חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון 

מאת    [ 31/12/2008 ]
מילים במאמר: 5662   [ נצפה 3673 פעמים ]

 
 
בס"ד כ"ה כסלו התשס"ו
חנוכה - נצחון אור ישראל על חשכת יון
מבוא:

חג החנוכה נועד לזכור את חסדי ה' יתברך ולהודות לשמו הנכבד והנורא, על אשר בימי בית שני בעת חג החנוכה (ג"א, תקצ"ז) זכה עם ישראל לחוות שני נסים גלויים: הנס הראשון היה נס הנצחון במלחמה כנגד המעצמה והתרבות היונית, והנס השני היה נס פח השמן. לפיכך ישראל חוגגים את נס הנצחון במלחמה על ידי הוספת הלל גמור ובתפילת ההודאה "על הנסים", ואת נס פח השמן חוגגים ישראל על ידי הדלקת נרות חנוכה במשך שמונה לילות רצופים, למרות שניתן היה לציין את הנס בלילה אחד כדוגמת חג הפסח. אך החשמונאים קבעו את חג החנוכה לשמונה ימים על סמך הנס המתמשך של פח השמן ש"נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:). כלומר, אורכו של חג החנוכה נקבע לפי אורכו של נס פח השמן, משום שהוא מסמל לדורות את נצחון אור ישראל המתמשך על חשכת יון הנכחדת, כאמור במדרש: "חשכה זו מלכות יון" (מכילתא, פר' יתרו, מסכת דבחדש, פרשה ט'). לפיכך קבעו חז"ל את מיקמו של נר חנוכה בפתח כל בית ישראל ע"מ לפרסם את נס חנוכה לדורות, ואף זמן הדלקת נר חנוכה נקבע לשעת הדימדומים בין אור לחושך, ע"מ להדגיש שנרות חנוכה אינם מיועדות לתאורה גשמית, אלא לסמל את נצחון אור ישראל על חשכת יון הנמשך בכל הזמנים, כאמור בתפילה: "בימים ההם בזמן הזה". כלומר, עיקר ענין הדלקת נר חנוכה בזמן הזה הוא: להאיר בתחילת החושך לאחר השקיעה וצאת הכוכבים, להאיר מחוץ לבית, להאיר במקום נמוך למטה מעשרה טפחים, להאיר בצד שמאל של הבית במקום שאין מזוזה, להאיר בתקופת החורף החזק ביותר, להאיר בימים הכי חשוכים בשנה, וע"י כך להתרומם ולעמוד על רגלינו ולנצח את כוחות החושך באמצעות אור התורה. לפיכך קבעו חז"ל להנציח את נצחון החשמונאים ונסי חנוכה משום שעומקם משפיע גם על כלל עם ישראל לדורותיו, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. גזירות המלך היוני אנטיוכוס אפיפנס - נסיון לכפית עבודת אלילי יון כתחליף לעבודת ה'.
ב. יון נקראה מלכות החושך - משום שמהות תרבות יון היא החשכת מציאותו של ה' בעולם.
ג. נצחון החשמונאים - נצחון התרבות היהודית-דתית על התרבות היונית-החילונית.
ד. נס פח השמן - נצחון החשמונאים קבל משמעות של קדושה עקב מציאת פח השמן הטהור.
ה. מחלוקת בית שמאי ובית הלל - כנוס אורות ישראל לאור אחד או הגברת אורות ישראל בהדרגה.
ו. נר איש וביתו - מצות הדלקת נר חנוכה תלויה בקיום בית, מצות פרסומי ניסא אינה תלויה בקיום בית.
ז. פירסומי ניסא - לזכות את העניים שאין להם אפשרות להדליק נר חנוכה.
ח. זמן הדלקת נר חנוכה - הרמב"ם הגביל את זמן הדלקת נר חנוכה לחצי שעה מפאת חביבות המצוה והשלכותיה על האדם לדורות.
גזירות המלך היוני אנטיוכוס אפיפנס:
בשנת ג"א, תקצ"ד (167 לפנה"ס) החליט אנטיוכוס אפיפנס מלך יון למחוק את הדת היהודית באמצעות האסור על קיום מצוות הדת היהודית בארץ ישראל, ובהצבת פסל האל היוני זאוס בבית המקדש כשעל מזבח העולה הקריבו לו קרבנות חזירים. גזירות השמד מתוארות בספר חשמונאים א': "וישלח המלך ספרים ביד מלאכים לירושלים ולערי יהודה, ללכת אחרי חוקים נוכרים לארץ, ולמנוע עולות, וזבח ונסך מן המקדש, ולחלל שבתות וחגים, לבנות במות והיכלות ופסילים, ולהקריב חזירים ובהמות טמאות, ולהניח את בניהם ערלים, לשכוח את התורה ולהחליף כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך יומת". לפיכך כל יהודי שנתפס כשהוא מל את בנו או שומר את השבת הוטל עליו עונש מוות, בנוסף לכך השלטון היוני הכריח את היהודים לעבוד לאלילים ולהקריב להם קורבנות ואף לאכול בשר חזיר. גזירות אנטיוכוס נמשכו שלוש שנים וחצי, במהלכן הצליח אנטיוכוס לגרום למיעוט מן יהודים להתיוון אך רוב תושבי יהודה סירבו לקבל את גזרותיו והעדיפו למות במקום לעבוד עבודה זרה ולבטל את חוקי התורה, בתקופה זו נתגלתה גבורתם וחוסנם הרוחני של עם ישראל אשר רבים מהם נהרגו על קידוש השם, והנחילו במותם מורשת של גבורה רוחנית, כגון: סיפור גבורת הנפש וההקרבה העצמית של אלעזר הזקן שהיה אחד מנכבדי העם ונצטוה לאכול בשר חזיר, וכשסירב לאכול האכילוהו בכוח עד שהקיא את בשר החזיר שנתחב לפיו בכוח, ובסופו של דבר לאחר עינויים קשים הלך לעולמו (המכבים ב, ו: יח-לא), וכן מצאנו בגמ' ובמדרשים ארוע מיוחד של הקרבה וקידוש השם שנעשה ע"י חנה ושבעת בניה (גיטין נז; איכה רבה א; איכה רבה ש"ב):
