טו בשבט- מסמל את חשיבות נטיעת עצים להמשך קיום הדורות
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

טו בשבט- מסמל את חשיבות נטיעת עצים להמשך קיום הדורות 

מאת    [ 21/03/2006 ]
מילים במאמר: 2813   [ נצפה 16097 פעמים ]

 
 
טו בשבט
ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו (שמות ט"ו).

שאלות
לכאורה מתבקשת השאלה, מדוע ה' הרחמן ניסה את ישראל, על ידי שהצמיא שש מאות אלף רגלי לבד מנשים וטף, במדבר הגדול והנורא - הלא זה בבחינת גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה? א.
ועוד, מדוע נאמר, ויורהו ה' עץ. היה צריך לומר, ויראהו ה' עץ - ועוד, מדוע הורהו ה' דווקא עץ ולא דבר אחר - ב.
ועוד, מדוע השליך משה את העץ כדי להמתיק את המים, הלא לא נצטווה להשליכו? ועוד, הלא ישראל עלולים היו לחשוב שהעץ שזרק משה, הוא זה שהמתיק את המים, ולא חסדי ה'? ג.
ועוד, מדוע נכפלה מילת שם שם לו ושם ניסהו. הלא היה אפשר לקצר ולומר, שם נתן לו חוק ומשפט וניסהו? ד.
ועוד, נראה לכאורה שאין קשר בין תחילת הפסוק לבין סופו. כי ישראל התלוננו על מרירות המים, ומשה המתיק להם את המים. לשם מה היה צורך להוסיף להם חוק ומשפט, שלא ביקשו. מה הקשר בין מים המרים לחוק ומשפט ? ה.
כיצד נרמז בפסוק ענין טו בשבט ? ו.
חשיבות נטיעת עצים להמשך קיום הדורות, ממעשה חוני המעגל. ז.
תשובות
נראה להשיב, שכוונת ה' לא היתה להצמיא את ישראל, למרות שזהו טבע המדבר שאין בו מים. אלא, כוונת ה' היתה לזכות את ישראל במצות הביטחון בה', וללמדם את ענין התפילה על הפרנסה. שנאמר, למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך (דברים ח'). ואכן ישראל בטחו בה' ועמדו בנסיון, ויצאו ממצרים רק עם מצות לחם עוני, והלכו שלושה ימים ללא מים לשתות. שנאמר, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים (שמות ט"ו). על כן התגאה ה' בישראל, ואמר להם על ידי נביאו, זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיהו ב'). דהיינו, משום שעמדו בגדול הנסיונות, שהוא מניעת לחם ומים, שהם יסוד קיום הגוף. מטרת ה' במתן נסיון קשה זה, היתה להעביר מסר נצחי לכלל ישראל כולל נשים וטף, מיד בצאתם מארץ מצרים, שהפרנסה מצויה בידו בלבד. וכאשר קשים מזונותיו של האדם כקריעת ים סוף, ישליך את יהבו על ה' בתפילה. על מנת שה' יקרע את רוע מזלו ויתן לו פרנסה ראויה, בנחת ולא בצער, כדרך שה' זן ומשקה את העצים, אפילו במדבר. שנאמר, ויורהו ה' עץ. כלאמר, לא תצמח תועלת לאדם בתלונות על רוע מזלו, אלא להפך, יוסיף לעצמו מרירות קשה ומרה. שנאמר, ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם (דהיינו, משום שישראל היו מרים), על כן קרא שמה מרה (דהיינו, שלא היה זה שם המקום בתחילה). בקריאת שם המקום מרה נרמז לישראל ענין התפילה על הפרנסה. כי ה' הוכיח לישראל שתלונתם לא הועילה להמתיק להם את המים המרים. שנאמר, וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. ורק תפילת משה היא שהועילה. שנאמר, ויצעק אל ה'? וימתקו המים. ודע, שהמים במרה היו מתוקים, אלא, שבפיהם של ישראל נהפכו המים למרים. כפי שמצאנו בענין הסוטה, שהכהן היה משקה אותה מן המים המתוקים שבכיור. כפי שנאמר בתחילה, ולקח הכהן מים קדושים. ולאחר מכן נאמר, וביד הכהן יהיו מי המרים (במדבר ה'). כלומר, טעם המים היה מתחלף בפי האישה לפי מעשיה. אם היתה כשרה היו המים בפיה מתוקים וקדושים, אך אם סטתה היו המים בפיה מרים ומאררים. שנאמר, ובאו בה המים המאררים למרים. באותה הדרך הפכו המים המתוקים של מרה, למים מרים בפיהם של ישראל, מאחר והתלוננו על משה, במקום להתפלל לה'. רק תפילת משה הועילה להחזיר לפיהם של ישראל את מתיקות המים. א.
הטעם שנאמר, ויורהו ה' עץ, ולא נאמר, ויראהו ה' עץ. כי מילת ויורהו היא מלשון הוראה. ללמדנו, שה' לימד את משה עצה כדי שילמדה לישראל. ה' יעץ למשה להורות לישראל את הדרך שבה יוכלו להמתיק את המים, שהוא יסוד הפרנסה. והדרך היא על ידי לימוד תורה המשולה לעץ. שנאמר, עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג'). לכן שמע משה לעצת ה', והשליך את ישראל למים. דהיינו, השליכם ללמוד תורה שנמשלה למים. שנאמר, וישלך אל המים. ובשעה שעסקו ישראל בתורה, נמתקו המים המרים. שנאמר, וימתקו המים. אך משום שישראל עדין לא קיבלו את התורה, נתן להם משה מקצת מפרשיות התורה כדי שיתעסקו בהם. כגון: שבת, פרה אדומה ודינים (רש"י). שנאמר, שם שם לו , כלאמר, ה' נתן לישראל סם חיים, שהיא התורה. ושם ניסהו, כלומר, העם ניסה את עצת ה' למשה ועסק בתורה, ובזכות זה נמתקו המים המרים.
ועוד, טעם לנאמר ויורהו ה' עץ, מלשון ראיה והתבוננות. כלומר, ה' רמז למשה שיתבונן בעץ, וממנו ילמדו ישראל. דהיינו, שיראה האדם בעץ, לא רק כמכשיר המגדל פירות גשמיים בלבד, אלא, כמגדל שני סוגי פירות. פירות גשמיים לאכילה. שנאמר, וימתקו המים. ופירות רוחניים שהם המצוות הקשורות לאילנות. כגון: תרומות ומעשרות, ברכות וכו'. שנאמר, שם שם לו חוק ומשפט. מטעם זה נהגו ישראל ביום טו בשבט, יום שמחה גשמי ורוחני. על ידי שנהגו לאכול ולברך על פירות ארץ ישראל. ועיקר המנהג, לאכל מפירות שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, על מנת להודות לה'. כפי שנאמר, טעמו וראו כי טוב ה' (תהילים ל"ד), דהיינו, לטעום מפירות הארץ ולהתבונן בתוך כך, על ארץ החמדה והטובה שנתן לנו, שפירותיה טובים גם כשהם לחים וגם כשהם יבשים. לפי שבתקופת טו בשבט, אין זה זמן קטיף פירות שבעת המינים, ובכל זאת אוכלים מהם אפילו כשהם יבשים. דהיינו, טעמם נותר משובח בכל השנה. ככתוב, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש (דברים ח'). ב.
הטעם שמשה רע"ה השליך את העץ שהראהו ה' אל המים. כדי לרמוז בכך לישראל, שהם זרע ישראל עבדו (דבה"י-א ט"ז) וכל אחד מהם נחשב כעץ שתול על פלגי מים. כפי שנאמר, היש בה עץ אם אין (במדבר י"ג). שכן תמצא שהאדם והעץ דומים, בכמה דברים. דהיינו, כשם שישנם סוגים שונים של עצים, כך ישנם סוגים שונים של אנשים. וכשם שפרי העץ תלוי בזרע העץ הנשתל ולא באדמה המגדלתו, כך מעשיו של האדם תלויים באופיו וברצונו, ולא בגורמי סביבתו החיצונית. כי באותה האדמה, ניתן לנטוע עצים שונים ולקבל פירות בטעמים שונים. דהיינו, אם ניטע באדמה עץ למון, יצא הפרי חמוץ. ואם ניטע באותה האדמה גפן, יצא הפרי מתוק. וכשם שתפקידו של העץ, להפוך את האדמה המרה שבשורשיו, לפרי בטעמים שונים לפי סוגו. כך מטרת האדם יציר האדמה, להוציא משורשיו המרים פרי כרצון נוטעו. וישראל נמשלו לכרמו של ה'. שנאמר, כי כרם ה' צבאות בית ישראל (ישעיה ה'). וכשם שהעץ נידון בעצרת, ונחשבות שנותיו לדיני ערלה תרומות ומעשרות לפי ראש השנה לאילנות, דהיינו, טו בשבט. כך נידונים מעשיהם של ישראל בראש השנה, ונמנים חגיהם ושטרותיהם לפי ראש השנה לחודשים, דהיינו, ניסן.
ועוד, נלענ"ד שהנאמר, ויורהו ה' עץ וישלך אל המים. מרמז על קביעת טו בשבט ליום ראש השנה לאילן. כפי שנאמר בראש מסכת ראש השנה: באחד בשבט ר"ה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו. ולעולם הלכה כדברי בית הלל (ר"ה יד:). הטעם שנקבע ראש השנה לאילן בחודש שבט, למרות שעדין לא הסתיימה רוב תקופת טבת. על כך אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי השנה (ר"ה יד.). דהיינו, ראש השנה לאילן נקבע לטו בשבט, משום שרוב תקופת גשמי השנה כבר יצאה עד טו בשבט. כלומר, רמז נמצא בפסוק, וירוהו ה' עץ, דהיינו, ה' הורה על ר"ה לאילן. וישלך אל המים, דהיינו, ר"א קבע את מועדו של ר"ה לאילן על פי רוב מי הגשמים שירדו ארצה מן השמים. ג.
הטעם שנכפלה מילת שם שם לו חוק ומשפט, בתחילה ונבדלה לשני אופנים על ידי הניקוד. ללמדנו, שבמרה נרמז לישראל, שגם אכילת פירותיו של אותו עץ יכולים לשמש לשני אופנים. האופן האחד, כשהאוכל את הפרי מברך עליו ומתכוון שאכילתו תחזק את גופו לקיום מצוות ה'. באופן זה הפרי הופך להיות לו לסם חיים. דהיינו, מילת שם מנוקדת לו ב-"ש" ימנית. כלאמר, שם סם לו. האופן השני, כשהאוכל את הפרי אינו מברך ואינו מתכוון שאכילתו תהיה לשם שמים, אלא, לתועלת גופו בלבד, כדרך מאכל הבהמה. באופן זה הפרי גורם לו לסם מוות לנשמתו. דהיינו, מילת שם מנוקדת לו ב-"ש" שמאלית. כלאמר, סם סם לו. הנאמר ושם ניסהו בסיום הפסוק, בא ללמד באמצעות תוספת "ו" הניגוד, על חלוקת הפסוק לשני זמנים. דהיינו, שם שם לו חוק ומשפט (במרה). ושם (בארץ ישראל) ניסהו (ה' העמיד את ישראל בנסיון אם ישמרו את חוקיו). כלומר, ה' הנחיל לישראל ארץ טובה, ומשובחת בשבעת המינים, כדי לנסותם, באיזה דרך יבחרו לאכל מפירותיה. הדרך האחת היא: אכילה, שתיה ובעיטה. כפי שנאמר, וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב), דהיינו, סם סם לו בחוק ומשפט ושם באכילה נסהו. הדרך השניה היא: אכילה שתיה וברכה. כפי שנאמר, ואכלת ושבעת וברכת את ה' (דברים ח'), דהיינו, שם סם לו חוק ומשפט וסם עליהם את ניסהו.
ועוד, שם שם לו חוק ומשפט (במרה) ושם ניסהו (בסיני גידל ה' את ישראל בעולם). שנאמר, כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים (שמות כ'). דהיינו, לנסות מלשון הרמה. כפי שנאמר, הרימו נס על העמים (ישעיה ס"ב). ד.
הטעם שישראל ביקשו רק מים, וקיבלו גם מים וגם חוק ומשפט. משום שחפץ ה' להודיע לישראל בכך חוק ומשפט, שקיומם הוא מעל הטבע. כי טבע המדבר שאין בו לחם ומים. וה' שינה בעבור ישראל את הטבע, ובנסים גלויים הוריד להם לחם מן השמים, והישקם מים מן הסלע. אך על מנת שידעו כי קיומם בכלל, ובמיוחד במדבר הוא בדרך נס. גרם להם שילכו תחילה כדרך הטבע במדבר שלושה ימים, ולא ימצאו מים. וכשכבר מצאו מים, היו המים מרים. ורק כשמשה התפלל נענה לו ה' והפך להם את המים המרים למים מתוקים. דהיינו, ה' לימד את ישראל שקיומם במדבר היא בגדר נס גלוי. וכן נאמר, ויכרות להם יהושע ברית וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כ"ד). דהיינו, יהושע לימד את ישראל שכיבוש הארץ מיד עשרת העמים, היה המשך לנסים הגלויים שה' עושה לישראל, ולא בזכות חרבם וקשתם, נצחו את העמים. כי בנוסף לניצחון על העמים, קיבלו ארץ בנויה ונטועה. כמסקנה מכך אמר להם יהושע: עתה יראו את ה' ועבדו אותו בתמים ובאמת. משום כך אף בטו בשבט לאחר אכילת פירות הארץ, הממחישים את טוב חסדי ה', נהגו להודות לה' על הארץ הטובה שנתן לנו בניסים גלויים, ולהתבונן בתוך כך שחסדי ה' עם ישראל, אינם כביכול בגדר התנהלות טבעית של העולם, אלא, בגדר נס גלוי. דהיינו, שעם קטן ונרדף מקבל ארץ זבת חלב ודבש. ה.
נמצאנו למדים מן הפסוק, שהתבוננות מעמיקה בשורשי האילנות ופרים. גורמת לחיזוק ונטיעת יראת שמים בישראל. משום כך, נהגו ישראל להקדיש את יום טו בשבט, שהוא ראש השנה לאילן, להתבוננות יתר במוסרי העץ. יען כי בכל ימות השנה מתבוננים בעצים, ואוכלים את פרים כהתנהלות טבעית. מבלי להתיחס לעצים כאחד מפלאי הבריאה. ואילו ביום טו בשבט חג האילנות, מקדישים מחשבה ותפילה על העצים שירבו פירותיהם. כדי שעל ידי כך ירבו לישראל מצוות הקשורות בפירות. ומכוונים על הפרי הנדמה לאוכלם, כדי שנזכה לתקן את פגמינו. כפי שנאמר, ויורהו ה' עץ וישלך אל המים, כמבואר לעיל. גם בנבואת הגאולה, המשיל ה' את כלל ישראל לעץ אחד. שנאמר, ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי (יחזקאל ל"ז). מפאת הדמיון שבין ישראל לעץ, נהגו ישראל בטו בשבט, לברך ולאכול מפירות שבעת המינים בשמחה ובכוונת הלב. ומתוך כך מתפללים לה' שיברך את תנובות השדות, בשפע פירות טובים. הן כדי לקיים בהם את הגוף, והן כדי לקיים בהם את עבודת ה' ומצוותיו. כגון: ביכורים, לקט, שיכחה, ברכת המזון, ברכות, וקידושים. משום כך נקרא טו בשבט, חג האילנות. לפי שיום זה מוקדש לברכות על האילן ופירותיו, ובכך כביכול גם העצים חוגגים את השלמת יעודם בעולם. כפי שנאמר, יעלז שדי וכל אשר בו אז ירננו כל עצי יער (תהילים צ"ו). וגם ישראל שמחים ואינם אומרים ביום זה תחנון. ונהגו לאכל פרי חדש, על מנת שניתן יהיה לברך גם שהחיינו, בטו בשבט. שמחת ישראל בטו בשבט היא, על שה' זיכם לברך, לאכול ולשבוע מפירות הארץ, מבלי שיצר הרע יתגבר עליהם. כי דרכו של היצר הרע להתרבות מתוך אכילה ושתיה לשובע. שנאמר, וישמן ישורון ויבעט (דברים ל"ב). משום כך ציוו חז"ל להיזהר מן התולעים שבפירות.
ודע, שראש השנה לאילנות, הוא עת רצון וחשבון נפש. ונאמר, בעת רצון עניתיך (ישעיה מ"ט). ולפי שפירות שבעת המינים מרמזים, על שבעה סוגי אנשים שמהם מורכב עם ישראל. שנאמר, ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש (דברים ח'). לפיכך, אכילתם יחד בטו בשבט, גורמת לאחדות העם. ככתוב, ועשיתים לעץ אחד. כי כל אדם מכוון באכילתו לתקן את מידתו החסרה, הרמוזה בשבעת המינים:
חטה - אינה עץ, אלא פרי אדמה נמוך, המורכב מזרע וקליפה, וזרעו הוא תוכנו. דרך אכילת החיטה היא על ידי שאוכלים את זרעה לאחר טחינתו, ומשליכים את קליפתה. משום כך החיטה דומה לאדם פשוט, שהוא וזרעו בעלי יראת שמים בלבם, אך מעשיהם אינם ראויים. לפיכך, מבקשים מה' שיתן בלבם עצה טובה, לשמור לעשות ולקיים את מצוות התורה. כסמל לחיטה נהגו לאכול בטו בשבט עוגות ודברי מאפה מחיטה, ולברך בורא מיני מזונות.
ושערה - אינה עץ, אלא פרי אדמה השפל משבעת המינים, המורכב מזרע וקליפה, וזרעו הוא תוכנו. השעורה משמשת בעיקר למאכל בהמה. ונאכלת עם זרעה וקליפתה. משום כך השעורה דומה לאדם רשע, שהוא וזרעו אין בהם לא יראת שמים, ולא מעשים טובים, אלא משמשים כמאכל ליצר הרע. לפיכך, מבקשים מה' שיחזירם בתשובה שלמה, ויסיר מהם את יצר הרע, על מנת שיוכלו, לשמור לעשות ולקיים את מצוות התורה. כסמל לשעורה נהגו לשתות בטו בשבט בירה, העשויה מלתת שעורים, ולברך שהכל נהיה בדברו.
וגפן - עץ שפריו מתוק. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה. דרך אכילת הגפן היא על ידי שסוחטים את פיריו עם קליפתו, וכשנהפך ליין משליכים את זרעו. משום כך הגפן דומה לאדם שחזר בתשובה שלמה, ושינה את טיבעו להיות צדיק. אך זרעו נותרו עדין ברשעותם. לפיכך, מבקש הצדיק מה' שיחזיר את זרעו בתשובה שלמה. כסמל לגפן נהגו לשתות יין בטו בשבט, ולברך בורא פרי הגפן, וגם לאכול צימוקים כנגד תוספת אות "ו" של מילת וגפן, ולברך בורא פרי העץ.
ותאנה - עץ שפריו מתוק. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה שאינם ניתנים להפרדה. דרך אכילת התאנה היא על ידי שנאכל כל פריה עם קליפתו וזרעו, בין לח ובין יבש, ואין משליכים ממנו דבר. משום כך התאנה דומה לצדיק גמור. דהיינו, שהוא וזרעו צדיקים. לפיכך, מבקש הצדיק הגמור מה' שירחם על ישראל ויברכם. כסמל לתאנה נהגו לאכול בטו בשבט גרוגרות של תאנים, ולברך בורא פרי העץ.
ורמון - עץ שפריו מתוק. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה. דרך אכילת הרימון היא על ידי שמפרידים את פריו מקליפתו ומחיצותיו הפנימיות, ואוכלים רק את פריו וזרעו, ומשליכים את קליפותיו המרות. משום כך הרימון דומה לאדם הבינוני. דהיינו, שהוא וזרעו בעלי מצוות ויראת שמים, אך מעורבבים במעשים רעים. לפיכך, מבקש האדם הבינוני מה' שיעקור מלבו ולב זרעו את יצר הרע, כדי שיהיו תמימים עם ה'. כסמל לרימון נהגו לאכול בטו בשבט רימונים, ולברך בורא פרי העץ. או לשתות מיץ רימון משומר, ולברך שהכל נהיה בדברו.
זית שמן - עץ שפריו מר. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה. דרך אכילת הזית היא על ידי מעיכה וכתישה של פריו עד שיצא ממנו שמן טוב. לאחר מכן משתמשים בתוכנו, ומשליכים את זרעו וקליפתו המרים. משום כך הזית דומה לצדיק בן רשע. לפיכך, מבקש הצדיק מה' שיחזיר את אביו בתשובה שלמה. משום כך נוספה מילת ארץ לזית, לרמוז שברא מזכה אבא. כסמל לזית שמן נהגו לאכול בטו בשבט זתים חמוצים, ולברך בורא פרי העץ. או לאכל סלטי ירקות המטובלים בשמן זית, ולברך בורא פרי האדמה.
ודבש - עץ תמר שמפריו המתוק יוצא דבש. ומורכב מזרע, תוכן וקליפה. דרך אכילת התמר היא על ידי שאוכלים את פריו וקליפתו, ומשליכים את זרעו. משום כך התמר דומה לצדיק שבניו רשעים. לפיכך, מבקש הצדיק מה' שבניו ילכו בדרכו, וישוב ליבם אל אביהם שבשמים. כסמל לתמר נהגו לאכול בטו בשבט תמרים מזנים שונים, ולברך בורא פרי העץ.
סימן לסדר הברכות מג"ע-א"ש. דהיינו, מזונות, גפן, עץ, אדמה, שהכל. וסידרן נקבע ע"פ מיקומם בפסוק ארץ חיטה ושעורה. בסיום אכילת פירות שבעת המינים, יברך ברכה אחרונה "מעין שלוש", ועל השאר יברך "בורא נפשות". ומנהג נאה הוא להתפלל על כלל עם ישראל, כדי שה' שיזכה אותנו להיות כעץ אחד לעשות את רצונו. כאמור, פרי צדיק עץ חיים ולקח נפשות חכם (משלי י"א). לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. ודע, שרוב חוטאי ישראל הינם בגדר שה טועה, המהלך בדרך הערב רב. כפי שנאמר, תעיתי כשה אבד בקש עבדך (תהילים קי"ט). דהיינו, שטעו בדרכם ומחפשים את הדרך לרועה האמיתי. וציותה התורה, השב תשיבם לאחיך. על כך אמרו חז"ל שצריך להשיבם לבעליהם אפילו מאה פעמים. אם בממונם של ישראל ציוונו חז"ל לטרוח כך, כל שכן שבנפשותיהם צריך לטרוח ולהשיבם בתשובה שלמה. כפי שנאמר, וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידיך (יחזקאל ל"ז). ודע, שמו"ר אבי אב"י זצ"ל, נהג לשתול עץ פרי לכל בניו כשנולדו, והיה העץ נקרא על שמו. וזהו מנהג ראוי ונכון, ונרמז בפסוק, כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל (ויקרא כ"ז). כלאמר, כשאדם נולד ובא אל הארץ, נוטעים על שמו עץ מאכל. לפי שעתיד ה' לקיים בנו מקרא שכתוב, וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי פי ה' צבאות דיבר (מיכה ד'). ונאמר, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר אלהיך (עמוס ט'). ו.
חשיבות נטיעת עצים להמשך קיום הדורות, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:
מעשה בחוני המעגל הצדיק, שכל ימיו היה מצטער על מקרא שכתוב, שיר המעלות בשוב ה' את ציון היינו כחולמים (דהיינו, כחלום היתה נדמית גלות בבל שנמשכה שבעים שנה). אמר, וכי יש איש שיוכל לישן שבעים שנה, בשינה אחת כחלום - יום אחד היה מהלך בדרך, וראה איש אחד שנוטע אילן חרוב. אמר לו: עד כמה שנים אילן זה יהיה נושא פירות? אמר לו האיש: עד שבעים שנה. אמר לו: וכי יודע אתה שתחיה שבעים שנים? אמר לו: אני מצאתי את העולם עם חרוב, וכשם שאבותי נטעו אילנות עבורי, כך אני נוטע לבנים שלי. ישב חוני המעגל לאכל לחם, ונפלה עליו שינה ונרדם. וכשנרדם עלה סביבו שן סלע, ונתכסה מעיני האנשים, ולא מצאוהו שם, וישן שם שבעים שנה. כשניעור משנתו, ראה את האיש שהוא מלקט מפירות האילן שנטעו. אמר לו: אתה זה האיש שנטעת את
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, מצמרת הארז, אשר תקראו
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב