הורות להתבגרות-ג'- 2 - ארבעת גבולות היסוד (4 הלאווים) - לנוער בעידן הפוסט מודרני 

הורות להתבגרות-ג'- 2 ארבעת גבולות היסוד (4 הלאווים) - לנוער בעידן הפוסט מודרני
(המשך של מאמר ג-1)
תוכן העיניינים:
1.) עקרונות יסוד לקביעת הגבולות - ולהצבת הגבולות.
1.א) גבולות - למה? (הגבול שנדרש לחופש!)

1.ב) הגבול - "קווים לדמותו" (אופיו ותפקידו).

1.ג) איפה שגבול "גבול" - ואיפה שחופש אז "חופש".

1.ד) הגבולות- מעטים אך מוצקים וברורים.

1.ה) גבולות נכונים - כמעט ללא מקדמי ביטחון.

1.ו) מה בין "הצבת מסגרת" ל"הצבת גבול".

1.ז)הגדרת "תחומי השיפוט" לגבולות - בין ההורים והנוער.

1.ח) אופציית ה"אוטובאן" - ויתור מושכל על הגבול.

1.ט) גבולות- בלי "פסיכולוגיזציה" בבקשה!

1.י) הגבול ה"רעיוני"- והגבול ה"מעשי".

1.יא) גבולות על ידי גורמים "חוץ משפחתיים".

1.יב) ה"גבול הכלכלי"- ה"גבול הטריטוריאלי"- ו"הגבולות הנודדים".

1.יג) תקציר הפרקים - וסיכום.


2.) ארבעת גבולות היסוד לנוער (4 הלאווים).
2.א) לא - לפלילים

2.ב) לא - לסמים.

2.ג) לא - לפגיעה ברווחת ההורים.

2.ד) לא - לחזרה מעבר ל"שעת הגג" ו ל"שעת המיודעות".

2.ה) סיכום - 4 הלאווים.

(לגבי הפרקים עד כאן 1א עד1י - ראה במאמר הקודם ג-1 )


פרק 1.יא) גבולות - ע"י גורמים "חוץ משפחתיים".

ישנם מצבים שבהם קצרה ידם של ההורים מלהושיע - והם אינם מצליחים להציב גבולות במקומות החיוניים. במצבים הללו קיים חשש כבד שהנוער יתדרדר ולכן - חובה עלינו ההורים לחפש סיוע הולם שיעזור לנו ב"מערכה" הזאת.
אם הנוער אכן מרשים לעצמם לחצות גבולות - וההורים חסרי אונים - כדאי לשקול פנייה
לגורמי השפעה ולגורמי סמכות - "חוץ משפחתיים". הגורמים האלה מתחלקים לשני סוגים עיקריים:
1.) גורמי השפעה - "חוץ משפחתיים": גורמים שיש להם כישורי יעוץ והכוונה להורים - או גורמים שהם בעלי מעמד והשפעה בעיני הנוער. זה יכול להיות למשל: מנהל, מורה, פסיכולוג, עו"ס, מדריך חברתי, מאמן ספורט, שכן בעל מעמד, חבר אחראי וכו'.

2.) גורמי סמכות פורמאליים - "חוץ משפחתיים": גורמים שהם בעלי יכולת להפעיל סמכות פורמאלית חוקית כמו: משטרה (להגשת תלונה אחרי גיל 18 או לבקשה להתערבות מעשית), שיטור קהילתי, קצין מבחן, פקיד סעד("חוסר מסוגלות הורית" או "קטין נזקק"), קצין ביקור סדיר (להיעדרות מביה"ס), בית המשפט ( להוצאת "צו הרחקה"- אחרי גיל 18) וכדומה.

הפניה ל"גורמי הסמכות הפורמאליים" - נחוץ בעיקר לגבי נוער שמרשים לעצמם לפגוע משמעותית ברווחת ההורים וכמו כן - להפר חוקים ולבצע עבירות פליליות. הכוונה היא לנוער "סרבני גבולות" - שכל מאמצי ההורים להתמודד איתם עד כה ולהציב להם גבולות נכונים - נכשלו.
מדובר כאן על עבירות מסוגים שונים - אך בעיקר על עבירות כמו: ואנדליזם (פגיעה או השחתת רכוש ציבורי וגם משפחתי), היעדרות מתמשכת מהבית או מביה"ס, גניבות למיניהן ( כספים, רכוש וכלי רכב), נהיגה ללא רישיון וביטוח, שימוש או סחר בסמים, פוגענות עצמית (פעולות אובדניות) או השחתה עצמית ברורה ברמה שמסכנת חיים, אלימות פנים ביתית וחוץ ביתית שאינה לצורך הגנה עצמית או ללא הסכמת המשתתפים וכדומה.

אלא שהורים רבים - על אף מצוקתם ועל אף כישלונם להציב גבולות בנידון - מעדיפים שלא לפנות לקבלת עזרה חיצונית.
הם מעדיפים להתכחש, להעלים עין, לפעמים הם אפילו מוצאים דרך להצדיק את מעשי הנוער. לחליפין ישנם כאלה שממשיכים להתמודד עם הנוער - אך באופן סיזיפי (חזרתי) וחסר אפקטיביות.

להורים הללו פעמים רבות יש רתיעה מלפנות ולקבל עזרה חיצונית - ובעיקר הם חוששים מלפנות לגורמים ממסדיים ופורמאליים. חלקם מתוך הבושה על כך שהמהלך יחשוף ברבים את קלונם המשפחתי וחולשתם ההורית. חלקם - יתכן והוטמע בהם "חוק ברזל" משפחתי הגורס שאת "הכביסה המלוכלכת" מכבסים רק בבית. לפעמים הם לא פונים כי הם מפחדים שהם "יוגדרו" על ידי המשפחה - כמלשינים וכ"בוגדים". מן חשש קמאי שיתכן ומעשיהם יתפסו כבגידה בלתי נסלחת בבני משפחתם - בבשר מבשרם.
הפנייה לגורמי חוץ - (ובייחוד לגורמי חוץ פורמאליים) - נראית בעיניהם כהפרה של קוד "מוסרי" פנים משפחתי (קוד חצי עברייני - ומאוד לא חכם במצבים הללו) הגורס: "לעולם אין לחשוף או להסגיר בן משפחה.....".

חלקם פתחו מן תלות בילדים שלהם - תלות שהם מכחישים אותה מכל וכל . הם חוששים לאבד את התקווה לקבל אישור לעצמם ולחיוביות שבהם - מהילדים שלהם. לפעמים הם חוששים מהתגובה המוקצנת שהם עלולים לקבל מהנוער עקב כך. הם לא פונים לעזרה - כי המהלך נראה להם הרה אסון ביחס למה שכבר נותר מהיחסים. הם מדמים לעצמם את ההתערבות החיצונית כחסרת תועלת ושאין ביכולתה - אלא להחריף את המצב.
ההורים הללו נוטים לראות בטעות את הפנייה ל"גורמי חוץ"- כמתכון בדוק להחרבת היחסים עם הילדים והנוער. הפנטזיה ההורית הקטסטרופאלית והתלות שלהם בילדיהם גורמת להם לחשוב
מחשבות ספוגות בחרדה בסיגנון: "הוא לא יסלח לנו על זה לעולם" או - "זה יפגע בו וישאיר לו צלקת לכל החיים" או - "זה יהרוס את היחסים בינינו לתמיד" וכדומה.

קיים גם החשש ההורי הקבוע (והמוצדק לעיתים)- שהפנייה תגרור אחריה תיעוד ממסדי של הנוער ומעשיו. החשש הוא שזה עלול לפגוע בסיכויי ההשמה וההתקדמות של ילדם בעתיד - בשוק העבודה ובחיים בכלל.
הורים הללו - שפתחו עמדה תלותית בנוער וכן עמדה חששנית וחשדנית כזאת כלפי הממסד - לרוב הם טועים בגישתם. הם אינם מבינים שלפעמים לשם הצבת גבולות החיוניים - אין דרך אחרת אלא להסתייע בגורמים "חוץ משפחתיים". עמדתם הנמנעת - הבעייתית הזאת - גורמת בדרך כלל למצב רק להמשיך ולהתדרדר.

בשלב הזה יש צורך לחזק את ההורים ולתת להם לגיטימציה לפעולה. במידה ועד כה הם פעלו נמרצות למול חריגות הנוער - וללא תוצאות - הם חייבים לפעול אחרת.

אם ההורים קבלו את הייעוצים האפשריים - עשו כמיטב יכולתם - ועדיין הבעיה לא נפתרה - הם חייבים לשנות את גישתם! הם צריכים לתת לעצמם לגיטימציה מלאה לפנות לקבלת סיוע מ"גורמי חוץ". אם הם ממשיכים לחשוש - אז שירשו לעצמם להיעזר תחילה בסיוע חוץ משפחתי - בלתי פורמאלי. אבל - אם גם אז לא נוצרו תוצאות ולא נמצאה דרך אפקטיבית אחרת - אז יש בהחלט מקום לפנות לסיוע "חוץ משפחתי" שהוא פורמאלי- וסמכותי.

לסיכום: הורים! בנושאים כבדי משקל - אם אין לכם את היכולת להפעיל סמכות ולהציב לנוער גבולות חיוניים - אל תטמנו את הראש בחול! במקרים הללו חוסר הגבולות הוא מרשם כמעט וודאי להתפתחות קלוקלת ולהתדרדרות של הנוער.
דעו לכם - ויתור על הצבת גבול ומימוש גבול חיוני - הוא שטות שעלולים לסבול ממנה כל החיים.

לכן - אם לא מצאתם דרך להציב גבולות חיוניים - פנו לקבל עזרה מגורמים אפקטיביים
"חוץ משפחתיים" - פורמאליים או בלתי פורמאליים!!



1.יב) ה"גבול הכלכלי" ה"גבול הטריטוריאלי"
וה"גבולות נודדים".

לבסוף: להלן כמה סוגיות גבול שטרם דנו בהם עד כה:
מדובר ב"גבול הכלכלי" וב"גבול הטריטוריאלי" - אלו פתרונות גבול ותיחומי גבול נוספים - אליהם
אתייחס ביתר פירוט בהמשך המאמר השלם. בפרק הזה אגע בהם בקצרה:
ישנם גבולות שכדי שיהיו אפקטיביים - יש למקם אותם באופן סלקטיבי ומדויק יותר. הצבה גורפת של הגבולות הללו - היא בעלת תועלת נמוכה ועד אפסית.

מדובר כאן בהצבת גבולות הקשורה לנושאים מורכבים - שעדיף לתחום אותם על פי הקשר מסוים ובאופן חלקי - במקום לחסום אותם לגמרי. הכוונה היא שבמקום שהגבול לגביהם יהיה עקרוני או טוטאלי - יהיה תיחום גבול שהוא בעל אופי "כלכלי" או "טריטוריאלי" בלבד - הכל לפי גופו של עניין.
ה"גבול הכלכלי" : זהו "גבול" שההתערבות שהוא יוצר היא איננה עקרונית - אלא "כלכלית" בלבד.
במקום איסור מוחלט בנושא הנדון - יינתן היתר לביצוע (המלווה בד"כ בהסתייגות הורית) - והגבול יוצב רק לגבי התמיכה הכלכלית של ההורים.
לדוגמה: מתבגרת שמאוד עסוקה באסטטיקה ובטיפוח עצמי - בקשה מהוריה אישור ומימון לעשיית עצוב אומנותי לציפורניים. עמדת ההורים לגבי עשיית פרנץ' לציפורניים (משא נפשה של ביתם) היא - שמדובר בדבר שהוא - בזבזני מיותר ושאינו מתאים להתעסקות לילדה בגילה הצעיר
(בת 13). ההורים התלבטו האם לחרוג מתפיסתם ולאשר ולממן את משאלת ביתם האהובה - או להציב גבול לתופעה הנהנתנית הזאת.
מטעמים שונים הצבת "גבול עקרוני" לגבי הפרנץ' - נראתה להם חמורה וקיצונית מידי.
יחד עם זה הם ממש לא רוצים לעודד את התופעה וכמובן שלא להוציא עליה כסף. לכן הם קבעו שהגבול יהיה לא על עצם הנושא האופנתי - אלא רק על ההוצאה הכרוכה בכך.
לכן הם הציבו את הגבול - רק בנושא הכלכלי - רק לגבי תמיכתם הכספית בעניין. הם הוסיפו לזה את הסתייגותם הכללית להשקעה בטרנד הזה ועוד בגיל שלה. אם בתם עדיין תרצה לטפח את ציפורניו בסגנון הנ"ל - היא תצטרך למצוא דרך למימון עצמי - כי מההורים היא לא תקבל לשם כך באופן ישיר - אפילו לא שקל אחד....

כלומר - בעניין ה"עקרוני" ההורים לא קבעו "גבול" - אלא רק הציבו "מסגרת". הצבת ה"מסגרת" מציגה את הציפייה ההורית לגבי הכיוון הרצוי והמצופה. בכך ההורים מביעים את חוסר שביעות הרצון שלהם מהמשאלה של הנוער. מכל מקום - ל"מסגרת" שהציבו ההורים לא יצורף איסור גורף על הפעולה עצמה.
לעומת זאת בעניין "התמיכה הכלכלית" הנדרשת לשם כך - שם אכן יוצב "גבול". הגבול ההורי יהיה לפיכך - העדר כל תמיכה כלכלית ישירה בנושא הנדון.

דוגמה נוספת ל"גבול כלכלי": נער בקש מהוריו אישור ומימון לבילוי במועדונים. ההורים מתנגדים לסוג הבילוי הזה. זה נראה להם פתח למפגש עם תרבות בעייתית - ולחשיפה מוקדמת מידי לכל מיני סכנות ולחומרים אסורים. יחד עם זה הם מודעים לכך שזה הפך לבילוי מאוד נורמטיבי של בני הנוער בסביבת מגוריהם. נראה להם שאיסור מוחלט על כך - עלול להפוך את ילדם לחריג ביחס לחבריו. הפיתרון שלהם היה - שלא לאסור באופן מוחלט את אופן הבילוי הזה - אך גם לא לעודד אותו. הם החליטו שלא להציב גבול עקרוני - כלומר לא להציב גבול האוסר לגמרי את אופן הבילוי הזה. יחד עם זה ההורים החליטו שלא לממן את בילוי הזה - כלומר הם הציבו - גבול כלכלי. הנער רשאי לבלות במועדונים - אך הוא לא יקבל מההורים כסף ייעודי לשם כך (הכוונה לכסף נוסף - מעבר לדמי הכיס השוטפים שהוא מקבל). כלומר - הוא יוכל לבלות במועדונים רק אם יחסוך - יעבוד או ישיג לשם כך כסף. כך ההורים מקווים לפחות לנסות ולצמצם את תדירות התופעה שאיננה מוצאת חן בעיניהם. כך הגבול הכלכלי מסייע להורים להתמודד עם כל מיני תופעות שלא נכון או לא כדאי לאסור אותם באופן מוחלט.
"הגבול הכלכלי" הוא גבול חלקי העוסק בצמצום תופעות מסוימות בעיקר דרך העדר התמיכה הכספית.

"הגבול הטריטוריאלי" - זהו "גבול" שההתערבות שהוא יוצר גם היא איננה "עקרונית" - אלא "טריטוריאלית" בלבד.
ה"גבול טריטוריאלי" אומר שבמקום הצבת איסור מוחלט על מעשה כלשהו - הגבול יוצב רק באזור מסוים - והאפשרות לביצוע תותר בטריטוריה אחרת.
לגבי הגבול הזה השאלה היא לא - האם זה מותר? אלא - איפוא זה כן מותר?

לדוגמה: הורה: "אני רוצה להגיד לך שלדעתי עישון - זה דבר פסול לגמרי. זה טיפשי - יוצר נזק - זה הרסני - ובכלל לא במקום. אני ממש לא רוצה שתיגע בדבר הזה! אני יודע ששנים אחר כך אתה תצטער שבכלל התחלת עם זה - כי יהיה לך קשה מאוד להפסיק לעשן.
תדע לך שהגיעו אלי כל מיני שמועות (שאתה מכחיש אותם כמובן) - של אנשים שראו אותך מעשן. אני לא יודע מהי האמת - אבל אם אתה מעשן - למרות ההתנגדות שלי - זה לא יהיה לא בתוך הבית שלנו. ואם זה באמת קורה - אני לא רוצה שזה יקרה מול העיניים שלי!"

לפעמים - מטעמים שונים אין זה נכון ליצור איסור מוחלט - אלא איסור חלקי בלבד. אנחנו יודעים שאת התופעה הזאת לא נוכל להצליח לבלום באופן מלא. יחד עם זה אנחנו רוצים ליצור התערבות שלפחות תנסה למזער את מימדי התופעה. לשם כך יש מקום להשתמש בגבול חלקי - ב"גבול הטריטוריאלי". השימוש בגבול הזה נותן לנו אופציה נוספת להתערבות שהיא נכונה יותר מגיל מסוים.
כך הגבול יוצב רק לגבי תחום טריטוריאלי מסוים - ובתחום מוגדר אחר - יש היתר. "הגבול הטריטוריאלי" מאפשר לנו שלא להכחיש לגמרי את קיומה של התופעה שסביר להניח שתקרה אם נרצה ואם לא. יחד עם זה - צמצומה למתחם מסוים מאפשרת במידה מסוימת להקטין אותה - ואולי אף למנוע את התפשטותה.
"הגבול הטריטוריאלי" הוא כלי המאפשר לנו התערבות נכונה יותר במקרים בהם זה לא נכון או לא כדאי - ליצור איסור מוחלט.

ולבסוף - "הגבולות הנודדים".
"הגבולות הנודדים" הם תוצר של מאבקי ההורים שמטרתם היא בעיקר להשיג שליטה במצב ולזכות בנקודות זכות בעיני הילדים שלהם. אסור שנציב גבולות שיחוו על ידי הנוער - כ"גבולות נודדים". אסור שהגבולות יקבעו באופן זמני ומשתנה - ומתוך תוצאות המאבק התדיר בין זוג ההורים.
לדוגמה: אמא קנתה מאפה תפוחים משובח ואסרה על כולם לגעת בו. היא אמרה שהוא מיועד לאורחים שיבואו הערב לביקור - חברי ילדות שלה מארצות הברית. היא הוסיפה שלאחר המפגש בני הבית יוכלו ליהנות ממה שיישאר מהתבנית הגדולה.
אמא יצאה לסידורים ואבא שנשאר עם הילדים בבית. בערב הוא העביר להם מסר שהתפרש כהיתר לקחת מהתבנית. כשהם בקשו לאכול - הוא אמר להם: "אתם יכולים לקחת לאכול - מכל מה שיש במקרר". ההיתר הפך למפורש וברור יותר בעיני הילדים - כאשר אבא התעלם לחלוטין מזה שהם לקחו מהתבנית ואכלו ממאפה התפוחים.

האב מגלה כאן גישה שגויה לחלוטין. אסור שהגבול ישונה - יקודם או יבוטל - מתוך האינטרס האישי של הורה אחד כנגד ההורה השני. ההורה כאן רוצה לשנות גבול או לתת לגיטימציה סמויה להפרת גבול - כדי לפגוע במעמדו או בפופולאריות של ההורה השני - אותו הורה שהציב את הגבול או שמזדהה עם הגבול שהוצב.
זה ממש יהיה לא נכון שגבול יקודם מתוך הצורך לנטרל את כוחו או להפחית ממעמדו של ההורה השני. הורים שזהו אופן הטיפול שלהם בגבולות - חייבים להתעשת ולשנות את דרכם.
(להרחבה בנושא ראה מאמרי: "הפוליטיים" "המאביסים" ו"המעצבים" - שלושה סגנונות הורות לנוער עם בעיית התמכרות- הנדרשים להתערבות. ראה במיוחד את הפרק על - "ההורים הפוליטיים").

לסיכום: ה"גבול הכלכלי" ( - שלילת התמיכה הכספית של ההורים) וה"גבול הטריטוריאלי"
(איסור הביצוע במתחם מסוים - והתרתו במתחם אחר) - הם גבולות שמאפשרים לנו להשתמש בעניין האיסורים באופן מורכב יותר ואפקטיבי יותר. במקום שבו השימוש בגבול גורף הוא כלי מוקצן מידי או שהוא יוצר השלכות בעייתיות מידי - יש מקום לשקול את השימוש בגבולות הסלקטיביים הנ"ל - "הגבולות הכלכליים" או "הגבולות הטריטוריאליים".

לגבי "הגבולות הנודדים" - ההורים חייבים לדאוג לכך שהצבת הגבולות לא יהיה פרי המאבק פוליטי ומניפולטיבי של זוג ההורים - על כוח ושליטה. הגבולות - הצבתם והשימוש בהם צריכים להיקבע ללא קשר למאבק הסמוי או הגלוי שמתנהל בין ההורים.





1.יג.)תקציר הפרקים (א' עד י"ב) - וסיכום החלק (ג- 1).

תקציר - עקרונות היסוד לקביעת הגבולות
ולהצבת הגבולות.

מטרת המאמר היא לארגן את נושא הגבולות ברזולוציה גבוהה - ולהתאימו לעקרונות העידן הפוסט מודרני. המאמר עוסק בלהגדיר - מהם הגבולות הנכונים - היכן ראוי ולגיטימי להציב אותם - ואיך עושים את זה נכון!

גבולות - למה זה חשוב?
הגבול הוא אמצעי חשוב בידי ההורה ליצירת השפעה והכוונה - בתהליך הגידול של הילדים והנוער.
הגבול הוא חשוב במיוחד בתקופתנו - מכיוון שהעידן שלנו מחייב את ההורים לתת לנוער חופש רב לתמרון ולבחירה. למרכיב החופש נוכחות בחיי הנוער בצורתו הנוכחית - הן בגלל המאפיינים של חיינו (מתחמי הפעילות השונים ומסגרות זמן התנהלות שונים - של הנוער וההורים) - והן מתוך הרצון שלנו לקדם את היעד החשוב - פיתוח הזהות האמיתית.
סערת גיל ההתבגרות - הדחף הפנימי לעצמאות - ההצפה ההורמונאלית שהם חווים - והחופש שניתן להם - גורמים לנוער שלא תמיד לדעת מתי לעצור ולהציב לעצמם את הגבול.
כאן ההורות חיבת לקחת אחריות - לדאוג לסמן גבולות במקומות הנכונים - ולממש אותם.

מהם הגבולות ומהו אופיים?
הגבולות הם נורמות התנהגות שלא ניתן להתפשר עליהם. הגבול הוא "קו אדום" נחרץ וברור שמורה לנוער - מה אסור להם לחצות. הגבולות אומרים בעיקר - מה אסור לעשות - וממתי או מתי אסור לעשות!
הגבול - כדי שיוגדר נכון - הוא צריך להכיל הוראה ברורה וחד משמעית - מה אסור שיתבצע!
אסור שיתקבל הרושם שהגבולות הם אלסטיים או עשויים מגומי. הם צריכים להראות כחומת בטון בצורה - ולא כ"חולות נודדים" או יותר נכון להגיד - לא כ"גבולות נודדים".
לאחר שנקבעו הגבולות - צריך להתייחס אליהם כאל כעניין מוצק ויציב - שכמעט אינו ניתן לשינוע.
"קו הגבול"- - בשונה מאמצעי הכוונה אחרים (ראה לשם השוואה "קו מסגרת") - הוא איננו בגדר המלצה - והוא מהווה הוראה נחרצת וחד משמעית!

בחירה נכונה של הגבולות - ואופן הצבתם.
ההורים צריכים לבחור את הגבולות באופן מושכל סלקטיבי ובקפידה רבה. צריך להציב אותם לאחר מחשבה רבה ובמקום הנכון. הצבת הגבול צריכה להתרחש רק היכן שזה באמת חשוב והכרחי. הגבולות צריכים להיות מועטים והגיוניים - ברורים ומוצקים - נחרצים ובלתי מתפשרים.
הגבול צריך להיות על העיקר ולא על הטפל - על החיוני ולא על מה שניתן לטפל בו בדרכים אחרות.
כדי שהגבול יממש את תפקידו - נדרשת תגובה הורית נחושה (כמעט) בכל פעם שהוא נחצה.

הפרדה נכונה בין ה"חופש" וה"גבול".
זה לא נכון שהחופש שמקבל הנוער - יהיה רצוף במאבקי כוח שליטה עם ההורים - על גבולות וההגבלות שצריך להכניס בתוכם. מצד שני - זה לא נכון שהגבולות שמציבים ההורים - יהיו רצופים ב"פרצות חופש" שהנוער לוקחים לעצמם - פרצות שהן בלתי מאושרות ובלתי מטופלות.
איפה שניתן לנוער חופש - אז לתת חופש - ואיפה שהוצב גבול - אז לממש את הגבול.
אל תתנו לגבולות לחדור לחופש - ולחופש - לחדור לגבולות.
מתכון הגבולות המנצח לגיל ההתבגרות הוא: גבולות ברורים שהם אינם "פרווה" - ושהם לא - "שעטנז" מעורבב של גבולות וחופש. המתכון הנכון מדבר על עיצוב של "גבולות מעטפת" ברורים לנוער - יחד עם מתן "חופש התנהלות" - בתוך המרחב הנתון. עיצוב "גבולות החוץ" הוא שלנו - ו"עיצוב הפנים" האוטונומי הוא שלהם. בנוסף לכך - שימו לב - במקום שנתתם לנוער חופש - אל תתנו להם רק "חופש מעשי" - חשוב שתצרו להם גם "חופש מנטאלי".


גבולות נכונים - ללא מקדמי ביטחון כמעט.
שימוש ב"מקדמי ביטחון" בהצבת גבולות לנוער - היא בעייתית ונתפסת כהתערבות "חינוכית" שאינה הכרחית ואף מזיקה. גבול עם "מקדם ביטחון" הכוונה היא לגבול המתמקם בנקודה מקדימה לנקודה החיונית. הוא מתמקם כגורם מאיים ומרתיע שבא להכריז מראש על חווית האיסור - ומשמש כ"פקודת התראה" ראשונית לאיסור העיקרי.
"מקדם הביטחון" פועל כתחנת התרעה - וכניסוי מקדים לנוער - לעמידה בגבול עצמו.
גבול עם "מקדם ביטחון" הוא אמצעי מאוד בעייתי הגורם לשחיקה בערכם של הגבולות ומפחית ממעמדם. גם ריבוי הגבולות כסוג של מקדם ביטחון מפני ההתדרדרות של הנוער - אינו מועיל והוא יוצר יותר נזק מאשר תועלת.
מלבד זאת - גבולות חיצוניים מרובים ודומיננטיים מידי - עלולים למנוע מהנוער מלפתח בעצמו - גבולות פנימיים. יותר נכון יהיה להציב את הגבולות במקום הנדרש - כמעט ללא "מקדמי ביטחון".

הצבת ה"מסגרת" מול הצבת ה"גבול".
"קו המסגרת" מאפשר לנוער לדעת מהי עמדתו של "המבוגר האחראי" בנושא הנדון - והוא מסמן להם כיצד מצופה מהם לפעול ולהתנהג במצבים שונים. הוא מגדיר את המרחב שבו נמצא המעשה הנכון הראוי והרצוי - ויחד עם זה הוא מתיר לנוער שיקול דעת ואפשרות בחירה.
"קו המסגרת" שמסמן ההורה לנוער - הוא אמצעי ליצירת השפעה שבהשוואה ל"קו הגבול" - הוא פחות סמכותי - ויותר "ידידותי לסביבה". "קו המסגרת" הוא קו הורי מכוון - שמומלץ שלא לחרוג ממנו - אבל זה בהחלט אפשרי.
לעומתו "קו גבול" הוא קו שההורה מסמן לנוער - שאסור לחרוג ממנו. ב"הצבת הגבול" - לנוער אין אפשרות בחירה וה"גבול" - הוא בגדר הוראה שאין להפר אותה. ב"גבול" - הקביעה וההכרעה הסופית היא של ההורה. חצייה של ה"גבול" - מחייבת את ההורה להתייחסות שאינה מוכנה להרפות ולוותר. בתחום שאין זה הכרחי להציב "קו גבול" וההורים עדיין רוצים לכוון ולהשפיע - העדיפו להציב - "קו מסגרת". ואם כבר קבעתם "גבול" (ולא "מסגרת") - חובה עליכם לדאוג למימוש שלו.

קביעת "תחומי השיפוט" - בין ההורים והנוער.
קביעת "תחומי השיפוט" יעזרו לנו להגדיר - באלו תחומים יהיה נכון שההורים יתערבו ויציבו גבול - ובאלו תחומים יהיה נכון שנתן לנוער להציב לעצמם את הגבול?
במה שיוגדר כ"תחום השיפוט" של ההורים - אנחנו ההורים נציב להם את הגבול.
במה שיוגדר כ"תחום השיפוט" של הנוער - ניתן לנוער להציב לעצמם את הגבול.
ארבעת המתחמים הבאים מן הראוי שיהיו ברובם המכריע - תחת "תחום השיפוט" של הנוער ולא של ההורים: 1) "רשות הפרט" (החדר הפרטי) 2) "קניין הפרט" (הרכוש שהוגדר כפרטי) 3) "דמי הכיס" הבסיסיים (להבדיל מכסף אקסטרה) 4) "המתחם החוץ-ביתי" (הכללים והנורמות של מקום שנמצא מחוץ לבית שלנו) . בדרך כלל מן הראוי שלגבי ארבעת הנושאים הנ"ל - לא אנחנו נציב לגביהם גבולות ולא נאכוף את הגבול - אלא במצבים מאוד קיצוניים.

"שיטת האוטובאן" - ויתור מושכל על גבול.
"האוטובאן" הוא כביש מהיר ויחיד במינו שנמצא בגרמניה שבו אין הגבלת מהירות לנוהג - וכל נהג רשאי לקבוע את מהירות נסיעתו. הפרק הזה מנסה לאתגר את ההורים - לעשות ויתור מושכל על הצבת גבולות מסוימים לנוער - על פי "הפילוסופיה של האוטובאן".
"אופציית האוטובאן" מאפשרת לנו לוותר על הגבול החיצוני לטובת האתגר והסיכוי (עם הסיכון) לפיתוחו של גבול פנימי עצמאי. השימוש ב"שיטת האוטובאן" יכול להיות כדאי - גם במקומות שבהם הצבת הגבול הופכת להיות מיותרת (מפאת הגיל או המצב) - או שתועלתו מוטלת בספק - או שהיא כמעט בלתי אפשרית למימוש ולבקרה.
השימוש ב"אוטובאן" מאפשר לנו - במקום לסגת מהצבת גבול - "לשפר לאחור". הכוונה היא - לעשות העברת אחריות וסמכות מסודרים לנוער - באופן מודע ויזום - על נושאים מסוימים בחייהם.

"הפסיכולוגיזציה הבעייתית של הגבולות".
הפרק עוסק באלה המאמינים "בפסיכולוגיזציה" של תהליכי החינוך- והכוללים בתוכו (בטעות) גם את עניין הגבולות והצבתם. כשנאמר ה"פסיכולוגיזציה" של תהליכי החינוך- הכוונה היא שמבחינת ההורים הללו כל תהליכים החינוכיים צריכים להיות - פסיכולוגיים, רכים, הומאניים, משכנעים, "נוגעים" ומלאי תובנה והשראה וללא שימוש בסמכות. ההורים שבויים בהכרח הפנימי שלהם להציב גבול רק בדרכים רכות והומאניות. ההורים אינם נפרדים מההנחה שחובה שהנוער - יקבלו - יבינו - ויפנימו - את הגבול ואת הרעיון שעומד מאחורי הגבול!
חלק מההורים מאמצים את גישת החינוך הרכה הזאת - כמנגנון הגנה - מתוך הצורך שלהם לקבל לגיטימציה והכשר לקושי שלהם לתפעל סמכותיות - להציב גבולות ולהתעקש עליהם.
חלקם נצמדים למודל ההומניסטי הזה של הצבת גבול מתוך הרצון להיראות כהורה טוב ומיטיב - או מתוך הצורך להיות מוזן מהנוער - או מתוך החשש מהתגובה הלא נעימה שלהם!
צריך לדעת ש"הפסיכולוגיזציה" הבעייתית הזאת מחבלת במימוש של הגבולות החשובים. היא פוגעת אנושות ביכולת לממש אותם - וצריך להיפרד ממנה. כדי להציב גבול ולממש אותו - זה לא נכון להיות תלויים ביכולת שלנו לגרום לנוער להזדהות עם הגבול - ולקבל את הגבול. הגבול הוא גבול - הוא גבול - הוא גבול- הוא גבול- הוא גבול- הוא גבול - הוא גבול - בין אם הנוער מקבל אותו ובין אם לא!

"הגבול הרעיוני" וה"גבול המעשי"
"הגבול הרעיוני" וה"גבול המעשי"- הם שני מרכיבי גבול המשלימים זה את זה.
"הגבול הרעיוני"- הוא המרכיב הרעיוני של הגבול - האופן שבו הגבול מובן ומופנם בנפשו של ההורה. "גבול רעיוני" ש"יושב טוב" אצל ההורה - הוא יוקרן וישודר ממנו באופן ברור ומועיל אולי גם ללא מילים. כך הנוער ירגיש את החוזק והנחרצות הנפשית חסרת הפשרות של ההורה לגבי הגבול כרעיון מוצק שאינו בר הפרה. כך הנוער יקלוט עד כמה ההורה יהייה מוכן להשקיע, להתאמץ, להפעיל, ליזום ולשלם מחיר מזמנו ובמרצו - כדי שהגבול אכן יוצב וימומש.


"הגבול המעשי" הוא מסכת ההתנהגויות והפעולות שנוקט ההורה בפועל - כדי לקדם ולממש את הגבול. הוא מכיל את מכלול האמצעים והכלים שמפעיל ההורה כדי לממש את הגבול - בטרם הופר ובעיקר לאחר שהופר. ה"גבול המעשי" מביא את עצמו לידי ביטוי - מ"התגובה ההתנהגותית" של ההורה ועד - ל"תגובה הסמכותית- ענישתית" שלו.
1) "התגובה ההתנהגותית" היא מכלול ההתנהגויות ההוריות הפועלות בשירות "הגבול המעשי". הם באים לידי ביטוי באמצעים כמו: "עוצמת הדיבור", הנחרצות הקולית, הדרמטיות שבטון, השימוש במילים נוקבות ועוד.
2) "התגובה הענישתית" היא כלל הפעולות שנוקט ההורה שמטרתם היא לקדם את מימוש הגבול. מדובר בפעולות כמו: גזירת איסורים, שימוש ב"תוצאה הגיונית", שלילת זכויות, העמסה של חובות ומטלות, גביית מחיר כלכלי או נפשי וכדומה. כמו כן התגובה הענישתית יכולה להכיל מרכיבים כמו: הכנת "תוכנית פעולה פרוגרסיבית" מתוך חשיבה אסטרטגית כוללת, מדיניות של התראה לפני מתן העונש ("שני צהובים ואתה בפנים...."), ענישה תואמת - ככלי להעברת מסר הגבול בדרך לא נעימה ואף "כואבת" - ועוד. השילוב של "הגבול הרעיוני" ו"הגבול המעשי" אצל ההורה - יסייעו לו להפוך את הגבול לכלי אפקטיבי יותר בדרך למימוש ייעודו.

גבולות על ידי גורמים "חוץ משפחתיים"
במצבים שבהם קצרה ידם של ההורים מלהושיע - והם אינם מצליחים להציב גבולות לנוער במקומות החיוניים - כדאי מאוד לשקול פנייה לגורמי השפעה וסמכות - "חוץ משפחתיים".
הגורמים האלה מתחלקים לשניים:
1) גורמי השפעה "חוץ משפחתיים" - אלה גורמים שיש להם כישורי יעוץ והכוונה להורים - או גורמים שנחשבים בעלי מעמד והשפעה על הנוער.
2) גורמים סמכותיים פורמאליים "חוץ משפחתיים" - אלה הם גורמים בעלי יכולת להפעלת סמכות פורמאלית חוקית. (הפירוט שלהם - במאמר).
להורים יש לפעמים רתיעה מלפנות לעזרה חיצונית - מסיבות שונות: הבושה מכך שהמהלך יחשוף את קלונם ברבים, או מתוך החשש שיתכן ומעשיהם יתפסו כבגידה בלתי נסלחת בבני משפחתם - בבשר מבשרם.
חלקם פתחו מן תלות מוכחשת בילדים שלהם והם חוששים לאבד בכך את התקווה לקבל מהילדים שלהם - אישור לעצמם ולחיוביות שבהם. כמו כן קיים גם החשש ההורי שהפנייה לגורמי חוץ תגרור אחריה תיעוד ממסדי של הנוער ומעלליו - עם כל ההשלכות בהווה ובעתיד הנובעות מכך. מכל מקום - במידה וההורים פעלו עד כה נמרצות למול נוער מפר הגבולות - אך ללא תוצאות - הם חייבים להרשות לעצמם לפנות לקבלת עזרה "חוץ משפחתית".

ה"גבול הכלכלי"- ה"גבול הטריטוריאלי"- ו"הגבולות הנודדים".
ה"גבול הכלכלי" - זהו "גבול" שההתערבות שהוא יוצר היא איננה במישור העקרוני - אלא במישור הכספי בלבד. היא אינה יוצרת איסור מוחלט בנושא הנדון אלא מציבה גבול רק בעניין הכלכלי - כלומר רק בעניין התמיכה הכלכלית הישירה של ההורים.

"הגבול הטריטוריאלי" - זהו "גבול" שההתערבות שהוא יוצר גם היא איננה "עקרונית" - אלא "טריטוריאלית" בלבד. הכוונה היא שבמקום הצבת איסור מוחלט על מעשה כלשהו - הגבול יוצב רק לגבי אזור מסוים - והאפשרות לביצוע המעשה תותר בטריטוריה אחרת.

ה"גבולות הנודדים" הם גבולות לא ראויים שנקבעים באופן זמני ומשתנה מתוך תוצאות מאבק פוליטי בין בני הזוג - על המקום והמעמד שלהם בעיני הילדים. זה קורה כאשר הורה אחד משנה גבול או נותן לגיטימציה (סמויה) להפרת גבול - כדי לפגוע במעמדו או בפופולאריות של ההורה השני.
הגבולות הללו הם פסולים ומזיקים - וצריך שייעלמו מן העולם.




לסיכום החלק הראשון:
הציבו גבולות מעטים וברורים ותנו לעצמכם את הלגיטימציה לממש אותם. העדיפו שהגבולות יהיו במסגרת 4 "הלאווים"(ראו הסבר ופרוט - בהמשך המאמר) ותדאגו להציב אותם כמעט ללא "מקדמי ביטחון".

אל תעשו לגבולות "פסיכולוגיזציה" מסרסת - ואם זה נדרש - פנו לקבלת עזרה מגורמים "חוץ משפחתיים".

עשו מאמץ לתת לחופש שניתן לנוער - להיות חופשי - ושהגבול אכן יהיה גבול.
באזור שהוגדר כ"תחום השיפוט" שלהם - אל תעשו התערבויות סמכותיות וגם לא - "משחקי גבול" - כלומר גם לא ליצור ניסיונות (כושלים) להציב גבול.

הציבו "גבול" רק איפוא שזה הכרחי והעדיפו להציב במקומו "מסגרת" אם זה רק ניתן.
היכן שאפשר - עשו ויתור על הצבת גבול - והעבירו לנוער אחריות וסמכות על פי הפילוסופיה של "האוטובאן".

אם זה ניתן - אז העדיפו להציב "גבול כלכלי" ו"גבול טריטוריאלי" על פני הצבת איסור גורף. וכמובן - אל תציבו גבולות שהם "גבולות נודדים".

עשו שימוש משלים בעוצמתו השקטה של "גבול הרעיוני" יחד עם הכילים הביצועיים של ה"גבול המעשי".
זכרו שנדרשת מכם תגובה הורית נחושה (כמעט) בכל פעם שהגבול נחצה.






2.) ארבעת גבולות היסוד לנוער (4 הלאווים).


2.א) הגבול הראשון: לא - לפלילים.

2.ב) הגבול השני: לא - לסמים.

2.ג) הגבול השלישי: לא - לפגיעה ברווחת ההורים.

2.ד) הגבול הרביעי: לא - לחזרה הביתה אחרי "שעת
הגג" (בלימודים) או "שעת המיודעות" (בחופש).

ארבעת גבולות היסוד הללו (4 "הלאווים") נבחרו לאחר ניסיון רב שהצטבר בהצבת גבולות לנוער. הם נבחרו לאחר בדיקה קפדנית וסלקטיבית - שהוציאה את הטפל והשאירה את החיוני ביותר. הגבולות הללו הם חוקי יסוד המחוייבים בכל משפחה.
הצמצום ל -4 גבולות בלבד בא מתוך המגמה להציב בגיל ההתבגרות מעט גבולות ככל שניתן - ורק את ההכרחיים. לגבי שאר הנושאים הנוגעים בנוער ושהם מחויבים בהתייחסות הורית - עדיף להציב לגביהם "מסגרת" במקום "גבול".
הבחירה הקפדנית והמצומצמת הזאת נובעת בין היתר מתוך ההנחה שאם בוחרים גבול - אז אי אפשר לברוח מהמחויבות לממש אותו. מאחר והמימוש שלהם כרוך לעיתים במאמץ - צריך להציב רק את אלה שפשוט אין ברירה אלא להציב אותם. על ארבעת גבולות היסוד האלה (4 "הלאווים") - לא ניתן בשום פנים ואופן לוותר. הגדרת הגבולות הללו תאפשר לנו לדעת באופן עקרוני - אלו איסורים אינם פתוחים לא לדיון ולא למשא ומתן.

יש חשיבות - להזדהות הרעיונית של ההורים עם ארבעת הגבולות - וגם להקפדה מעשית על מימושם. ההזדהות עם הגבולות וההכרה בחשיבותם - תאפשר לנו להציב אותם ולממש אותם עם יותר נחישות. בנוסף לכך - ההצבה שלהם תשחרר אותנו מרגשות חרטה ומ"רגשות אשמה" - על "החופש המוגזם" שלפעמים הנוער מקבל מאיתנו. זה יאפשר לנו במקביל - לתת לנוער בלב שלם את האוטונומיה והחופש שהם כה זקוקים להם.
כמו כן באמצעות הגבולות הללו נוכל ליצור לעצמנו ולנוער את הארגון הברור של "האסור" למול "המותר" והלגיטימי. הארגון המסודר של האיסורים הללו מהווה מתכון מסייע להתפתחות תקינה של הנוער. החופש שאמור הנוער לקבל - הוא חופש בריא - רק אם הוא קורה במרחב עם גבולות ברורים ומוגדרים.

אני תקווה שההתמקדות בארבעת הגבולות הללו ירגילו אותנו ההורים - להפסיק להתעסק ב"קטנות" ולעסוק רק ב"גדולות". הצבת גבולות היסוד הללו תאפשר לנו להרפות מלווי צמוד וחונק של הנוער - ליווי שהוא ספוג בהרבה ניסיונות לגבולות ומגבלות שאינם הכרחיים. באמצעות הגבולות הללו נוכל לתת ל"מציאות" שהנוער נתון בה - ו"למשחק החיים" הטבעי והמתרחש - לנהל ו"לחנך" את הנוער שלנו.

לגבי 4 הלאווים - ההורה צריך להקרין מתוכו מן אמונה פנימית חסרת פשרות לגביהם (להלן- "הגבול הרעיוני"). התחושה שצריכה לעבור לנוער היא ש"אין מצב" שההורה ייתן שהגבולות האלה יחצו. אותה נחרצות צריכה לבוא לידי ביטוי גם באופן מעשי - אם תידרש הפעלתו של ה"גבול המעשי". היכן שהגבולות יחצו - שם צריכים להפעיל מימוש או להפעיל אכיפה חכמה ובלתי מתפשרת - שלהם. במידה והנוער נותן לעצמו את הלגיטימציה לעבור על משהו מ-4 הגבולות - תרשו לעצמכם להפעיל "תותחים מאוד כבדים". זה נכון בייחוד במקרים של הפרה בוטה ומודעת של האיסורים. מעבר על איסורי הליבה הללו מחייב אותנו לתגובה שאינה מרפה ואינה מוותרת. סיסמת קמפיין הגבולות הזה יכולה להיות:
"ארבעת הלאווים - מדובר במעט גבולות - אך ללא פשרות".

ושוב ארבעת גבולות היסוד- 4 הלאווים אומרים:
1. לא - לפלילים.
2. לא - לסמים.
3. לא - לפגיעה ברווחת ההורים.
4. לא - לחזרה הביתה מעבר ל"שעת הגג" (בלימודים) או ל"שעת המיודעות" (בחופש).


2.א) הגבול הראשון: לא לפלילים.

הגבול כאן מדבר על איסור מוחלט שיש על ביצוע של מעשים פליליים - מעשים שהם אינם מותרים על פי החוק. מדובר על עבירות מסוגים שונים כמו:
א.) גניבות - של כספים, רכוש, כלי רכב, "סחיבה" מחנויות וכדומה.
ב.) אלימות - פנים ביתית וחוץ ביתית - שאינה לצורך הגנה עצמית או שהיא ללא הסכמתו של הגורם הנוסף המעורב. (זה כולל גם פעילות מינית שאינה בהסכמה).
ג.) ואנדליזם - פגיעה או השחתה של רכוש ציבורי וגם של רכוש משפחתי.
ד.) נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח - וכן ללא הסכמת ההורים (כשמדובר ברכב שלהם).
ה.) היעדרות מתמשכת מהבית או מביה"ס - ללא הסכמת ההורים.
ו.) פוגענות עצמית - מעשים במגמת אובדנות ברורה, וכן פעולות להשחתה עצמית ברמה שמסכנת חיים כמו: חתכים עמוקים במקומות מסכנים בגוף, בליעת חומרים או כדורים שעלולים לגרום למוות, "משחקי איציק" ( משחקי רולטה למיניהם כמו - חציית פתע מכוונת של כביש עם מכוניות נוסעות - באופן "אתגרי" ומסוכן) וכדומה.

ה"דיבור" ההורי לגבי "הדיבר הראשון" (הגבול הראשון) - "לא לפלילים" - יכול להישמע כך:
"לא נסכים שאף אחד מהילדים שלנו יעשה דברים שהם בניגוד לחוק!"
או - "הילדים שלנו לא יהיו עבריינים - אנחנו לא ניתן לזה לקרות!" או - "אין מצב שבמשפחה שלנו יעשו מעשים פליליים!"

כפי שציינתי בחלק הקודם של המאמר: אם האמצעים ה"פנים ביתיים" לשמור על הגבולות הללו נכשלים - יש לפנות לגורמי השפעה וסמכות חוץ משפחתיים. ההתעלמות של ההורים מהנושאים הללו - עלולה לגרום לנזק רב - ואף להפוך את מצב הנוער לבלתי הפיך.

הורים: הדיבר הראשון הוא: לא - לפלילים!


2.ב) הגבול השני: לא - לסמים.

הגבול כאן מדבר על איסור מוחלט שיש על שימוש בחומרים פסיכואקטיביים מסוכנים - חוקיים - או לא חוקיים. חומר פסיכואקטיבי - הוא חומר המשנה את מצב התודעה ואת תפיסת המציאות. האיסור מדבר על 3 סוגי חומרים עיקריים:
1.) לא - לחומרים פסיכואקטיביים שאינם חוקיים.
2.) לא - לחומרים פסיכואקטיביים שהם חוקיים - אך מסוכנים לשימוש.
3.) לא - לתרופות עם השפעה פסיכואקטיבית - שנלקחות ללא מרשם של רופא.

1.) לא - לחומרים פסיכואקטיביים שאינם חוקיים:
* הקנביס ותוצריו (גראס, מריחואנה, חשיש, גאנג'ה, ג'אראס - נלקח בעישון)
אקסטזי (MDMA - "סם המסיבות" - נלקח בכדורים - חומר ממריץ והזיוני)
ל.ס.ד (נקרא גם - טריפים, בולים, קרטונים - נלקח בבליעה בד"כ - חומר הזייתי מסוכן)
אופייטים (מורפין, הרואין, קודאין, "קוק פרסי" - חומר מאוד מסוכן וממכר -
נלקח בהזרקה ו"בהרצה").
קוקאין, קראק ("קריסטל", "בסט" - נלקח בהסנפה או בעישון - ממריץ וממכר).
חגיגת (מכיל קתינון - חומר מזיק - נלקח בקפסולות - ממריץ)
P.C.P ("אבק מלאכים") ועוד.

*הערה לגבי הקנביס (מריחואנה, חשיש וכו')

הגבול השני שאומר "לא - לסמים" מתכוון גם ל"סמים הקלים" (במירכאות) - שמתחילים לקבל אצל חלק מהאוכלוסייה לגיטימציה טיפשית ומיותרת.
הורים! - אל "תגמישו" את האיסור המוחלט לשימוש בסמים - מפני הקנביס. למרות שבד"כ השימוש בו אינו מסכן חיים - הנזקים שלו הם גם בריאותיים אך בעיקר פסיכולוגיים.
הקנביס (מריחואנה, חשיש וכו')הוא חומר בעייתי מאוד ומזיק הרבה יותר ממה שאתם חושבים - בעיקר בגיל ההתבגרות.
בפועל הקנביס הוא החומר הפסיכואקטיבי היחיד שבונה מנגנון הגנה פסיכולוגי נפשי שמחבל בהתפתחות התקינה. הוא בונה - "תבנית מחשבה מגוננת" - שאינה מתפרקת לאורך זמן. הוא פוגע משמעותית בהתפתחות הרגשית וביכולת לבנות "זהות אמיתית". השימוש בחומר הוא מטעה - כי נזקי השימוש הם לרוב סמויים מן העין וקשים לאבחון. קשה לזהות את השפעתו כי הוא יכול שלא לפגוע בתפקודיות ובניראות הרגילה של הנוער. כמו כן - גם ה"דברת" של הנוער יכולה להישמע נורמאלית לגמרי.

ההתעלמות או הויתור ההורי על הגבול ביחס לסם הקנביס - הם שטות ממדרגה ראשונה. ההתעקשות על האיסור בשימוש היא הכרחית - בייחוד מכיוון שמדובר בנוער בגיל ההתבגרות. זכרו שמשימתו העיקרית של הנוער היא - "בניית זהות אמיתית" - עלולה להיפגע.
(להרחבה ראה מאמרי: "הקנביס והשפעותיו"- מחקר שערכתי במשך כחמש שנים על ההשפעות הפסיכולוגיות של החומר הזה - עם מסקנות מזווית קצת שונה).

2.) לא - לחומרים פסיכואקטיביים שהם חוקיים - אך מסוכנים לשימוש.
חומרים "נדיפים": טיפקס, דלק, דבק מגע, טושים אלכוהוליים, ספרי לצביעת שיער, מסירי צבע,
מלוי גז למציתים, גז בישול, גז מזגנים (הפריאון) ועוד.
קטאמין (סם הזיוני - אבקה להסנפה - במקור שימש להרדמת סוסים וחיות.)
G.H.B("סם האונס" - סם הזיוני מרפה ומחליש - נוזל שקוף חסר צבע וריח)
נייטרוז ("גז צחוק" - נמכר בבלונים - נלקח בשאיפה).
פופרס (נוזל בבקבוקים - נלקח בהרחה - גורם לתחושת ה- High)
צמחי רעל הזיוניים: דטורה, קיקיון, סלביה דבינורום, מסקלין(קקטוס), פסילוסיבין(פיטריות) ועוד.

*הערה: האלכוהול לרוב אינו נכלל במסגרת 4 הלאווים המוחלטים (ראה הסבר מיד).

* לגבי האלכוהול - (חומר פסיכואקטיבי שהוא חוקי) להלן מספר הערות:
צריך לדעת שהאלכוהול הוא חומר שהיחס לגביו הוא מורכב. באופן כללי קיים קושי להגדירו כ"חומר אסור" לשימוש - איסור שיחייב אותנו להציב גבול מוחלט.
אכן האלכוהול הוא חומר פסיכואקטיבי שבכמות רבה ובתדירות גבוהה - הוא מהווה סיכון כבד ומשמעותי למשתמש. הוא יכול ליצור נזקים בריאותיים ופסיכולוגיים עצומים ובלתי הפיכים.
למרות הגדרת המסוכנות הזאת - יתכן שלגבי האלכוהול - את "עקרון הגבול" צריך להחליף ב"עקרון המידתיות" (ראה הסבר בהמשך).

כפי שנאמר - מאוד קשה ליצור גבול מוחלט וברור לגביו - ומכמה סיבות:

א.) האלכוהול הוא חומר חוקי לשימוש. אמנם חל איסור על המכירה שלו לנוער מתחת לגיל 18, אך אין איסור חוקי על קניה או צריכה של החומר. כלומר מהבחינה החוקית אין מניעה מהנוער לרכוש ולצרוך אלכוהול.

ב.) האלכוהול משמש בחגים, בטקסים דתיים - ומלווה בקביעות אירועים שונים בחיי הפרט והקהילה. האלכוהול משמש לברכה דתית כמו: "בורא פרי הגפן". בחג הפסח למשל מצווים אנו על שתייה של ארבע כוסות יין. כמו כן - כמעט בכל אירוע ובעיקר באירועים משמעותיים (חתונה, בר מצווה וכו') סביר להניח שיהיו משקאות אלכוהוליים. כלומר: החומר נמצא בניראות בולטת ונצרך ע"י המבוגרים - לעיני הילדים והנוער.

ג.) האלכוהול הפך לנורמטיבי אצל חלק מהנוער המבלה.
חלק מהנוער הפך את האלכוהול לחלק בלתי נפרד מהבילוי שלהם - בגלוי או בסמוי.

למרות אזכור הנורמטיביות אצל חלק מהנוער - אני רוצה לסייג ולהגיד שאין זה אומר שזה לא לגיטימי להציב גבול לנוער בנושא האלכוהול. זה בהחלט אפשרי ולגיטימי להגיד לנוער שכל עוד הוא קטין (מתחת לגיל 18) וכפוף להורה (האפוטרופוס החוקי שלו) - נאסר עליו לשתות אלכוהול.
זה אכן אפשרי להציב את הגבול המוחלט הזה - אך מגיל מסויים - לא בטוח שזה חכם. כפי שצוין - מאחר והחומר הוא חוקי, ובחלקים מסוימים מתרבות הנוער מדובר בנורמטיביות מוצקה של שתייה בבילוי - יתכן וההתנהלות ההורית צריכה לקבל תפנית.
במקום להציב איסור מוחלט - יתכן וכדאי לעשות איסור חלקי העוסק ב"מידתיות". הגבול יוצב במסגרת הגדרות העוסקות בנושאים כמו: תדירות הצריכה, כמות השתייה, מיקום ההתרחשות, תוצאות השימוש, עיתוי השימוש, גיל המתבגר,נוכחות מבוגרים במקום, יידוע ההורים במתרחש וכדומה . פער חריף מידי בין הנורמות הקיימות אצל הנוער לבין האיסורים ההוריים - עלול ליצור מצידם התעלמות סוחפת מהגבולות המוצבים.
כפי שצוין - יתכן ובמקום גבול טוטאלי צריך להציב איסורים חלקיים לאור פרמטרים שונים. כלומר מדובר על שורה של כללים שאינם אוסרים על השימוש - אלא מציבים תנאים ובקרה על השימוש.




לדוגמה: "עקרון המידתיות" ביחס לאלכוהול יכול להכיל גבולות ותנאים כמו:

א. "גבול טריטוריאלי".
הורה: "בבר מצווה של יורם - אצלו בחצר - אני לא מסכים שתשתו אלכוהול. אם תרצו - אז בפסח תוכלו לשתות בבית - יחד עם כל המשפחה מסביב לשולחן ".
או: "מחוץ לבית אני לא רוצה שתשתה אלכוהול! מה שאני אומר - לא כולל את המסיבות שלכם שמתקיימות לפעמים בסופי שבוע. אני יודע ששם מגישים לכם אלכוהול - ולגבי המסיבות האלה אני מוכן להסכים באופן יוצא דופן."
או: "בחדר שלך שיהיה ברור - אני לא מרשה לך להחזיק שום משקאות אלכוהוליים - וכמובן שאני גם לא מרשה לך לשתות שם".

ב. גבול של תדירות.
הורה: "עקרונית הייתי מעדיף שתשתה רק שתגיע לגיל 18. אבל מאחר ובקשת את הרשות שלי - אז אני מסכים שתשתה באירועים בלבד - אבל בתנאי שזה לא יקרה יותר מפעם בשבוע!"

ג. גבול של כמות.
הורה: "כשאתה שותה - הייתי רוצה שתקפיד לשתות לא יותר משני "שוטים" של וודקה לערב. או אם אתה שותה בירה - הכי הרבה שמותר לך זה שתי פחיות לערב."

ד. גבול שקשור לתיפקוד.
הורה: "הלוואי ובגיל שלכם הייתם מוותרים על שתיית האלכוהול כחלק מהבילוי - ודוחים את זה לגיל מבוגר יותר. אני מבין שזה קורה אצלכם בחברה ואני לא רוצה לאסור את זה לגמרי. מכל מקום מותר לך לשתות - אבל אסור לך להשתכר! אני לא מוכן שתגיע למצב בעייתי ו"שפוך" לגמרי שבו אתה לא תהיה מסוגל להמשיך לתפקד.

ה. גבול שקשור לנהיגה.
הורה: "תזכרו מה שקבענו: מי ששותה - לא נוהג". "אתם זוכרים שקבלתם על עצמכם שאחד מכם לא ישתה הערב בבילוי - ושהוא יהיה הנהג התורן. מעניין אותי לדעת - את מי בחרתם הפעם?"
או: " בסוף הערב תוכל לצלצל אלי באיזה שעה שזה לא יהיה. רק תגיד - ואני אבוא לקחת אותך".
או: "אם אתם מתכוננים לשתות היום - אז אל תיקח את האוטו. בסוף הערב תזמין מונית ואל תדאג - זה יהיה על החשבון שלנו."

עד כאן אפשרויות לדוגמה להצבת גבולות חלקיים לשימוש באלכוהול. אולם ישנם מצבים קיצוניים שבהם יתכן ויש צורך להציב גבול גורף. ישנו מצב שבו הנוער עבר משימוש מידתי באלכוהול - לשימוש קבוע - בכמות ובתדירות מוגזמים. זה קורה כאשר הנוער עובר לשימוש כמעט יומיומי - ובכמות בלתי סבירה. אם זהו המצב - יתכן ויש מקום לעבור מעיקרון המידתיות לעיקרון האיסור המוחלט.
בשלב הזה האלכוהול יכול בהחלט להיכנס תחת ההגדרה החד משמעית של "לא - לסמים". האיסור המוחלט נובע מכך שאופן השימוש בו הפך אותו בעצם ל"סם מסוכן" - והיחס אליו ייגזר בהתאם.
(להרחבה בנושא ההתמודדות עם ה"אלכוהול" ראה חלק ד' במאמר השלם - גיל ההתבגרות - "הוראות הפעלה").

3. לא - לתרופות מרשם עם השפעה פסיכואקטיבית - שלא במרשם רופא.

א.) תרופות להרגעה (בנזודיאזפינים): וואליום (אסיבל), וואבן, קלונקס, קסאנקס וכו'.
ב.) תרופות לשינה (ברביטוראטים): נומבון, הפנודורם וכו'.
ג.) ספידים (ממריצים).
ד.) מתדון (אדולן): חומר נוזלי מאוד ממכר - נלקח בשתייה - משמש במקור לטיפול כחומר תחליפי
לחומרים ממכרים קשים כמו הרואין ואלכוהול.
ה.) רטלין : משמש לטיפול בהיפראקטיביות (ADHD) ובהפרעות קשב וריכוז (ADD). השימוש
לרעה הוא בד"כ ע"י ריסוק הכדור והסנפה שלו.

*לבסוף - הערה כללית לגבי ה"סיגריות".
הסיגריות אינן נכללות בד"כ במסגרת 4 הלאווים - למרות שמדובר בחומר שהוא אכן ממכר ומזיק מאוד מהבחינה הבריאותית. הסיבה לכך היא שלחומר החוקי הרע הזה - אין השפעה פסיכואקטיבית. הוא יוצר נזקים רבים - אך לא במישור הנפשי או הפסיכולוגי. כלומר - השימוש בסיגריות (בטבק) אכן גורם להתמכרות ולנזק בריאותי כבד מאוד - אך הוא אינו משנה את מבנה התודעה ואת תפיסת המציאות.
למרות הנאמר עד לכאן - עדיין ניתן לכלול את הטבק ומוצריו במסגרת האיסור המוחלט - אך בגיל ההתבגרות - זה איננו מומלץ. מגיל מסויים זה לא בטוח שזה חכם להתמודד עם הנושא הזה על ידי הצבת גבול טוטאלי. קחו בחשבון שמאבק קשה ומאומץ בעניין הסיגריות - לא משאיר להורים כלים כדי להתמודד עם חומרים פסיכואקטיביים נוראיים כמו הסמים. זה לא יהיה נכון לשרוף את כל ה"תחמושת" שלנו על הטבק ומוצריו. כך אנחנו עלולים להיוותר ללא כילים להתמודדות עם בעיית הסמים כשהם בוודאי מחייבים אותנו למאבק ללא פשרות ולהצבת גבול נחרץ.

הניסיון להפוך את המערכה נגד הסיגריות - כ"מקדם ביטחון" מפני השימוש בחומרים פסיכואקטיביים מסוכנים הוא אינו אפקטיבי ואינו מומלץ. צריך להתמודד בשימוש בסיגריות באמצעים אחרים. צריך לדעת שהמאבק בסיגריות שעוסק ביצירת גבול מוחלט - יוצר יותר נזק מאשר תועלת.
לכן - על הסיגריות מומלץ להציב "מסגרת" ברורה - ואת הגבולות המוחלטים- להשאיר לסמים!
הורים זכרו: הדיבר השני הוא: לא - לסמים!

2.ג) הגבול השלישי: לא - לפגיעה ברווחת ההורים.

הגבול כאן הוא - איסור על הנוער לפגוע ברווחה של ההורים. פגיעה ב"רווחת ההורים"- הכוונה כאן היא לפגיעה ב"רווחה המעשית" של ההורים ולא ב"רווחה הרעיונית" שלהם.
כשמדובר בפגיעה ב"רווחה הרעיונית" הכוונה היא למצב שבו הנוער אומר או עושה דבר שסותר את "הרעיון" שההורה מחזיק בו. מדובר כאן בפגיעה בדבר שמפריע או סותר את הקו המנטאלי של ההורה ושל התפיסה שלו. פגיעה שהיא רעיונית בלבד - ושאינה פוגעת מעשית בהורה - היא אינה נכללת במסגרת הגבול השלישי הנ"ל.
לעומת זאת - אם בהתנהגותו או במעשיו של הנוער יש הפרעה בפועל להורה - קרי פגיעה ב"רווחה המעשית" שלו - כאן מדובר בהפרעה המחייבת הצבת ומימוש גבול.

לדוגמא: נער שעשה ראסטות בשיער - בניגוד לדעת הוריו וללא קבלת הסכמתם.
זה נכון שהוא עשה את דבר מבלי שקיבל אישור על כך מההורים. אך חייבים לשים לב שמדובר כאן בפגיעה שהיא רק ב"רווחה הרעיונית" של ההורים. הרעיון של שיער מהסוג הזה על הראש של בנם - נראה להם לא במקום ופסול. אלא שהנער במעשיו - לא יצר "פגיעה ברווחה המעשית" שלהם. לאמא ולאבא זה לא יוצר קושי לחפוף את השיער שלהם. לאמא ולאבא אין קושי לסרק את השיער שלהם. הקושי הזה (אם הוא אכן קיים ומהווה בעיה) - הוא קושי של הנער בלבד. מכאן שראסטות בשיער של הנער - זוהי רק פגיעה ב"רווחה הרעיונית" של ההורים - ולא "ברווחה המעשית" שלהם. לא בטוח שבפגיעה מהסוג הזה יהיה נכון להציב גבול.
מה שמפריע בין היתר להורים זה שהנער עשה את שלו מבלי להתחשב בדעתם. בנוסף לכך סביר להניח שההורים אינם אוהבים את "האסטטיקה המפוקפקת" של השיער במבנה המקורזל הזה.
הם לא אוהבים את זה שהילד שלהם נראה כל כך שונה מאייך שהוא אמור להיראות ומהמקובל אצלם במשפחה. הם גם חוששים מכך ש"הרעיון" שעומד אחרי "תרבות הראסטות" עלול לקדם "רעות חולות" כמו: תמיכה בגישה בטלנית לחיים, אמונה באנרכיה, סובלנות לא בריאה לשימוש בסמים וכדומה.( אגב שימו לב - הגבול שההוריים רוצים להציב הוא עוד דוגמה לשימוש בעייתי ומיותר ב"מקדם ביטחון").

אם צריך ליצור גבול לנער הראסטות שלנו - זה כאשר במעשיו נוצרת פגיעה ב"רווחה המעשית" של ההורים. אם הנער - במבנה השיער החדשני שלו - נדבק בכינים והוא התחיל להעביר את התענוג המפוקפק הזה לשאר בני הבית - כאן יש מקום לגבול. כאן אנחנו מדברים על מעבר לפגיעה ב"רווחה המעשית" שלנו. אין אפשרות לטפל בתופעת הכינים עם שיער בסגנון הראסטות. (לא ניתן להשיג רווחה ונחמה - יחד עם "הכינה נחמה").
כאן בהחלט ניתן להציב גבול לנער ולשערותיו. כאן כנראה שאין ברירה. ניתן להסיר את הבעיה - רק על ידי הסרת השיער או על ידי הסרת העיצוב התסרוקתי הזה. כאן בהחלט ראוי ורצוי להציב גבול.

דוגמא נוספת: נער שלקח מהבלוקבסטר די.וי.די המכיל 10 שעות של הסדרה האהובה עליו ביותר - "חברים". הוא שקע בצפייה רצופה ואינו מוכן לעשות שום דבר אחר - עד אשר הוא יסיים לראות את כל הפרקים עם פיבי, צ'נדלר, רוס, ג'ואי ושות'.... אין ספק שההורים מאוד לא שבעי רצון מהתופעה "ההתמכרותית" הזאת.
למרות הרגשתם הרעה של ההורים לגבי התנהגותו - עדיף שלא לטפל בתופעה באמצעות הצבת גבול. במעשיו של הנער אין פגיעה ב"רווחה המעשית" של ההורים. אין להורים בעיה להמשיך ולראות את מה שהם רוצים לראות בטלוויזיה. מהבחינה הזאת אין כאן מקום לשים לנער גבול על הצפייה בסידרה או על היקף הצפייה בסידרה.
מה שקשה להורים זה ה"רעיון" שהילד שלהם מתנתק מהם לכל כך הרבה זמן - ושהוא אינו מושפע כלל מההכוונות "החינוכיות" שלהם. קשה להם שהוא עושה משהו שנראה להם קיצוני וחריג. הם חווים את התנהגותו כחריגה פסולה, אובססיבית וחסרת גבולות. קשה להם עם "הרעיון" שהנער שלהם נצמד להחלטתו - ועושה רק את מה שהוא רוצה לעשות. זה כולל גם את חוסר המוכנות שלו להיענות לכל מיני בקשות ודרישות כמו: לבוא לאכול איתם ארוחת ערב, לצאת למפגש משפחתי וכדומה.

למרות התחושה הלא טובה שלנו כלפי מעשי הנער - צריך להכיר בעובדות. מה שנוצר כאן זו "פגיעה ברווחה הרעיונית" של ההורים - ולא פגיעה "ברווחה המעשית" שלהם. ולכן זה לא רצוי להציב כאן גבול.

אין זה אומר שאין כאן כלל מקום להתערבות הורית. אם ההורים רוצים להתערב ולהשפיע - הם יכולים להציב לו "מסגרת" - ולנסות לשכנע אותו על הראוי והרצוי - או לנסות לפתות אותו לדרך אחרת. אלא שעל פי העקרונות להצבת הגבולות - אין כאן מקום ל"גבול" - או מאוד רצוי שלא להציב גבול.

נרחיב קצת את העיסוק במושג - פגיעה "ברווחה המעשית". פגיעה ברווחה המעשית של ההורים זה אומר למשל כשהנער מתעקש להיות נוכח בסביבת ההורים שלו (ב"רשות הכלל" הביתית או ב"רשות הפרט ההורית") כשהם אינם רוצים שהוא יהיה איתם. אין זה משנה אם הוא מפריע להם בפועל - או סתם אם הם צריכים סביבה נטולת ילדים.
פגיעה ב"רווחה המעשית" של ההורים אומר למשל - שהנער אינו עומד ב"נוהלי השגרה המינימאליים" שנקבעים בכל בית. מדובר בנהלים וכללים שאי עמידה בהם יוצרת הפרעה לשאר בני הבית.
לדוגמה: אם הנער זורק את המגבת הרטובה אחרי הרחצה על רצפת המקלחת - במקום לתלות אותה לייבוש במתקן הנכון - זוהי "הפרעה מעשית" להורים ולשאר בני הבית!
או - נער שמזמין את חבריו הביתה בשבת בזמן מנוחת הצהריים של ההורים - והפטפטת והצחוקים שלהם היא בגובה דציבלי שאינו מאפשר לישון - זוהי עוד דוגמה להפרעה מעשית!
או - אם הנער מוציא מהמקרר מוצרים שעלולים להתקלקל - שם אותם על השיש - ולא מחזיר אותם למקומם - זוהי עוד דוגמה להפרעה מעשית!

אנחנו מדברים כאן רק על נוהלי השגרה הכפופים לעיקרון שאומר: "אינך חייב לעזור - אבל אתה חייב שלא להפריע ". (המשפט הזה הוא נגזרת של העיקרון הפוסט מודרניסטי שאומר: "חופש פעולה לפרט - עד שנוצרת הפרעה לזולת"). כאן אנחנו מדברים רק על אותם דברים בשגרת הבית שאי עשייה שלהם תיצור "הפרעה מעשית" - או תפגע "ברווחה המעשית" של בני הבית.
כאן חשוב לעשות הבחנה היא בין מה שמוגדר כ"נוהלי השגרה המינימאליים" - (כפי שתוארו בדוגמאות הנ"ל) שחייבים לעמוד בהם - לבין "מטלות אקסטרה" שהוא מקבל.

"מטלות האקסטרה" אלו מטלות נוספות שההורים חושבים שיש מקום להטיל על הנוער כדי שייקחו חלק ב"מאמץ המלחמתי" של המשפחה כמו: פינוי הכילים מהמדיח, טאטוא של הסלון, השקיית העציצים וכו'.
"מטלות האקסטרה" אלו מטלות הוריות נוספות שהן ראויות - אך מחייבות דיאלוג שהוא אינו דיאלוג של גבולות - אלא "דיבור" מסוג אחר.

(להרחבה בנושא - ראה בחלק ד' של המאמר השלם - השתתפות במטלות בית - "שיטת מקדונלד'ס").


הורים: הדיבר השלישי הוא: לא - לפגיעה ברווחת ההורים! (ברווחה המעשית של ההורים).

כשהנוער יוצרים "פגיעה מעשית" ברווחה שלכם - שימו להם גבול ברור. השתדלו שלא להציב גבול - כאשר מדובר בפגיעה שהיא רק ב"רווחה הרעיונית" שלכם.



2.ד) הגבול הרביעי: לא - לחזרה הביתה אחרי
"שעת הגג" (בלימודים) או "שעת המיודעות" (בחופש).

לגבי קביעת זמן החזרה הביתה - קיים הבדל בין נוהגי "זמן החופש" לנוהגי "זמן הלימודים".
לשני הזמנים הללו - לשתי התקופות הללו - יש נוהלי התארגנות שונים:


2.ד.1) לא - לחזרה הביתה אחרי "שעת הגג" הקבועה - בזמן הלימודים.

הגבול מוצב כך: ההורים יקבעו "שעת גג" (קבועה) לחזרה הביתה של הנוער - ביום שיש לימודים למחרת. כלומר - ההורים צריכים לקבוע לנוער שעה מקסימאלית קבועה - לחזרה הביתה - בזמן הלימודים.

חשוב להחליט על "שעת גג" קבועה - באופן בסיסי וגורף. זה עדיף בהרבה על שעת חזרה שנקבעת מידי יום ביומו. קביעה יומיומית עלולה להיות מוטה משיקולים מצביים וזמניים - משיקולים שאינם תואמים את הרעיון שהנוהל הזה מנסה לקדם. "שעת גג" שנקבעת בכל יום מחדש - עלולה להיות מושפעת מדברים נקודתיים וחולפים כמו: "מצב רוחו" העכשווי של ההורה - איכות התנהגותו הנוכחית של הנער וכדומה.

מטרה נוספת ליצירת "שעת הגג" הקבועה היא - לוותר על התלות היומית הקבועה בין ההורים והנוער - בנושא היציאה מהבית. ללא הנוהל הקבוע הזה נוצר הכרח לנהל משא ומתן יומיומי על היציאה ועל שעת החזרה. נוהל "שעת הגג" הקבועה מסייע לדלג על הטקס הרפטטיבי (החזרתי) המתיש הזה - בכל יום מחדש.
אני מודע לכך שחלק מההורים ירגישו אי נוחות מתוך זה שהם צריכים לוותר על אחד ממוקדי השליטה הרגילים שלהם. הויתור הזה הוא כדאי ומומלץ בד"כ. "בגדול" - זה יהיה יעיל יותר ובריא יותר להציב לנוער "גבול גג" ברור וקבוע לחזרה הביתה - ולהפסיק את ההתדיינות היומיומית.

הנוהל הקבוע הזה מחייב את הנוער רק לידע אותנו - מבלי שהם יהיו צריכים להתדיין איתנו על עצם היציאה. כמו כן השעה הזאת מהווה בשבילנו גם "בקרת קצה" קבועה לעמידת הנוער בגבול שהצבנו. הנוהל הזה מאפשר לנו לוותר על "בקרת התהליך" לטובת שעה שמהווה - "בקרת הקצה".

צריך להיות ברור שאת - "שעת הגג" בלימודים - קובעים ההורים בלבד. "שעת הגג" לחזרה הביתה בזמן לימודים יכולה להיות לדוגמא בשעות: 19:00 או - 20:00 או - 21:00 או - 22:00 ואפילו 23:00. ההורים יכולים לקבוע את השעה תוך התייעצות עם הנער ואף עם הורים נוספים (עדיף - עם הורים לנערים בני גילו של ילדם) - אך ההחלטה חייבת להיות שלהם ואין להשאיר אותה בידי הנוער.

"שעת הגג" (ה"קרפיו"- "שעת העוצר" בלעז) - היא השעה המקסימאלית לחזרה הביתה בזמן הלימודים. היא צריכה להיקבע בהתאם לגילו של הנער, ותוך התחשבות (כן זה מאוד חשוב להתחשב.....) בנורמות "השיבה הביתה" המקובלות בסביבה. זה לא בריא שיהייה פער גדול מידי בין נורמות הסביבה - לבית שעת החזרה שקובעים הוריו של הנער. זה לא יהיה נכון שהשעה שההורים קובעים תהיה שעה "איזוטרית" - לכאן או לכאן - ביחס למקובל. צריך גם לשים לב שהשעה לא תקבע מתוך מוטיבציה (לא רלוונטית) של ההורים להפגין לעצמם ולסביבה - תחושה של שליטה בממלכה המשפחתית.

ושוב אני רוצה להדגיש: אין צורך שהנער יקבל את הסכמתכם כל יום מחדש על עצם היציאה ועל שעת החזרה. כל זאת - בתנאי שהוא דואג ליידע אתכם - ומתכנן לחזור בכל שעה שהיא לפני "שעת הגג" הקבועה. וותרו על הצורך להטיל על נער לפני כל יציאה - להתדיין אתכם ולקבל אישור מכם על עצם היציאה ועל שעת החזרה שלו הביתה.

חובתו הבסיסית היא רק לידע אתכם שהוא יצא או עתיד לצאת מהבית - ומהי שעת החזרה שלו. הוא יכול להעביר לכם את המידע באופן ישיר או באופן עקיף. זה יכול להיות למשל - דרך פתק להורים במקום מוסכם, מיסרון, הודעה במשיבון, או דרך אדם נוסף כמו דרך אחד מהאחים שלו.

אם הוא שכח ליידע אתכם - אתם יכולים להזכיר לו - אך אל תהפכו את זה לנוהל קבוע כי זאת אמורה להיות האחריות שלו. אם השכחה שלו הופכת לקבועה - אתם יכולים בהחלט לחזור לנוהל הדורש את אישורכם לכל יציאה - למשך כמה ימים.
אם באופן חריג הנער רוצה לחזור בשעה שהיא מעבר ל"שעת הגג" הקבועה - הוא מחוייב לקבל את האישור שלכם. כמו כן - אתם בהחלט יכולים לבקש ממנו ליידע אתכם לגבי יעדי היציאה שלו ועם מי הוא נמצא או ימצא.

במידה והנער עומד להגיע מעבר ל"שעת הגג" שקבע ההורה - עקב תקלה מזדמנת - או מטעמים אחרים - כאן חובה עליו לידע את ההורה ולקבל ממנו אשור לכך. מכל מקום, דווקא עקב "חופש" ההתנהלות הרחב שמקבל הנוער עד ל"שעת הגג" - נדרשת הקפדה מירבית על עמידה ב"שעת הגג" לחזרה הביתה. כמו כן חשוב להקפיד גם על מימוש נוהלי החריגה מ"שעת הגג" (כלומר - יידוע ההורים וקבלת אישור מהם).

בכל מקרה - מכל נתוני הדיווח - דעו לכם ש"שעת החזרה" היא הנתון היותר חשוב - שאסור לוותר עליו. שאר האינפורמציות חשובות אך לא קריטיות לעבודה במודל הזה.

חשוב גם שתהיה "תגובה הורית" נחרצת לכל מעבר על הגבול - לכל מעבר על "שעת הגג"- שהוא אינו בידיעת ההורים ושאינו מאושר על ידם.



4.ב.2) לא - לחזרה הביתה אחרי "שעת המיודעות" (שנתן לנו הנוער) -
בזמן החופש.

כאן הגבול אומר: הנוער לא יוצאים מהבית בזמן חופש - מבלי לקבוע ולהכריז להורה על "שעת החזרה שלו" ( להלן - "שעת המיודעות") הביתה בלילה. "שעת המיודעות" הזאת - היא שעה מוגדרת בלילה - שעד אליה הוא חייב לחזור.
כמו כן לנער אסור לחזור הביתה מעבר ל"שעת מיודעות" שהוא הכריז עליה - אלא אם הוא מודיע להורה מבעוד מועד - על שעת חזרה חדשה במקומה.

ולנוהל הגבול בהרחבה: ביום שיש למחרת חופש (זה כולל גם את ימי שישי) תינתן לנוער האפשרות לקבוע לעצמם את שעת החזרה המקסימאלית שלהם בלילה. (להלן - "שעת המיודעות").
כשמדובר על זמן החזרה ב"לילה" - הכוונה היא עוד לפני אור יום - בזמן שיש עדיין חושך. בד"כ זה יוצא הכי מאוחר בין השעות 4:00 עד 5:00 לפנות בוקר. (כל זאת אלא אם ההורים מתירים לנוער לקבוע את "שעת המיודעות" - שעת החזרה הביתה - גם בזמני האור של יום המחרת).

להורים שמופתעים מהנוהל שמוצע פה - אני רוצה להגיד: "לא טעיתם - קראתם נכון את הכתוב!" אכן מדובר בנוהל שהוא "מתקדם" וליברלי במידה מסוימת. כמו כן חשוב לי להרגיע אתכם ולהגיד: "אין כאן חופשיות שמובילה להפקרות".
יש כאן נוהל חדש שיעזור לכם לנהל את החיים עם המתבגרים באופן נכון וקל יותר. כך תוכלו להתנהל איתם עם פחות קונפליקטים - ויחד עם זה - מבלי לוותר על הצבתם של גבולות ברורים.
במקום להשקיע זמן במאבקים קבועים ומתישים על קביעת שעת החזרה הביתה (בזמן החופש) - הנוהל החדש מאפשר לכם לוותר על ה"בלאגן" המחזורי הזה.
יחד עם העברת האחריות לנוהל לידי הנוער - ההורים חייבים להפסיק לרדוף ו"להטריד" את הנוער בטלפון במשך כל שעות הלילה. הם צריכים להפסיק את "בקרת התהליך" כלומר את הבדיקה האינסופית לגבי מיקומו של הנער, מצבו, והדמויות שמקיפות אותו.
כדי שהנוהל יעבוד באופן תקין - ההורים צריכים להימנע ממשא ומתן מתמשך בלילה על עדכוני מצב אינסופיים - ולהפסיק את ניסיונות השכנוע שלהם לזרז את הנער לחזור כבר הביתה.

הנוהל ממליץ לכם להעביר למתבגר שלכם את המשימה לקבוע את שעת החזרה שלו - וזאת יחד עם החובה להודיע לכם אותה - ולעמוד בה.

אני קורא לזה - המעבר "מסמכות הורית קובעת" ל"סמכות הורית מיודעת ". זהו מעבר מ"סמכות הורית" שעד היום קבלה החלטה על שעת החזרה - ל"מיודעות הורית"- כלומר להורות שמקבלת מהנוער את הידיעה על שעת החזרה שהם החליטו עליה.
הסמכות ההורית כאן מתממשת דרך החובה של הנוער ליידע את ההורים על החלטות הזמן שהם קיבלו - וכן דרך חובת הנוער לעמוד בהם.

צריך להדגיש שהעברת המידע להורים על זמן החזרה שקבעו הנוער - היא הכרחית ואינה ניתנת לויתור. המעבר לנוהל החדש והאווירה המשוחררת שהוא יוצר - אסור שייתנו להורים ולנוער את התחושה שמדובר בפריצת כל הסכרים. הסכר לא נפרץ - הסכר קיים! הוא רק שינה את אופיו ואת המיקום שלו.
ההדגשה הזאת מכוונת בעיקר להורים שנואשו באופן כללי מהמאבק על ענייני היציאות והחזרה הביתה- ושויתרו לגמרי על עניין הגבול ועל עניין הפיקוח על הזמנים בחופש. מדובר בהורים שהתייאשו מהמצב המורכב והמסובך של יציאות הנוער בחופש. ההורים האלה עברו ממדיניות סמכותית לוחצת - לויתור גמור על הגבול. בעקבות כך הם נותרים ללא כל בקרה על התנהלות הנוער. ( - רק עם "ערמות" של "קיטורים" הוריים - על הנוער ועל מצבו המדורדר....).

להורים שרעיון המעבר מ"סמכות" ל"מיודעות" - נראה להם ליברלי מידי ואולי אף מסוכן במידה מסוימת - חשוב לציין שלא כך הוא! שימו לב: גם אם על פניו זה נראה כך - אין כאן ויתור על הסמכות ההורית. יש כאן ויתור על מרכיב אחד מהסמכות - לטובת נוהל סמכותי מסוג אחר - נוהל שנמצא בהלימה עם צרכי המצב ובהתאם לאופי התקופה.

אל תיבהלו מהנוהל הזה. אם מקפידים לבצע אותו כראוי - הוא עובד בהצלחה ועם תוצאות מצויינות. הוא משחרר את ההורים ואת הנוער - מהמון שעות של דיונים וויכוחים מעיקים.
בכל מקרה - אם ה"חופש" הזה עדיין נראה לכם מוגזם - אל תשכחו שמדובר כאן בחופש מובנה - שהוא לא פרוץ - ולא מופקר. החופש הזה ניתן עם מבנה מסודר ועם בקרת קצה ברורה.

הגבול הוא ברור: אין יציאה מהבית בזמן חופש - מבלי לידע את ההורים על "שעת המיודעות" כלומר - מבלי להודיע להורים את "שעת החזרה" הביתה.

ומה קורה אם הנוער רוצה לשנות את שעת החזרה?
זה בהחלט אפשרי. השינוי של "שעת מיודעות" על ידי הנוער הוא אפשרי - אך בדרך שהיא ברורה ומסוכמת מראש עם ההורים. הנוער יכול לעבור על "שעת המיודעות" - אך ורק במידה והם מדווחים מבעוד מועד להורה על "שעת המיודעות" החדשה - על שעת החזרה החדשה שלהם.

חשוב לזכור - שאסור לנוער לחזור הביתה מעבר ל"שעת המיודעות" - מבלי שההורים מדווחים על השינוי. כלומר - הנוער יכול לעבור על "שעת המיודעות" - אך ורק במידה והם מדווחים מבעוד מועד להורה - על שעת החזרה החדשה שלהם. כל הנוהל הזה צריך להתבצע בקפדנות וללא ויתורים. דווקא בגלל העברת השליטה על ניהול הזמן בחופש לידי הנוער - צריך לבצע את נוהל הגבול הזה תוך הקפדה מרובה וללא פשרות.

ובחזרה לדיון בנוהל השעות הבסיסי.
בדיאלוג עם הנוער לגבי שעת החזרה הביתה בחופש - אין לקבל מהם תשובה מעורפלת או מתחמקת כמו: "אני לא יודע באיזה שעה אני אחזור....." - או - "זה תלוי במה שנחליט לעשות אחרי שכל החברה נפגשים....."
אין לאפשר לנוער לצאת מהבית מבלי שהוא נתן לכם את "שעת המיודעות" שלו - אלא אם הוא מתחייב להתקשר מאוחר יותר וליידע אתכם.

צריך שלא להרפות מנוער שמתחמק מתשובות - ולעודד אותם לקבוע ולהכריז על שעת החזרה שלהם. לשם כך אפשר להגיד לנער משהו כמו:
הורה: "זה חשוב לנו לקבל ממך את שעת החזרה שלך הביתה. אל תשכח - שאת שעת החזרה אתה קובע - ולא אנחנו!
לנו השעה הזאת חשובה - כי אנחנו רוצים לדעת ממתי אנחנו צריכים להתחיל לדאוג לך".

אם בכל זאת הוא לא נותן לכם שעה - כי הוא אינו יודע או אינו רוצה לתת שעה - אז אתם יכולים לקבוע במקומו את שעת החזרה. לנוער שמתחמק מלהגדיר שעה ואנחנו חוששים שהוא גם בהמשך לא יידע אותנו (או משיקולים אחרים) - אפשר לקבוע אותה במקומו. אנחנו צריכים לקבוע את שעת החזרה - שעה שנראית לנו הכי הגיונית וסבירה.
תגידו לו שאם הוא רוצה לחרוג מהשעה שקבעתם לו - הוא חייב רק ליידע אתכם. במקרה הזה הוא חייב להתקשר ולהעביר לכם את "שעת המיודעות" הבאה שלו לחזרה הביתה - עוד לפני שהגיעה שעת המיודעות שקבעתם לו.

להלן דוגמא לקביעת "שעת החזרה" - על ידי ההורים:
הורה: "טוב! אז אני מבין שאתה לא יודע מתי אתה חוזר הביתה. או קיי - אין בעיה! אם אתה חוזר עד השעה 2:00 בלילה - אז הכל בסדר. אם תרצה לחזור אחרי השעה הזאת - אתה צריך רק ליידע אותנו באיזה שעה מאוחרת יותר אתה חוזר.
כשאתה מיידע אותנו על שינוי זמן החזרה - אל תשאיר לנו הודעה כמו - "אני אחזור יותר מאוחר". זוהי הודעה שהיא לא מקובלת עלינו. אתה חייב לתת לנו "שעת חזרה" חדשה - ומדוייקת. אם תרצה אתה יכול לשלוח לנו S.M.S - או להשאיר הודעה בסלולארי של אבא שהוא מכובה בלילה. בכל מקרה אתה לא משאיר אותנו בערפל.
אין מצב שאנחנו קמים בלילה ורואים שאתה לא נמצא - מבלי שהשארת לנו הודעה עד איזו שעה אתה עתיד לחזור. אנחנו פשוט רוצים לדעת ממתי אנחנו צריכים להתחיל לדאוג לך. האם הבנת את מה שאמרנו?"

גם במקרה ועוד כשהוא בבית הוא נותן לכם את שעת החזרה שלו (את "שעת המיודעות") - ובאיזשהו שלב הוא רוצה לחרוג ממנה - הוא בהחלט רשאי לשנות אותה. הוא יכול לעשות את זה על פי הנוהל הנ"ל שהוא תקף גם במקרה הזה.

אל תשכחו: אם הוא רוצה לחרוג מ"שעת המיודעות" שהוא נתן לכם - הוא חייב להשאיר לכם הודעה על שעת החזרה הבאה שלו - כל זאת על פי נוהלי הדיווח הקבועים המקובלים אצלכם (או הנהלים שסיכמתם אותם מראש לפני היציאה שלו).

למרות שהנוהל הזה הוא לגמרי בהתאמה לאינטרסים שלהם - אל תתרגשו מהניסיונות של חלק מבני הטפשעשרה להתל בכם. אל תיבהלו אם הנער יתפוש את הפרינציפ (העיקרון) של הנוהל באופן מתחכם ויגיד לכם בערמומיות:
"אין צורך שאני אגיד לכם כל יום בחופש בכל פעם כשאני יוצא מהבית - מתי אני חוזר! אתם תדעו תמיד שאני אגיע מקסימום ב 4:00 בבוקר. זוהי השעה הכי מאוחרת שאתם מרשים לי - נכון?!"

אכן - יתכן וזוהי השעה הכי מאוחרת שאתם אשרתם לחזרה בלילה - אבל אל תסכימו עם הנוהל "היצירתי" החדש הזה שהוא מנסה להכתיב לכם. תתעקשו איתו שבכל מקרה כשהוא יוצא - הוא יידע אתכם (באופני הדיווח המקובלים עליכם) - עד איזו שעה הוא חוזר.
תתעקשו גם אם הוא אומר לכם בכל פעם בציניות מרגיזה ומלגלגת: "אם זה עדיין לא ברור לכם - אז תדעו שאני אחזור גם הלילה עד לשעה 4:00 לפנות בוקר".

בנוסף לכך זה יהיה גם נכון לצפות ממנו ליידע אתכם - איפוא הוא יהיה - ועם מי הוא עתיד להיות. אי לכך מן הראוי שהוא בכל מקרה יצור אתכם קשר לפני היציאה - באופן ישיר או עקיף - ויעביר לכם את המידע הרלוונטי.
על אף נושאי הדיווח המומלצים כאן - צריך לציין שנושא המיקום העתידי שלו ודמויות המפגש שלו - הם משניים בהשוואה לנושא הזמנים. הידיעה על שעת החזרה שלו - היא הידיעה הקריטית! היא חשובה בהרבה מהידיעה לגבי מקום הימצאו העתידי ועם מי הוא יהיה.

הורים- שימו לב: אני רוצה להדגיש שבנוהל הזה אין צורך שהנוער המדווח - יקבל מכם "אישור" או "הסכמה" על "שעת המיודעות" שהוא נותן לכם. כמו כן הוא לא צריך לקבל מכם אישור על שינוי "שעת מיודעות". ההקפדה על אופי הנוהל הזה (ללא הצורך לקבלת אישור מההורה) היא חשובה ביותר.
היא חיונית כדי שהנוהל הזה יעבוד נכון - וכדי שהנוער ירצה לשתף פעולה איתנו. מטרתו של נוהל "המיודעות" הייחודי הזה - הוא לפשט את התהליך - וליצור מוטיבציה אצל הנוער לעבוד איתנו בתאום. אנחנו במכוון רוצים להשאיר את הנוער מחוייב רק לדיווח - ולא לשום דבר אחר.

ההדגש הזה הוא לא סתמי. הורים שמתנים את שינוי "שעת מיודעות" (שעת החזרה - בזמן החופש) באישור ההורים - הם פותחים פתח ל"בלגן" גדול עם הנוער. ההכרח לקבל את הסכמת ההורים לשעת החזרה או לשינוי שלה - יוצר לנוער מוטיבציה לאי שיתוף פעולה ולהתחמקות מדווח. הצורך באישור ההורים מתמרץ את הנוער לכל מיני "פעולות מחתרתיות".
אלו פעולות שמטרתן להימנע מכל דיאלוג עם ההורה - דיאלוג שעלול מבחינתם להפוך לסמכותי ו"למשבית שמחות". צריך לדעת שהנוער נמלט מ"דיבור" עם ההורים - אם הוא יודע שהוא צריך להשקיע מאמץ לשכנע אותם או לקבל את הסכמתם.

אם הוא יודע שהוא עלול להיכנס עם ההורים לעימות מעצבן באמצע הלילה - הוא יתאמץ מאוד להתחמק מהדיווח. קשה לו לשאת את המחשבה על דיאלוג זמנים מתיש - שבסופו הוא עוד עלול לקבל מכם תשובה שלילית. נוער שיודע שכל העברה של מידע היא פוטנציאל לויכוחים אינסופיים - הוא מפתח אסטרטגיות של הימנעות - של שכחה ושקרים. במצב הזה הוא נוטה "למסך" אותנו ולהתחמק מליצור קשר ולדווח לנו.

הורים: וותרו על הדיאלוג הסמכותי לטובת מונולוג שלהם שתפקידו הוא רק ליידע אתכם.
עשו זאת כדי שתישמר המוטיבציה העצמית החשובה שלהם לקיום הנוהל הזה. כך תוכלו להגדיל את הסיכוי שנוהל "המיודעות" הזה - והנוהל של שינוי "שעת המיודעות" - אכן יתקיים.

אני מזכיר שהנוהל הזה נותן לכם ולהם - חופש מויכוחים ועימותים אינסופיים. במקום להתעסק בהפעלת סמכותיות בכל דיאלוג על קביעת שעות החזרה ועל שינוי השעות - אנחנו הופכים אותו לדיאלוג פשוט.

הורים: הפכו את כל הדיאלוג היציאה המורכב (שעלול להסתבך) - לנוהל של דיווח פשוט - שבבסיסו מדובר רק על "העברת מידע" מהנוער אלינו. זכרו שכל זה מתרחש כשהאחריות לקיום הדיווח היא של הנער ולא שלנו. במקום "לרדוף אחריהם" - הם אלה שמחוייבים לפני כל יציאת לילה "לרדוף אחרינו" כדי ליידע אותנו.
כמו כן העדיפו בד"כ העברת אינפורמציה על שינויים בלילה בדרך עקיפה (הודעה במשיבון או S.M.S) על פני העברה של אינפורמציה באופן ישיר. זה מקטין את הסיכויים לעימות פוטנציאלי עם הנוער וחוסך להורים שרוצים להמשיך לישון את ההשכמה הלילית הקשה.

חשוב להדגיש שהמעבר הזה ל"מיודעות הורית" - אינו מהווה שבירה של הסמכות ההורית.
החובה של הנוער ליידע את ההורים על שעת החזרה בזמן החופש ("שעת המיודעות") ולעמוד בה - שומרת על המבנה הבסיסי של הסמכות ההורית בתודעתו של הנוער. מבנה הסמכות ההורית הזה הוא מספיק ומספק בשלב ההתבגרותי הזה.

המעבר למבנה המיודעות הזה יכול גם למנוע את המצב השכיח שבו הנוער נוטה להתמרד ועושה "סיפוח זוחל" של שעת החזרה הרצויה מבחינתו. זה מונע את המצב שבו הוא מעצב את זמן החזרה הביתה - על ידי קביעת עובדות בשטח. זה מונע את הקרב המתיש שבו הנוער עושים "סיפוח זוחל" של שעת החזרה בשיטת הקק"ל: "דונם פה דונם שם - רגב אחר רגב".

באמצעות התעקשות שלו בפועל - הוא בעצם מצליח לכפות עליהם את שעת החזרה שהוא רוצה בה. כך הנוער בד"כ מצליח בדרך הזאת ל"שכנע" (או בעצם להביס) את ההורים. על ידי החזרה העיקשת בשעה שמתאימה לו - הוא בד"כ מצליח ל"שבור" את ההורים.

המטרה שלנו היא - בכלל לא להגיע איתם למצב הזה שהם באופן מתחכם יקבעו עובדות בשטח - ושאנחנו נתעייף ונכנע להם. בימקום שננהל איתם מלחמות אינסופיות - הנוהל החדש הופך את ההתנהלות איתם להרבה יותר "ידידותית למשתמש".


הערה להורים: כדי לעשות שימוש אפקטיבי ברעיון המיודעות - צריך להפוך אותו במידה מסוימת - לנוהל הדדי - למיודעות הדדית. גם ההורים צריכים לזכור ליידע את הילדים שלהם. גם הנוער זכאי לדעת פחות או יותר איפה ההורים שלו ובעיקר - מתי הם יחזרו. ההדדיות כאן תורמת מאוד לקידום שיתוף הפעולה של הנוער.

(לגבי דרכי ההתמודדות במצבים של חציית הגבולות על ידי הנוער - ראה בחלק ד' של המאמר השלם ובעיקר תחת הכותרת - "ענישה")


ולסיכום הדיבר הרביעי - לא - לחזרה הביתה מעבר ל"שעת הגג" (בלימודים) או ל"שעת המיודעות" (בחופש). כאן אנחנו עושים העברה מסודרת לנוער של הסמכות והאחריות על קביעת שעת החזרה בלילה בזמן החופש.
כל זאת נעשה עם גבול ברור בתוכו - עם החובה ליידע אותנו - ועם החובה לעמוד בשעה!



להלן תזכורת מסכמת לארבעת גבולות היסוד - ל4 הלאווים לנוער בעידן הפוסטמודרני:
1. לא - לפלילים.
2. לא - לסמים.
3. לא - לפגיעה ברווחת ההורים.
4. לא - לחזרה הביתה מעבר ל"שעת הגג" (בלימודים) או ל"שעת המיודעות" (בחופש).

לסיכום 4 גבולות היסוד: ניתן גם להשתמש ב- 4 הלאווים כאמת מידה בסיסית לבחינת נחיצותו של גבול: בכל פעם שתרצו להציב גבול ותרצו לדעת אם הוא ראוי ורצוי - בידקו האם הוא עומד במסגרת 4 הלאווים. השתמשו ב 4 גבולות היסוד הללו כאמת מידה לבדיקת נחיצותו וחיוניותו של הגבול. אם הוא אינו עומד בהם - תשקלו לוותר עליו - או לחליפין להפוך אותו מ"קו גבול" ל"קו מסגרת".

ובכל מקרה- אם כבר החלטתם על גבול וגם הצבתם אותו - (במידה ומדובר בגבול אמיתי כמובן - ולא בגבול כמבחן ניסוי - או כמקדם בטחון - או כמצגת הולוגרמית להפגנה של סמכות הורית) אתם כמובן חייבים לדאוג למימוש שלו !!!


בהצלחה!
אילן גבאי - עו"ס