מעשה באישה ושמה חנה שנשבתה היא ושבעת בניה והובאו לפני המלך, קרבו לפני המלך בתחילה את הבן הראשון, אמרו לו המלך ושריו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "אנכי ה' אלהיך"! (שמות כ', ב'), "אנכי" ולא צלם עשוי אבן, מיד ציוה המלך להורגו, הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן השני לפני המלך ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"! (שמות כ', ג'), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן השלישי לפני המלך ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "לא תשתחוה לאל אחר" (שמות ל"ד, י"ד), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן הרביעי ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "זובח לאלהים (אחרים) יוחרם"! (שמות כ"ב, י"ט), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן החמישי לפני המלך ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד"! (דברים ו', ד'), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן הששי לפני המלך ואמרו לו: השתחווה לצלם!, אמר להם: כתוב בתורה: "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"! (דברים ד', ל"ט), הוציאוהו והרגוהו. קרבו את הבן השביעי הקטן שבכולם לפני המלך, אמר לו המלך: בני, השתחווה לצלם! אמר לו הילד: חס ושלום. שאלו המלך: למה? אמר לו: מפני שכתוב בתורתנו "את ה' האמרת היום ... והוא האמירך היום" (דברים כ"ו, י"ז-י"ח), כבר נשבענו לקדוש ברוך הוא שאין אנו מעבירים (מחליפים) אותו באל אחר, ואף הוא נשבע לנו שאין הוא מעביר אותנו באומה אחרת. אמר לו המלך: אחיך שבעו ימים ושבעו חיים וראו טובה, ואתה קטן לא שבעת ימים, ולא שבעת חיים ולא ראית טוב בעולם, השתחווה לצלם! אמר לו: כתוב בתורתנו "ה' ימלוך לעולם ועד" (שמות ט"ו, י"ח), אתם בטלים ומלכותכם בטלה, אבל הקדוש ברוך הוא חי וקיים לעולם. אמר לו המלך: ראה אחיך הרוגים לפניך, הריני משליך את טבעתי לארץ לפני הצלם, הגביהנה (הרם אותה) כדי שיאמרו: "שמע לקול המלך". אמר לו הילד: אוי לך המלך! אם כבוד עצמך חשוב בעיניך כל כך, כבודו של הקדוש ברוך הוא על אחת וכמה?!, ציווה המלך לעשות לו כאשר עשו לאחיו, והוציאו אותו כדי להורגו. אמרה להם אמו: תנו לי את בני ואנשקנו, נתנוהו לה. אמרה אמו למלך: בחיי ראשך המלך, הרגני תחילה ואחר כך הרוג אותו, ולא שמע לה המלך. נפלה אמו עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו: "בני, לך אצל אברהם אביך ואמור לו: "כך אמרה אמי, אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות, אתה - ניסיון ואני מעשה"!. עד שהיתה מחבקתו ומנשקתו הרגוהו עליה, אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה, יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אם הבנים - שמחה!" (תהלים קי"ג, ט').
כנגד המלחמה הרוחנית-כוחנית של היונים פרץ המרד היהודי (ג"א תקצ"ד-ת"ק) שהחל ע"י מתתיהו הכהן בן יוחנן בן שמעון החשמונאי שחי בעיר מודיעין, למתתיהו היו חמישה בנים: יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני, ויונתן הוופסי. כאשר הגיע לעירם מודיעין פקיד בשם אפלס, על מנת לכפות את גזירות השמד של אנטיוכוס, הרגו מתתיהו ובניו את הפקיד ואת עוד כמה מן היהודים המתיוונים אשר ביקשו להקריב קורבנות לאלילים. קריאתו של מתתיהו "מי לה' אלי!" היתה פתיחה לתקופת המרד שנמשכה כחמש שנים בהנהגתו, ושנה נוספת בהנהגת יהודה המכבי אשר לא נרתע מלהתיצב למלחמה גלויה כנגד המעצמה היונית, מלחמה שבה נהרג בקרב אלעשה (בשנת ג"א ת"ק). כלומר, הכהנים לבית חשמונאי בעלי כתר הכהונה נטלו על עצמם גם את כתר המלוכה של שבט יהודה בכדי להכריע את המלחמה הרוחנית-כוחנית של היונים, וע"י כך זיכו את כלל עם ישראל לנצחון רוחני-כוחני כאמור בעת הדלקת נר חנוכה: "הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו ע"י כהניך הקדושים" (טור, או"ח, תרעו). כלומר, האמונה בצדקת המלחמה העניקה לישראל את הכח הפנימי אשר הכריע בסופו של דבר את ממלכת העושק היונית, שבה ניתנו "טמאים ביד טהורים", דהיינו, למרות שנהרגו הטמאים הטהורים לא נטמאו אלא הקימו ממלכת הכהנים מבית החשמונאים, אשר צדקתם גרמה בזמנם לפריחת התרבות היהודית ואף לרווחה כלכלית.
כלומר, נס חנוכה היה אמנם נס גדול ומעל הטבע, אך הנס לא הועיל לכלל עם ישראל אלא למקצתם, משום שלא כל עם ישראל היה בסכנה תחת שלטונו של אנטיוכוס אפיפנס מלך יון, לפיכך הסתפקו חז"ל רק בפרסום הנס ע"י הדלקת נר חנוכה ובהלל והודאה. לעומת זאת בנס פורים היו כלל ישראל תחת שלטונו של אחשורוש, והיתה הגזרה כללית: "להשמיד להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן" (אסתר, ג', י"ג), לפיכך ההצלה כללה את כל עם ישראל ומטעם זה קבעו חז"ל לקרוא את המגילה, לחגוג במאכל ומשתה, משלוח מנות, מתנות לעניים, וכו'.
וכן מצאנו שבמשך ק"ל שנים החזיקה שושלת (אחד עשר שליטים) בית חשמונאי הן בתפקיד המלך והן בתפקיד הכהן הגדול, אך למעבר הקבוע ממשפחת כהנים צדיקים למשפחת מלכים היתה משמעות הרסנית, משום ששושלת החשמונאים איבדו את התמיכה העממית לשלטונם, ולעתים מלכו החשמונאים אף כנגד רצון העם, ונאלצו לעתים להשתמש בכוח הזרוע על מנת לדכא מרידות פנימיות. כלומר, הסרת ה"שבט מיהודה" וגרם לכהנים הקדושים לקדש את כח הזרוע כדרכה של מלכות יון שבה נלחמו אבותיהם, ובעקבות זאת הוכחדה ממלכת החשמונאים ע"י העבד האדומי הורדוס אשר עלה למלוכה תחתם. דוגמא להתנהגות אחד משושלת החשמונאים מובאת בגמ': "ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך (השביעי בשושלת בית חשמונאי): ינאי המלך רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא... מיד ותוצץ הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל והיה העולם משתומם, עד שבא שמעון בן שטח (גיסו, אחי שלומציון המלכה השמינית בשושלת בית חשמונאי) והחזיר את התורה ליושנה" (קידושין, סו.).
יון - מלכות החושך:
מלכות יון כונתה בשם מלכות "החושך" משום שתרבות יון החשיכה את מציאות ה' בעולם, וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, ב, ד): "וחושך' זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל". כלומר, חז"ל קבעו כי החושך מסמל דוקא את מלכות יון ולא את יתר מלכויות העולם, למרות שלכאורה מבחינה תרבותית יון היתה נחשבת למלכות נאורה, ולמקור הפילוסופיה, והאומנות המתקדמת של עולם. וגם חז"ל שבחו את יופי לשונם ואף דרשו עליהם את הפסוק: "יפת אלהים ליפת וישכון באהלי שם", יפיותו של יפת באהלי שם (מגילה, ט:), ומכאן גם פסקו את הלכה שאין התורה נכתבת אלא יונית. הטעם שלמרות כל אלה כונתה מלכות יון בשם "חושך", משום שעיקר תרבות יון התרכזה בגילוי היופי הטבעי בעולם על כל גווניו, מתוך שימת דגש לצורה החיצונית של היופי, ומתוך כך הסתירה תרבות יון את המקור והיוצר של היופי שבעולם אשר הוא ה' אלהי כל הארץ. לפיכך כינו חז"ל את מלכות יון "חושך", משום שתרבות יון התכוונה לכבות את "אורו של עולם" (ב"ב, ד.) ע"י התעלמות מן העובדה שיש בעל לבירה (מד"ר, בראשית, פר' לט), ובאמצעות הנסיון לכיבוי אור התורה והמצוות המאירים לעולם כולו, דכתיב: 'כי נר מצוה ותורה אור" (ב"ב, ד.). כלומר, העולם דומה לחדר חשוך המלא ברהיטים ובחפצים יקרי ערך והתורה היא כמנורה המאירה את החדר, לפיכך ללא אור התורה כל הרהיטים והחפצים יקרי הערך מאבדים את ערכם ואינם ניתנים לשימוש הראוי להם. על כן התמרדו החשמונאים כנגד החשכת כוחו וגבורתו של ה' ועל נסיון היונים והמתיוונים לכבות את אורה של התורה, ובמשך שש שנים נלחמו במעצמת "החושך" עד לנצחון אור התורה. לפיכך מיד כשנכנסו החשמונאים להיכל (כ"ה כסלו, ג"א תקצ"ז) הדליקו את נרות המנורה ונעשה הנס בשמן המנורה, כסמל לנצחון אורה הרוחני של תרבות ישראל, דהיינו, מנורת הקודש האירה לכלל עם ישראל את חשכת יון ובבת אחת הפכה את גולת חשכת יון לאור הגאולה היהודית. כלומר, מתוך דוקא מתוך חשכת יון ניכר אור ישראל הנצחי, שנאמר: "יוצר אור ובורא חשך" (ישעיה, מ"ה, ז'), דהיינו, ה' ברא את החושך כדי שניתן יהיה להעריך את טובו של האור. וכן מצאנו אצל יוסף הצדיק שהיה שרוי בחשכת הבור במצרים וה' האיר לו את מזלו בבת אחת, שנאמר: "וישלח פרעה ויקרא את יוסף ויריצהו מן הבור" (בראשית, מ"א, י"ד). על כן ישראל מודים לה': "על הנסים ...ועל המלחמות", דהיינו, כשהדור אינו כולו זכאי ה' מסתיר פניו מישראל והדבר גורם להם מלחמות וייסורים ע"מ שיתעלו ברוחניות ויגיעו למדרגה שבה יהיו ראויים לכך שה' יגאלם בנסים כפי שארע בימי מתתיהו החשמונאי.
לפיכך מילת "חושך" היא גם ביטוי להעלם השגחתו יתברך, ועת הגאולה מתבטא בסיומו של החושך, כפי שנאמר: "קץ שם לחשך" (איוב, כ"ח, ג'). וכן מצאנו שבטרם ירידת יעקב למצרים התגלה ה' ליעקב "במראת הלילה" (בראשית, מ"ו, ב'), והבטיחו: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", דהיינו, ה' הבטיח ליעקב שגם בירידה לגלות, ואף בחשכת הלילה של הגלות ה' לא יניח את יעקב לבדו אף פעם. הבטחה זו תקפה לא רק כלפי יעקב אע"ה אלא תוקפה הוא גם כלפי כלל זרע ישראל, ואף כלפי כל אדם ואדם בכל מצב, דהיינו, גם במצבים של חשכה והסתר פנים, השגחת הקב"ה נמצאת עם כל אדם לצורך שמירתו והגנתו מפני "החושך".
"החושך" הוא גם כלי שימושו של יצה"ר בעזרתו הוא גורם לאדם לחשוב שחושך שורר בעולם, ע"מ שהאדם לא יראה ולא יבחין בקב"ה המשגיח על מעשיו, ובכך יאבד האדם את אמונתו ויובל ע"י יצה"ר בחושך ובאפלה. לפיכך כשאדם מאמין בה' האור הרוחני של התורה מאיר לו ומסייע לו להתגבר על יצרו, כמאמר הנביא: "כי אשב בחשך ה' אור לי" (מיכה, ז', ח'). וכן וכתב הרמב"ם (דעות, פ"ו, א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמוד ממעשיהם".
וכן מצאנו שהלילה עבור ישראל הוא זמן של לימוד תורה, כמאמר ר"ש בן לקיש: "לא אברי סיהרא אלא לגירסא" (עירובין, סה.), דהיינו, ישראל לומדים בלילה ע"מ שיאיר להם היום. זהו גם ההבדל בין תורת ישראל לבין תרבות יון: תרבות יון מקדשת את המוחשי והנראה לעין כאור היום, לעומת זאת עבור ישראל "העולם הזה הוא דומה ללילה" (פסחים, ב:) מפני שהקב"ה אינו מומחש בו כביכול. לפיכך תקנו חז"ל להאיר את הלילה בנר חנוכה, שהוא בבחינת "כי נר מצווה ותורה אור" (משלי, ו', כ"ג), וע"י כך ישראל מציינים את נצחון אור ישראל על חשכת יון הנמשכת עד עצם היום הזה (התרבות הגרמנית, האמריקאית, וכד'), וכן נאמר: "אור צדיקים ישמח ונר רשעים ידעך" (משלי, י"ג, ט'), ונאמר: "כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים ידעך" (משלי, כ"ד, כ'). כלומר, "נר ישראל" (שמואל-ב, כ"א, י"ז) הנצחי שונה במהותו מנר עכו"ם הדועך, שנאמר: "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" (משלי, ד', י"ח).
לפיכך קבע המדרש (תנחומא, וישב, סימן ג) הלכה לפיה: "אסור להבדיל על הנר של עכו"ם במוצאי שבת, למה? שלא שבת ממלאכה, ולא עוד אלא אם אתה מבדיל על נרו של עכו"ם, אתה עושה העכו"ם כאלו הוא ספון (שווה), וכתוב אומר: 'כל הגוים כאין נגדו' (ישעיה, מ'). מעשה באנטונינוס שבא לקיסרין ושלח אחר רבינו הקדוש, והלך עמו ר"ש בנו ורבי חייא הגדול, ראה ר"ש שם לגיון אחד נאה ומשובח ראשו מגיע לקפאלירס (כותרת) של עמודים, אמר לו (ר"ש) לרבי חייא: ראה כמה פטומין עגלין של עשו!, נטלו רבי חייא והוליכו לשוק והראהו סל של ענבים ושל תאנים והזבובין עליהם, אמר לו רבי חייא: זבובין אלו ואותו לגיון שוין. כשעלה ר"ש אצל אביו אמר לו: כך אמרתי לרבי חייא וכך השיב לי. אמר לו: כל כך נתן רבי חייא הבבלי ממש שהשוה אותן לזבובין?! לפי שלגיונים אלו אינן ספונין (שווים) לכלום, אבל זבובין הקדוש ברוך הוא עושה שליחותו בהן, שנאמר (ישעיה, ז', י"ח): 'והיה ביום ההוא ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור', וכן (שמות, כ"ג): 'ושלחתי את הצרעה', ובכנים וצפרדעים".
נצחון החשמונאים:
היונים לא הגלו את עם ישראל מארצו אלא שאפו להגלותם בארץ ישראל עצמה, באמצעות ניתוקו של עם ישראל מן התורה והטמעתו בתרבות יון בכח הזרוע, כאמור בתפילה: "להשכיחם תורתיך ולהעבירם מחוקי רצוניך". וכן מצאנו שהיונים לא שברו את פחי השמן אלא רק "טימאו כל השמנים", ע"מ שישראל יקיימו את מצות התורה בטומאה. לפיכך נצחון החשמונאים איננו רק נצחון צבאי על מעצמת יון, אשר הביא בעקבותיו את שלטון ממלכת החשמונאים ביהודה לתקופה של ק"ד שנים (63-167 לפנה"ס), אלא נצחון החשמונאים מסמל יותר מכל את נצחונה של התרבות היהודית על התרבות ההלניסטית לדורות, וכן מצאנו שלאחר נצחון החשמונאים החלה תקופת פריחתה ושגשוגה של התורה שבע"פ. כמו כן העובדות ההסטוריות מוכיחות כי התרבות היהודית-הדתית שורדת עד היום במלואה, ואף גרמה במהלך השנים לשינוי מהותי של כלל התרבויות שנוצרו שנים רבות לאחר נצחון החשמונאים (הנוצרית והמוסלמית), ולעומת זאת המעצמה היונית נכחדה כליל ומהתרבות היונית-החילונית נותרו רק שרידי תרבות שוליים, המקדשים את חיי הרוח שאינם קשורים לדת, כגון: תיאטרון, איצטדיון, קרקס, ספורט, אולימפידה, וכד', דהיינו, שרידי תרבות יון ממלאים עד היום רק את החלל הרוחני של חיי החילוניות הריקנית מדת וממסורת עתיקת יומין. משל למה הדבר דומה לזהב ותבן שהיו מונחים זה לצד זה, כשהגיעו למקום בני אדם מלאו את שקיהם בזהב וחיו בעושר שנים רבות, וכשהגיעו למקום בהמות מלאו את כריסהם בתבן ולאחר מספר שעות שוב רעבו לתבן. מטעם זה דורות ישראל מודים לקב"ה בחנוכה על הנצחון הרוחני של תרבות ישראל על תרבות יון, שהוא בבחינת "ותבלענה השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות והמלאות" (בראשית, מ"א, ז'), לפיכך ישראל רואים את נצחונם של החשמונאים בגדר של נס שעשה הקב"ה עם ישראל, וכיסהו בלבוש טבעי של נצחון בקרב צבאי כביכול. וכן מובא ברמב"ן: "אמר לו הקב"ה למשה: 'דבר אל אהרן ואמרת אליו', יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח עכ"ל" (במדבר, ח', ב').
וכן מצאנו שהחשמונאים נקראו "מכבים", משום שחרטו על דגלם "מי כמוך באלים ה'" שהם ר"ת "מכבי", להורותינו שהחשמונאים לא סמכו על כוחם אלא על ישועת ה', ככתוב: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבתיך כיום הזה" (דברים, ח', י"ח). לכן נכתב בנוסח ספרד: "על הנסים ...ועל המלחמות", ע"מ להזכירנו שבזכות מלחמת החשמונאים ביונים הוכח לישראל ולעולם כולו כי רוח התורה גוברת גם על כוחה של תרבות יון לדורותיה. וכן כתב האר"י שנוסח הברכה הוא: "להדליק נר חנוכה" שהם ראשי תיבות נח"ל, לקיים מקרא שכתוב: "נפשנו חכתה לה'", וגם ללמדנו שה' "נוצר חסד לאלפים" שהם ראשי תיבות נח"ל. לפיכך הדלקת נרות חנוכה גורמת לחיזוק האמונה והבטחון בה' בכל הדורות, כפי שנרמז במאמר הגמ': "פתילות ושמנים שאין מדליקים בהם בשבת מדליקים בהם בחנוכה" (שבת כא:), דהיינו, נר שבת נועד להאיר בכל שבוע את הנשמה היהודית ולהודיע שהקב"ה ברא העולם בששה ימים וביום השבת נתעלה וישב על כסא כבודו, אך גם הפחותים שבישראל אשר אינם מדליקים את נר נשמתם בערב שבת, כאשר הם מדליקים נרות בחג החנוכה מתוך העמקה בנצחון תרבות ישראל, הדבר מדליק בנשמתם היהודית את האמונה והבטחון בה', שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" (משלי, כ', כ"ז).
נס פח השמן:
חג החנוכה נקבע על סמך נס פח השמן ולא על שאר הנסים שנעשו לחשמונאים במהלך מלחמתם כנגד היונים, משום שעל יתר הנסים יכול להיות פתחון פה לומר כי היו אלה מקריים, או בזכות עוצמתם של לוחמי בית חשמונאי, או לנוכח התפוררותה של מעצמת יון, אבל בנס פח השמן הכל מודים שמאת ה' היתה זאת. וכן מובא בגמ': "מאי חנוכה? (על איזה נס קבעוה?-רש"י) ...כשנכנסו יונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:). כלומר, ע"י מציאת פח השמן הטהור קיבל נצחונם של החשמונאים משמעות של קדושה עליונה, לפיכך "קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", ע"מ להדגיש שנצחונם של החשמונאים איננו נצחון של "כחי ועצם ידי", אלא ה' הוא האל המושיע. מטעם זה הונצח נס פח השמן במצות הדלקת נר חנוכה המסמל לדורות את התופעה הפלאית של נצחון הרוח את הכוח, על כן קבעו חז"ל להציב את נר חנוכה המשפחתי ליד פתח הבית מבחוץ, כנגד החושך החיצוני המדכא ובכדי לפרסם את קדושת נס חנוכה בכניסה וביציאה מן הבית.
נראה לכאורה כי נס פח השמן היה מיותר, משום שהכהנים היו פטורים ממצות הדלקת המנורה ע"פ הכלל "אנוס רחמנה פטריה" (נדרים כז.). אולם החשמונאים רצו להדר במצוה, לכן חיפשו החשמונאים שמן זית טהור להדליק את המנורה כסמל לנצחון אור ישראל על חשכת יון. בראות ה' יתברך את שאיפתם של החשמונאים להדר במצוה, עשה להם נס כפול: הן במציאת פח שמן זית טהור שהספקו ליום אחד, והן בהגדלת הספק הדלקת השמן שבתוך הפח להדלקה של שמונה ימים. כלומר, מנס פח השמן הוכח לישראל שה' חפץ שהדלקת נרות חנוכה יתבצע עם הידור מצוה, על כן קבלו עליהם ישראל בדורות הבאים להדר במצוות נר חנוכה ולהדליקו לפי שיטת המהדרין מן המהדרין, דהיינו, להרבות בהדלקת הנרות כדי להאדיר את ה"פירסומי ניסא", למרות שמעיקר הדין די בנר אחד לכל בית, כפי שפסק הרמב"ם: "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצוותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצווה מדליק נרות כמניין אנשי הבית, נר לכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים. והמהדר יתר על זה ועושה מצווה מן המובחר, מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד" (הל' חנוכה פ"ד, ה"א).
מחלוקת בית שמאי ובית הלל:
בית שמאי ובית הלל (הזוג החמישי, 4-37 לפנה"ס, בתקופת שלטונו של הורדוס) נחלקו בינהם כיצד מדליקים נרות חנוכה: "המהדרין מן המהדרין, ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך... טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין (רש"י-העתידים לבא), וטעמא דב"ה כנגד הימים היוצאין (רש"י-שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין)" (שבת כא:). ניתן לומר גם כי מחלוקתם נובעת מן השאלה מה הדלקת נרות חנוכה באות להביע לדורות? בית שמאי סוברים שהדלקת הנרות משקפת את ההרגשה של החשמונאים שלאחר נס גילוי פח השמן ביום הראשון התרגלו לנס, ולכן עוצמת ההתפעלות מנס חנוכה הולכת ופוחתת מיום ליום. בית הלל סוברים שהדלקת הנרות משקפת את ההרגשה של החשמונאים שלאחר נס גילוי פח השמן ביום הראשון התפעלו מהתמשכותו של הנס לימים הבאים, ולכן עוצמת ההתפעלות מנס חנוכה מוסיפה והולכת מיום ליום. אולם נראה לכאורה כי מחלוקת זו מיותרת משום שבית שמאי ובית הלל החלו לכהן בתפקידם מיד בתום שלטון החשמונאים 127 שנה לאחר נס פח השמן שאירע לחשמונאים, א"כ מדוע לא המשיכו את מנהג החשמונאים בסדר הדלקת נרות חנוכה? ועוד, מהו המקור לטעמם של ב"ש שקבעו סדר הדלקה של "פוחת והולך"?
נלענ"ד שבתקופת מלכות בית חשמונאי על יהודה וירושלים (37-167 לפנה"ס) לא נהגו להדליק נרות חנוכה בבתים, אלא הדליקו חנוכיה בעלת שמונה קנים (במקדש הדליקו את מנורת התמיד בעלת שבעת הקנים) רק במוסדות השילטון של ממלכת חשמונאי כזכר לנס פח השמן שנעשה לחשמונאים, לפיכך לא נכתב דין חנוכה במשנה ואף רוב מנהגיה נקבעו ע"י האמוראים, וכן מצאנו שהגמ' דייקה בלשונה לומר: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה" (שבת כא:), דהיינו, החשמונאים לא קבעו להדליק נרות חנוכה בבתים לזכר הנס, אלא קבעו לכלל ישראל לחגוג את שמונה ימי חנוכה כימים טובים בהלל והודאה, על כן נס פח השמן לא מוזכר בתפילת ההודאה "על הנסים". בתקופתם של הלל ושמאי שהיתה תחת שלטונו של הורדוס לאחר תום מלכות בית חשמונאי, לאחר רציחתו של מתתיהו אנטיגונוס (בשנת 37 לפנה"ס) שהיה המלך והכה"ג האחרון לבית חשמונאי, ע"י גיסו המלך היוני הורדוס (שהיה עבד אדומי מלך בשנת 4-37 לפנה"ס), ובנוסף לכך לאחר שהורדוס רצח את כל בני משפחת המלוכה החשמונאית, מתוך כוונה לבטל בכך את משמעויות נס חנוכה שאירע לחשמונאים, רק אז תיקנו חז"ל לחגוג את נס פח השמן בכל בית ישראל לדורות ע"י הדלקת "נר איש וביתו" ע"מ להרבות "פירסומי ניסא". מטרת תקנת חז"ל היתה לעודד את העם שנשלט בתקופתם בשנית ע"י מלכות יון, ובכדי להורותם שנס חנוכה ימשך ולא יגמר לעולם, מטעם זה נכתב רק בתלמוד הבבלי (שנחתם ע"י רב אשי 352-427 לאחה"ס) שבית שמאי ובית הלל נחלקו בתקופתם כיצד מדליקים נרות חנוכה בבתי ישראל מכאן ואילך.
מן האמור לעיל ניתן להבין גם את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל בענין "פוחת והולך" או "מוסיף והולך": לדעת בית שמאי "פוחת והולך" בהדלקת נרות חנוכה בבתים, משום שהדלקת הנרות מסמלת את השאיפה של ישראל לכנס את אורותיהם כדי להגיע לאור האחד של הגאולה, שהוא בבחינת "אור ישראל לאש" (ישעיה, י', י"ז), ופירש הרש"י: התורה שעוסק בה חזקיהו תהיה לאש לסנחריב. לעומתם סברו בית הלל "מוסיף והולך" בהדלקת נרות חנוכה בבתים, משום שהדלקת הנרות מסמלת את השאיפה של ישראל להגביר את אורותיהם בהדרגה, עד ההגעה לשלמות הגאולה המסומלת בהדלקת שמונת הנרות יחדיו, שנאמר: "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום" (ישעיה, י', י"ז).
וכן מצאנו שבדומה לנר חנוכה נחלקו בית שמאי ובית הלל גם בשאלה: כיצד יש לברך על נר ההבדלה? (ברכות, פ"ח, משנה ה'): "בית שמאי אומרים: שברא מאור האש, ובית הלל אומרים: בורא מאורי האש", ומבואר בגמ': "דב"ש סברי חדא נהורא איכא בנורא, וב"ה סברי טובא נהורא איכא בנורא" (ברכות, נב:), ופירש הרש"י: "טובא נהורא', הרבה מאורות: שלהבת אדומה, לבנה, וירקרקת", דהיינו, ב"ש מייחדים את הברכה על הקב"ה בורא האש, לפיכך לשיטתם יש לברך "שברא" בלשון עבר ובלשון יחיד. לעומת זאת ב"ה סבורים כי יש לברך גם על הכוח שנתן הקב"ה לאדם לברוא אש, לפיכך לשיטתם יש לברך "בורא" בלשון שיש בה משמעות עבר והווה, ו"מאורי האש" בלשון רבים, על הגוונים שבאש ועל הכח שניתן לאדם ליצור אש.
נלענ"ד כי ניתן לומר שמחלוקותיהם הנ"ל של בית שמאי ובית הלל, נוגעת גם לצורתה של גאולת ישראל העתידית: ב"ש סוברים שגאולת ישראל תבוא "בעתה" ע"י הקב"ה בדור שכולו חייב, דהיינו, "פוחת והולך" הסיכוי לגאולת "אחישנה". וב"ה סוברים שגאולת ישראל תבוא "באחישנה" ע"י הקב"ה בדור שכולו זכאי, דהיינו, "מוסיף והולך" הסיכוי לגאולת "אחישנה". כמובא בגמ': "ואמר רבי יוחנן: אין בן דוד בא, אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב. בדור שכולו זכאי, דכתיב: 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ'. בדור שכולו חייב, דכתיב: 'וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע', וכתיב: 'למעני אעשה'. אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי: כתיב 'בעתה', וכתיב 'אחישנה'? זכו 'אחישנה', לא זכו 'בעתה" (סנהדרין צח.). וכן מצאנו שבאגרת תימן (פ"ד) כתב הרמב"ם: "והאותות והמופתים שיראו על ידו (הם) יהיו ראיה על אמיתת טענתו ואמיתת יחוסו (של המשיח)", לעומת זאת כתב הרמב"ם בהלכותיו (מלכים, פי"א, ג): "ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם, או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך!". כלומר, לבני תימן שהיו ראויים לגאולת "אחישנה" כתב הרמב"ם באגרתו כי הגאולה תופיע כנס על טבעי, אולם ליתר העם כתב הרמב"ם בהלכותיו שהגאולה תופיע "בעתה" כבדרך הטבע.
נר איש וביתו:
מצות הדלקת נר חנוכה תלויה בקיומו של בית, כאמור בגמ': "ת"ר מצות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד" (שבת כא:). כלומר, מפשט הגמ' מובן כי מצות הדלקת נר חנוכה היא חובה המוטלת על הבית (כמו מזוזה ומעקה. פרט לדין הרואה, והאכסנאי שאין מדליקים עליו בביתו וצריך לתת פרוטה לבעה"ב להשתתף עמו בשמן של נ"ח [שו"ע, תרע"ז, א']. את שני מקרים אלה חז"ל הוציאו מן הכלל משום חביבות מצות נ"ח). לפיכך אדם יוצא חובה בהדלקה (לא בראיה) של בני ביתו שהדליקו בביתו למרות שהוא מחוץ לביתו, וכן כתב הב"ח (בסימן תרע"ו): "דמה שמדליקים עליו בביתו אינו נפטר אלא חיוב שבא על ממונו להדליק נרות לפרסם הנס ברבים, אבל ההודאה על הנס וברכת שהחיינו היא בחיוב גופו, ולא נפטר בזה שמדליקים עליו". כלומר, מצות הדלקת נר חנוכה מורכבת משני חיובים, לפיכך מברכים על נר חנוכה שתי ברכות נפרדות: "להדליק נר חנוכה" ו"על הנסים", על כן אם שכח לברך "להדליק" ונזכר רק לאחר שסיים להדליק את הנרות, אינו מברך "להדליק" אלא רק "על הנסים".
נמצאנו למדים כי החיוב הראשון בנר חנוכה הוא: חובת ההדלקה, ולצורך זה נדרש שיהיה למדליק בית משלו, וכן פסק הרמב"ם: "כל בית ובית מדליק נר אחד" (הלכות חנוכה פ"ד ה"א), לכן נוסח הברכה הוא "וציונו להדליק נר חנוכה", ומטעם זה אין בני הבית צריכים לברך "שעשה נסים" כל אחד לעצמו. החיוב השני בנר חנוכה הוא: חובת הראיה ופרסומי ניסא, לצורך זה לא נדרש שיהיה לרואה בית משלו, אלא די לו בראית נרות חנוכה דולקים, לפיכך נוסח הברכה היא "שעשה ניסים", ועל כן מחיוב זה לא נפטרים הרואה והאכסנאי (מדין הרואה). וכך מסביר הרש"י (שבת כג.) בדין הרואה: "לא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדין (דהיינו, או לפי דעת המרדכי המובאת בשו"ע: שאין דעתו להדליק בעצמו, או שחושש לדעת הרמב"ם שיעבור זמן ההדלקה שהוא חצי שעה ולא יוכל להדליק יותר לכתחילה), או ליושב בספינה (דהיינו, שאין לו בית)". וכך גם סברו התוספות (סוכה, מו. ד"ה הרואה): "משום שיש כמה בני אדם שאין להם בתים ואין בידם לקיים המצוה". לכן גם מי שאין לו כסף לקנות נר חנוכה הוא פטור מהדלקת נר חנוכה, כדתנן: "נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף" (שבת כג.), משום שהוא יכול לצאת בברכת הרואה (בתשובות הרמב"ם סי' רכ"ב מובא: שהרואה נ"ח יברך אפילו מאה פעמים), מטעם זה העדיפו חז"ל שלום בית ועונג שבת על פני קיום מצות נר חנוכה בשלמותה.
פרסומי ניסא:
חז"ל קבעו בגמ' שלשה ממדים למיקום הראוי להנחת נר חנוכה: "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח הבית מבחוץ...נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה" (שבת, כא:), "נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח משמאל...והילכתא: כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין" (שבת, כב.). הרש"י כתב (שבת, כא:) כי הטעם להנחת נר חנוכה "מבחוץ', משום פרסומי ניסא ולא ברה"ר אלא בחצרו שבתיהן היו פתוחין לחצר", דהיינו, "בכניסתו לביתו". להלכה נפסק כי: "נר חנוכה מניחו על פתח הסמוך לרשות הרבים מבחוץ. אם הבית פתוח לרשות הרבים, מניחו על פתחו. ואם יש חצר לפני הבית, מניחו על פתח החצר. ואם היה דר בעלייה שאין לו פתח פתוח לרשות הרבים, מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים... מניחו למעלה משלשה טפחים, ומצוה להניחו למטה מעשרה טפחים" (שו"ע, או"ח, תרעא, ה,ו). כלומר, המקום הטוב ביותר להניח את נר חנוכה הוא: בפתח הבית הסמוך לרשות הרבים בכדי לפרסם את הנס, ובצד שמאל של פתח הבית בכדי שהנכנסים והיוצאים יהיו מוקפים במצוות, אך כאשר ההדלקה בסמוך לפתח הבית גורעת מהפרסומי ניסא, "פרסומי ניסא עדיף" (ברכות, יד.).
לפיכך נראית סתירה לכאורה בקביעת חז"ל כי "נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה" (שבת, כא:) ו"נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי" (ב"ק, סב:), וכי הדלקת הנר רק בתוך עשרה טפחים גורמת לפרסומי ניסא, ומעל עשרים אמה פסולה ואינו מהוה פירסומי ניסא? הלא איפכא מסתברא? אלא נלענ"ד שמטרת קביעת חז"ל לגבי גובהו של נר חנוכה היא: לזכות את אותם עניים שאין להם אפשרות להדליק נר חנוכה ועל כן הם הולכים בעינים מושפלות, לפיכך קבעו חז"ל להנמיך את נר חנוכה בכדי לזכותם, משום שבעל הבית יוצא ידי חובת פרסומי ניסא בעצם ההדלקה והברכות. וכן מצאנו בשלש מצוות נוספות מדרבנן שבהם צריך "פרסומי ניסא": הלל (ברכות יד.) מגילה (שם, ומגילה ג:) ושתיית ארבע כוסות (פסחים קי"ב.), שבשלושתם אין הכוונה לפרסום פומבי ברשות הרבים. מטעם זה אמרו חז"ל: "בשעת הסכנה מניחו על שולחנו ודיו", דהיינו, שבכדי לזכות את הרבים אין טעם לקחת סיכונים.
נמצאנו למדים כי עיקר ענין הדלקת נר חנוכה בזמן הזה הוא: להאיר בתחילת החושך לאחר השקיעה וצאת הכוכבים, להאיר מחוץ לבית, להאיר במקום נמוך למטה מעשרה טפחים, להאיר בצד שמאל של הבית במקום שאין מזוזה, להאיר בתקופת החורף החזק ביותר, להאיר בימים הכי חשוכים בשנה, וע"י כך להתרומם ולעמוד על רגלינו ולנצח את כוחות החושך באמצעות אור התורה. כלומר, מקומו הנמוך של נר חנוכה מבטא את שפלותו של האדם אשר אורו יכול להתרומם ע"י ראית גדולתו של ה' בכל הדורות.
זמן הדלקת נר חנוכה:
הרמב"ם הגביל את זמן הדלקת נ"ח לחצי שעה (או יותר) בלבד, ואם "עבר זמן זה אינו מדליק" (חנוכה, פ"ד, ה), הגבלה זו יוצרת בעיה חמורה לחפצים לקיים בהידור את הדלקת נר חנוכה במגבלות זמן זה, ובפרט בליל שבת ובמוצאי שבת, ובמיוחד למחמירים לנהוג ע"פ זמני רבינו תם, לפיכך פסק השו"ע: "הני מילי לכתחילה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה" (שו"ע, או"ח, תרעב, ב). וכן מצאנו שהגמ' לא קבעה זמן מדוייק להדלקת נר חנוכה, אלא אמרה: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק" (שבת כ"א:), בהמשך לכך הבהיר רבי יוחנן עד מתי הוא הזמן שבו "תכלה רגל מן השוק"? ותשובתו היא: "עד דכליא ריגלא דתרמודאי" (שם אומה, מלקטי עצים דקים ומתעכבים בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור, וכשצריכים לעצים יוצאים וקונים מהם - רש"י). כלומר, רבי יוחנן צמצם את את הזמן הכללי המובא בגמ' אך אף הוא לא הגדיר זמן מדוייק של "חצי שעה", אלא תלה את הדבר בעוצמת החשיכה שהוא שיעור המשתנה מעט בין התקופות ובין הארצות השונות. לעומת זאת הרמב"ם בהילכותיו לא הזכיר כלל את ה"תרמודאי", אלא כתב (חנוכה, פ"ד, ה): "עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה? כמו חצי שעה או יתר". כלומר, הרמב"ם פסק כפשטות לשון הגמרא וקבע כי הזמן שבו "תכלה רגל מן השוק" הוא "כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק". נמצאנו למדים כי לפי שיטת הרמב"ם אם אדם לא הדליק "עם שקיעת החמה" ועד חצי שעה לאחר השקיעה, לא עשה את המצוה כלל והפסיד. יתרה מזאת, נראה כי דעת הרמב"ם היא: שמצות הדלקת נר חנוכה צריכה להיות גם בזמן (בערב) וגם במקום (על פתחי בתים). כאומרו: "מדליקין בהם הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה" (חנוכה, פ"ג, ג). נראה לענ"ד שגישתו המחמירה של הרמב"ם בענין מצות הדלקת נר חנוכה נובעת מחביבות המצוה והשלכותיה על האדם לדורות, כמובא בחתימת הרמב"ם את הלכות חנוכה (פ"ד, יב): "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה על הנסים שעשה לנו", וכן פסק הרמב"ם (בתשובות הרמב"ם סי' רכ"ב): שהרואה נ"ח יברך אפילו מאה פעמים. כלומר, הרמב"ם הגביל את זמן ההדלקה ע"מ לזרז את המזורזים למצוות, והרחיב את מספר ברכות "על הנסים" ע"מ להוסיף בשבח האל.
לסיכום:
עמידתם האיתנה של החשמונאים ובני דורם כנגד גזרות השמד של מלכות יון תוך כדי סכנת נפשות והקרבת עצמם על קידוש ה', הביאה בעקבותיה את נס הנצחון הגדול של התרבות היהודית-הדתית על התרבות היונית-החילונית, על כן נס מציאתו של פח השמן הטהור להדלקת מנורת המקדש היה סמל ואות מן השמים כי נצחון החשמונאים הוא נצחון מקודש. כזכר לנסים אלה קבעו חז"ל הלכות לדורות: לומר הלל מלא, ולהוסיף תפילת "על הנסים" בכל שמונת ימי החנוכה, וגם להדליק נרות חנוכה בכל בית בישראל, ע"מ לפרסם את נסי ה' עם ישראל לדורותיו. בנוסף לכך, משום חביבות מצות "פרסומי ניסא", קבעו חז"ל כי גם האכסנאי וגם "הרואה" יברכו על נר חנוכה. וכן קבעו חז"ל את זמן הדלקת נר חנוכה לשעת הדימדומים בין אור לחושך, ע"מ להדגיש שנר חנוכה אינו מיועדות לתאורה גשמית, אלא לסמל את נצחון אור ישראל על חשכת יון הנמשך בכל הזמנים, כאמור בתפילה: "בימים ההם בזמן הזה". לפיכך חתם הרמב"ם את דבריו בהלכות חנוכה (פ"ד, יב) בהתלהבות יתרה, באומרו: "מצות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד. וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס, ולהוסיף בשבח האל והודיה על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק".
יה"ר שנזכה להדליק את שמונת נרות חנוכה בהידור, ובזכות זה יאיר לנו ה' את שמונת האורות גנוזים במלואם, אשר הם: אור השמש, אור הירח, אור התשובה, אור התורה, אור כסא הכבוד, אור גן עדן, אור בית המקדש, ואורו של משיח (זוה"ק, ויקרא, לד:), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך" (ישעיה, ס', כ'), "הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה ס', כ"ב).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים:
"מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע,
"אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים,
"אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל,
"פרי צמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב