תורכיה בדרך לאיחוד האירופי: האיחוד האירופי והקריטריונים להצטרפות 

הצעד הראשון ביצירת איחוד אירופי נעשה בשנת 1950 על פי הצעתו של שר החוץ הצרפתי, רובר שומן (Robert Schuman ) לנהל במשותף את הפקת הפחם, הברזל והפלדה של צרפת ומערב גרמניה. הצאתו באה בעקבות מלחמת קוריאה ותהליכי השיקום העולמי לאחר מלחמת העולם שנייה. באותה תקופה גברה הדרישה לפחם ולפלדה. שיתוף הפעולה יצר יתרון כלכלי והיה גם מהלך שפתח לגרמניה פתח לקבלת לגיטימציה בינלאומית. בעקבות יוזמה זו הצטרפו לצרפת ומערב גרמניה גם בלגיה, הולנד, לוקסמבורג ואיטליה. בשנת 1951 נחתם הסכם פאריס והוקם איחוד הפחם והפלדה, שעיגן את הקשרים בין מדינות אלה, ונכנס לתוקפו בשנת 1952. בעקבות הקמת איחוד הפחם והפלדה (ECSC - European Coal and Steel Community) גדל היקף הייצור והסחר בתעשיות הכבדות במדינות אלו.

שש המדינות החברות באיחוד הפחם והפלדה שאפו להרחיב את תחומי הפעילות וההשפעה של האיחוד, וב-1958 התכנסו נציגי שש המדינות ברומא וחתמו על הסכמים להקמת קהילה כלכלית (EEC - European Economic Community). מטרת הקהילה היתה להביא להרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. הסכמי רומא הביאו להורדת הדרגתית של המכסים, הסרת מחסומי סחר בין המדינות, תיאום מדיניות אחידה בנושא אנרגיה, חקלאות, תחבורה וסיוע הדדי לפיתוח. בנוסף על כך החליטו המדינות על מערכת מכסים אחידה מול שאר העולם ועידוד תנועה חופשית של אנשים, הון, מוצרים ושירותים בין מדינות הקהילה הכלכלית האירופית. בהסכמי רומא הוקמה גם הרשות האירופית לאנרגיה אטומית (Eurantom) שנועדה לקדם את השימוש באנרגיה אטומית למטרות שלום.

ביולי 1967 נכנס לתוקף מיזוגם של מוסדות שלושת הקהילות שהוקמו בשלבים הקודמים - איחוד הפחם והפלדה, הקהילה הכלכלית האירופית והרשות האירופית לאנרגיה אטומית. הקהילה האירופית שימשה מסגרת טכנית שנועדה להקל על ניהול שלושת הקהילות האירופיות הנפרדות. איחוד המוסדות בקהילה האירופית (EC - European Community) הביאה להרחבת מעגל המדינות המצטרפות, כשתנאי ההצטרפות לקהילה היו - מדינה אירופית, משטר דמוקרטי וכיבוד זכויות אדם.

ב-1973 הצטרפו לקהילה אנגליה, אירלנד ודנמרק. ב-1981 הצטרפה יוון, וב-1986 ספרד ופורטוגל. שלושת מדינות האחרונות שהצטרפו היו לא היו מדינות חזקות מבחינה כלכלית, חברתית ופוליטית בהשוואה למדינות מערב אירופה. מדינות הקהילה שמו להן למטרה לצרף אותן לקהילה, וזאת בכדי לחזק את המשטרים הדמוקרטיים החדשים של מדינות אלה, ולקרבן למערב אירופה. בשנת 1995 הצטרפו לקהילה אוסטריה, שבדיה ופינלנד. נורבגיה עברה תהליכים של קבלה לאיחוד, אך משאל עם שנערך בנורבגיה שלל את הצטרפותה הסופית. החל משנת 1995 רוב מדינות מערב אירופה הן חברות באיחוד מלבד נורבגיה ושוויץ, שמועמדותה לא עלתה על הפרק.

במקביל להרחבתה של הקהילה האירופית החלו בשנת 1986 מהלכים להקמתו של שוק אחד באירופה, שמטרתו איחוד הכלכלות הלאומיות לגוף כלכלי אחד שיאחד את אירופה. המהלכים החלו בחקיקתו של חוק "אירופה אחת" (SEA - Single European Act) כאשר בין סעיפיו: ביטול ביקורת הגבולות, הסרת פיקוח על העברת כספים, קביעת מדיניות תחבורה משותפת, תקנים משותפים לבקרת איכות ובטיחות, תקנים משותפים לתחום התקשורת, מעבר חופשי של עובדים, הכרה הדדית בין המדינות השונות בתעודות הסמכה מקצועיות, בניית מנגנון לקבלת החלטות במסגרת הקהילה האירופית. נוסף על כך, שאף החוק להביא לחיזוק הקשר החברתי-כלכלי שבין מדינות הקהילה. הדבר התבטא בפעילות נגד העוני והאבטלה, בשיפור התנאים במקומות העבודה ובקידום זכויות סוציאליות. תחום נוסף שבו עוסק החוק הוא איכות הסביבה ושיתוף הפעולה בין המדינות בנושא. החוקים וכיווני הפעולה שהותוו בחקיקה זו הובילו להעמקת הקשר והמחויבות בין מדינות הקהילה.

בכינוס בשנת 1992 בעיר מסטריכט (Maastricht) שבהולנד צעדו שתים עשרה חברות הקהילה צעד חשוב לקראת איחודן. אמנת מסטריכט היא מסמך היסוד של האיחוד האירופי. היא היתה המעבר מאיחוד כלכלי לאיחוד מדיני ומהקהילה האירופית לאיחוד אירופי (EU - European Union). אמנת מסטריכט לאיחוד פוליטי בנויה משלושה נדבכים. הנדבך הראשון עוסק באמנות ובהסכמים שנקבעו בקהילה האירופית, בקהילת הפחם והפלדה ובהסכמי היורנטום, בין בנושאים בנדבך זה: הרחבה והעמקת המנגנון להכרעה בהחלטות במוסדות האיחוד האירופי, השלמת האיחוד המוניטארי, קביעת מטבע אחיד, החלת אזרחות אירופית על תושבי מדינות האיחוד האירופי והקמת קרן לסיוע כספי למדינות ואזורים חלשים. הנדבך השני עוסק בשיתוף פעולה בנושאי חוץ וביטחון, ואילו הנדבך השלישי עוסק בשיתוף פעולה בין ממשלות האיחוד בענייני משטרה ומשפט. נוסף על נושאים אלה, סוכם באמנה על שיתוף פעולה בעניינים חברתיים כגון - המלחמה בסמים, פשע וטרור בינלאומי ופעולה משותפת בנושא מהגרים ופליטים.

במסטריכט הוקם המטווה לאיחוד המוניטארי והכלכלי (EMU - European Monetary Union). בכינוס זה הוחלט על מטבע אחיד לכל מדינות האיחוד בשם "אקו", אולם משנת 1995 הוסב שמו של המטבע ל"אירו" (Euro). האמנה למדינות האיחוד להחליט אם ברצונן להצטרף לאיחוד המוניטארי האחיד - בריטניה, שבדיה ודנמרק החליטו לא להצטרף לאיחוד המוניטארי.

בפסגה האירופית של שנת 1993, שנערכה בקופנהגן, גובשו שלושה קריטריונים למועמדות להצטרפות לאיחוד. הקריטריון הראשון - קיום מוסדות יציבים המבטיחים דמוקרטיה, שלטון חוק, זכויות אדם ומתן כבוד והגנה למיעוטים. הקריטריון השני - קיום כלכלת שוק מתפקדת, וכן יכולת להתמודד עם לחצי תחרות וכוחות שוק בתוך האיחוד האירופי. הקריטריון השלישי - יכולת להתחייב לחובות החברות, כולל הצמדות למטרות של איחוד פוליטי, כלכלי ומוניטארי.

בשנת 1997 נחתם הסכם אמסטרדם שנכנס לתוקף ב-1999. מטרת ההסכם היתה ליצור תנאים פוליטיים, חוקתיים ומבניים שיאפשרו לאיחוד האירופי להתמודד עם אתגרי העתיד, כגון: שינויים במפה הפוליטית העולמית, גלובליזציה של הכלכלה, המאבק נגד הטרור ופשע בינלאומי. האמנה עוסקת בארבעה תחומים: א. חופש, ביטחון וצדק; ב. האיחוד האירופי ואזרחיו; ג. בניית מנגנון יעיל להסדרת שיתופי פעולה של מדינות האיחוד במדיניות החוץ והכלכלה; ד. בניית מנגנון פעולה במסגרת האיחוד האירופי וקביעת תפקידי המוסדות.

בישיבת המועצה האירופית בסוף שנת 2000, בניס, נחתמו הסכמים נוספים בין מדינות האיחוד האירופי. מטרת הכינוס שקדם לחתימת ההסכמים היתה להביא להתאמות ולשינויים במוסדות ובמנגנון של האיחוד האירופי שיאפשרו להגדיל ולהרחיב את מספר המדינות החברות. הסכמים אלה נועדו לסלול את הדרך להרחבת האיחוד מ-15 מדינות חברות ל-27. ההסכמים מחזקים את כוחו של הפרלמנט האירופי בתהליך החקיקה. תהיה הגבלה של מספר חברי הפרלמנט, גם שיגדל מספר המדינות החברות. הוחלט על שורת צעדים שיאפשרו קבלת החלטות תקינה במועצה האירופית המתרחבת בכדי למנוע שריבוי נציגים יביא לשיתוק תהליך ההכרעה.