הורות להתבגרות-ג'1 - עקרונות יסוד לקביעת הגבולות ולהצבת הגבולות - לנוער בעידן הפוסט מודרני. 

הורות להתבגרות-ג'1 - עקרונות יסוד לקביעת הגבולות ולהצבת הגבולות - לנוער בעידן הפוסט מודרני.


תוכן העניינים של חלק ג'-1:

1.א) גבולות - למה? (הגבול שנדרש לחופש!)

1.ב) הגבול - "קווים לדמותו" (אופיו ותפקידו).

1.ג) איפה שגבול "גבול" - ואיפה שחופש אז "חופש".

1.ד) הגבולות- מעטים אך מוצקים וברורים.

1.ה) גבולות נכונים - כמעט ללא מקדמי ביטחון.

1.ו) מה בין "הצבת מסגרת" ל"הצבת גבול".

1.ז)הגדרת "תחומי השיפוט" לגבולות - בין ההורים והנוער.

1.ח) אופציית ה"אוטובאן" - ויתור מושכל על הגבול.

1.ט) גבולות- בלי "פסיכולוגיזציה" בבקשה!

1.י) הגבול ה"רעיוני"- והגבול ה"מעשי".

1.יא) גבולות על ידי גורמים "חוץ משפחתיים".

1.יב) ה"גבול הכלכלי"- ה"גבול הטריטוריאלי"- ו"הגבולות הנודדים".

1.יג) תקציר הפרקים - וסיכום.

2.) ארבעת גבולות היסוד לנוער (4 הלאווים).
2.א) לא - לפלילים
2.ב) לא - לסמים.
2.ג) לא - לפגיעה ברווחת ההורים.
2.ד) לא - לחזרה מעבר ל"שעת הגג" ו ל"שעת המיודעות".
2.ה) סיכום - 4 הלאווים.

*הערה: בסוף- בפרק 1.יג - צרפתי תקציר של 12 הפרקים הבאים - כשירות לקצרי הרוח.

פרק 1.א) גבולות - למה? (הגבול שנדרש לחופש!)

בניה נכונה של המערך הביתי- משפחתי - צריכה להתייחס ל- 3 מרכיבי התנהלות עיקריים:
1.) שיגרה 2.) כללים 3.) גבולות:

1.) (נוהלי) שיגרה: איך מתנהל היומיום בבית באופן שגרתי ( זמנים - ומטלות לביצוע). מתי קמים? מי מכין לאכול? מי מפנה את השולחן? מתי צריך להכין אוכל לבד? מי אוסף את הקטנצ'יק מהפעוטון? מתי חוזרים מביה"ס? מהו הזמן להכין שיעורים? מי מסיע את נימי לחוג רכיבה על סוסים? מתי הולכים לישון? מה עושים לפני השינה? וכו'.

2.) כללים: מהו האופן הנכון ומתי הדברים אמורים להתבצע בבית!
איך סוגרים את הבית לפני יציאה? היכן תולים מגבות אחרי המקלחת? מה מותר לקנות במכולת השכונתית? מתי אפשר להביא חברים הביתה? איפוא אפשר לשחק בתופסת? כמה חטיפים מותר לקחת? האם מותר לאכול בחדר? ממתי מותר לצאת מהבית? וכו'.

3.) גבולות: מה אסור לעשות - וממתי אסור לעשות!
מאיזה שעה אסור להסתובב בחוץ בזמן הלימודים? מתי אסור להרעיש בבית? מה לא לוקחים מבלי לבקש רשות? מה אסור לעשות בסלון? ממתי מפסיקים לראות טלוויזיה?
מה לא עושים כשיש אורחים? באילו משקאות לא נוגעים? וכו'.

בחלק הזה של המאמר חלק ג-1 - נעסוק במרכיב "הגבולות".
מההיכרות שיש לי עם ההורות הישראלית - מהתחום הטיפולי ובכלל - היא הורות שמרשה לעצמה להציב גבולות. ההורות הישראלית - אכן מרשה לעצמה להציב גבולות. הבעיה שלנו היא שאופן השימוש בכלי הזה הוא פעמים רבות - לא מספיק מדויק - ואינו מתבצע באופן המיטבי. מתוך כך השימוש בגבולות אינו מפיק את התוצאות הראויות - והוא בעל אפקטיביות נמוכה יחסית.
כמו כן - אנחנו נוטים לשגות בבחירת הגבולות - ויש לנו את הנטייה להציב את הגבולות במקום הלא נכון - ובצורה הלא נכונה.

בנוסף לכך חלק מההורים מציבי הגבולות - מגלים הססנות רבה ולפעמים אף הפכפכות וחוסר עקביות בנושא החשוב הזה. הם אינם משוכנעים (ובצדק לפעמים) שהם פועלים כראוי.
ישנו בעידן הזה איזה חוסר ביטחון בפעולות הוריות שלנו. אין לנו וודאות בהירה - מתי זה נכון ומתאים להשתמש בגבולות. לא ברור לנו איפוא זה נכון להציב אותם - ואיך מציבים אותם נכון.
אין לנו מתכון תרבותי תקף ומקובל ל"תבשיל " הגבולות הזה. זה גורם לחלק מההורים לפעול באופן מבולבל ולא עקבי. זה מחבל בנחישות שצריך לגלות ההורה בדיאלוג על הגבולות הנכונים.
התוצאה היא לפעמים - סמכות הורית שמגלה אימפוטנציה - ותוצאות די עלובות בפועל.
מבולבלים....? אין ספק שדרוש ארגון בנושא הזה.
להורה זה צריך להיות ברור יותר - היכן ראוי ולגיטימי להציב גבול - ואיך עושים את זה נכון!

זהו האתגר שהחלק הזה של המאמר ינסה להתמודד איתו. המטרה תהיה לארגן את נושא הגבולות ברזולוציה גבוהה - ולהתאימו לעקרונות העידן הפוסט מודרני.

בחלקו הראשון המאמר ידבר על עקרונות לקביעת הגבולות. הדיון ישא אופי תיאורטי יותר. הוא יעסוק בבחינה של רעיון הגבולות - ויתאר את האופי שלהם. הוא יציב עקרונות יסוד לקביעת הגבולות הנכונים ולמימוש שלהם.
בחלק השני המאמר יגדיר את "4 הלאווים" - את ארבעת גבולות היסוד - החשובים וההכרחיים לכל משפחה. ("ארבעת הגבולות - ששום משפחה ישראלית אינה שלמה בלעדם....").
בחלק הזה הדיון יהיה מעשי יותר - ומדויק עד כמה שזה ניתן.

גבולות זה עניין חשוב. דווקא בעידן שלנו על המאפיינים הייחודיים שלו - יש חשיבות לגבולות - ויש מקום להתמקצע בעניין הגבולות. העידן הפוסט מודרני מחייב אותנו לתת לנוער (וגם לילדים) - יותר חופש מרחב ולגיטימציה לתמרון ולבחירה. חופש הבחירה הזה (כפי שציינתי בחלק הקודם) - הוא חשוב וחיוני לגילוי ולבניה של "זהותם האמיתית". יחד עם זאת - אנחנו יודעים שחופש הבחירה הזה - נמצא בתוך מרחב עם שלל של פיתויים, מלכודות וסיכונים.
דווקא מכיוון שנדרש מאיתנו לתת יותר חופש - אנחנו מחוייבים להקפיד בעניין הגבולות.

הנוער שיצא למסע ההתבגרות שלו - הוא עסוק בלחפש ולמצוא את דרכו ואת זהותו. לא תמיד ברור להם בדרכם המתפתלת - מה אסור להם לעשות - ובמה אסור להם להתעסק.
הסערה הפסיכולוגית וההורמונאלית - והדחף הפנימי להכריז ולממש עצמאות - נוטים לסחוף אותם ולהציף אותם. לעיתים זה גורם להם - להתבלבל - ל"התברבר" - ולהחליק לשטחים אסורים.
בקיצור - הנוער שנמצא בתוך סערת גיל ההתבגרות - לא תמיד יודע מתי לעצור והיכן להציב לעצמו את הגבול.

כאן אנחנו באים לעזרתם ("עזר כנגדם...."). במקומות ההכרחיים שבהם נדרשת הגדרה ברורה של התחום האסור - שם זה חיוני שנתייצב ונתערב. במקומות הללו אנחנו ההורים - נגדיר תיחומים - נציב גבולות - ונפעל למימושם.


וכאן אני רוצה לסייג........
למרות חשיבותם של הגבולות - אני רוצה לסייג במידת מה את השימוש בכלי הזה. חשוב לדעת שאין צורך לשים גבול - סתם כי "צריך" לשים גבול. לעיתים לנוער יש תובנה פנימית עמוקה משל עצמו - תובנה שיוצרת להם באופן טבעי את הגבולות הנכונים במקומות הנכונים.

יחד עם זה לעיתים נוצר אצלם מצב בעייתי שבו הם מייצרים לעצמם גבולות עצמיים שאינם מהסוג שמקדם אותם. אני קורא להם: גבולות עצמיים - מעכבי גדילה. אלו גבולות עצמיים שהנוער מיצר - מתוך הפחדים והחששות שלהם. הגבולות הפנימיים האלו - גורמים לעיכוב בהתפתחות שלהם.

להלן דוגמה לכמה גבולות עצמיים - מעכבי התפתחות:
הנער: "מסיבות- לא כדאי ללכת כי אני נראה מגוחך כשאני רוקד.... מין - זה מסובך מידי ולכן זה מחוץ לתחום בשבילי. רישיון - לא כדאי - זה מפחיד על הכביש. מוסיקה - אין טעם - אם אני אקנה את הדיסק שאני רוצה ואשמיע אותו - כבר יהיו להורים טענות על סוג המוסיקה שלי ועל רמת הווליום שבה אני שומע...." ועוד ועוד....

במקרים הללו אין צורך שנזדרז להשקיע בהצבת גבולות. הגבולות העצמיים האלה שהם בנו - כבר עושים את עבודתם "נאמנה" - ובאופן שאינו מקדם אותם. הגבולות העצמיים האלה בולמים את ההעזה החשובה להתפתחות שלהם. וכך קורה שהנוער - נבלמים, לא מתנסים, לא משוטטים, לא מבלים, לא מכירים בני נוער חדשים, לא נוסעים למקומות שאינם מכירים ונמנעים מחוויות חדשות ומפתחות.
לגבי הנוער הזה - אין צורך שנדגיש להם את נושא הגבולות או שנייצר להם גבולות. כשהם סוף סוף מגלים רצון או מוטיבציה לדבר כלשהו - גם אם זה לא בדיוק "ספל התה" שלנו - דווקא חשוב שנקשיב להם וחשוב שנגשים את משאלתם.

להלן דוגמה לגבול הורי מיותר - כשמדובר בנער שהוא עמוס בגבולות פנימיים:
הורה: "אנחנו לא מסכימים שתלך לישון אצל יואב או בכל בית אחר. יש לך בית משלך.... אתה יכול לבקר אצלו - אבל לישון - אתה ישן בבית.....".

לנער שמלא בגבולות פנימיים - לא בטוח שזה נכון להוסיף גם גבולות חיצוניים. אין צורך שנעמיס עליהם איסורים מגבילים שיעצימו את העיכוב ההתפתחותי שלהם. זהו נוער שסביר להניח שהוא מציב לעצמו גבולות ועומד בגבולות - גם אלה שהם באמת חשובים לנו.
זה לא נכון שנפעל כך דווקא כשהם צריכים אטמוספרה של חופש. זה לא נכון שנאזכר את עניין הגבולות - דווקא כשהם צריכים לאזור אומץ - כדי להסיר את גבולותיהם העצמיים.

לסיכום: מכיוון שהעידן הזה מחייב אותנו לתת לנוער הרבה חופש - אנחנו מחוייבים להקפיד בעניין הגבולות. הגבול הוא חשוב בעיקר במקום שבו קיים חשש שהנוער בהתנסויות שלו - לא ישכיל לתחום את עצמו. שם - הצבת הגבול עוזרת להם להתארגן נכון. כך הם יוכלו להגיב טוב יותר למצב שבו הם מותקפים על ידי המון אפשרויות בחירה. כאן הגבול עוזר להם "לסדר את הראש" - לצאת מהבלבול - ולעצור במקום הנכון.



פרק 1.ב.) הגבול - "קווים לדמותו" (אופיו ותפקידו).

הגבול הוא אמצעי חשוב בידי ההורה ליצירת השפעה והכוונה על הילדים ועל הנוער.
הגבולות הם נורמות התנהגותיות שלא ניתן להתפשר עליהם. הגבולות מסמנים את קו ההתנהגות במרחב - שעד אליו עדיין מותר להגיע - אך ממנו ואילך - זה אסור בתכלית האיסור. הגבול הוא "קו אדום" נחרץ וברור שמורה לנוער - מה אסור להם לחצות.
הגבול על פי אופיו בד"כ מסמן יותר את ה"לא"- מאשר את ה"כן". הגבול שמציב ההורה מתמקד בעיקר בסימון המתחם האסור. תפקיד הגבול הוא לסמן לנוער - עד להיכן מותר להם להגיע במסע ההתבגרות שלהם.

"קו הגבול"- הוא איננו בגדר המלצה. "קו הגבול"- בשונה מאמצעי הכוונה אחרים (ראה לשם השוואה "קו מסגרת" בהמשך) - הוא מהווה הוראה נחרצת וחד משמעית המחויבת במימוש!
מהרגע שההורה סוגר את הנושא הנדון בתיחום ברור - ואינו פותח אותו למשא ומתן - הגבול אינו מורשה להפרה. מהרגע שהגבול הוצב - הוא בר תוקף. הוא כזה - בין אם הנוער השתכנע בנחיצותו וקיבל אותו - ובין אם לאו. תקפותו של הגבול אינה פגה גם אם הנוער אינו מסכים איתו לחלוטין.

הגבול - כדי שיוגדר נכון - הוא צריך להכיל הוראה ברורה וחד משמעית - מה אסור שיתבצע!
לדוגמא: "אסור לקחת חפצים שאינם שלך - אם לא קבלת רשות לכך!"
או: "בלילה לא עושים פעולות מרעישות שעלולות להעיר את בני הבית!"
כמו כן - כדי שהגבול יממש את תפקידו - נדרשת תגובה הורית נחושה (כמעט) בכל פעם שהוא נחצה.
קו גבול אפקטיבי חייב להיות מגובה בשעת הצורך ובעיתוי הנכון - על ידי תגובה הורית הולמת ושאינה מוותרת. התגובה יכולה להכיל מגוון שלם של התנהגויות מכוונות מטרה:
מ"דיבור" הורי ברור ונחרץ - ועד לגביית "מחיר" מרתיעה ומתריעה. מתגובה הורית שהיא דוממת ונוקבת - דרך יציאה ל"מלחמה" כוללת - ועד לקבלת עזרה מגורמים "חוץ משפחתיים" (ראה הסבר ופרוט בהמשך..).

הקידום והשיווק של הגבול על ידי ההורים יכולים להיות בסגנון מעודן ועד לגישה שהיא עמוסה באסרטיביות כואבת. בכל מקרה - ההבנה ש"הגבול" הוא דבר עמיד מוצק ואינו בר הפרה - צריכה להיקלט אצל הנוער - באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

לסיכום: הגבולות הם נורמות התנהגות שלא ניתן להתפשר עליהם. הם מסמנים את הקווים האדומים והתחומים האסורים. הגבולות אינם בגדר המלצה - אלא איסור מפורש שאינו משתמע לשתי פנים. צריך לדעת - גבולות זה עסק רציני. זה חשוב שנתעמק בהגדרה שלהם - במיקום שלהם - ובאופן המימוש שלהם.


פרק1.ג) איפה שגבול אז "גבול" - ואיפה שחופש
אז "חופש".

ישנם בתים שבהם ההורים נוטים להתבלבל ולבלבל את ילדיהם:
בתוך החופש שניתן לנוער - הם מתעקשים להתערב ולהכניס כל מיני גבולות (להלן יקראו - "משחקי גבול"). ובתוך הגבולות שהם מציבים - ישנם "מעברים" רבים ולמעשה קיים בהם "חופש גדול".
זה לא תמיד ברור למה נוצר המצב הזה - אבל ברור שזהו מצב מאוד לא בריא הטעון תיקון.
במשפחות הללו נוצר טשטוש במובחנות החשובה שבין "החופש" לבין "הגבול". לחופש אין חופש והגבול הוא לא גבול. כל המתודה ההורית הזאת היא מתודה - "מעגלת פינות" - פולשנית - וחסרת הבחנה אמיתית .

דווקא במקום שצריך לתת לנוער חופש ואוטונומיה - ההורים עסוקים במעורבות ובהתערבות.
ההורים מגלים עניין יתר - לא בריא - ב"עיצוב הפנים" של מרחב הנוער. הם "דוחפים את האף" - מתוך אמונה שהם עושים את הדבר הנכון ולטובת הנוער. הם עושים את זה למכלול של נושאים שהיו אמורים להיות (לפחות בגיל הזה) - עינינו הפרטי של הנוער.
הם מנסים "לחנך" את הנוער במתחם ההכרעה ("השיפוט") של הנוער. הם מנסים להתערב ולהגדיר להם - מה נכון, מה אסור ומה מותר.

ההערות של ההורים "חופרות" בחופש האישי של הנוער - כמעט בכל תחום ונושא. ההורים האלה נוטים להתערב בנושאים כמו: בדרך שבה הוא מארח חברים, מדבר עם החברה שלו, מכין שיעורים, משחק בחצר, צופה בטלוויזיה, גוזר ציפורניים, מסדר את הארון שלו, מתלבש, אוכל את הסנדוויץ', מטפל בנעליים שלו, מתחלק עם אחיו באופניים שלו ובמשחקי המחשב - ועוד ועוד..

לדוגמה: הורה העוסק בליצור גבול במרחב החופש האוטונומי של הנוער:
ההורה: "אתה לא יוצא עם הנעליים המוזרות האלה לשום מסיבה - זה לא מתאים שתסתובב
איתם".
או - "תן עכשיו לאחיך את משקפי השחייה שלך - אם היינו יודעים שאתה כזה אגואיסט - לא היינו
קונים לך אותם מתנה".
או - "תפסיק להתקלח פעמיים ביום - פעם אחת זה מספיק! "
או -" מה זה הצעקות האלה בטלפון - ככה לא מדברים עם חברה - תלמד לדבר איתה כמו בן אדם!"

ויחד עם הגבולות הפולשניים האלה - דווקא במקום שבו באמת יש צורך בהתערבות לשם אכיפת הגבולות הנכונים - שם ההורים הם לא עקביים ובלתי תכליתיים. הם יותר מיצרים "הטרדות גבול" - או "תקריות גבול" נטולי תוצאות - מאשר מציבים ואוכפים "גבול אמיתי".
הם מעמיסים על הנוער המון "גבולות מנטאליים" מיותרים ולא נחוצים. אלו הם גבולות רעיוניים השוללים את הבחירות שעושה הנוער. הצבת הגבולות הללו היא מלווה בהרבה - טענות, אכזבות, הבעות של אי שביעות רצון וכו'. כך ההורים מייצרים המון "הטרדות גבול" שאינן תורמות אלא לתחושת חוסר הגבולות ההוריים. ההורים האלה "חופרים" המון "גבולות מנטאליים" - אך מפעילים מעט מאוד "גבולות מעשיים" המתממשים בפועל.

לדוגמה: גבול חשוב - אך ללא מימוש מעשי (הגבול הפרוץ):
הנער נמצא בסלון מאוחר בערב עם החברים של הוריו - מבלי שהוא הוזמן להיות איתם כמובן. בזמן שההורים והאורחים החלו לנהל שיחת מבוגרים חשובה שלא אמורה להגיע לאוזניו - ההורים מבקשים ממנו להתפנות משם. אך למרות המאמצים שלהם - הנער "לא שם" עליהם. הוא מסרב - מצפצף על ההוראה שלהם - ונשאר להקשיב ולהטריד. הוא נשאר - חשוף למידע שאינו מתאים שישמע - ומפריע לסובבים בנוכחותו ובהתנהגותו המעצבנת וחסרת הגבולות.....
אין מקום לנער ב"רשות הכלל" של ההורים - בשעה שהוא מפריע בנוכחותו ושהוא חשוף למידע "למבוגרים בלבד..." כאן חייבים להציב גבול ולממש אותו!

דוגמה נוספת: - כשההורים לא היו בבית - הנער ארח את חבריו - ויחד הם נכנסו לאכול במטבח. ללא שהות מיותרת הם פלשו למקרר ולמזווה - וארגנו לעצמם ארוחת שחיתות לתפארת. הם סיימו אותה - כמובן שללא הפינוי של האוכל והכלים.
כל זאת נעשה - בניגוד להוראה מפורשת שנתנה על ידי ההורים. ההורים אסרו עליו מפורשות לארח את חבריו במטבח. כמובן שגם חל עליו איסור לעזוב את המטבח - לפני שפינה את הכילים והאוכל.

ההורים ה"מופתעים" מחציית הגבול - שוב היו ב"הלם" מההתנהגות הסוררת של ילדם. שוב הם פנו לנער והציבו לו "גבול" באופן "נחוש" - כמו לגבי 200 הגבולות ה"חשובים" שהם הציבו לפני כן.
הם לוו את ההכרזה החוזרת על הגבול - באמירות הוריות דרמטיות על האיסור המוחלט לשימוש "ציבורי" במטבח - ללא סיכום איתם וקבלת אישור מראש. כמובן שהם איימו עליו שהוא ישלם מחיר על כך - אם עוד פעם אחת הוא ירשה לעצמו...
אך בפועל - ההורים לא יצרו שום אקט ממשי שיוצר השפעה. בפועל - לא נוצר משהו שיכול לגרום לשינוי. ההורים "ממשיכים לנבוח" - ושיירת הנוער עוברת בדרך לארוחת השחיתות הבאה במטבח המשפחתי - "ציבורי".
משום שזה קורה כבר פעם השלישית - ניתן להניח שזה כנראה יקרה גם בפעם הרביעית!

אצל ההורים האלה - הגבול הוא כמובן לא גבול - והחופש - הוא לא חופש!
הגבול הוא לא גבול - מכיוון שהוא בעצם גבול פיקטיבי ולא אפקטיבי.
החופש אינו חופש - כי הוא מופרע באופן תדיר על ידי ההתערבות המחנכת של ההורים.
מצד אחד - "הגבול" אינו נאכף כראוי - ומן הצד השני - "החופש" אינו מכיל את החופשיות וההנאה שהוא אמור להכיל.

אז מה קורה כאן? לכאורה מדובר על הורים שהם חינוכיים, אכפתיים, דואגים ומציבי גבולות.
למעשה מדובר בגישה הורית שהיא בעייתית מאוד. ההורים האלה מיצרים מציאות שיש בה סימוני גבולות - "גבולות בשאיפה" - אך לא גבולות של ממש - לא גבולות שהם מכובדים וממומשים.

אלא שבעיית הגבולות כאן היא איננה חד צדדית - היא בעיה הדדית של ההורים ושל הנוער. מדובר כאן בפולשנות הדדית חסרת גבולות - הן מצד הנוער והן מצד ההורים. ההורים מרגישים שהם מאבדים "אחיזה" בנער - שהם מאבדים את היכולת להשפיע עליו. לכן הם מרשים לעצמם להתערב ולפלוש לכל מקום שהם יכולים לעשות זאת.
הנוער מרגיש שאין מכבדים את גבולותיו - ולכן הוא מרשה לעצמו להפר את הגבולות של ההורים. הוא מרגיש נפלש - ולכן הוא מרשה לעצמו לפלוש.

ההורים חושבים שהמעורבות שלהם היא משמעותית ונכונה - מעצם האכפתיות שלהם ומעצם כוונתם החיובית. אלא שהם התבלבלו. דווקא היכן שהם אמורים לתת חופש - הם מתערבים ומנסים לעצב ולהציב גבולות. מצד שני - דווקא היכן שהם צריכים לאכוף את הגבולות - הם רק משמיעים קולות רקע "חסרי שיניים".
במקום שיש לנוער חופש - ההורים מתערבים עם שלל התערבויות העקות וגבולות - אך ללא תוצאות. במקום שהוצבו הגבולות - והנוער לוקחים לעצמם את החופש לחצות אותם - ההורה אינו עוצר ואוכף. במקום זה הוא מביע מחאה ריקה המלווה בנעימות הוריות צורמות ובמוסיקה של חוסר שביעות רצון.
למעשה ההורים בשני המצבים - הן בגבול והן בחופש - הם אינם פועלים לשם הפקת תוצאות אמיתיות. הם בדרכם מגלים חוסר אפקטיביות מדהימה. כך שהגבולות שהם מציבים - נותרים בגדר המלצה או הטרדה בלבד.

למרבה הצער - הם אינם מודעים להתנהלות הקלוקלת שלהם. הם מלאי טענות כלפי הנוער ואינם חושבים שהם צריכים לשנות ולהשתנות. הרי הם כל כך משקיעים ומתאמצים לחנך את ילדיהם הסוררים - אז מה כבר יכול להיות לא בסדר בדרכם......

ההורים טועים כאן בגדול!
הם חייבים להכיר בתפיסה המוטעית של התנהלותם - אחרת יהיה קשה מאוד ליצור שינויים ופתרונות. במצב הנוכחי הגישה חסרת המובחנות שלהם - היא לא "בשר" ולא "חלב".
ההורים צריכים לסיים עם מדיניות ה"פרווה" שלהם שהיא רעל למימוש הגבולות!

התיקון שצריך להיות הוא: איפה שחופש - אז לתת חופש - ואיפה שגבול - אז לממש את הגבול. איפוא שחופש - צריך לדאוג שתהיה לנוער אוטונומיות - אפשרות להתנהלות ולבחירה אמיתיים - ללא ההתערבות ה"מתעלקת" של ההורים. ההורים צריכים להתרגל שלא להתערב - אם הם לא התבקשו על ידי הנוער להתערב.

איפה שגבול - צריך לדאוג שהוא אכן ימומש - ואסור לטשטש את המתחם האסור.
ואם יש צורך בכך - אז יופעלו כל "התותחים הכבדים" - כי אין מעבר גבול ללא תגובה הורית הולמת - תגובה שהיא כמובן צריכה להיות בלתי מוותרת.

המצב הנכון הוא כשההורים יוצרים לנוער "גבולות גזרה" ברורים להתנהלות - ובתוכו מרחב אוטונומי החופשי כמעט לגמרי מהתערבות הורית. צריך ליצור לנוער שילוב של "גבולות מעטפת" ברורים - ובתוכם מרחב פנים אוטונומי לתמרון עצמי. רק ארגון פנים ביתי מחודש של כללי הגבולות והחופש - והקפדה ברורה של שני הצדדים מפולשנות הדדית - תאפשר היחלצות מהכאוס הזה.

לסיכום:
זה לא נכון שהחופש שמקבל הנוער - יהיה רצוף במאבקי שליטה הוריים על הצבת גבולות.
זה לא נכון שהגבול שמציבים ההורים - יהיה רצוף ב"פרצות חופש" שיוצר הנוער - פרצות שהן בלתי מאושרות ובלתי מטופלות.

הורים צריכים להיגמל מהצבת גבולות דרך "דברת מחנכת אינסופית". יחד עם זה - באזורי החופש האוטונומיים של הנוער - הורים צריכים להפסיק את "דיוני השכל" - ולתת להם גם "חופש מנטאלי".

מתכון הגבולות המנצח לגיל ההתבגרות הוא אינו אריגת התנהלות "שעטנזית" המערבבת גבולות וחופש.
כלומר - המתכון צריך להיות: "גבולות חוץ" שהם ברורים - יחד עם "חופש התנהלות" בפנים.
את גבולות שדה ההתנהלות שלהם - אנחנו נגדיר. את אופן חרישת השדה עצמו והטיפול בו -נשאיר לנוער...... עיצוב "גבולות החוץ" הוא שלנו - "עיצוב הפנים" - שלהם.

ואם גבול - אז לדאוג שיהיה גבול. אם חופש - אז לאפשר חופש.
אם גבול - אז לדאוג לתחום את המרחב. אם חופש - אז לפנות להם מרחב.
כמו ש"הגבול" שהוצב צריך להיות ברור - כך גם "החופש" שניתן צריך להיות ברור ומובן!



פרק 1.ד) הגבולות - מעטים אך מוצקים וברורים.

ישנם הורים שבדרכם החינוכית הם נוטים להרבות בגבולות. הם מנסים להשתמש ביצירת הגבולות כסוג של מקדם ביטחון מפני ההתדרדרות של הנוער. "מרבי הגבולות" מאמינים שכך הם יוכלו לבנות מחסומים בולמים - מפני התדרדרות אפשרית.
הבעיה היא שריבוי הגבולות - אינו מועיל. להפך - הוא יוצר יותר נזק מאשר תועלת.
("מרבה גבולות - מרבה בעיות.....") .
ריבוי הגבולות דווקא מוריד מערכם ומפחית מהתקפות שלהם. ההורים צריכים לדעת שאינפלציה של גבולות היא דרך לא טובה כדי לבצר סמכות ההורית. בפועל זה יוצר בדיוק את ההשפעה ההפוכה.

במצבים האינפלציוניים האלה הנוער מפתח יחס פוסל ומזלזל לעמדות ולגבולות של ההורים. הנוער חש שהוריו "מרבים גבולות" משיקולים שאינם באמת רלוונטיים. הנוער קולט שההורים מופעלים על ידי מניעים שאינם מן העניין כמו: החרדות שלהם מאובדן השליטה, הצורך להוכיח את מעמדם וסמכותם, הרצון לחוש את עצמם כפסקנים ולהיראות כלפי הסביבה כנחושים, או סתם מתוך המניע של - "מה יגידו השכנים?".

במצב הזה הנוער מבחינתו נוטה לרוקן את הגבולות ממשמעותם ומהלגיטימיות שלהם. כך נוצר תהליך בעייתי שבו הנוער בעצם דוחה את הגבולות ומתעלם מהם. ובנוסף לכך נמנעת האפשרות הרצויה שהגבולות החיצוניים יהפכו לגבולות פנימיים.
הגבולות המרובים - מאבדים מערכם - והופכים לגבולות פיקטיביים - חסרי השפעה אמיתית.

כדי שלא לגרום לזילות הגבולות - ההורים צריכים להקפיד לסמן את הקווים האדומים - רק במקומות מעטים ונבחרים - במקומות שבהם הגבולות הם באמת הכרחיים.
זה חשוב שלא להציב גבולות בנושאים שהם משניים. נושאים משניים - הכוונה היא לנושאים שעדיף שלא להגיב לגביהם - או שאפשר לטפל בהם בדרכים אחרות מועילות יותר.

להלן דוגמה להצבת גבולות בגיל ההתבגרות - שהיא לא הכרחית לא מועילה - וניתנת לטיפול בדרכים טובות הרבה יותר:
ההורה: "אתה לא תשתה יותר קולה! - אתה הרי יודע שזה מזיק לשיניים!"
או: "אתה לא תצבע את החדר שלך בצהוב - זהו צבע מעורר ואתה דווקא צריך ללמוד להירגע".

אלו גבולות שאינם במקומם. אין טעם לעשות שימוש בגבולות - לנושאים שכדאי להתייחס אליהם בדרכים אחרות. ושוב - צריך להציב אותם באופן ברור ונחרץ - רק במקומות החיוניים באמת.
(את הגישה המומלצת לטיפול בדוגמאות הנ"ל - ראה בהמשך בפרק "הצבת מסגרת והצבת גבול")

המגמה בגיל ההתבגרות צריכה להיות אחרת. במקום להרבות בגבולות - עדיף להפחית אותם.
בגדול - זה יהיה נכון יותר דווקא להעביר לנוער עד כמה שאפשר - יותר בעלות ויותר סמכות על חייהם. כמו כן ישנם נושאים שבמקום "קו גבול" כדאי שנעדיף לסמן לגביהם "קו מסגרת" (ראה הסבר בהמשך...).

פרמטר חשוב נוסף לבחירה סלקטיבית של הגבולות (בדרך להפחתתם) צריך להתבסס על הרעיון הפוסט מודרניסטי הבסיסי שאומר: "חופש פעולה לפרט - עד שנוצרת הפרעה לזולת".
ההשתדלות של ההורה צריכה להיות - להפחית את הניסיון "לחנך" את הנער באמצעות הגבולות. כאן הרעיון הוא שניתן לנוער חופש לבחירה ולתמרון - ושנציב את הגבול ברגע שבו נוצרת הפרעה מעשית לזולת ( לנו ולשאר המשפחה). שם ללא ספק צריך וראוי להציב גבול.
החופש שניתן לנוער - אסור שהוא יבוא על חשבונינו - וחשוב לדאוג לכך!
אם הגבול הופר - הרווחה שלנו נפגעת והנוער מתעקש שלא ליישר איתו קו - מותר להורה (מה שנקרה בסלנג) - "להתחרפן" ולהשתגע קצת. זה אומר שבמקרים הללו להורה מותר להתבטא בהקצנה - ואף להשתמש במילים בוטות. כאן אין ברירה: המסר חייב לעבור - והגבול חייב להתממש!

לדוגמה: ההורה: "תפסיק להשמיע את המערכת שלך בקולי קולות! אם לא היינו בבית - נו מילא - לפחות זה לא היה מפריע לנו. עכשיו אתה לא יכול ככה לשגע אותנו עם הווליום הזה! זה לא מעניין אותי שרק ככה אתה נהנה לשמוע את המוסיקה המטורפת שלך!"

או - "אל תיגע בשלט! אנחנו רוצים לראות עכשיו בסלון את "אהרוני" מבשל - ולא שום תוכנית אחרת. עזוב את השלט ותפסיק לזפזפ! אתה רוצה לראות את הסרט "משפחת סופר-על" - אז לך תמצא לך משפחה אחרת ותראה איתם. תעזוב אותנו בשקט ולך לחדר שלך או לחדר טלוויזיה. שם אתה יכול לראות מה שאתה רוצה.... הסלון הוא קודם כל המקום שלנו! אל תפריע לנו!"

לסיכום: הצבת הגבול צריכה להתרחש רק היכן שזה באמת חשוב והכרחי.
חשוב להציב גבול על העיקר ולא על הטפל - על החיוני ולא על מה שניתן לטפל בו בדרכים אחרות. זה חשוב שהגבולות יבחרו על ידי ההורה - באופן סלקטיבי ובקפידה רבה.
הם צריכים להיות מועטים, ברורים, הגיוניים, נחרצים וממומשים.

גבולות חיצוניים מרובים ודומיננטיים מידי - עלולים למנוע מהנוער מלפתח בעצמו - גבולות פנימיים.
הצבת הגבולות - ככל שתהייה מדוייקת וחכמה יותר - היא תמזער תסכולים מיותרים ותהפוך את המסע ההתבגרותי לפרודוקטיבי ובריא יותר.

ולבסוף - הקפידו להציב גבול במקרה שבו החופש של הנוער - פוגע ברווחה המעשית שלנו.
היכן שנוצרת הפרעה לנו (לזולת) - שם זה נכון להציב גבול - ולעצור את "הפרט".



פרק 1.ה) גבולות נכונים - כמעט ללא מקדמי ביטחון.

גבול עם "מקדם ביטחון" - הכוונה היא לגבול שמוצב שלא בנקודה האמיתית שממנה ההורה רוצה לסמן שאין מעבר. כאן הגבול מוצב עוד בשלבים המוקדמים יותר לאיזור האסור - וזה נעשה - "ליתר ביטחון".
"מקדם ביטחון" בא להבליט את חווית האיסור - ומתמקם כ"תחנת התראה" ראשונית לגבול עצמו. הוא משמש כסמן מתריע ומרתיע - כגורם מאיים העושה שיווק מוקדם של האיסור.
"מקדם ביטחון" מתמקם - כבקרה מקדימה לנוער - עוד טרם ההגעה לנקודה האסורה. כלומר - הוא משמש כמבחן ניסוי מקדים לעמידה בגבול עצמו.

להלן דוגמה לשימוש לא חכם בגבול כ"מקדם ביטחון": הורה שחש רתיעה רצינית מפני אופנת "כתובות הקעקע" - החליט שהוא צריך לפעול בהקדם כדי ל"קעקע" מראש את התופעה הזאת. מבט בקהילת המתבגרים השכונתית רק מגביר את הפחדים שלו. הוא מבחין שתופעת ה"טאטו" - הופכת לרווחת ונפוצה ביותר אצל הנוער - והיא גם נעשתה מאוד פופולארית בקרב הילדים.
זה מביא אותו להציב לילדיו גבול מקדמי כלומר - גבול עם "מקדם ביטחון": ההורה אוסר על ילדיו לממש את הטרנד השכונתי - קרי שימוש במדבקות גוף בסיגנון כתובות הקעקע. חס ושלום הם עוד עלולים להתרגל לרעיון - לאהוב אותו - ולממש אותו "על אמת" במוקדם או במאוחר.

הכרזתו יצרה אפקט מאוד בעייתי על ילדיו. "מקדם ביטחון" נראה בעיניהם - מוזר - מוקצן - מיותר - ובלתי הגיוני. אלא שההורה הזה עוד הגדיל לעשות בנושא. הוא אסר על ילדיו להצטרף להפתעה שארגנו המארחים - באחד מימי ההולדת של חברם הכיתתי. ההפתעה הייתה - ציור קעקוע מחינה על הגוף - מתנה לאורחים. שאר הצעירים במסיבה כמובן שהגיבו בהתלהבות למתנת המארח. אפשר לדמיין ללא קושי רב את רמת התסכול של ילדיו של ההורה ה"מחנך".....

"מקדם הביטחון" ההורי הזה - אינו משיג את מטרתו ואינו מרחיק את התופעה. ההפך הוא הנכון. תחושת התסכול וחוסר ההיגיון בגבול המיקדמי הזה - יוצרת בדיוק את ההפך. היא דווקא יכולה לטעת בילדים מוטיבציה עודפת - לדבוק לגמרי בטרנד הזה. זה יכול להזין אצלם שדה שלם של תכנוני התנגדות ושאלות מרידה כמו - איך להמרות את פי הסמכות? מתי? האם בגלוי או בסמוי? וכו' וכו'. שימו לב! מקדם הביטחון הזה הוא מוגזם מיותר ואינו במקום!



דוגמה נוספת: מתבגר "אומנותי" וחתרני עם יכולות ציור מפותחות - בקש מהוריו לצייר "גרפיטי" בבית במספר מקומות: על קיר המחסן בחצר (בתור אימון התחלתי), בחדר שלו וגם במקלחת המשפחתית. הנער הזה ידוע באנטי ממסדיות שלו ובבוטות הגראפית שלו. עד כה את העבודות שלו הוא בצע ללא אישור על קירות ביה"ס ובכל מיני מקומות בשכונה. ביצועיו כללו צבעים בוהקים, הדפסים של צ'ה גווארה, סיסמאות פוסלות ממסדיות כמו: "fuck the system" ועוד שלל המצאות ואיורים בסיגנון דומה.....
ההורים שלו מאוד חרדים מהנער ומסגנונו האנטי ממסדי המתפתח. מתוך כך הם החליטו להגיב לבקשתו - בשלילה מוחלטת. ההורים השמרניים האלו החליטו שלא בחוכמה להציב לאומנותו המתמרדת גבול רחב - עם "מקדם ביטחון" בתוכו. הם אסרו על הנער לא רק לצייר במקומות המוגדרים כ"רשות הכלל" - אלא גם בחדר האינטימי שלו.
מקדם ביטחון שהם לקחו מנסה ליצור סטריליזציה מקפת של היצירות שלו מכל המקומות בבית. בדרך הזאת ההורים מנסים לחסל מהשורש את הסגנון המתלהם שלו. באופן הזה הם מנסים לדאוג לכך שלא יישאר כל שריד לאומנות שלו שהם כל כך "אוהבים".
ההורים האלה טועים בגישתם! יש להם חוסר ההבנה בסיסי לגבי השימוש הנכון בגבולות!
שלא בחכמה הם מרשים לעצמם לכלול במסע ההדברה שלהם - לא רק את המחסן והמקלחת - אלא גם את המרחב האינטימי האישי שלו - גם את החדר הפרטי של הנער. מקדם ביטחון שהם לוקחים - מקדם מאוד את תחושת הנער לגבי חוסר ההוגנות והעדר ההגיוניות של הוריו.

זה לא חכם להציב גבול עם מקדם ביטחון - ב"מרד גרפיטי" מהסוג הזה. זה לא חכם להציב גבול כזה כשמדובר באיסור על יצירה עצמית גם בחדר של הנער - במרחב האישי האינטימי שהוא הכי לגיטימי להבעה עצמית חופשית. שם דווקא מצופה ממנו ואף מומלץ במידה מסוימת שהוא יביע את עצמו בדרכים שמתאימות לו.
למרות מה שאמרתי - אין בכוונתי להגיד שאין זה לגיטימי מצד ההורים לפקח במידה זאת או אחרת על העיצוב והאסטטיות בחדרים אצלם בבית. אבל מה שבטוח הוא - שאופן התערבותם הוא מאוד לא חכם. נער שמרגיש שמה שמכתיב את המיקום של הגבולות - הוא הדחף החינוכי "חסר הגבולות" של הוריו - אין סיכוי שהוא יכבד אותם. אין סיכוי שהוא יכבד לא את ההורים - ולא את הגבולות שלהם. הוא בפנימיותו - ידחה אותם לחלוטין.

ה"אימפריאליזם ההורי" העיצובי הזה - חוצה את הגבולות הראויים. ההורים מרשים לעצמם לפלוש לתוך המתחם האוטונומי של הנוער ולשלוט בעיצוב שלו. זה מוכיח לנוער שההורים שלו אינם יודעים לכבד אוטונומיה וגבולות. איך אפשר לדרוש מהנער שלנו לכבד את הגבולות שאנחנו מציבים - כשאנחנו לא מכבדים את הגבולות שלו?

לסיכום: גבול עם "מקדם ביטחון" - הכוונה היא לגבול שמוצב שלא בנקודה האמיתית - אלא בנקודה מקדמית. הנקודה מקדמית מוצבת "ליתר ביטחון" עוד בשלבים המוקדמים יותר לאיזור האסור. "מקדם ביטחון" בא להבליט את חווית האיסור - להתמקם כ"תחנת ניסוי או התראה" ראשונית - ולשמש כגורם מאיים העושה שיווק מקדמי של האיסור.

שימוש ב"מקדמי ביטחון" בהצבת גבולות - היא דרך בעייתית ולא מקדמת.
היא גורמת לשחיקה בערכם של הגבולות - ומפחיתה ממעמדם.

הורים - גבולות זה חשוב. יותר נכון יהיה להציב אותם - כמעט ללא "מקדמי ביטחון"!




פרק 1.ו) מה בין "הצבת מסגרת" ל"הצבת גבול".

הורים שאצים להציב "גבולות" כאמצעי מרכזי "לעשות סדר" בבית - טוב יעשו אם ישקלו חלופות התערבות נכונות יותר ומתאימות יותר. במקום ליצור אינפלציה של גבולות - או להציב
גבולות עם מקדמי ביטחון (ראה פרק קודם) - צריך להפעיל אמצעי הכוונה אחרים.
במקום להזדרז ולהציב "גבול" - ההורים יכולים להציב כחלופה מועדפת - "מסגרת".

הצבת ה"מסגרת" מטרתה ליצור לנוער אוריינטציה מכוונת ללא שימוש בכלי שהוא סמכותי ופסקני. הצבת ה"מסגרת" זוהי התערבות הורית שהיא בעלת גוון "ידידותי" יותר לסביבה - בהשוואה ל"גבול". היא מאפשרת להורים להתייחס נחרצות לנושאים מסויימים - אך ממקום שונה ומאפשר יותר.

להלן ההבחנה בין שני האמצעים - "הגבול" ו"המסגרת":
"קו גבול" הוא קו שההורה מסמן - שאסור לחרוג ממנו. לעומתו -
"קו המסגרת" שמסמן ההורה - הוא קו שמומלץ שלא לחרוג ממנו - אבל זה בהחלט אפשרי.
"הגבול" - הוא קו בלתי עביר ובלתי מתפשר.
לעומתו "המסגרת" - יוצרת קו שהוא עביר - קו שהוא ניתן לחצייה ולמעבר.


ה"מסגרת" אינה מחייבת את הנוער באופן בלתי מתפשר לעמידה בקו שהיא מסמנת. הצבת ה"מסגרת" באה כדי למנוע וואקום התייחסותי מצד ההורה שאינו רוצה ליצור גבול - אך עדיין רוצה להשפיע ולכוון. מטרתה בין היתר היא - לעזור לנוער לקבל את ההחלטות הראויות - תוך יצירת מודעות לנקודת מבטו של ההורה.

"קו המסגרת" מאפשר לנוער לדעת מהי עמדתו של "המבוגר האחראי" - מה חושבת וממליצה "מועצת חכמי עולם המבוגרים". הוא מתמקד בלסמן להם כיצד מצופה מהם לפעול ולהתנהג במצבים שונים. יחד עם זאת הוא מתיר לנוער להפעיל שיקול דעת - וגם לפעול לפיו. "קו המסגרת" נותן כיוון ומגדיר את המרחב שבו נמצא המעשה הנכון הראוי והרצוי.

להלן דוגמא להצבה נכונה של "המסגרת" (במקום השימוש ב"גבול"):
ההורה: "לדעתי קולה הוא משקה מזיק - הייתי מעדיף שתזמין משקה אחר".
או -"כדאי שלא לצבוע את החדר שלך בצהוב. צהוב זה צבע מעורר - ונראה לי שכדאי לך לבחור צבע אחר מרגיע יותר".

בהצבת "קו גבול" המונחים המובילים יהיו: "לא", "אסור", "בשום פנים ואופן", "באופן חד משמעי", "ללא פשרות", "יהרג ובל יעבור", "לא יעלה על הדעת", "אנחנו לא מסכימים ש..." וכו'.

בהצבת "קו מסגרת" המונחים המובילים יהיו: "כדאי", "רצוי", "ראוי ש...", "עדיף ש...", "זה נראה לנו נכון ש...", "זה הרבה יותר הגיוני ש...", "זה יהיה יותר חכם אם...", "אנחנו חושבים ש..." וכו'.

להלן דוגמה לשימוש תואם ורלוונטי בשני האמצעים - ב"הצבת גבול" וב"הצבת מסגרת":
הצבת "קו גבול" : "אני מזכיר לך שאתה לא חוזר היום הביתה אחרי השעה 10:00 בלילה.
אל תשכח שיש לך מחר יום לימודים.....אתה יודע שאני לא מוכן שתהיה בלילה מחוץ לבית כשלמחרת הולכים לבית הספר".

הצבת "קו מסגרת": "הייתי מעדיף שלא תחזור היום (יום שישי) הביתה אחרי השעה 1:00 בלילה. אל תשכח שמחר בשבת בבוקר אנחנו נוסעים לים - ואתה אמרת שאתה רוצה לבוא איתנו.
אין לי כוח בבוקר להתאמץ להשכים אותך..."

בהצבת "קו גבול": אין בחירה - אין ברירה - אין לחצות את הקו - ו"הדיבור" ההורי העיקרי יהיה:
"אתה לא..."
בהצבת "קו מסגרת": יש בחירה - יש ברירה - אפשרי לחצות את הקו - ו"הדיבור" ההורי העיקרי יהיה: "אני מעדיף שאתה לא..."

ב"גבול" - הקביעה וההכרעה הסופית היא של ההורה.
ב"מסגרת"- ההכרעה הסופית בעניין הנדון נשארת של הנוער - גם אם היא תהווה חריגה מהמומלץ להם. ההכרעה היא שלהם גם אם היא תגרור אחריה תגובה של חוסר שביעות רצון הורית בולטת.

לסיכום: עקב אופיו הנחרץ ובלתי מתפשר של ה"גבול" - השימוש בו צריך להתבצע באופן סלקטיבי - ואך ורק במקום הנכון והראוי. צריך לדאוג שזה יקרה רק במקומות ההכרחיים והנחוצים ביותר.
לעומתו - השימוש ב"מסגרת" בא לאפשר לנו לתקשר את הנכון והרצוי מבחינתנו - אך באופן שאינו סוגר לנוער את חופש התמרון - והוא עדיין מתיר להם את אפשרות הבחירה.

כדי לקבוע מתי כדאי "מסגרת" ומתי "גבול" - היעזרו ב"ארבעת גבולות היסוד" ככלי מסייע. היכן שמדובר על מעבר על אחד מ"4 הלאווים" - שימו "גבול". ואם לא מדובר בחצייה שלהם - העדיפו להציב "מסגרת". (להרחבה ראו בהמשך...)
הורים - בתחום שאין זה הכרחי להציב "קו גבול" ואתם עדיין רוצים לכוון ולהשפיע - העדיפו להציב - "קו מסגרת". עשו שימוש מושכל ב"מסגרת" או ב"גבול" בהתאם לדרישות המצב!




פרק 1.ז) הגדרת "תחומי השיפוט" לגבולות -
בין ההורים והנוער.

הדיון היכן להציב את הגבולות - גורר אחריו את השאלה: באלו תחומים יהיה נכון שההורים יתערבו ויציבו גבול - ובאלו תחומים יהיה נכון לתת לנוער להציב לעצמם את הגבול?

לשם כך חשוב שנגדיר מהו "תחום השיפוט" שלנו ההורים - ומהו "תחום השיפוט" של הנוער.
וב"עברית לעם" השאלה שצריכה להכריע היא - האם מדובר בענייננו או בעניינם? - האם מדובר בעסק שלנו או בעסק שלהם?
לשם כך צריך לשקול - מי אחראי על מה - ומי כדאי שיהיה אחראי ועל מה?
האם הנוער או האם ההורים?

ב"תחום השיפוט" של ההורים - אנחנו ההורים נציב להם את הגבול.
ב"תחום השיפוט" של הנוער - ניתן לנוער להציב לעצמם את הגבול.

עיסוק ראשוני וחכם בקביעת "תחומי השיפוט" יעזור לנו להתמקם נכון באופן אסטרטגי - ויוכל להקל עלינו בהמשך כשנזדקק לקבל הכרעות. הנושאים לדיון יכולים להיות - למשל:
החברים שלהם, שעות החזרה בלימודים ובחופש, יחסי מין - מתי - ממתי, שעות שינה, אוכל, השכמה, הוצאות כספיות, שיעורים, לימודים, מפגשים משפחתיים, ועוד ועוד.

את 4 המתחמים הבאים - נציג כראויים להיכלל תחת "תחום השיפוט" של הנוער. מדובר על: א.)"רשות הפרט" (החדר הפרטי) ב.)"קניין הפרט" ג.) "דמי הכיס" ד.) "המתחם החוץ ביתי".

א.) "רשות הפרט" (החדר הפרטי) למול "רשות הכלל".

יש חשיבות ליצור בבית "הפרדת רשויות" - הפרדה של מתחמי שיפוט - בכל הקשור לקביעת חוקים וגבולות. אין דין "רשות הכלל" כדין - "רשות הפרט".
"רשות הפרט" (החדר של הנוער) - יוגדר בעיקר כ"תחום השיפוט" של הנוער.
"רשות הכלל" (המרחב המשותף של הבית) - ייכלל תחת "תחום השיפוט" של ההורים.
לדוגמה: ב"רשות הכלל" - בסלון למשל ( "מתחם השיפוט" של ההורים) - ההורים רשאים להציב גבול ברור כמו - "אסור להניח רגליים על השולחן!" או "אי אפשר לזרוק את התיק במרכז הסלון ולהשאיר אותו שם!"
לעומת זאת - ב"רשות הפרט" - בחדר של הנער ( "מתחם השיפוט" של הנער) - הוא זה שיחליט האם להציב לעצמו את הגבולות האלה. הוא זה שיקבע אם הגבול הזה מתאים לו - בין אם הכרעתו מוצאת חן בעיננו ובין אם לאו. הוא בחדר שלו יכול להניח רגליים על השולחן - כמה שהוא רק רוצה. בחדר שלו - הוא יכול לזרוק את התיק ולהשאירו במרכז החדר - בדיוק כמו ש"בא לו". למה? - כי זהו "תחום השיפוט" שלו - וכאן הוא קובע את מרבית החוקים!
(להרחבה ראה בחלק ד' של המאמר השלם - על החדר הפרטי)

ב.) "קניין הפרט" למול "קניין הכלל".

"קניין הפרט" - כלומר הרכוש הפרטי של הנוער - נמצא ב "תחום השיפוט" של הנוער.
"קניין הכלל" - הרכוש המשותף של כלל המשפחה - נמצא ב"תחום השיפוט" של ההורים.

לדוגמה: קניתם למתבגר שלכם ליום הולדת שלו מחשב - בדיוק על פי "מפרט הרכש" שהוא הגיש לכם. באחת השבתות הגיעו אליכם חברים לביקור עם הבן שלהם שהוא בגיל ביה"ס היסודי. הבחור הצעיר הזה לא נראה מתלהב מהמפגש - והוא התחיל להשתעמם במהירות. לנוכח גובה הדציבלים שלו והטענות שהוא השמיע - היה לכם ברור שהוא צריך תעסוקה אינטנסיבית מיידית. אהבתו למחשבים נודעה לכם - ולכן הפניתם אותו מיד לחדר של הבן שלכם כדי שייתן לו תעסוקה מחשבית.....
המתבגר שלכם כבר נמצא שם זמן רב ועסוק בפעילות האהובה עליו - המשחק האינטרגלקטי שהוא מנהל. כשבקשתם ממנו - הוא סרב נחרצות לתת לילד האורח לגעת במחשב.
הוא לא היה מוכן לוותר על המשך הבילוי שלו לטובת הצעיר - לא עכשיו - לא אחר כך - ואפילו לא לזמן קצר.....
אתם מאוד מאוכזבים ממנו. אתם התחלתם לשקול - האם יש מקום להציב לבחור האגוצנטרי שלכם גבול. האם להפקיע ממנו זמנית את המחשב - למרות שמדובר במכשיר שהוא שלו. הרי אתם קניתם לו את המכשיר הזה! אתם מתחבטים בשאלה - האם יש כאן מקום לגבול?

התשובה היא - לא! אין כאן מקום לגבול! למרות חוסר הנעימות כלפי האורח הכרוכה בכך - ממש לא! צריך לדעת - לגבי מה שהתקבל או נקנה כ"רכוש הפרט" - אין מקום להציב גבול.
אין לשלול ממנו שימוש לטובת מישהו אחר - אם אינו מסכים לכך. זה לא נכון לשלול ממנו את הבעלות על השימוש - אפילו לא באופן זמני. (אין זה אומר שאנחנו לא יכולים לשלול ממנו את השימוש במחשב מטעמים אחרים - אך לא מתוך זכותנו לקבוע מי ישתמש בו במקומו). אם לא הצלחנו לקבל את הסכמתו - אין לנו ברירה - אנחנו חייבים לכבד את זכותו על "קניין הפרט" שלו - על מה שהוגדר בתור הרכוש שלו! לנו זה צריך להיות ברור: המחשב שקנינו למתבגר שלנו - נמצא ב"תחום השיפוט" וההכרעה שלו ואנחנו צריכים ללמוד לקבל את זה.

אם היה מדובר על המטקות המשפחתיות או הכדורסל של כולם או הדי.וי. די. בסלון - שהם נקנו ומוגדרים כ"קניין הכלל" - כאן אכן מדובר ב"תחום השיפוט" של ההורים. כאן אתם בהחלט יכולים להציב גבול ולקחת אותם ממנו או מהאחרים.
לסיכום - היחס הנכון ל"קניין הפרט": אם אנחנו רוצים שהנוער יכבד את בעלותנו על הרכוש שלנו - על הקניין המשפחתי שלנו - אנחנו חייבים ללמוד לכבד את "קניין הפרט" שלו. לכבד את זה כדבר שנמצא תחת סמכותו - וב"תחום השיפוט" שלו.
צריך לדעת שהעידן הפוסט מודרני מחזיק מעיקרון - "קדושתו של קניין הפרט" וכדאי להתייחס לזה ברצינות הראויה גם אם מדובר בגיל ההתבגרות.


ג.) "דמי הכיס" השוטפים למול - "אקסטרה כסף" מההורים.

"דמי הכיס" של הנוער שהם מקבלים מההורים - מיועדים לשימושו בלבד - והם תחת "סמכותו השיפוטית" הבלעדית. לגביהם - הנוער הוא זה שיקבע את יעדי ההוצאה ואת גבולות ההוצאה הכספית. ההורים אינם צריכים להתערב ולייצר גבולות בעניין השימוש שעושה הנוער בדמי הכיס שלו.
לגבי " אקסטרה כסף" - סכום כסף נוסף שהנוער מבקשים ומקבלים מההורים - זה יכול בהחלט להיכלל תחת "תחום השיפוט" ההורי. לגביו - זה לגיטימי בהחלט להתערב (לפי שיקול הדעת ההורי) - ולהגדיר את יעדי הוצאת הכסף - ולהציב גבולות על אופן הוצאת הכסף . ולכן:
"דמי הכיס" השוטפים - צריכים להיכלל תחת "תחום השיפוט" של הנוער.
" אקסטרה כסף " מההורים - עדיף שייכלל תחת "תחום השיפוט" של ההורים.
לדוגמא: הורה: " אתה בקשת ממני השבוע 50 ש"ח בנוסף לדמי הכיס הרגילים שלך. אני מוכן לתת לך אותם - אבל קודם כל אתה צריך להסביר לי למה הם מיועדים? בכל מקרה אני רוצה שתדע מראש שתקבל אותם בתנאי שלא תוציא אותם על קניה של עוד קלפים למשחק היפני הזה. לדעתי זה בזבוז של כסף ואני לא רוצה לתמוך בבזבוז כזה......"
"תדע לך שבאופן כללי - אני לא מת על איך שאתה מוציא את הכסף. אבל מה אני יכול לעשות - דמי הכיס הם שלך - ואמא ואני החלטנו שמותר לך להשתמש בהם איך שאתה רוצה!
אבל לגבי הכסף הנוסף שאני נותן לך - רק שזה שיהיה ברור - אני לא מוכן שתבזבז אותו על שטויות. לגביו אני רוצה שתספר לי למה הוא מיועד - ויחד נסכים על מה אתה הולך להוציא אותו!"
(לפרוט בנושא - ראה בחלק ד' על "דמי הכיס")

ד.) "הכללים של הבית" מול - "הכללים של גורמים חוץ ביתיים".

את דיאלוג הגבולות של הבית - אנחנו נעשה עם הנוער - כי זהו "תחום השיפוט" שלנו - של ההורים.
את דיאלוג הגבולות עם "גורמים חוץ ביתיים" - אנחנו צריכם להגדיר תחת "תחום השיפוט" של גורמי החוץ - ושל הנוער גם יחד. שם בחוץ צריך לתת ל"גורם החוץ" - לדאוג למימוש כלליו וגבולותיו. בהכללה אני רוצה להגיד:
בקשר של הנוער איתנו - אנחנו נטפל.
בקשר של הנוער עם העולם - העולם יטפל.

כמובן שלא מדובר כאן על מקרים של חציית גבולות שהם בגדר עברות פליליות או פעולות המסכנות חיים. במקרים האלה אין להתיר חציית גבולות גם אם הם - גבולות חוץ ביתיים. לא מדובר בעברות כמו למשל - נהיגה ללא רישיון או - רחצה במקום אסור ומסוכן לרחצה או - סחיבת מוצרים מחנויות. שם ללא ספק אנחנו צריכים גם לייצג את הגבולות - וגם לדאוג לאכיפתם.
כשאני מדבר כאן על הפרה של "הכללים של גורמים חוץ ביתיים" - אני מדבר על הפרה רק של כללים ונורמות של מקום שנמצא מחוץ לבית שלנו.
זה לא מומלץ להתערב ולתווך את הגבולות - וכמובן שלא לאכוף את "גבולות החוץ" - בטח שלא בגיל ההתבגרות . ב"חוץ" אנחנו יכולים להצביע על הגבולות - ליידע אותם, לאזכר אותם, לקדם אותם - אך עדיף שלא לעסוק באכיפה שלהם. ההורים יכולים ליצור לגביהם - "קו מסגרת" (להגיד מה נכון - ומה מומלץ!) - אך את מימושו של "קו הגבול" הזה - צריך להשאיר לאנשי המקום עצמו.
"הכללים של הבית" - הם ב"תחום השיפוט" והאכיפה של ההורים.
"הכללים של גורמי חוץ" - הם ב"תחום השיפוט" והאכיפה של גורמי החוץ.

לדוגמה: בבריכה (להלן - "גורם חוץ ביתי") קיים גבול ברור שאומר שלא נכנסים למים עם שיער ארוך אלא עם כובע ים. אתה ההורה מכבד את הכללים של המקום - אך הפרחח שלך ארוך השיער - מתעקש לשחות ללא כובע ים. אתה יכול לאזכר לו את הכלל להסביר לו אותו - אבל אל תיקח על עצמך לאכוף את הגבול! אם זה נראה לך כאילו שזה עניינך כי מדובר בנער שלך - עדיף שתיפרד מהתפיסה הזאת. במתחם החוץ ביתי - עדיף שתיפרד מתחושת האחריות שיש לך על עניין מימוש הגבול. בגיל ההתבגרות - במה שקשור לגורמים חוץ ביתיים - תחת הקונצפט של "גבולות" ו"אכיפה" - אל תהפוך את זה לעניינך! זה העסק שלו עם העולם. תן למציאות לעשות את עבודתה נאמנה ולהתעמת איתו - אם היא רוצה בכך!
אם אתה "מתפוצץ" מההתנהגות של הנער ואתה "חייב" לעשות משהו - להלן האפשרויות המתאימות למצב: אתה יכול לבחור להתרחק ממנו ולפעול על פי "תרגולת שלושת הקופים":
לא ראיתי - לא שמעתי- לא הגבתי. כמו כן - אתה גם יכול להרחיק אותו ממך כביטוי לחוסר שביעות הרצון שלך מיחסו לכללים ולגבולות.
וכאשר הוא נכנס לעימות עם גורמי האכיפה של הבריכה - כמובן שאתה אינך צריך לעמוד לצידו.
זה כולל אף מצב שבו הוא עומד להיות מורחק מהבריכה. (כאן בהחלט אפשר לעבוד לפי הכוונתם של "אדלר ושות'" - ולתת ל"תוצאות הטבעיות" של מעשיו ללמד אותו.)

אותו עיקרון צריך לעבוד גם לגבי גורמי חוץ נוספים כמו ביה"ס, המתנ"ס, חוף הים, מגרש ספורט - וכדומה. המקומות הללו - אינם ב"תחום השיפוט" שלנו. צריך לתת ל"רשות המקומית" לבצע בתחומה את רעיון אכיפת הגבולות. כל גורם וכל בעל תפקיד (מורה, מנהל, מאמן וכו') יציב בתחומו את הגבולות ויאכוף אותם.
ולכן: את גבולות הבית - יאכוף הבית - ואת גבולות החוץ - יאכוף החוץ!


לסיכום 4 המתחמים: חלוקת "תחומי השיפוט" בין הנוער וההורים לצורך קביעת הגבולות - אינה פשוטה. מכל מקום - בעידן הפוסט מודרני - המגמה צריכה להיות ברורה: ככל שהנוער בגיל מתקדם יותר - כדאי להעביר יותר נושאים ויותר שטחים - ל"תחום שיפוטם". כדי לאפשר התבגרות נאותה - כדאי לאפשר להם ככל שניתן - יותר בעלות וסמכות על חייהם.
המתחמים הבאים: "רשות הפרט" (החדר הפרטי), "קניין הפרט", "דמי הכיס" ו"המתחם החוץ ביתי" - מן הראוי שיוגדרו תחת "תחום השיפוט" של הנוער. ראוי בדרך כלל שההורים לא יציבו לגביהם גבולות - אלא במצבים מאוד קיצוניים.

חשוב לדעת - "תחום שיפוט" שהוקטן באופן שאינו תואם את רוח התקופה - עלול לפגוע בהתפתחות שלהם ולמנוע מהם חוויה התבגרותית חשובה - וחבל!




פרק 1.ח) אופציית ה"אוטובאן"- ויתור מושכל על גבול.

ישנם נושאים נוספים (בנוסף למוזכרים בפרק הקודם) שבהם כדאי לנו להימנע מלהתערב ולהציב גבולות. ישנם תחומים שבהם עדיף לתת לנוער להתמודד ולהחליט בעצמם היכן לשים את הגבול. אלו תחומים שבהם אני מציע להורים לאתגר את עצמם - ולעשות ויתור מושכל על הצבת גבול.
כאן אנחנו יוצרים לנוער אתגר התפתחותי על פי - "הפילוסופיה של האוטובאן".

"האוטובאן" הוא כביש מהיר ויחיד במינו שנמצא בגרמניה. בכביש הזה אין גבול למהירות המותרת - אין הגבלת מהירות לנוהג. כל נהג רשאי לקבוע את המהירות המירבית בה הוא ייסע - לפי הבנתו - יכולותיו - ולפי שיקול דעתו. ואכן הכביש הזה מציב לנהג אתגר התפתחותי מעניין. הנהג הוא זה שצריך להכריע בנושא המהירות - וללא כל גבול חיצוני.
הנחת היסוד של "האוטובאן" היא - שאם סומכים על הנהג ויוצרים לו את התנאים התעבורתיים הנאותים - הנהיגה וההחלטות הקשורות בה - יתבצעו כראוי. ההנחה היא שלנהג יש באופן טבעי את האחריות - שיקול הדעת - וצורך בשמירה עצמית - כדי שיקבע בתבונה את אופי נסיעתו ומהירות הנסיעה.

כמו בפילוסופיה שעומדת מאחורי "האוטובאן" - זה חשוב שההורה יבחין מהם התחומים ובאיזה שלב התפתחותי - כדאי להעביר את העניינים ל"תחום שיפוטם" של הנוער.
מתי כדאי שהנוער הוא זה שיקבע את "מהירות נסיעתו" בכבישי החיים. מתי לתת לו "לנהוג" - ושהוא יקבע לעצמו את הגבול.
ואכן "שיטת האוטובאן" מאתגרת אותנו לשקול את נושא הצבת הגבולות מנקודת מבט שונה וחדשנית. "אופציית האוטובאן" מאפשרת לנו לחשוב על ויתור על גבול חיצוני - לטובת פיתוחו של גבול פנימי עצמאי.

להלן ניסיון לשדרג שלוש סוגיות התבגרות - מ"הצבת גבול" - ל"שיטת האוטובאן":
למשל: במקום שנציב לנער שלנו גבול ברור האומר שמיד אחרי הלימודים - עליו לחזור קודם כל הביתה (כמו שהיה בילדותו) - בגיל ההתבגרות כדאי לשקול להעביר את הסוגיה הזאת להכרעתו. כך הוא יוכל לבחור מה נכון ומה מתאים לו לעשות על פי טבעו ושיקול דעתו. כך הוא יוכל ללמוד ולהסיק מסקנות עצמיות - נכונות או שלא נכונות - מתוך צרכיו חוויותיו ותוצאות מעשיו בפועל. יתכן שהוא יבחר קודם ללכת לחברים או לשחק כדורסל ורק אחר כך לחזור הביתה - ויתכן שלא.

או לפי "שיטת האוטובאן" - במקום שנחליט בשבילו ממתי זה יהיה נכון לקיים יחסי מין עם החברה שלו - זה יועבר ל"תחום השיפוט" שלו.
אנחנו לא נתערב - לא נקבע - לא נכריז - ולא נאסור. אנחנו נעביר לו את התחושה שהעניין הוא להכרעתו - יחד עם הזמנה פתוחה שלנו לתמיכה ולקבלת יעוץ. (לפרוט בנושא - ראה בחלק ד' - הוראות הפעלה לגיל ההתבגרות - יחסי מין).

או - במקום שאנחנו נציב גבול ונקבע באופן חד משמעי שהוא נוסע איתנו לביקור אצל הדודה בגדרה - בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא - אנחנו (בצער רב) נעביר הילוך ל"שיטת האוטובאן". אנחנו רק נציב לו "מסגרת" של ציפיות ומשאלות - ונשאיר את הנושא להכרעתו. ננסה להסביר לו עד כמה הוא חשוב בעיננו - ועד כמה הצטרפותו חשובה בעיננו. יתכן שנצליח לשכנע אותו ויתכן שלא. מכל מקום לפי ה"אוטובאן" - הוא זה שיחליט ויכריע. וכו' וכו'.......

אין ספק שכדי ליצור חוויה התבגרותית משמעותית הקשורה לגבולות - אנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם מחיר באובדן שליטה מסוים. פעמים רבות דווקא השינוי הזה הוא זה שמאפשר למתבגר שלנו לחוש "על אמת" כבוגר מועצם ומתפתח.
לפעמים הויתור המושכל שלנו על הצבת הגבול - הוא הכיוון הנכון. זה חשוב לשקול מידי פעם מעבר מושכל ל"שיטת האוטובאן" - ולהציב "מסגרת" במקום "גבול". לפעמים בנושאים מסוימים אפילו כדאי ליצור "וואקום התייחסותי" מכוון מצד ההורים - ובכך לאתגר את עניין הגבול. כך נוכל לאפשר לנוער להתמודד עם הנושא ללא הכוונה ומתוך בחירה חופשית אמיתית.

"שיטת האוטובאן" מאפשרת לנו שלא לנטוש או "לסגת" מהאחריות שלנו על עניין הגבולות. היא מאפשרת לנו לבצע את מה שנקרא בעגה הצה"לית - "שיפור לאחור". כל זאת על פי הפתגם:
צה"ל לא נסוג - צה"ל "משפר לאחור". יש כאן אומנם מעבר למתודה המכילה סיכון מסוים - אך היא גם מכילה סיכוי התבגרותי רב משמעות. לפעמים זה נכון לעשות "שיפור יזום" - "להעלות את הנוער כיתה" - ולאתגר אותם בהרחבת האחריות והסמכות על חייהם.

השימוש ב"אוטובאן" יכול להיות כדאי - גם במקומות שבהם הצבת הגבול הופכת להיות מיותרת - או שתועלתה מוטלת בספק - או שהיא כמעט בלתי אפשרית למימוש ולבקרה.
שם כדאי לנו ללמוד לפעמים לוותר מראש - ובאופן מודע ויזום. שם כדאי לנו לעשות העברת אחריות וסמכות מסודרים - במקום להמשיך ולייצר אמירות גבול תקיפות - שהן בפועל ריקות מתוכן וחסרות שיניים.
הערה: בכל מקרה חשוב להדגיש שהשימוש ב"אוטובאן" (- העברת האחריות לנוער לשם קביעה עצמית של גבול) - יתבצע רק אם לא מדובר על מעבר על אחד מ- 4 גבולות היסוד. (ראה הסבר ופירוט בהמשך....).

לפעמים זה חשוב ללמוד להתאים את עצמנו למציאות המתהווה והמשתנה. במקום שהמציאות האמיתית של הנוער תסגל אותנו ו"תכניע" אותנו - אנחנו באופן מושכל ויזום עושים מהלך משלנו.
אנחנו - לא נסוגים ולא מוותרים! אנחנו רק "משפרים לאחור" - ומאפשרים בכך לנוער לקבוע לעצמו את גבולותיו תוך העברת האחריות והסמכות אליהם.

לסיכום: "שיטת האוטובאן" מאתגרת אותנו לשקול מחדש את השימוש וההצבה של גבולות מסויימים. היא מעודדת אותנו לקחת סיכון מחושב - ולהעביר לנוער אחריות וסמכות על קביעת חלק מהגבולות. היא מעודדת אותנו לעבור משימוש בגבול חיצוני - ליצירת אתגר התפתחותי לנוער. מדובר באתגר מפתח - שיגביר את הסיכוי לצמיחה אפשרית של גבול פנימי עצמאי.

כמו כן ה"אוטובאן" מאפשר לנו באופן יזום ומושכל להיחלץ מ"תקריות גבול" עם הנוער - כאלה שהן אבודות וחסרות סיכוי. ה"אוטובאן" עוזר לנו להימנע ממצבים מסוימים שבהם הנוער הגדל פשוט מטבע הגיל והמצב - מנהל את ענייניו וגבולותיו באופן עצמאי. כך נמנע ממצב שבו הוא נלחם בנו בגלוי או בסמוי - ומכריע על פי הבנתו - בין אם נסכים איתו ובין אם לא.

הורים: בנושאים מסוימים - תנו לנוער את האפשרות ליצור את הגבולות של עצמם בעצמם.
תנו למציאות להציב את גבולותיה - ולדיאלוג שלהם איתה את האפשרות ליצור הכרעה!



פרק 1.ט) גבולות - בלי "פסיכולוגיזציה" בבקשה!

ישנם הורים שמסתובבים עם מין מחויבות לאידיאל - שאומר שהם צריכיםים לנהל את חיי המשפחה שלהם - באופן הכי הרמוני, רך והומאני שרק אפשר. אלו הורים שקשה להם בדרך כלל ליצור התנהגות סמכותית - ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בהתנהגות שעוסקת בגבולות ובאכיפתם.
במידה והם פעלו באופן אסרטיבי - וגרמו לדברים להתבצע גם ללא הקבלה וההסכמה של ילדיהם - הם נעשים אכולי ספקות. הם עסוקים בשאלות כמו:
האם פעלנו באופן הנכון? האם זה היה ראוי מה שעשינו......?
הם נכנסים למין דיאלוג עצמי אינסופי בנושאים כמו: האם העימות היה הכרחי? האם לא טעינו? האם אין דרך חינוכית אחרת טובה יותר?
ההורים הללו מאמינים בחינוך המשתמש באמצעים פסיכולוגיים רכים ו"נוגעים". ההורים הללו הולכים שבי אחרי הקסם הפסיכולוגי שמוקרן מהחינוך ההומאני הזה.
אלא שההורים האלה לוקחים את הגישה הזאת צעד אחד רחוק מידי. גם במצבים "חוצי גבולות" המחייבים התערבות סמכותית למול הנוער - הם אינם מוכנים לוותר על משאלתם ודרכם האידילית.
הם מתעקשים להמשיך ולפעול מתוך ארומה אנושית והומאנית - והם אינם מרפים מ"כלי העבודה" הרכים המקובלים עליהם. ההורים מפעילים את "כלי העבודה" החינוכיים שהם רגילים אליהם כמו: השקעה מאסיבית בהסברה, דיבורים ספוגי הגיוניות, איפשור לביטוי ההתנגדויות של הנוער - והמון המון מאמצי שכנוע. מדובר בגישה שהיא מתאמצת לפעול באופן מקבל ואוהד - ואם רק אפשר - אז בליווי של מאור פנים חיובי ואוהב. הם משקיעים המון אנרגיה בלנסות ולהבין את המניעים של הנוער. ההורים האלה מחזיקים בד"כ באמירות נאורות בסגנון:
"זה לוקח זמן", "הילד צריך להבין את זה מתוך עצמו", "אם נהייה מספיק הגיוניים ומשכנעים - הוא יבין ויקבל", "זה לא נכון לעשות את זה בדרך סמכותית".... וכדומה.


לדוגמה: נער שמקבל דמי כיס קבועים ובכל זאת מידי פעם הוא ניגש באופן עצמאי לארנק של ההורים ושולף משם כסף ללא רשותם. ההורים ממש מיואשים. הם הסבירו לו שזה לא נכון לא מוסרי לא מוצדק. הם עושים הכל כדי לשכנע אותו שמה שהוא עושה איננו מקובל - שמה שהוא עושה גורם להם להרגיש רע. הם מבקשים לחלץ ממנו הסבר למה הוא עושה את זה. הם אמרו לו שאם הוא מרגיש לחוץ מהבחינה הכספית הוא יכול לפנות אליהם והם ישקלו בחיוב לתת לו תוספת כסף. והנער בשלו! מתי שזה מתאים לו הוא ניגש לארנק של ההורים וממשיך לקחת משם כסף. ההורים ממש מיואשים: איך הם יכולים להסביר לנער שהוא עושה את המעשה הלא נכון...? איך הם יכולים לשכנע אותו לפעול בדכים הוגנות יותר כדי להשיג את מבוקשו?

חלק מההורים הללו אכן פועלים מתוך אמונה אמיתית בגישה החינוכית הזאת. לעומתם ישנם הנצמדים אליה שלא מתוך המניעים הנכונים. ישנם הורים שעקב הקושי שלהם להפעיל סמכות - והרצון שלהם להימנע מעימותים - הם "מתכסים" באידיאולוגיה ההומניסטית המוקצנת הזאת.
הם אימצו לעצמם באופן גורף את הגישה הפסיכולוגיסטית הגורסת - "יש דרך אחרת לגרום לדברים לקרות....." או - "ישנה דרך אחרת להציב גבולות".

אלו הורים שניזונים באופן לא מודע מהאישורים שהם מקבלים מהילדים שלהם. הם הפכו להיות תלויים במידה מסוימת בקבלה של הילדים שלהם אותם. אלו הורים שהיו רוצים לראות את עצמם רק כטובים ומיטיבים. הם בעצם מאמצים את הגישה ההומניסטית הנ"ל מתוך הצורך שלהם לקבל לגיטימציה והכשר לקושי שלהם להפעיל סמכותיות ולהציב גבולות. כך הם בעצם משתמשים בגישת החינוך הרכה והיפה הזאת - כמנגנון הגנה. את הגישה הזאת - שהיא נכונה במקרים רבים אחרים - הם מרחיבים בטעות גם לאיזור שבו נדרש להציב גבולות.
השאיפה של ההורים הללו היא להגיע למצב שבו הנוער יקבלו על עצמם את האיסורים והגבולות ההוריים - מתוך ההתפתחות של התובנה הפנימית העצמית שלהם.
שהנוער יקבלו את הגבולות על עצמם מתוך הכרה - הבנה - הזדהות - והפנמה של הגיוניות הגבול ושל חשיבות הנושא שעומד מאחוריו. ההורים ה"חינוכיים" הללו מוכנים להשקיע בכך מאמץ רב. הם מניחים (ובצדק מסויים) שבאופן הזה הגבולות יהוו כלים בריאים יותר ומפתחים יותר.

לדוגמא: הורה: "הסברתי לו אולי כבר מאה פעמים שיש לימודים מחר- ושהוא לא יכול לצאת ולחזור לפנות בוקר. אמרתי לו שכך הוא לא יוכל להצליח להתרכז בלימודים בבית הספר מחר.
חוץ מזה הוא יודע שאחרי יום כזה הוא חוזר הביתה מהלימודים - מעוצבן על כולם - ואומר שהוא לא מצליח לקלוט כלום. הוא חייב להבין שאם הוא יתרגל שלא לישון לפני שהוא הולך לבית הספר - הוא לא יצליח ללמוד - לא יצליח להביא ציונים ראויים - וכך הוא "דופק" את העתיד שלו.
למרות כל מה שאמרתי לו - אני לא מצליח לשכנע אותו! הוא בכלל לא מוכן להקשיב לי. מה אני יכול כבר לעשות?"
כפי שאנחנו רואים - הרחבת הקונצפט ההומאני כהכרחי גם ל"הצבת הגבולות" - פעמים רבות אינו אפקטיבי ואיננו מניב תוצאות. הסיכוי "לשכנע" את הנוער המתבגר שמתנסה בספרציה (בהיפרדות) ובעצמאות - שהם יקבלו בפנימיותם את הגבול שסימנו ההורים - הוא נמוך ביותר.
וכאן ההורים חייבים להתעשת!
במצב הזה כשנדרש גבול - אם המתווה הפסיכולוגיסטי הזה אינו מצליח לממש את הגבול - ההורים צריכים לשנות כיוון ולהפעיל גישה אחרת. אם לא נוצר שינוי בדרך ההורית הזאת - אז "עוצמת הרכות" הזאת (סליחה על השאלת הביטוי) - הופכת לאנרגיה מרעילה.

אלא שההורים הללו במקום להתעשת לשנות - ולהתעקש על הגבולות - הם חווים חולשה ונתקפים באימפוטנציה. אם הם לא הצליחו בדרך שלהם - הם נתקפים ברפיון - ובמן חוסר אונים משתק.
אם ההורים אינם מצליחים ליצור אצל הנוער מעגל הפנמה שלם וראוי של הגבול - ההורים האלה מתרוקנים מכוחם ומתמלאים ברגשות אשמה.
את חוסר הצלחתם לשכנע - הם רואים בתור הכישלון שלהם. כישלון שמחייב אותם להתאמץ ולשפר את השימוש דווקא בכלי העבודה הרגילים שלהם - מכיוון הם לא מאמינים שיש דרך אחרת...... זה שהנוער אינו מקבל את הגבול שהם רוצים להציב - וגם אינו מכיר בהגיונו ובחשיבותו של הגבול - רק מרפה את ידיהם ומפוגג להם את הנחישות הנדרשת למימוש שלו.

הם בטעות ממשיכים להצדיק את עצמם ולטפח את חוסר האונים שלהם על ידי אמירות כגון:
"מה הטעם לכפות את הגבול? הרי אם הם לא יקבלו ויפנימו את זה - זה לא יקרה כשאנחנו לא נהייה שם.... ואנחנו לא יכולים להיות איתם בכל מקום..... אז מה הטעם.....!"
ישנם כאלה שלא מתייאשים והם מנסים להמשיך ולהתמודד באמצעות הפעולות הסיזיפיות (החזרתיות) של הפעלת המוכר להם - של הפעלת "עוד מאותו דבר". הם בדרך כלל ממשיכים להיצמד לכלים החינוכיים השגרתיים ה"פסיכולוגיסטיים" שלהם.
הם בד"כ מעצימים את "השיווק המילולי" של הגבול בסגנון שהנוער קורא לו - ההורים ש"חופרים" - או - ההורים ש"קודחים". הם מגדילים את עומס "הדברת" מלאת ההיגיון שלהם לגבי הגבול ונחיצותו. וכך הם מציפים את הנוער במאסות של הסברים וניסיונות שכנוע שהם למעשה - חסרי תוחלת. אני קורא לזה:
"הפסיכולוגיזציה הבעייתית של הגבולות".
ההורים אינם מפסיקים להאמין "בפסיכולוגיזציה" של תהליכי החינוך - ומכלילים בתוך זה גם את עניין הגבולות. מבחינתם אם הגבול החיצוני שהם מציבים אינו מצליח להפוך לפנימי - אז "חבל על הזמן".
לדוגמה: נער ללא רישיון שלוקח את הרכב של הוריו לסיבוב קטן - ללא רשותם. הוא עושה את זה כבר בפעם השלישית. עוד בפעם הראשונה שההורים גילו את זה - הם כבר נתנו לו את כל ההרצאות וההסברים המתבקשים - אך ללא הועיל. הם הסבירו לו על כך שמדובר בעבירה שעלולה למנוע ממנו מלקבל רישיון בעתיד. הם הסבירו לו שהוא עלול לפגוע במישהו ומכיוון שאין לו ביטוח הוא יאלץ כל ימי חייו לעבוד רק כדי לממן את הנפגע ממנו. ההורים מתאמצים שיבין שיקלוט שיפנים בכל הדרכים ההומאניות האפשריות - אך הוא נשאר בשלו....

בנושא הגבולות והצבתם - ההורים האלה טועים! התלות שלהם בגישה ההומניסטית כאידיאל - בין אם מדובר באמונה אמיתית - ובין אם הגישה הזאת משמשת להם כמנגנון הגנה - בסופו של דבר היא רק מסרסת אותם. אמונתם אינה נותנת להם את הלגיטימציה להכיר בכך ש"הגבול - צריך להיות גבול" - בין אם הוא מתקבל ע"י הנוער ובין אם הוא לא מתקבל.
אם הצבת הגבולות ומימושם באופן "הפסיכולוגי" נכשלת - הגישה צריכה להשתנות. זה אכן "יותר עדיף" שהנוער יבינו ויפנימו - אך אין זה הכרחי. הגבולות צריכים להתייצב בין אם הנוער מקבל אותם ובין אם לא. אם המסלול הפנימי של הנוער להפנמת הגבול - אינו תופס תאוצה - אז אין ברירה - ההורה צריך לשנות גישה! חייבים להכיר בכך שלפעמים המוטיבציה לעמידת הנוער בגבול - אכן תישאר מוטיבציה חיצונית בלבד.

העמדה הנפשית של הורים שעומדת בבסיס תגובתם - היא עמדה שגויה. הם אינם צריכים להניח מראש שיש צורך בשכנוע הנער - בטח אם הוא מגלה כבר מההתחלה חוסר מוכנות להקשיב להם. "הגבול" - אם הוא גבול נכון וראוי - הוא אינו מרשה להורים גילויים של חוסר אונים ושל רפיסות.
ההורה לא צריך להיות תלוי בכך שהנער שלו יבין - יסכים - ויפנים את רעיון הגבול. כמובן שזה עדיף - אך אין זה הכרחי. האחריות שלנו למימוש הגבול ולאכיפת הגבול - אינה צריכה להיות תלויה לא בכושר השכנוע שלנו - ולא בהסכמתו או באי הסכמתו. צריך לדעת: אם נקבע גבול - אז הגבול - הוא גבול - הוא גבול - הוא גבול- הוא גבול- הוא גבול- הוא גבול - הוא גבול!!!!

אם הגבול עומד בקריטריונים של גבול שהוא נכון - הוא חייב להיות מיושם!
אם הגבול הוא נכון - הנוער יהיה חייב לעמוד בו - בין אם מרצון - ובין אם מ"ששון"!

לסיכום: הורים - הימנעו מה"פסיכולוגיזציה" של הגבולות!
הימנעו מהטיפוליזציה של הגבול - מההכרח הפנימי להציב גבול רק בדרכים רכות והומאניות!
אל תרגישו תלויים בכך שהנוער יבין - יסכים - ישתכנע - ויפנים את הגבול - כדי להביא למימוש הגבול! אל תיצמדו למודל ההומניסטי של הצבת גבול מתוך הצורך )הבעייתי) שלכם להיראות כהורה טוב ומיטיב - או מתוך הצורך להיות מוזן מהנוער - או מתוך החשש מהתגובה הלא נעימה שלהם!

אל תייצרו "גבולות שווא" - דרך "מילים ריקות" - ו"איומי סרק".
כשמדובר בגבולות אל תייצרו אווירת - "הכל דיבורים..." או - "דיבורים כמו חול....."
או - "אמא חופרת ואין שום תוחלת..."
במקום "דברת שאינה נגמרת" - במקום "מלחמת חפירות" - הציבו גבולות!
וזכרו: הגבול- הוא גבול - הוא גבול - הוא גבול- הוא גבול- הוא גבול - הוא גבול!!!
(להרחבה בנושא הגבולות - ראה ספרם של בלנק ושבתאי - "הורים טובים מידי")



פרק 1.י) הגבול "הרעיוני" - והגבול "המעשי".

"הגבול הרעיוני" וה"גבול המעשי"- הם שני מרכיבי גבול המשלימים זה את זה. זה חשוב שבנפשו ובגישתו של ההורה - יהיו מקום והתייחסות לשני המרכיבים הללו. השילוב ביניהם יסייע להפוך את הגבול לכלי משמעותי - בר- תוקף והשפעה.

"הגבול הרעיוני"- עוסק במרכיב הרעיוני של הגבול. הוא מתייחס לדיאלוג הפנימי שעושה ההורה עם הגבול.
"הגבול הרעיוני" הוא האופן שבו הגבול מובן ומופנם בנפשו של ההורה - על משמעותיו ועל נחיצותו. מדובר כאן בדיאלוג הפנימי של ההורה עם רעיון הגבול- ועם חשיבות הגבול. "הגבול הרעיוני" מתייחס למידת ההזדהות שיש להורה עם הגבול בנפשו ובתחושותיו.

ניקח לדוגמא את הגבול שאומר: "בזמן הלימודים - אין לחזור הביתה אחרי שעת הגג שנקבעה"
הדיאלוג הפנימי של ההורה עם הגבול יכול להיות כדלהלן:
"אין להתיר לנוער להסתובב כל הלילה מחוץ לבית כשיש יום לימודים למחרת. זה חשוב עקב ההשלכות שיכולות להיות למצב הזה על הנער מבחינות שונות.
אין ספק שזה יכול ליצור פגיעה משמעותית בערנות שלו - ביכולת הלמידה שלו - ובהישגים שלו. יש חשיבות רבה לבנות הרגלי שינה קבועים בזמן הלימודים.
לנוער אין בדרך כלל את היכולת העצמית להציב לעצמו גבול למול מכלול הפיתויים שמציע לו הלילה. אסור לי כהורה להשאיר לנער את החופש לבחור בנושא זה. אני מרגיש שיש לי חובה אמיתית לדאוג שהגבול הזה ייושם - כי אני באמת מאמין שהוא נכון וחיוני. ברור לי גם שאם הנער יזלזל בזמן החזרה אסור לי לוותר בעניין הזה - בין אם הוא משתכנע ובין אם לאו.
בנוסף - חייב להיות הבדל בין שעות החזרה של זמן החופש לבין אלה של זמן הלימודים.....". ועוד ועוד.....

גבול רעיוני ש"יושב טוב" אצל ההורה נוצר כשההורה אכן מזדהה עם רעיון הגבול ועם הרציונל שנלווה אליו. ניכר בו שהוא יהיה מוכן להתאמץ ולהתעמת כדי שהגבול ימומש. זהו מצב שבו גם ההורה וגם הסובבים אותו - חשים באופן ברור שהפרה של הגבול - אינה יכולה להתקבל.

"גבול רעיוני" ש"יושב טוב" אצל ההורה - הוא גבול שמוקרן ומשודר ממנו באופן ברור - כמעט ללא מילים או אפילו ללא מילים. כשהמרכיב הרעיוני של הגבול מופנם בתוכו היטב - ההורה יוכל להעביר לנוער את התחושה הברורה שכאן מדובר בעניין רציני ומוצק. התחושה הברורה של ההורה תוכל לעבור גם אם הוא טרם פעל מעשית למימוש הגבול. היא תעבור לנוער ללא מילים - והמסר שלה יהיה בסיגנון: "לא יעלה על הדעת...." או - "ייהרג ובל יעבור....." או - "אין מצב שבו אתה מפר את הגבול...." וכדומה.
כך הנוער מרגיש את החוזק והנחרצות הנפשית חסרת הפשרות של ההורה לגבי הגבול - כרעיון מוצק ואסור להפרה.
הנוער קולט במהירה עד כמה ההורה יהייה מוכן להשקיע, להתאמץ, להפעיל, ליזום ולשלם מחיר מזמנו ובמרצו - כדי שהגבול אכן יוצב וימומש. כך באמצעות "הגבול הרעיוני" נוצר מקדם השפעה משמעותי על הנוער - עוד בטרם הוא הפך ל"גבול מעשי".
ככה הנוער מבין שלא מדובר על עוד אחת מהמסכות האינסופיות של הכללים ה"חשובים" לכאורה - שההורה רוצה "לשווק" או "לחנך" לאורם. כך הוא מבין שמדובר ב"דבר האמיתי" - בגבול שהוא אמיתי.
מהבסיס הרעיוני של הגבול שואב ההורה את הכוח והלגיטימיות להציב אותו בפועל - ולממש אותו. כלומר - בסיס רעיוני מוצק יקדם את הפיכתו גם לגבול מעשי אפקטיבי - אם יהיה צורך בכך.

"הגבול המעשי" (לעומת "הגבול הרעיוני") - הוא מסכת התגובות (התנהגותיות והענישתיות) שנוקט ההורה בפועל - כדי לקדם ולממש את הגבול.
"הגבול המעשי" הוא היישום והאכיפה של הגבול בפועל. הוא מכיל את מכלול האמצעים וההתנהגויות שמפעיל ההורה כדי לממש ולאכוף את הגבול - בטרם הופר (הכוונה היא למשל כשההורה מצמיד "תג מחיר" - לחציית הגבול) ולאחר שהופר.
דוגמה ל"גבול מעשי": הורה: "היום אתה לא יוצא מהבית- נקודה! אנחנו סיכמנו שבזמן הלימודים אתה חוזר הביתה כל יום מקסימום עד השעה 10:00 ואתה מקפיד דווקא שלא לעמוד בזה. ביומיים האחרונים אתה עושה מה שבראש שלך!
שלשום חזרת ב10:30 מבלי להודיע על האיחור. אתמול חזרת ב11:10 גם מבלי שהודעת או קבלת אישור לזה. די! מספיק! - יש גבול לכל תעלול. אתמול הזהרנו אותך שאם לא תעמוד בזמן - אנחנו לא נרשה לך לצאת מהבית. בגלל זה היום אתה יכול לשכוח מהיציאה. אם אתה רוצה שחופש שלך לא יפגע - אתה צריך להפסיק עם ההתנהגות המזלזלת הזאת".

כפי שהדוגמה מראה - ה"גבול הרעיוני" הופך ל"גבול מעשי" כשהנער רואה את ההורה נערך פועל ומגיב באופן מעשי - כדי ליישם אותו. תגובה הורית המקדמת "גבול מעשי" - יכולה להכיל מגוון של התנהגויות ופעולות בהתאם לנסיבות ולצורכי המצב.
בכל מקרה - התגובה חייבת להיות תכליתית באופייה. כדי לגלות תכליתיות - לפעמים אין ברירה ומימוש הגבול הזה מחייב אותנו להפעיל סמכותיות בפועל. כדי לממש את הגבול ניתן להפעיל כל מיני כילים כמו: "קריאת התראה" או שניים לנוער במקרה של הפרת הגבול (כרטיס צהוב - או שניים) לפני אכיפת הגבול (כרטיס אדום).
מימוש הגבול המעשי יכול להכיל למשל: בנייה של תוכנית מימוש אופציונאלית רב שלבית - או - יצירת "מחירון" ידוע במקרה של חצייה נוספת של הגבול - או - שימוש ב"תוצאה ההגיונית" למעשי הנוער או - ענישה לא נעימה אך נכונה - או - עימות נוקב שולל זכויות וטובות הנאה - ועוד.
ה"גבול המעשי" עוסק בשני היבטים:
א) איך להתנהג נכון למול החריגה? ("תגובה התנהגותית")
ב) כיצד לפעול נכון למול החריגה? ("תגובה ענישתית")

ה"גבול המעשי" יכול לבוא לידי ביטוי בעיקר על ידי: א)"תגובה התנהגותית" הולמת. ב)"תגובה ענישתית" - תגובה סמכותית שגובה "מחיר".

א.)"התגובה ההתנהגותית" - היא התנהגות הורית כתגובה לחריגת הנוער. מדובר בהתנהגות "מהדהדת" שמעבירה לנוער מסר ברור לגבי החובה לקיים את הגבול. ההתנהגות יכולה להיות: שקטה ומתעלמת עד כאב (התעלמות נוקבת )- או לחליפין דרמטית, קולנית ו"צועקת".
דוגמה ל"תגובה התנהגותית": הורה: "אתה חייב לשים לב אם יש לך בוץ בנעליים כשאתה נכנס הביתה. אתה השארת סימני דרך ולכלוך - מהכניסה דרך הסלון עד לחדר שלך...! כל זה קרה היום אחרי ששטפתי את הבית בבוקר. אין לך מושג כמה הייתי עצבנית כשראיתי את זה. שוב הייתי צריכה לעבור עם הסמרטוט רצפה עד שזה התנקה. זה ממש מתסכל אותי כשדבר כזה קורה. אני ממש מבקשת בפעם הבאה שתשים לב! בסדר?
בדוגמה הנ"ל אנחנו העברנו לנוער את "חווית הגבול" דרך "תגובה התנהגותית" שנראתה לנו תואמת.
אחד הכילים החשובים שעומדים לרשותנו להדגשת הגבול - הוא "עוצמת הדיבור".
"עוצמת הדיבור" - היא אמצעי חשוב בשירות "הגבול המעשי". ב"עוצמת הדיבור" הכוונה היא לרמת הווליום, הנחרצות הקולית, הדרמטיות והשימוש במילים נוגעות או נוקבות. לפעמים באמצעות "העוצמה הקולית" בלבד ניתן לגרום לכך שהגבול יתממש.
לפעמים חשיבותו הגבול ומימושו מתרחשים באמצעות מסכת התנהגויות הוריות - שהן בד"כ דרמתיות, נחרצות ואף בוטות. לפעמים מסר הגבול מצליח להיקלט רק אם הנער מגיע למצב שבו קולט עד כמה מעשיו השפיעו על הוריו ואף גרמו להם לזעזוע. מדובר במצב שבו הוא אומר לעצמו משהו כמו: "נראה לי שאבא השתגע ממה שעשיתי" או "אני חושב שאמא התחרפנה מזה לגמרי" וכדומה.

לדוגמה: הורה: "איך אתה מעז להכניס את החברים שלך לחדר השינה שלנו - ועוד אחרי שדברנו איתך על זה? זה חמור מאוד בעיני! זה מעצבן אותי ברמות שאתה בכלל לא יכול לתאר לעצמך!
אני לא חושב שאתה סתום - אבל נראה לי שמשהו נסתם לך בשכל! איך אתה מרשה לעצמך להיכנס ולחטט בפרטיות שלנו - ועוד עם החברים שלך? זה ממש מוציא אותי מדעתי! תתבייש לך! אצלנו במשפחה זוהי התנהגות שהיא אסורה לחלוטין! זה דבר שלא יקרה אצלנו יותר! - האם אני ברור לך......?"
ישנם הורים שכדי להגדיל את יכולתם ליצר "תגובה התנהגותית" נחרצת שתעביר את המסר - הם צריכים להרשות לעצמם להפעיל התנהגות סמכותית על כל מאפייניה.

כל אלה (ועוד...) הן "תגובות ההתנהגותיות" במסגרת הפעלת "הגבול המעשי". כל אלה הן תגובות המדגישות את הגבול - ומקדמות את יישום הגבול.

ב) "התגובה הענישתית" - היא מסכת הפעולות שנוקט ההורה בפועל - במטרה לקדם את מימוש הגבול. התגובה יכולה להיות: שוללת זכויות, גוזרת איסורים, מעמיסת חובות ומטלות, גובה מהנוער מחיר כלכלי או נפשי וכדומה.
"ענישה" היא אחת הדרכים הלא מומלצות - אך ההכרחיות לפעמים - למיצוב ולמימוש הגבול. זהו אמצעי שעדיף להשתמש בו רק אם לא נמצאה דרך אחרת מועילה יותר למימוש הגבול. כשמדובר ב"עונש" - הכוונה היא לגביית מחיר מסוים מ"מבצע העבירה" על חציית הגבול שהוא ביצע. העונש הוא כלי להעברת מסר הגבול - ליצירת חווית גבול - בדרך לא נעימה ואף "כואבת".
לפעמים במצבים מורכבים - כדי ליצור "תגובה ענישתית" אפקטיבית - יש צורך להכין "תוכנית פעולה פרוגרסיבית". מדובר על תוכנית התערבות הורית שהיא רב שלבית ומובנית מראש - עם חשיבה אסטרטגית לאורך זמן. זוהי תוכנית עם התארגנות מקדימה לגבי "מקרים ותגובות" תוך בחינת מכלול האפשריות לפעולה.
בנוסף לכך כדי לבצע את "התגובה הענישתית" באופן אפקטיבי - עדיף בד"כ לשלוף "פקודת התראה" או שתיים ("אזהרה מקדימה" אחת או שתיים) - ורק אחריה במידה ולא נוצר תיקון - תבוא "תגובה ענישתית הולמת..." - כלומר יופעל ה"גבול מעשי".
(לפירוט בנושא ה"ענישה" - ראה בחלק ד' של המאמר השלם).

הורה שרוצה למצב גבול אפקטיבי כדאי שידאג לשלב את שני מרכיבי הגבול - הרעיוני והמעשי. תחילה כמובן שהוא צריך לנהל עם עצמו דיאלוג לגבי "הגבול הרעיוני". הוא יבדוק האם הגבול הוא נכון וראוי לתפיסתו. זה יסייע לו - להזדהות עם הגבול - להפנים אותו ולהקרין אותו.
הדיאלוג הרעיוני עם הגבול יאפשר להורה לבצע הערכות המנטאלית ממוקדת לקראת דיאלוג על "הגבול המעשי" עם הנוער. בדיאלוג הרעיוני ההורה סוגר עם עצמו עמדה פנימית נחרצת שאומרת משהו כמו:
"אין מצב שאני אתן לילד שלי לעבור על הגבול הזה....!"
"מהר מאוד יהיה לו ברור שאני לא אשב בשקט לרגע עד אשר - ישובו בנים לגבולם..."

בשלב "הגבול המעשי" (אם יש צורך בכך) - ההורה צריך לממש את הגבול באמצעות הכלים והאפשריות המתאימים העומדים לרשותו. אין זה אומר שבפועל על כל חציית גבול תהייה תגובה שהיא עוצמתית וענישתית.
כדי שהפעולה תהיה אפקטיבית אנחנו צריכים לבחור את התגובה הנכונה והתואמת מתוך מגוון רחב של תגובות מעשיות. כפי שציינתי בגדול - התגובה יכולה להיות - "התנהגותית" או "ענישתית".
כמו כן מימוש "הגבול המעשי" תובע מאיתנו לפעול במתווה חכם שבו יש בד"כ מידרגיות פעולה. כאן אכיפת הגבול עדיף שתהייה מדורגת ורב שלבית - מהקל אל הכבד.
כדאי לדעת שאת ה"תותחים הענישתיים הכבדים" לא מומלץ בד"כ לשלוף בתחילת השלב המעשי. ברם אולם - אם המצב ושיקול הדעת מחייבים את זה - התגובה במהירה יכולה להפוך - לנוקבת ועוצמתית.

לסיכום: כדאי לדאוג לשילוב של "הגבול הרעיוני" ו"הגבול המעשי" אצל ההורה. זה יסייע להורה להפוך את הגבול לכלי משמעותי המממש את ייעודו.


(להמשך המאמר ראה החלק הבא - חלק ג-2)