במאמרים הקודמים, על מעצבי דעת-הקהל הערבית, עסקתי באחמד סעיד קריין תחנת הרדיו "סאות אל-ערב, וכן באחמד שוקיירי ובממשלה שמאלית של סוריה ב-1967. המאמר הנוכחי דן במוחמד חסניין הייכל, איש סודו של עבד אל-נאצר ועורכו המיתולוגי של העיתון אל-אהראם המצרי. הייכל במאמריו הרבים והארוכים, העניק עומק אינטלקטואלי לדברי נאצר, והוא הסביר באופן ברור לקהל-הערבי מדוע על מדינת-ישראל להתחסל מידיה של מצרים - ובאילו תנאים זה יקרה.
מוחמד חסניין הייכל:
הייכל, יליד 1923, החל את דרכו העיתונאית בגיל 18 בשבועון רוז אל-יוסוף. ב-1945 הייכל החל לכתוב עבור השבועון אחבר אל-יום. ב-1948 הייכל עבד ככתב-צבאי עבור השבועון אח'ר סאעה ובמסגרת עבודתו הוא נלווה למתנדבים מצרים שלחמו בארץ-ישראל. מאמריו של הייכל שנגעו גם לענייני צבא וביטחון משכו את תשומת-ליבם של "הקצינים החופשיים" שחוללו את הפיכת הקצינים במצרים ב-1952. התא החשאי שהתגבש בתחילת שנות ה-50 יצר קשר עם הייכל והוא השתתף בדיונים אחדים במטה ההפיכה. ומאז, החלה ידידות עמוקה בין הייכל לבין עבד אל-נאצר שנמשכה עד למותו של נאצר ב-1970. לאחר ההפיכה, התמנה הייכל לעורך השבועון אח'ר סאעה והוא ביטא באמצעותו את הקו הפוליטי של "הקצינים החופשיים" שהתגבש באותה עת. לאחר מכן, הייכל עבר לנהל את העיתון אל-אחבאר, שם הוא נתן ביטוי רחב לאירועים ההיסטוריים שמצרים עברה באותה עת - החל ממבצע קדש, באוקטובר 1956, וכלה בעניינים הנוגעים למלחמה הקרה בין המעצמות.
ב-1957, הייכל התמנה לעורך אל-אהראם, היומון החשוב והוותיק ביותר במצרים שנוסד ב-1875. תחת שרביטו של הייכל, אל-אהראם נעשה לעיתון החשוב ביותר בעולם הערבי כולו, ולעיתון הערבי המצוטט ביותר בעולם. בעזרת קשריו עם נאצר, הייכל הצליח להפוך את אל-אהראם לאחד ממרכזי העיתונות המודרניים ביותר בעולם. בבניין אל-אהראם (דאר אל-אהראם), הייכל הצליח לרכז את מיטב הכשרונות האינטלקטואלים של מצרים - סופרים, עיתונאים ואינטלקטואלים מזרמים שונים. אנשים אלה נעזרו בספריה מודרנית, מרכז-מחקר ומחשבים. הקירבה העמוקה בינו לבין נאצר הפכה את הייכל לאחד האנשים המשפיעים ביותר במצרים ומחוצה לה ובמקרים רבים הוא נלווה לעבד אל-נאצר במסעותיו בחו"ל. שני גורמים הפכו את הייכל לסיפור הצלחה: האחד - קשריו עם עבד אל-נאצר שחרגו הרבה מעבר לידידות בין עיתונאי לפוליטיקאי, והשני - כושר כתיבתו המרשים. הייכל הפך עם הזמן לאחד "ממוקדי הכוח" של נאצר, וב-1970 הייכל התמנה לשר ההסברה של מצרים. הידידות העמוקה בין השניים לא פסחה גם ברגעיו האחרונים של נאצר, והייכל שהה ליד מיטתו של נאצר ברגע מותו.[1]
מאמריו הארוכים של הייכל התפרסמו כל יום שישי ובהם ניתנה פרשנות והסבר לאירועים על-פי תפיסת עולמו האידיאולוגי של עבד אל-נאצר. הייכל נתפס כפרשן המוסמך של עבד אל-נאצר בשל קרבתו אליו, וכתוצאה מכך הוא צבר עוצמה ציבורית רבה, שכן, מה שהייכל כתב, כאילו נאמר על-ידי עבד אל-נאצר עצמו. וכך, במשך שנים רבות, שירותי המודיעין בישראל ובעולם, תרגמו את מאמריו הארוכים של הייכל, ואלה היו מונחים של שולחנותיהם של מקבלי ההחלטות כבר ביום שישי בבוקר מיד עם צאת העיתון לחנויות.
כאשר הייכל היה עיתונאי צעיר, הוא נשלח על-ידי העיתון המצרי אח'ר סאעה לסקר את המלחמה שהתחוללה בארץ-ישראל שפרצה בעקבות החלטת החלוקה, מנובמבר 1947. בתחילת מרץ 1948, הייכל התלווה לכוח מתנדבים מצריים שתפקידו היה לארוב לשיירת אספקה ישראלית שנשלחה לעזרת קיבוץ ניצנים המכותר. בקרב שהתפתח הצליחו אנשי השיירה לבלום את כוח המצרי, ולאחר שעות רבות של לחימה כנגד ההסתערות המצרית, נבלם הכוח המצרי תוך כדי הסבת אבדות כבדות בהרוגים ובפצועים - שהיו פזורים בשטח לעשרותיהם. הקרב זעזע מאוד את הייכל, ובסוף מרץ 1948 הוא פרסם בעיתון אח'ר סאעה את הדברים האלה:
"כשיצאתי אל ארץ הקודש חשבתי, כמו רבים מאחי הערבים, שאמצא שם יהודים עלובים, כפופי גו ואפופי פחד שיימלטו כל עוד נפשם בם כשנתחיל להרוג בהם. נוכחתי לדעת שטעיתי. היהודים שראיתי בשדה הקרב נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, (הם) הרבו לנקוט תכסיסים מתוחכמים וסירבו להיכנע. כל צבא ערבי שיפלוש לפלסטין מוטב שייקח בחשבון את מה שכתבתי לעיל. הקרב על ארץ-הקודש לא יהיה קל..."[2]
כישלון הפלישה הצבאית הערבית לאחר הכרזת העצמאות הישראלית במאי 1948, גרם לציבור הערבי זעזוע שהשפעתו נגעה גם ללב הפוליטיקה הפנימית של מדינות-ערב, כפי שאירע במצרים וסוריה שנים אחדות לאחר המלחמה - הפיכה צבאית בסוריה ב-1949 והפיכת הקצינים במצרים ב-1952. את הלקחים שהייכל היה צריך ללמוד מאירועי 1948 להם הוא נחשף, נשכחו מלבו במהלך הכנת דעת-הקהל הערבית למלחמה בישראל בשנים שקדמו למלחמת ששת-הימים. ובמה דברים אמורים? הדרך המתאימה להדגים זאת היא על-ידי ציטוטים ממאמריו עד למלחמת ששת-הימים, במטרה להראות את התפתחותו של הרעיון שמלחמה בישראל לא רק שהיא בלתי-נמנעת, אלא היא מחויבת-המציאות, ולא פחות חשוב מכך הוא שהעולם-הערבי - בהנהגתו של נאצר - בסופו של דבר, יביס את ישראל.
כבר ב-1964 הטווה נאצר את הרעיון המרכזי במאבק נגד ישראל כשאמר, "בעיית פלסטין היא בעיה גורלית לגבי הערבים כולם. החלטתנו הנחושה היא לשמור על זכויות העם הפלסטיני, החייב לחזור לארצו ולקבל את זכויותיו המלאות. לכן, העתיד טומן בחובו סיכוי למלחמה בישראל - מלחמה שאנו נקבע את מועדה ואת מקומה".[3]
הייכל הסביר לקוראים מה היא אותה בעיה גורלית הנוגעת לערבים כולם:[4]
א. ישראל מהווה בסיס תוקפני בשירות האימפריאליזם המערבי.
ב. ישראל היא שעומדת למכשול בפני האחדות הערבית.
ג. לישראל יש שאיפות התפשטות על חשבון העוצמה הערבית והאדם הערבי.
המסקנה המתבקשת מקריאת הדברים האלה היא, שחיסול מדינת-ישראל היא המטרה הערבית הכוללת, ולמען הגשמת המטרה הזו מצרים מחויבת ליצור עוצמה צבאית שתהא חזקה דיה כדי להתמודד עם האתגר. כבר בראשית ספטמבר 1964, הייכל טען כי מצרים בנתה כוח צבאי המעניק לה עליונות על ישראל.[5]
במהלך 1965, הייכל כתב סדרת מאמרים שתיארו את עוצמתו של הצבא המצרי, ואחת מטענותיו היתה שהמלחמה בתימן מסייעת לצבא המצרי לשפר את האימונים והיכולת הצבאית, ולהצמיח מפקדים קרביים. למעשה, כבר בתחילת ההתערבות הצבאית של מצרים בתימן, היה ידוע לו ולאחרים, על מצבו העגום של הצבא המצרי בהתמודדות עם המורדים בתימן שנעזרו בסעודיה. כוונתו של הייכל היתה לשכנע את הקורא כי רמתו של הצבא המצרי אינה רק נמדדת על-פי כמותו, אלא בעיקר על-פי איכותו, ובכך הוא נטע בלב הציבור המצרי והערבי את התחושה שמצרים מקיימת צבא בעל איכויות יוצאות-דופן בטיבן. ויחד עם זאת, הייכל ציין כי בכדי לממש את היכולת הזו יש צורך בקונסטלציה אזורית ובינלאומית כדי להגיע למטרה הנכספת שמצרים חותרת אליה בהתמדה. במלים אחרות, עדיין לא בשלו התנאים כדי להכריע את המערכה לטובת מצרים. מאחר וישראל אינה לבדה והיא נתמכת על-ידי האימפריאליזם, כל פעולה בלתי-מחושבת, או פזיזה, לדעתו של הייכל, תהיה ניצחון לישראל. חוסר האחדות הערבית - איחוד מדיני וצבאי - היווה מכשול נוסף שעמד בפני הגשמת המטרה, על כן, השתמע מדבריו, כי מבחינת בניית הכוח-הצבאי המשימה הושלמה או עמדה על סף השלמה, בעוד שמדינות-ערב היו עסוקות ביריבות פוליטית-אידיאולוגית, האחת נגד רעותה, שעיכבו את הגשמת החזון.
עם ההסברים המשכנעים של הייכל על יכולתו של הצבא המצרי, עבד אל-נאצר לא היסס להכריז כי "מטרתנו העיקרית היא החזרת זכויותיו של העם הפלסטיני בשלמותן, כלומר, שאיפתנו היא השמדת ישראל".[6] באותה נשימה הדגיש עבד אל-נאצר, ולאחריו הייכל, את הצורך ב"אחדות הפעולה הערבית", וכמעט אין צורך להוסיף ששניהם התכוונו ל"אחדות הפעולה הערבית" בהנהגתו הבלעדית של עבד אל-נאצר. על כוונתו של נאצר לרעיון "אחדות הפעולה הערבית", תעיד התנגדותה של מצרים לפעולות העצמאיות של סוריה בעידוד הפלסטינים לבצע פעולות טרור בתחומי ישראל - משום שעבד אל-נאצר לא תמך בפעולות חצי-צבאיות, אלא הוא שאף להגיע למוכנות צבאית ומדינית כדי לחולל מלחמה כוללת שבסופה, כך הוא קיווה, מדינת-ישראל תחדל מלהתקיים.
"הסכם ההגנה" בין סוריה למצרים, שנחתם בנובמבר 1966, נועד לשרת את מטרותיה של מצרים בשתי נקודות עיקריות:
א. להכפיף את סוריה למסגרת צבאית כלשהי כשמצרים מעניקה את החסות העיקרית.
ב. להרגיע את חששה של סוריה מפני התקפה ישראלית עליה בשל מדיניותה בעניין הפלסטיני.
למצרים מעולם לא היו כוונות לבוא לעזרתה של סוריה אם תהיינה התקפות ישראליות מוגבלות עליה. אלא, מצרים ראתה בהסכם מכשיר של הרתעה, או למקרה שתהיה החרפה רצינית בפעולות המלחמתיות בגבול בין ישראל לסוריה שיובילו למלחמה כוללת. הייכל לא היסס לתת לכך ביטוי באל-אהראם, למרות שגם הוא וגם נאצר ידעו שהסורים יחושו פגועים לנוכח הדברים האלה. מאידך, באמצעות "הסכם ההגנה" ניתנה לסורים הזדמנות לגרור את מצרים לצידה, ואם מצרים לא תעשה כך, ניתן יהיה להבליט את הרושם כי מצרים איננה ממלאת את חובתה כלפי סוריה ובכך להחליש את מעמדה בזירה הבינערבית.
הקרב האווירי בין ישראל לסוריה ב-7 באפריל 1967 שהסתיים במפלה סורית, העניק הזדמנות הן לסוריה והן למצרים - כל אחת ממניעיה היא - להפגין מדיניות תוקפנית כדי להשיג רווחים מדיניים שנראו באותה עת כבעלי-ערך רב. מצרים היתה בטוחה בעצמה, במנהיגיה ובעיקר בצבאה והיא החלה להוביל את האירועים עד פרוץ הקרבות. וב-19 במאי הודיע אל-אהראם לקוראיו כי "הכוחות המזוינים של מצרים תפסו עמדות המאפשרות להם להגיב ולהרתיע, ואיש אינו מטיל ספק כי מצרים תהלום בכל כוחה כנגד כל ניסיון של מעשה איבה".
לאחר חסימת מיצרי-טירן כתב הייכל ב-26 במאי: "ישראל, לפי הערכתי, אינה יכולה לעבור בשתיקה ולהשלים עם מה שקרה עד עכשיו. פירושו של דבר, כי הצעד הבא יהיה של ישראל. עתה עליה להגיב. עלינו לצפות למהלומה נגדנו".[7] הייכל טען כי מצרים השיגה עד כה הישגים רבים מבלי שנזקקה להשתמש בנשק. כמו כן, הוא הסביר לקוראים מדוע על ישראל להגיב בשל המצב החדש שנוצר. על זה הוא הוסיף: "...השאלה אינה מפרץ עקבה אלא שאלה גדולה יותר, שהיא שאלת תורת-הביטחון הישראלית, תורה שעליה התבסס הקיום הישראלי כולו מאז לידתה של מדינת-ישראל. המסקנה הסופית היא שלישראל אין מנוס משימוש בנשק ולא יהיה מנוס מהתנגשות מזוינת בין מצרים לבין האויב הישראלי". הייכל נטע בלב רבים את התחושה כי גם אם ישראל תפתח ראשונה בעימות מזוין, מצרים יכולה להתמודד עם האתגר ולהכריע את ישראל. ולסיום הוסיף הייכל "הבה תפתח ישראל (ראשונה במלחמה)... אך לאחר מכן תבוא המהלומה השניה מצדנו, דרוכה ומכרעת". על כן, מתוקף ההנחה הזו שהתגבשה בצמרת המצרית, מרבית הצבא המצרי בסיני נערך במערך-הגנתי עד לפרוץ הקרבות.
ב-27 במאי פרסם אל-אהראם מאמר ארוך שנגע על ההיערכות הצבאית הישראלית מול מצרים. וכך כתב העיתון: "כאשר עומד האדם על סף מערכה גדולה ומכרעת, ראוי לו להכיר את אויבו ולהעריך את כוחו בצורה המדויקת ביותר, בלא המעטה או ניפוח". בהמשך המאמר, אל-אהראם תיאר את סדר-הכוחות הישראלים בצורה מפורטת: "350 מטוסים, 800 טנקים, 71,000 חיילים סדירים, ו-204,000 חיילי מילואים". ויחד עם זאת, אל-אהראם ניסה להמעיט בערכם של כלי-הנשק הישראליים, ולהדגיש כי כלי-הנשק המצריים טובים יותר. כך למשל, עיתון אל-אהראם כתב שטילי ה"הוק" האמריקאים שבידי ישראל אינם מבדילים בין מטוסי ידיד למטוסי אויב. זאת ועוד, לחיל-האוויר המצרי יש יכולת להגיע לנקודות הרגישות בישראל בתוך דקה, בעוד שלחיל-האוויר הישראלי יידרשו דקות ארוכות מאוד. עוד ידע לציין אל-אהראם, כי שום יחידה צבאית ישראלית אינה מגובשת, שכן, הצבא הישראלי כולל חבורות יריבות זו לזו שהגיעו ממקומות שונים בעולם, ורבים מהם אינם חשים שייכים לצבא והם אינם חשים ביטחון בתוכו. נקודת תורפה נוספת, לדעתו של אל-אהראם, היתה כי ישראל אינה מסוגלת לעמוד בגיוס צבאי לפרק-זמן ארוך.[8]
ב-2 ביוני 1967, כתב הייכל בעיתון אל-אהראם, "יהיה אשר יהיה, ובלי לנסות לחזות את המאורעות מראש, אין ספק בכך שישראל עומדת בפני תהליך התמוטטות, הן מבית והן מבחוץ".
במהלך הימים הבאים, כל כלי התקשורת של מצרים עסקו בלהלל את נאצר ואת הצבא המצרי, ולטעת בציבור המצרי והערבי את התחושה כי המלחמה קרובה מתמיד והניצחון בהישג-יד. בפקודות-הקרב של המפקדים המצריים, שפורסמו בהבלטה בכלי-התקשורת, נכתב על גבורתו של הלוחם הערבי, על הרגע ההיסטורי, על המערכה הקדושה, ועל הוודאות בניצחון ערבי על "מדינונת הכנופיות". כבר ב-18 במאי ניתנה פקודת-קרב מספר 67/3 שעסקה בכיבוש הנגב וניתוק אילת. וב-2 ביוני, עבד אל-חכים עאמר פרסם את פקודת הקרב שלו לכוחות המזוינים המצריים. עאמר כתב לחייליו "המערכה היא מערכת-גורל של מצרים ושל האומה הערבית כולה... אני בטוח לחלוטין בניצחון".[9] אולם, הדברים התגלגלו אחרת, והתוצאה היתה השפלה גדולה בעיני ערבים רבים, לאור התקווה שהתעוררה בקרבם ערב המלחמה.
--------
[1]שמואל שגב, "נספח: הייכל ומעמדו במשטר הנאצרי", אצל שמוען שמיר (עורך), ירידת הנאצריזם 1965-1970: שקיעתה של תנועה משיחית. (ת"א: מפעלים אוניברסיטאים, 1978), עמ? 145-151.
[2]ציטוט דומה לזה נמצא אצל שמואל שגב, "נספח: הייכל ומעמדו במשטר הנאצרי". עמ' 145; הציטוט לקוח מאתר jeeptrip.com, במאי 2004.
[3]אל-אהראם (מצרים), 23 בפברואר 1964.
[4]אל-אהראם (מצרים), 12 ביוני 1964.
[5]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 16.
[6]אל-ג'מהוריה (מצרים), 19 בנובמבר 1965; שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 26.
[7]אל-אהראם (מצרים), 26 במאי 1967.
[8]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ? 153-154.
[9]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 236.
מוחמד חסניין הייכל:
הייכל, יליד 1923, החל את דרכו העיתונאית בגיל 18 בשבועון רוז אל-יוסוף. ב-1945 הייכל החל לכתוב עבור השבועון אחבר אל-יום. ב-1948 הייכל עבד ככתב-צבאי עבור השבועון אח'ר סאעה ובמסגרת עבודתו הוא נלווה למתנדבים מצרים שלחמו בארץ-ישראל. מאמריו של הייכל שנגעו גם לענייני צבא וביטחון משכו את תשומת-ליבם של "הקצינים החופשיים" שחוללו את הפיכת הקצינים במצרים ב-1952. התא החשאי שהתגבש בתחילת שנות ה-50 יצר קשר עם הייכל והוא השתתף בדיונים אחדים במטה ההפיכה. ומאז, החלה ידידות עמוקה בין הייכל לבין עבד אל-נאצר שנמשכה עד למותו של נאצר ב-1970. לאחר ההפיכה, התמנה הייכל לעורך השבועון אח'ר סאעה והוא ביטא באמצעותו את הקו הפוליטי של "הקצינים החופשיים" שהתגבש באותה עת. לאחר מכן, הייכל עבר לנהל את העיתון אל-אחבאר, שם הוא נתן ביטוי רחב לאירועים ההיסטוריים שמצרים עברה באותה עת - החל ממבצע קדש, באוקטובר 1956, וכלה בעניינים הנוגעים למלחמה הקרה בין המעצמות.
ב-1957, הייכל התמנה לעורך אל-אהראם, היומון החשוב והוותיק ביותר במצרים שנוסד ב-1875. תחת שרביטו של הייכל, אל-אהראם נעשה לעיתון החשוב ביותר בעולם הערבי כולו, ולעיתון הערבי המצוטט ביותר בעולם. בעזרת קשריו עם נאצר, הייכל הצליח להפוך את אל-אהראם לאחד ממרכזי העיתונות המודרניים ביותר בעולם. בבניין אל-אהראם (דאר אל-אהראם), הייכל הצליח לרכז את מיטב הכשרונות האינטלקטואלים של מצרים - סופרים, עיתונאים ואינטלקטואלים מזרמים שונים. אנשים אלה נעזרו בספריה מודרנית, מרכז-מחקר ומחשבים. הקירבה העמוקה בינו לבין נאצר הפכה את הייכל לאחד האנשים המשפיעים ביותר במצרים ומחוצה לה ובמקרים רבים הוא נלווה לעבד אל-נאצר במסעותיו בחו"ל. שני גורמים הפכו את הייכל לסיפור הצלחה: האחד - קשריו עם עבד אל-נאצר שחרגו הרבה מעבר לידידות בין עיתונאי לפוליטיקאי, והשני - כושר כתיבתו המרשים. הייכל הפך עם הזמן לאחד "ממוקדי הכוח" של נאצר, וב-1970 הייכל התמנה לשר ההסברה של מצרים. הידידות העמוקה בין השניים לא פסחה גם ברגעיו האחרונים של נאצר, והייכל שהה ליד מיטתו של נאצר ברגע מותו.[1]
מאמריו הארוכים של הייכל התפרסמו כל יום שישי ובהם ניתנה פרשנות והסבר לאירועים על-פי תפיסת עולמו האידיאולוגי של עבד אל-נאצר. הייכל נתפס כפרשן המוסמך של עבד אל-נאצר בשל קרבתו אליו, וכתוצאה מכך הוא צבר עוצמה ציבורית רבה, שכן, מה שהייכל כתב, כאילו נאמר על-ידי עבד אל-נאצר עצמו. וכך, במשך שנים רבות, שירותי המודיעין בישראל ובעולם, תרגמו את מאמריו הארוכים של הייכל, ואלה היו מונחים של שולחנותיהם של מקבלי ההחלטות כבר ביום שישי בבוקר מיד עם צאת העיתון לחנויות.
כאשר הייכל היה עיתונאי צעיר, הוא נשלח על-ידי העיתון המצרי אח'ר סאעה לסקר את המלחמה שהתחוללה בארץ-ישראל שפרצה בעקבות החלטת החלוקה, מנובמבר 1947. בתחילת מרץ 1948, הייכל התלווה לכוח מתנדבים מצריים שתפקידו היה לארוב לשיירת אספקה ישראלית שנשלחה לעזרת קיבוץ ניצנים המכותר. בקרב שהתפתח הצליחו אנשי השיירה לבלום את כוח המצרי, ולאחר שעות רבות של לחימה כנגד ההסתערות המצרית, נבלם הכוח המצרי תוך כדי הסבת אבדות כבדות בהרוגים ובפצועים - שהיו פזורים בשטח לעשרותיהם. הקרב זעזע מאוד את הייכל, ובסוף מרץ 1948 הוא פרסם בעיתון אח'ר סאעה את הדברים האלה:
"כשיצאתי אל ארץ הקודש חשבתי, כמו רבים מאחי הערבים, שאמצא שם יהודים עלובים, כפופי גו ואפופי פחד שיימלטו כל עוד נפשם בם כשנתחיל להרוג בהם. נוכחתי לדעת שטעיתי. היהודים שראיתי בשדה הקרב נלחמו עד טיפת דמם האחרונה, (הם) הרבו לנקוט תכסיסים מתוחכמים וסירבו להיכנע. כל צבא ערבי שיפלוש לפלסטין מוטב שייקח בחשבון את מה שכתבתי לעיל. הקרב על ארץ-הקודש לא יהיה קל..."[2]
כישלון הפלישה הצבאית הערבית לאחר הכרזת העצמאות הישראלית במאי 1948, גרם לציבור הערבי זעזוע שהשפעתו נגעה גם ללב הפוליטיקה הפנימית של מדינות-ערב, כפי שאירע במצרים וסוריה שנים אחדות לאחר המלחמה - הפיכה צבאית בסוריה ב-1949 והפיכת הקצינים במצרים ב-1952. את הלקחים שהייכל היה צריך ללמוד מאירועי 1948 להם הוא נחשף, נשכחו מלבו במהלך הכנת דעת-הקהל הערבית למלחמה בישראל בשנים שקדמו למלחמת ששת-הימים. ובמה דברים אמורים? הדרך המתאימה להדגים זאת היא על-ידי ציטוטים ממאמריו עד למלחמת ששת-הימים, במטרה להראות את התפתחותו של הרעיון שמלחמה בישראל לא רק שהיא בלתי-נמנעת, אלא היא מחויבת-המציאות, ולא פחות חשוב מכך הוא שהעולם-הערבי - בהנהגתו של נאצר - בסופו של דבר, יביס את ישראל.
כבר ב-1964 הטווה נאצר את הרעיון המרכזי במאבק נגד ישראל כשאמר, "בעיית פלסטין היא בעיה גורלית לגבי הערבים כולם. החלטתנו הנחושה היא לשמור על זכויות העם הפלסטיני, החייב לחזור לארצו ולקבל את זכויותיו המלאות. לכן, העתיד טומן בחובו סיכוי למלחמה בישראל - מלחמה שאנו נקבע את מועדה ואת מקומה".[3]
הייכל הסביר לקוראים מה היא אותה בעיה גורלית הנוגעת לערבים כולם:[4]
א. ישראל מהווה בסיס תוקפני בשירות האימפריאליזם המערבי.
ב. ישראל היא שעומדת למכשול בפני האחדות הערבית.
ג. לישראל יש שאיפות התפשטות על חשבון העוצמה הערבית והאדם הערבי.
המסקנה המתבקשת מקריאת הדברים האלה היא, שחיסול מדינת-ישראל היא המטרה הערבית הכוללת, ולמען הגשמת המטרה הזו מצרים מחויבת ליצור עוצמה צבאית שתהא חזקה דיה כדי להתמודד עם האתגר. כבר בראשית ספטמבר 1964, הייכל טען כי מצרים בנתה כוח צבאי המעניק לה עליונות על ישראל.[5]
במהלך 1965, הייכל כתב סדרת מאמרים שתיארו את עוצמתו של הצבא המצרי, ואחת מטענותיו היתה שהמלחמה בתימן מסייעת לצבא המצרי לשפר את האימונים והיכולת הצבאית, ולהצמיח מפקדים קרביים. למעשה, כבר בתחילת ההתערבות הצבאית של מצרים בתימן, היה ידוע לו ולאחרים, על מצבו העגום של הצבא המצרי בהתמודדות עם המורדים בתימן שנעזרו בסעודיה. כוונתו של הייכל היתה לשכנע את הקורא כי רמתו של הצבא המצרי אינה רק נמדדת על-פי כמותו, אלא בעיקר על-פי איכותו, ובכך הוא נטע בלב הציבור המצרי והערבי את התחושה שמצרים מקיימת צבא בעל איכויות יוצאות-דופן בטיבן. ויחד עם זאת, הייכל ציין כי בכדי לממש את היכולת הזו יש צורך בקונסטלציה אזורית ובינלאומית כדי להגיע למטרה הנכספת שמצרים חותרת אליה בהתמדה. במלים אחרות, עדיין לא בשלו התנאים כדי להכריע את המערכה לטובת מצרים. מאחר וישראל אינה לבדה והיא נתמכת על-ידי האימפריאליזם, כל פעולה בלתי-מחושבת, או פזיזה, לדעתו של הייכל, תהיה ניצחון לישראל. חוסר האחדות הערבית - איחוד מדיני וצבאי - היווה מכשול נוסף שעמד בפני הגשמת המטרה, על כן, השתמע מדבריו, כי מבחינת בניית הכוח-הצבאי המשימה הושלמה או עמדה על סף השלמה, בעוד שמדינות-ערב היו עסוקות ביריבות פוליטית-אידיאולוגית, האחת נגד רעותה, שעיכבו את הגשמת החזון.
עם ההסברים המשכנעים של הייכל על יכולתו של הצבא המצרי, עבד אל-נאצר לא היסס להכריז כי "מטרתנו העיקרית היא החזרת זכויותיו של העם הפלסטיני בשלמותן, כלומר, שאיפתנו היא השמדת ישראל".[6] באותה נשימה הדגיש עבד אל-נאצר, ולאחריו הייכל, את הצורך ב"אחדות הפעולה הערבית", וכמעט אין צורך להוסיף ששניהם התכוונו ל"אחדות הפעולה הערבית" בהנהגתו הבלעדית של עבד אל-נאצר. על כוונתו של נאצר לרעיון "אחדות הפעולה הערבית", תעיד התנגדותה של מצרים לפעולות העצמאיות של סוריה בעידוד הפלסטינים לבצע פעולות טרור בתחומי ישראל - משום שעבד אל-נאצר לא תמך בפעולות חצי-צבאיות, אלא הוא שאף להגיע למוכנות צבאית ומדינית כדי לחולל מלחמה כוללת שבסופה, כך הוא קיווה, מדינת-ישראל תחדל מלהתקיים.
"הסכם ההגנה" בין סוריה למצרים, שנחתם בנובמבר 1966, נועד לשרת את מטרותיה של מצרים בשתי נקודות עיקריות:
א. להכפיף את סוריה למסגרת צבאית כלשהי כשמצרים מעניקה את החסות העיקרית.
ב. להרגיע את חששה של סוריה מפני התקפה ישראלית עליה בשל מדיניותה בעניין הפלסטיני.
למצרים מעולם לא היו כוונות לבוא לעזרתה של סוריה אם תהיינה התקפות ישראליות מוגבלות עליה. אלא, מצרים ראתה בהסכם מכשיר של הרתעה, או למקרה שתהיה החרפה רצינית בפעולות המלחמתיות בגבול בין ישראל לסוריה שיובילו למלחמה כוללת. הייכל לא היסס לתת לכך ביטוי באל-אהראם, למרות שגם הוא וגם נאצר ידעו שהסורים יחושו פגועים לנוכח הדברים האלה. מאידך, באמצעות "הסכם ההגנה" ניתנה לסורים הזדמנות לגרור את מצרים לצידה, ואם מצרים לא תעשה כך, ניתן יהיה להבליט את הרושם כי מצרים איננה ממלאת את חובתה כלפי סוריה ובכך להחליש את מעמדה בזירה הבינערבית.
הקרב האווירי בין ישראל לסוריה ב-7 באפריל 1967 שהסתיים במפלה סורית, העניק הזדמנות הן לסוריה והן למצרים - כל אחת ממניעיה היא - להפגין מדיניות תוקפנית כדי להשיג רווחים מדיניים שנראו באותה עת כבעלי-ערך רב. מצרים היתה בטוחה בעצמה, במנהיגיה ובעיקר בצבאה והיא החלה להוביל את האירועים עד פרוץ הקרבות. וב-19 במאי הודיע אל-אהראם לקוראיו כי "הכוחות המזוינים של מצרים תפסו עמדות המאפשרות להם להגיב ולהרתיע, ואיש אינו מטיל ספק כי מצרים תהלום בכל כוחה כנגד כל ניסיון של מעשה איבה".
לאחר חסימת מיצרי-טירן כתב הייכל ב-26 במאי: "ישראל, לפי הערכתי, אינה יכולה לעבור בשתיקה ולהשלים עם מה שקרה עד עכשיו. פירושו של דבר, כי הצעד הבא יהיה של ישראל. עתה עליה להגיב. עלינו לצפות למהלומה נגדנו".[7] הייכל טען כי מצרים השיגה עד כה הישגים רבים מבלי שנזקקה להשתמש בנשק. כמו כן, הוא הסביר לקוראים מדוע על ישראל להגיב בשל המצב החדש שנוצר. על זה הוא הוסיף: "...השאלה אינה מפרץ עקבה אלא שאלה גדולה יותר, שהיא שאלת תורת-הביטחון הישראלית, תורה שעליה התבסס הקיום הישראלי כולו מאז לידתה של מדינת-ישראל. המסקנה הסופית היא שלישראל אין מנוס משימוש בנשק ולא יהיה מנוס מהתנגשות מזוינת בין מצרים לבין האויב הישראלי". הייכל נטע בלב רבים את התחושה כי גם אם ישראל תפתח ראשונה בעימות מזוין, מצרים יכולה להתמודד עם האתגר ולהכריע את ישראל. ולסיום הוסיף הייכל "הבה תפתח ישראל (ראשונה במלחמה)... אך לאחר מכן תבוא המהלומה השניה מצדנו, דרוכה ומכרעת". על כן, מתוקף ההנחה הזו שהתגבשה בצמרת המצרית, מרבית הצבא המצרי בסיני נערך במערך-הגנתי עד לפרוץ הקרבות.
ב-27 במאי פרסם אל-אהראם מאמר ארוך שנגע על ההיערכות הצבאית הישראלית מול מצרים. וכך כתב העיתון: "כאשר עומד האדם על סף מערכה גדולה ומכרעת, ראוי לו להכיר את אויבו ולהעריך את כוחו בצורה המדויקת ביותר, בלא המעטה או ניפוח". בהמשך המאמר, אל-אהראם תיאר את סדר-הכוחות הישראלים בצורה מפורטת: "350 מטוסים, 800 טנקים, 71,000 חיילים סדירים, ו-204,000 חיילי מילואים". ויחד עם זאת, אל-אהראם ניסה להמעיט בערכם של כלי-הנשק הישראליים, ולהדגיש כי כלי-הנשק המצריים טובים יותר. כך למשל, עיתון אל-אהראם כתב שטילי ה"הוק" האמריקאים שבידי ישראל אינם מבדילים בין מטוסי ידיד למטוסי אויב. זאת ועוד, לחיל-האוויר המצרי יש יכולת להגיע לנקודות הרגישות בישראל בתוך דקה, בעוד שלחיל-האוויר הישראלי יידרשו דקות ארוכות מאוד. עוד ידע לציין אל-אהראם, כי שום יחידה צבאית ישראלית אינה מגובשת, שכן, הצבא הישראלי כולל חבורות יריבות זו לזו שהגיעו ממקומות שונים בעולם, ורבים מהם אינם חשים שייכים לצבא והם אינם חשים ביטחון בתוכו. נקודת תורפה נוספת, לדעתו של אל-אהראם, היתה כי ישראל אינה מסוגלת לעמוד בגיוס צבאי לפרק-זמן ארוך.[8]
ב-2 ביוני 1967, כתב הייכל בעיתון אל-אהראם, "יהיה אשר יהיה, ובלי לנסות לחזות את המאורעות מראש, אין ספק בכך שישראל עומדת בפני תהליך התמוטטות, הן מבית והן מבחוץ".
במהלך הימים הבאים, כל כלי התקשורת של מצרים עסקו בלהלל את נאצר ואת הצבא המצרי, ולטעת בציבור המצרי והערבי את התחושה כי המלחמה קרובה מתמיד והניצחון בהישג-יד. בפקודות-הקרב של המפקדים המצריים, שפורסמו בהבלטה בכלי-התקשורת, נכתב על גבורתו של הלוחם הערבי, על הרגע ההיסטורי, על המערכה הקדושה, ועל הוודאות בניצחון ערבי על "מדינונת הכנופיות". כבר ב-18 במאי ניתנה פקודת-קרב מספר 67/3 שעסקה בכיבוש הנגב וניתוק אילת. וב-2 ביוני, עבד אל-חכים עאמר פרסם את פקודת הקרב שלו לכוחות המזוינים המצריים. עאמר כתב לחייליו "המערכה היא מערכת-גורל של מצרים ושל האומה הערבית כולה... אני בטוח לחלוטין בניצחון".[9] אולם, הדברים התגלגלו אחרת, והתוצאה היתה השפלה גדולה בעיני ערבים רבים, לאור התקווה שהתעוררה בקרבם ערב המלחמה.
--------
[1]שמואל שגב, "נספח: הייכל ומעמדו במשטר הנאצרי", אצל שמוען שמיר (עורך), ירידת הנאצריזם 1965-1970: שקיעתה של תנועה משיחית. (ת"א: מפעלים אוניברסיטאים, 1978), עמ? 145-151.
[2]ציטוט דומה לזה נמצא אצל שמואל שגב, "נספח: הייכל ומעמדו במשטר הנאצרי". עמ' 145; הציטוט לקוח מאתר jeeptrip.com, במאי 2004.
[3]אל-אהראם (מצרים), 23 בפברואר 1964.
[4]אל-אהראם (מצרים), 12 ביוני 1964.
[5]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 16.
[6]אל-ג'מהוריה (מצרים), 19 בנובמבר 1965; שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 26.
[7]אל-אהראם (מצרים), 26 במאי 1967.
[8]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ? 153-154.
[9]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 236.
ד"ר יוחאי סלע מתמחה בחברה, פוליטיקה ותקשורת במזרח-התיכון.
