה זה כי אם בצד השגה מהשגות ה' הנכבד, ובכח הכרח הדבור המשותף בין האדם ובין האלהים, והוא להודיע לרואי השנוי יקרה בארץ כשיקרה, ולא יתכן עמוד השינוי ההוא משונה מאשר הוטבע עליו בתחלתו תמידי, אבל יהיה עוד שינוי שני בשובו אל טבעו אל חקו הראשון, ובשובו יתאמת ויתקיים הפלא שתהיה פלא באמת, וכבר יקרה ג"כ בשמים בתנועת החלקיית הפרטית לא בכללית ולא בחלק מהחלקים הגופיים, כלומר שישתנה כוכב אחד ממציאות טבעו, כי החלק הגופנים העליון קיים בעצמותו בקיום הדבר הנקרא כל בתחתונים, ולא עוד אלא שקיום הדבר שהוא כל אצלינו, סבתו הקרובה הוא מציאות החלק העליון, והחלק העליון מקיים את כל התחתון, ואע"פ שמציאות החלק בכל והכל בחלקים שאין בעליונים דבר משתנה לעולם בעצמותו ולא בכל מקריו, כי אם בחלקי התנועה המקומית הסבובית המוטבעת בגלגלים, שכל תנועה שנוי ואין כל שנוי תנועה: והנה חיוב מציאות הבדל האומות, היה תחלה משנוי המקומות העליונים והתחתונים, שכל העולם הוא במקום במקרה והחלקים צריכים אל מקום ואל זמן, ומן האדם הוא כל, וחלקיו רבים מתפשטים ומשתתפים ממה שהוא כל וחלק, ויקרא שם הכל הראשון והחלק האחרון שבכל בשוה, והוא שם אדם הפרטי, ושם אדם הכללי שהוא שם המין, ויהיה זה הנקרא בשם כל כל הכל, ואשר אין אחריו כל בדמות סוג הסוגים, שאין עליו סיג על דרך משל, ויהיה זה הנקרא בשם חלק חלק החלקים אשר אין תחתיו חלק, בדמות מין המינים שאין תחתיו מין על דרך דמיון, ואם מן המינים מורכב מרבים, גם איש האישים מורכב מאיברים רבים, אלא שהבדל ביניהם הוא בהיות הרכבת מין המינים מורכבת מחלקיה, והרכבת איש האישים מודבקת בחלקיה, ואלה גופים רבים בלתי מדובקים, ואלה גופים רבים מדובקים, וכבר יוחדו מצד היות לכל איש ואיש מנהיג בפני עצמו, כמו שיש לכל אבר ואבר מנהיג בפני עצמו, וכמו שיש לאלה כחות מיוחדים וכללים, כן לאלה כחות מיוחדים וכללים, וכבר דמו כל חלקי העולם לגוף אדם אחר בכלליו ובחלקיו, ויחדו אדם מדבר, כלומר משכיל לדמות העולם אליו, ולא אל אחד משאר בעלי חיים, מפני היותו בעל שכל מורכב מגופים רבים, ובחלק הראשון של המורה גלה הרב האלהי [הרמב"ם] זצ"ל, זה הסוד המופלא ועיין בו ותבינהו משם: ותדע כי כל איש ואיש מהשלימים בגופם ובנפשם ובשכלם, הנה נמצא אלהים עמם, והוא אחד משפיע לכלם, ושפע אחד לכל אלא שיפרדו במעלות, ומפני היות השפע האלהי רב מבלי חקר, כפי הנמצא מצד המקבלים שהם בלי חקר, כשתחשוב העוברים וההוים הבאים ממין האדם, היה ראוי להיות זה השפע הוא הקדום לאלוה יתברך, יותר מהשפע הנשפע על השמים בפרטיהם, שהם גופים מקבלים שפע והם בעלי חקר ואינו דומה מי שהוא בעל חקר למי שאין לו חקר בפועל, כי הנשארים משכלי בני אדם אין להם חקר, והנמצאים משכלי השמים יש להם חקר, ועל כן היתה ראויה זאת הפעולה המעולה הנכבדת המיוחדת מכל פעולות המציאות להיותה מיוחסת לאלוה יתברך שמו: ועל כן בחר השם במין האדם, להיות חלקו בפעולתו יותר ממה שבחר בזולתו מן העליונים ומן התחתונים, וזה מצד שכלו, ועל זה אנו יודעים כי השכל הפועל בנו שכל פועל בפעל הוא אדון כל העולמים, ולא זולתו מן השכלים הנפרדים כולם ואם זה השכל אשר לנו הוא עשירי הוא הכל, והוא המיוחד אצל הסבה הראשונה לכל במעלה, והנה שמו המיוחד לעד נאמן כמו שיתבאר: והנה מפני היות פעלו אחרון התיחס שמו אל המספר האחרון, ומפני היותו ראשון במעלה התיחס שמו אל המספר הראשון, ומפני היות פעלו בדמות הגלגל מתגלגל בסבוב עגול שהוא פועל באשר היה והוה ויהיה, כלומר חלקי מן האדם שהם אישיהם הפרטים המיוחדים התיחס שמו אל המספר האמצעי העגול, והמספר הראשון הוא הקצה הראשון בדמות אדם הראשון, והקצה האחרון יורה עליו המספר האחרון אשר הוא בדמות אדם האחרון, והאמצעי שבשניהם אשר יורה עליו המספר האמצעי המיוחד, אשר הוא חמשה מצד אחד, וחמשה וששה מצד אחד, וששה לבד מצד אחר, הוא בדמות מין האדם אשר בין הפרטי הראשון והפרטי האחרון, ועל זה היה הראשון גם האחרון אחד אחד, והאמצעים שנים כדמות שניהם שגם הם אחד אחד מדובקים, ואם תגלגל הגלגל יתהפך הדבר הנרמז, ויהיו השנים האמצעיים ראש וסוף, ויהיה מה שהיה ראש אמצעי, וכן מה שהיה סוף ישוב אמצעי, וזה סוד השם הנכבד: ודע שמזה המציאות הקודם לאומות וללשונות, התחייב היות האומות מתגלגלות במשלות מזו לזו ומזו לזו, והתחייב היות ההשגחה מתהפכת בם בדמות הכרובים ובדמות להט החרב המתהפכת, השוכנים מקדם לגן עדן כדי לשמור דרך עץ החיים, ומתהפכות שם השם התחייב התהפכות הידיעות והצורות ושינוי האומות וחילוף חקתיהם, ולא עוד אלא שכל תנועה סבובית או ישרה, היא מתהפכת בדמות הפכי תנועות השם המיוחד, וחומרי המציאות התדמו אל חומר שם השם, והוא האותיות שהם חומר הדבור, וכמו שחומר המציאות נמצא בה' מקומות, והם ד' יסודות והשמים, כן נמצא הדבור בה' מקומות הפה: ואמנם מפני שהצורות מהן פרטיות ומהן כלליות, התחייבו להיות התנועות במציאות כלליות ופרטיות, וזה כלו התחייב מהשם שתנועותיו היו גם כן כלליות ופרטיות, וכן תנועות הלשונות כולן מתגלגלות בצורה שוה בה' תנועות ראשונות, השלש שמימות סבוביות, והן ממערב למזרח ומזרח למערב ונטיותיהן בשני הפיאות ימין ושמאל, ואע"פ שהתנועה הסבובית כוללת את שלשתן והיא אחת בעצם, והשתים יסודיות ישרות, והם ממעלה למטה וממטה למעלה, ואע"פ שהתנועה הישרה כוללת את שתיהן והיא אחת, נמצא שהתנועות כולן נכללות בסוג הסוגים בשם תנועה, וחלקיה שתים ראשונות, והם הסבובית והישרה, והן מינין לתנועה, ותחת הסבובית שלש, והם מזרחית מערבית ונוטה, ותחת הישרה שתים והן עולה ויורדת, כן נמצאות בדבור בעצמו בדמותן בצלמן, כי מהנמצאות בכל לשון התחייבו הנמצאות בעולם, ומפני שהתנועות עניינים מקריים צריכים אל מנהיג להנהיגם בעלי החומר, והמנהיג צריך שיהיה נחלק לשני חלקים, אחד מנהיג ומתנועע עם המתנהג, ומנהיג בלתי מתנועע עם המתנהג, התחייב להיות באותיות המנוקדות, שהנקבה בם כצורות התנועות: ענין שלישי והם הדבר הנקרא טעמים ונגונים, והם לאותיות ולנקוד כנשמות, שגם הם מתנועעים עמהם בעת שמניעים אותם, אלא שתנועתם מקרית ותנועת האותיות עצמית, והתחייב על זה להיות לכל זה מנהיג בלתי מתנועע שהוא מניע הכל מחוץ, ר"ל שהוא נבדל מהם בעצם ומשפיע עליהם בהשגחה, והוא השכל האנושי המניע כל הלשונות, והוא בלתי מתנועע לא בעצם ולא במקרה, ור"ל השכל האנושי הפועל במין האדם בפעל מצדו ובכח מצדם, הוא אשר שנה הלשונות, אחר היותם דבר אחד מובן לכל מדבר, שגם היום הוא דבר אחד, אלא שהוא בלתי מובן לכל מדבר, והיה סבת זה פזור האומות, כמו שנרמז בסוד הפלגה, [בראשית יא] וכן ויפץ ומן בלל, כי כשתמצא זאת האומה בהודו וזאת בכוש, והיא ב' בתכלית הרוחק מחברתה, והלשון של זאת מסכמת לסביבותיה ושל זאת לסביבותיה, ואין זאת רואה לזאת ואין ביניהן משא ומתן, יהיה זה הרוחק שבין שתיהן במקום סיבה להיות זו בלתי מבינה לשון חברתה כי כבר התבאר שהלשונות הם הסכמיות, והדבור טבעי, ואינו הסכמי, ואין טבעו מכריחו לאדם להוציא לפועל מה שהוא לו בכח אפשרי בדבור והמלאכות כולן, שאם לא ילמדום לאדם לא ידעם לעולם, והם הנמצאים באדם בכח אפשרי, ואינם לו בדמות הבחרות והזקנה, שהם אצלו בכח חיובי שיצא לפועל, ואין לו מזה מונע כי אם העדר צורתו לבדו, על כן העניינים ההם לא יגיעו לאדם מצד למוד והרגל, אלא מצד טבע וידיעת המלאכות, והבנת הדבור הם כחות נפשיות צריכות אל מוציא מכח לפעל, ואם לא ימצא מי שיוציאם לא יצאו לעולם, ומפני שהאדם בעל שכל בכח לפי טבעו, אם ילמדוהו יקבל ואם לאו לאו, ומפני שהוא מדמה ענין לענין, ואפילו אם לא למד אחר שראה מי שלמד וצייר עניינו, איפשר שיפעל פעל מתדמה לפעלו במקרה בלתי למוד, או ירכיב פעל אחר אל פעל אחר, ויוליד מהם פעל שלישי כי הכל נמשך אחר הענין הטבעי: והנה על זה תמצא ששתי קצות, הם אומות שהן קרובות זו לזו, תדע זו לשונה שלזו וזו לשונה שלזו, ואולי יתפשט זה הרבה באומה האחת ומעט באומה השינית או הרבה בשתיהן, עד שיחשוב השומע דבריהם שזו היא זו, או מעט בשתיהן עד שיהיה נכר ההבדל שבשניהם, ואמנם רחוקי הקצות לא יבינו זה את זה: והנה קרה ללשונות מה שקרה ליסודות, ואע"פ שללשונות קרה בהסכמה, והיתה הסיבה הרוחק שביניהן, וליסודות קרא בטבע, אבל הסיבה היא אחת לשתיהן והיא הרוחק, וזה כי היסוד שחלקיו קרובים לחבירו ישוב הם הוא והוא הם בחלקיו גם כן, ועל כן היה קל התהפכות האש לאויר והאויר לאש בחלקיהם הקרובים, וכן אויר למים והמים לאויר בחלקיהם הקרובים, וכן המים לעפרו העפר למים בחלקיהם הקרובים, אבל העפר והאש התהפכותם קשה במקומם, מפני שביניהן תכלית הרוחק וקל בהמצאם בקירוב, וזה התחייב מן היות החומר של ארבע היסודות חומר אחד, ראשון לארבעתם בכלל, וכן קרה ללשונות בעצמן בדומה לזה, מפני היותן גם כן כלן בעלי חומר אחד, והוא הדבור בכלל שחלקיו כ"ב אותיות, וכבר גרם הפיזור שקרה לאומה מיוחדת שנפוצה על פני כל הארץ ושכח לשונה, ולדבר לפי הלשון שהיא קרובה לה במבטתה, עד שהיה זה סבה להיות כדי שתשוב באחרונה מעלת הדבור לישנה, כשתתקבץ האומה המיוחדת במקום מיוחד, שכבר יהיה הקבוץ ההוא כולל כל הלשונות אשר בארץ, ותהיה סבה שכולם ידברו בלשון מוסכם ביניהם, ותהיינה כל הלשונות מורכבות בהרכבה אחת, אחר שהלשון תכלית הכוונה בה להעתיק הכוונות מנפש לנפש, לכשיארך הזמן לא ידעו בעלי הלשון המורכבת אי זה דיבור היה בלשון פלונית, שלא יחלק הלשון ההוא לשנים, וזה הדבור קרוב למושכל ראשון, שכבר יקרה היום למי שמדבר לבני ביתו הקטנים בשתי לשונות, ומרגילים בכך שהם יחשבו שכל מה ששומעים אינו כי אם בלשון אחד. ואע"פ שהיה צריך להאריך יותר בסתרי הלשונות והיינו יכולים לגלות בענייניהם נפלאות, אלא שהיינו צריכים אל אריכות דברים ואל הקדמות רבות, כדי לאמת ענייני סתריהם במופתים ברורים, הנה מספיק עד כאן במה שאמרנו בם בכלל לפי כוונת קיצור זה החבור:וממה שצריך שתתבונן הוא על היקשר שאר המאמרים עאלו עם אלו עם מה שנבאר לקמן ולא ארמוז לך דעתי בכל מקום אלא במקומות מפוזרים ותן דעתך במה שנקדים ויהא זה מבוא להבנת העניינים ראיית השלם מול ראיית החלקיםיתרון ידיעת הדברים על מתכונת חלקיהם כפי מחלקותם וסדרי יחסיהם, מידיעתם שלא בהבחנה, כיתרון ראיית הגן המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעו, מראיית חורש הקנים והיער הצומח בערבוב. כי אמנם ציור חלקים רבים, אשר לא נודע קשרם ומדרגתם האמיתית בבניין הכל המורכב מהם, אצל השכל המשתוקק לדעת, אינו אלא משא כבד בלא חמדה, שייגע בו ויעמול ונלאה ועייף ואין נחת. כי הנה כל אחד מהם, שיגיע ציורו אצלו, לא יניח מהעיר בו התשוקה לבוא עד תכליתו, וזה לא יעלה בידו, כיון שנעדר ממנו תשלום עניינו, שהרי חלק גדול מהדבר, הוא יחסיו עם המתייחסים לו ומדרגתו במציאות, וזה נעלם ממנו, ונמצאת תשוקתו טורדתו מבלי שבעתה וחמדתו מכאיבתו ואין מנוחה. לא כן היודע דבר על אופניו, שבהיות נושאו מתגלה לעיניו בעליל כמות שהוא, הלוך ילך והשכל אל אשר יפנה שם, וביופי מלאכותיו יתענג וישתעשע. והנה כלל מה שיצטרך לאדם שיבחן בנושאו, הוא מדרגתו האמיתית שזכרנו. וזה כי הנה כשנבחין כלל הנמצאות המוחשים והמושכלים, שהם כלל כל מה שמצטייר ציורו בשכלנו, נמצא שאין כולם מין אחד ומדרגה אחת, אלא מינים שונים ומדרגות מתחלפות, וכפי התחלף מינם כן יתחלפו משפטיהם וחוקיהם. וזה ממה שיכריחנו להבחין ביניהם בהשכלתנו, למען נשיג אותם לאמתם כל אחד כפי חוקו. דרכי החקירה של כל נושא ואמנם ראשי המדרגות והמינים אחד, והם מה שראוי שיבחן בנושא להכיר מאיזה מהם הוא, והם:
הכל והחלק, הכלל והפרט, הסבה והמסובב, הנושא והמתחבר.
וזה מה שנדרוש ראשונה בנושא לדעת אם הוא כל ואם הוא חלק, אם הוא כלל או פרט, אם הוא סבה או מסובב, אם הוא נושא או מתחבר. והנה כפי מדרגתו כן יבחן בו הבחנות, אשר כפי טבעו מצטרכות להשלמת השכלתו וציור עניינו: אם חלק הוא, יבקש לדעת הכל שהוא חלק ממנו; אם הוא פרט, יחקור על כללו; אם סבה, יחקור על מסובבו; אם מסובב - את סבתו; אם מתחבר, יבקש על נושאו. ויחקור כמו כן לדעת איזה מין ממיני המתחברים הוא, אם קודם אם נמשך ואם מתלווה, אם עצמי ואם מקרי, אם בכוח ואם בפועל, כולן הבחנות לא ישלם ציור עניין זולתם. ועל הכל יתבונן על טבע העניין, לדעת אם הוא מוחלט או מוגבל. ואם מוגבל הוא, יחקור על גבוליו, כי אולם כל עניין אמיתי ישוב כוזב, אם ייוחס לנושא בלתי הגון לו, או אם יילקח שלא בגבולו. עדיפות הכללים על הפרטים ואמנם צריך שתתבונן, שהנה מספר הפרטים עצום מאוד מהכיל אותם שכל האדם, ואי אפשר לו לדעת כולם. ואולם מה שראוי לו שישתדל עליו, הוא ידיעת כללים, כי כל כלל בטבעו כולל פרטים הרבה, וכשישיג כלל אחד, נמצא משיג מאליו מספר רב מן הפרטים. ואף על פי שלא הבחין בם עדיין ולא הכיר היותם פרטי הכלל ההוא, כי הנה כשיבוא אחד מהם לידו לא יניח מלהכיר אותו, כיון שכבר ידוע אצלו העניין הכללי, אשר אי אפשר להם היות בלתו. וכן אמרו ז"ל, "לעולם יהיו דברי תורה בידיך כללים ולא פרטים" (ראה ספרי האזינו ב). אך מה שיצטרך בידיעת הכללים, הוא הדעת אותם בכל גבוליהם ובחינותיהם וכמו שכתבתי למעלה. ואפילו דברים שנראים בתחילה נעדרי התולדה, צריך שתשמור אותם ותשית להם לבך ולא תהיה בז להם, כי אין לך דבר קטון או גדול בכלל, שאין לו מקום תולדה בפרטים. ומה שלא יוסיף ולא יגרע בקצת הפרטים, הנה יוליד תולדה רבה בזולתם, ובהיות הכלל כלל לכולם, צריך שיהיה בו מה שיספיק לכולם. על כן צריך שתדקדק בזה מאוד, ותתבונן על עניינם ועל יחסיהם וקשריהם בדקדוק גדול, ותבחין יפה יפה המשכם והשתלשלותם, איך נמשכים עניין מעניין מן הראש ועד הסוף, ואז תצליח ואז תשכיל. 

בראון&גרין - [ Translate this page ][ 26/11/2008 ] מאמר ארבע הקדמות המבוא לחוקה [ 26/11/2008 ] ביאור שלשת החוקות- ופאראדיגמת המשפט הנבדל-המשך [ 25/11/2008 ] שלשת החוקות המשך פרק המבוא ...
area.co.il/view.php?siteid=229100&jet=page&menuid=1115115 - 15k - Cached - Similar pages
בראון&גרין - [ Translate this page ]עיקר עניינם היה בניהול הפוליס, ערי המדינה היווניות,''בכאן נכנסת שיטת שלושת החוקות'' כגורם מונע הידרדרות ,אף כי שיטתו היא המקבילה הרעיונית לרישיליה בנוסח ...
area.co.il/view.php?siteid=229100 - 108k - Cached - Similar pages היסוד לפתרון בעיית הטרור הדתי בכל מקום ובכל זמן
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב