געגועים מניו-יורק לגחנון של אמא 

ברחוב McDougal, ממש קרוב לפינת רחוב Houston שוכנת לה מסעדה ישראלית קטנה, ה 12 chairs.  מאז שהגעתי לניו יורק חיפשתי שניצל כמו בבית. בשיחות עם ישראלים שגרים פה כבר תקופה, הבנתי שכדי לאכול שניצל אמיתי אני אצטרך להרחיק לכת לדרום רחוב מקדוגל, למצוא את המסעדה הקטנה הזו, עם הכיסאות ושולחנות העץ הפשוטים, ולטעום את טעם הארץ. השמועה אומרת כי בשבתות, מגיעים לשם המוני ישראלים ועומדים בתור כדי להתענג על הג`חנון שלהם...אתמול החלטנו כי אחרי שנה פלוס הגיעה השעה לבדוק על מה כולם מדברים. לא רציתי שזה ייגמר... הזמנתי עוד קפה, על אף שהייתי מלא מהשניצל ומהקפה הראשון, ג'חנון, חצי ביצה, מיץ אשכוליות סחוט טרי טרי וסלט ישראלי קצוץ.  הרגשתי שוב כאילו אני בבית. כולם ישראלים, עברית מכל עבר, אוכל טוב לשם שינוי, מחירים סבירים, כולם מסתכלים לכולם בעיניים ולא בוהים באויר כמו ברכבת התחתית שחס וחלילה לא יפגש מבטם במבט של מישהו זר... מה אני אגיד, כשאתה נכנס בדלת ברחוב מקדוגל 56, זה כמו קסם. הדלת נסגרת ושוב אתה בשכונה, אוכל ג'חנון ושומע התבכיינות של חבריך הישראלים. אם נחזור רגע לאוכל, הג'חנון מדורג אצלי מספר שתיים, אחרי זה של אמי, אבל מאוד קרוב בסקאלה. מנה ענקית של שני ג'חנונים עם ביצה ורסק, מעדן. מספיק לשני אנשים נורמליים או בחור אחד, מורעב במיוחד, שלא ראה ג'חנון יותר מחצי שנה. אם אמא שלי הייתה שם, היא הייתה יכולה להיות גאה באיך ששאבתי את כל הצלחת בפחות משבע דקות... מעולה!הזמנו גם שניצל. אתם יודעים, העיניים גדולות מהקיבה ובניו-יורק עד שאתה רואה תפריט כזה חבל לך לפספס. רציתי להזמין גם את הכרוב הממולא, המרק... הכל. רציתי שתהיה להם ספה מאחור שאוכל לנמנם בין מנה למנה ולצבור כוחות למנה נוספת. נחזור לשניצל. שוב, אמא שלי והלני'ס בפלורנטין, שני מוסדות קולינריים, לפחות מבחינתי, היו גאים. שני נתחי שניצל גדולים ומנה גדושה של פירה. רק בדיעבד, כמושקורה לי תמיד, הבנתי שעם המנה אתה יכול לבחור שתי תוספות. אני בקשתי רק פירה ולכן שמחתי על שני כדורים הפירה שקבלתי. מה טוב יותר משניצל דק ורך ומנת צד של פירה מצויין. תוסיפו לזה סלט ישראלי, חומוס וחמוצים לאמצע השולחן וכולם מסודרים. חבר שלי הזמין אומלט ולא היה מבסוט כל כך. לא בגלל האומלט חס וחלילה אלא הבייקון. לא טעים לו. או שהוא שומר או משהו... הוא חודש בניו-יורק ולא החכים עדיין לבדוק לפני שהוא מזמין. מסכן. הוא ילמד. הוא בחור חכם. אחרי שהוא ראה את השניצל ניהיה שוב רעב והזמין גם הוא מנה. לעיניים שלנו אין תחתית ו-12 chairs המקום בשביל כמותנו...      בתור ישראלי בניו-יורק ישנם ימים רבים בהם אני מרגיש כמו עובד זר. עזבו את העובדה כי לפחות פעמיים ביום משבשים את שמי וגורמים לי לחשוב שאני עובד זר מפקיסטן, לא שיש בזה משהו פסול. משום מה קשה למקומיים להבין את האנגלית שלי, למרות שהיא בסדר גמור, וממשיכים לדבר אלי ספרדית במסעדות על אף שאני אומר שאני לא עובד אצלהם במטבח. ישנם יומיים בהם הזרות ממש צורמת: חד המולד וחג ההודיה (Thanksgiving Day). ימים אלה הינם ימי חג בהם המשפחות האמריקאיות מתאספות סביב השולחן לסעודת חג ומודות לאל על כל מיני ניסים כמו Macys, GAP, Banana Republic והחלפתו של הנשיא בוש...

בימים אלה הרחובות ריקים. החנויות סגורות. אין כמעט מסעדות פתוחות ואתה מרגיש כמו וויל סמית באותו סרט בו הוא האדם האחרון בניו-יורק. בימים כאלה אתה נכנס ל-12 chairs וגאה בזה שאתה ישראלי.