מנהגים נפוצים בחברה הבדואית
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

מנהגים נפוצים בחברה הבדואית 

מאת    [ 15/03/2006 ]
מילים במאמר: 1124   [ נצפה 38120 פעמים ]

 
 
מנהגים נפוצים בחברה הבדואית
הנישואין
הבדואים הנוודים למרות שתפסו את מעמד האישה כמעמד נחות והסתכלו עליה כיצור חלש, אלא הם נתנו לה חופש בחירת הבעל. כך, הם בניגוד לבדואים למחצה לא כפו על הבחורות בעלים שהם בחרו להן. אבל חופש הבחירה של האישה היה מוגבל וקיימת אפשרות זיווג על ידי הורים, אפילו בעת היות הבחורה קטנה מאוד ולפעמים היה ההסכם לפני שתיולד. כך, שאם שתי נשים הרות, הבעלים היו מסכמים ביניהם שאם יוולדו להם ילד ובת הם מזווגים אותם וההסכם הזה נשמר אפילו אם ההורים אינם בחיים. בעת בגרות הזוג יבוצע ההסכם על ידי זקני השבט העדים לו.
קיימת אפשרות שהחתן לא יראה את כלתו אלא ביום החתונה. סוג הנישואין הנפוץ ביותר בין שבטי הבדואים הוא הנישואים האנדוגאמים (קרסל, 1976).
לסוג נישואין זה הרבה הסברים אצל הבדואים. ההסברים הם חברתיים, כלומר: בני השבט רואים כחובה עליהם לשאת את בנותיו וזה כדי לשמור על כבודן ולא להגביר את הסיכוי שהן יחפשו דרך חליפית אסורה לספק את צורכיהן המיניים וזה יפגע בכבוד השבט.
לכן, חובה על קרוב המשפחה לשאת את קרובת משפחתו הבתולה ואם נישאה והתאלמנה או גורשה מבעלה הקודם. כך, אין אפשרות למצוא בחורה בגיל נישואין שאיננה נשואה.
אחרים מהבדואים מסבירים את זה ברגש העליונות של שבטים בדואים לעומת שבטים אחרים. כך, בני שבטים אלה מסתכלים על האחרים שאין הם במעמד אשר יכשיר אותם לשאת את בנותיהם.
רבים מאמינים באמונה המוסלמית והבדואית שהיליד יורש תכונות דודיו מצד האם. לכן, לא ירצו ל"ערבב גזעים". ואם בני השבט אבירים אמיצים לא ירצו להשיא את בנותיהם לאחרים, כדי שלא ילדו בנים אמיצים לשבט אחר וזה יורגש בעת המלחמות.
סוגי נישואין אחרים הקיימים אצל הבדואים הם נישואי צוואה, כלומר: אבי הבחורה הזקן, יצווה להשיא את בתו לפלוני. כך, הפלוני הזה חייב לשאת אותה לאישה ורואה בזה קיום מצווה קדושה.
סוג אחר הוא נישואי "בנת עם" (בת הדוד, אחי האב) וזה על ידי הזכות הקדושה של בן הדוד בבת דודו. לו תינתן הזכות הבלעדית כדבריהם ל"הוריד אותה מעל הסוס". כלומר: יכול להתקרב אליה ולחבק אותה. דבר האסור בהחלט על אחרים.
הסוג האחרון הוא נשואי ה"בדל" (חליפין), וזה להתחלף באחיות או בבנות. כלומר: עסקת חליפין. במקרים מסוימים חלק קטן מהבדואים חורגים ממסורת זאת ונותנים את בנותיהם ל"חיתון חוץ", אבל מוצאים לזה הסברים שונים.
חיתוני החוץ יהיו רק לשיכים או לבני שיכים ולזה סיבה פוליטית מובהקת על מנת להתקרב לבעלי מעמד משבטים אחרים או מבחינה כלכלית כדי להתעשר (סל-מן, 1980).
גיל הנישואין אינו קבוע ומתחיל מגל 15 לבנים ופחות מזה לבנות. הבדואים ממהרים לחתן את בניהם, כי הם יודעים שההתעוררות המינית אצלהם מתחילה בגיל צעיר, וכך הנישואים בשבילם הם מעין חיסון נגד כל פעולה העלולה לסבך את הבחור ואת הוריו. בשבטים מסוימים גיל הנישואין משתנה בהתאם לאפשרויות הכספיות של החתן (בן דוד, 1981).
החתונה היא מעין טקס קיים בפני עצמו מבחינת הזמן, זה נקבע על ידי אבי החתן
בהתייעצות עם מקורביו והורי הכלה. רוב הבדואים מנצלים את שתי העונות לחיתון בניהם ובנותיהן. שתי העונות הן עונת האביב "עונת החלב" כי החלב יהיה בשפע או עונת הגורן "אל ביאדר ", כי הם כבר מכרו חלק מתבואותיהם ויש להם כסף בכיס וגם התפטרו מכמה עבודות ויש להם זמן פנאי. תחילת טקס הנישואין היא התכנסות בבית אבי החתן וסעודת ארוחת צהרים. לאחר מכן החתן יתלבש ויכנס לשבת עם הגברים. גברי השבט יתחילו בשמחותיהם, שירה, ריקודים וכו'...
באותו זמן אמה של הכלה מלבישה אותה בגדי החתונה והיא מחכה בביתה. לקראת הערב, אמה של הכלה וחברותיה מביאות אותה לאוהל קטן שנבנה במיוחד לזוג המתחתן ונקרא "ברזה". ה"ברזה" בנויה כ- 200 מטר מאוהלי השבט. עם רדת החשיכה מביאים את החתן לכלה ב "ברזה" ואם הכלה וחברותיה וחברי החתן, הכל יסתלקו. בקרבת ה"ברזה" יישארו פרשי השבט לשמור על הזוג המתחתן. למחרת הבוקר באים בני משפחת החתן ולוקחים את הזוג לאוהל הוריו לאחר שהם מוודאים שהחתן הוכיח את גבריותו. ריבוי נשים בחברת הבדואים הוא דבר רגיל וידוע. לכן, האישה אינה מתנגדת לנישואי בעלה ותהיה מוכנה לכל קשר טוב עם אישתו האחרת. תופעת ריבוי הנשים היא נפוצה ושכיחה אצל שבטים מסוימים אבל אינה נפוצה אצל שבטים אחרים (בן דוד, 1981).

הכנסת אורחים
מנהג הכנסת אורחים הוא מנהג חשוב בחברת הבדואים והוא בעיניהם מראה על אופי האיש הבדואי וערכו החברתי. לכן הכנסת אורחים הינה ממד חשוב לקביעת ערך בני השבט והוא גם תנאי להרבה דברים אחרים כמו למשל, היותו תנאי שהאיש יעמיד את עצמו כמועמד ל"משיכה" (מנהיגות), הוא גם תנאי שאנשים בשבט יחתנו בניהם מבנותיו או ישיאו בנותיהם לבניו.
המנהג הוא כללי, ואינו קשור לעוני או לעושר ואין שום תרוץ שבעולם שיכול לפטור איש מהכנסת אורחים. המנהג נובע מן הצורך בעזרה הדדית שהמדבר כופה על הבדואים. אוהלו של הבדואי פתוח תמיד ואין הבדואי מבדיל בין אורחיו. כלומר: כל אחד יכול לכנס ולהתקבל בנימוס ובאדיבות (סל-מן, 1980). מרגע כניסת האורח לבית הבדואי הוא מעין בן חסותו. בעל הבית ידאג שלא יאונה לו רע בכלל, אפילו היה אויבו. קבלת האורחים תהיה בחדר אורחים שהוא תמיד חדר נפרד ומשותף לבני השבט ונקרא "שיג או דיואן". לפעמים גם חדר אחד מביתו של כל איש בשבט והוא משמש גם כחדר שינה של הגבר.
הבדואי יוצא תמיד מנקודת הנחה שהאורח זקוק לשתייה, אכילה ולינה. לכן אינו מתייעץ איתו במילוי חובות האירוח. האורח חייב לשהות בבית הבדואי המארח עד שהאחרון ימלא חובות האירוח הראשונים והם הקפה המר והמיוחד לאותו אורח ושחיטת כבש לכבודו (בן דוד, 1981).
אצל שבטים מסוימים לא שואלים את האורח על מבוקשו אלא אחרי תקופה של שלושה ימים ושליש היום.

נקמת הדם
מנהג נקמת הדם נחשב לאחד המנהגים הבולטים של הבדואים. אצל חלק מהשבטים גם מעוגן בחוק השבטי. הבדואים רואים כחובה עליהם לנקום את דם קרוביהם וסוסותיהם האצילות. כל מעשה איבה נגד אחד מבני השבט נחשב לחילול טוהר השבט. הבדואי מטפח את רגש הנקמה אצל בניו ונכדיו עד שישיג את מבוקשו ויתנקם.
גאולת הדם היא העזה בין הנקמות, ומוטלת על כל בני השבט, אם זה בין שבטים ועל כל המשפחה אם זה בין משפחות. על גאולת הדם אין מוותרים עד היום האחרון בחיי האדם.
כדי שהבדואי ימתיק את רגש הנקמה הוא יעזוב את ביתו ויארוב ליריבו זמן רב ובאורך רוח. תקופת ההמתנה עלולה להמשך עד ארבעים שנה.
מעשה נקמת הדם אינו מוסתר כי הוא עניין של כבוד למרות שהרצח אצל שבטי הבדואים הוא דבר שנוא על כולם אבל הריגת הרוצח (הנקמה) היא דבר משובח, והרוצח יעלה לדרגת גיבור ויכובד על ידי כולם (בר צבי, 1991).
הרוצח מפסיד הרבה כי לא רק הוא יהיה רדוף על ידי משפחת הנרצח, אלא כל מקורביו וגם כל רכושו יותר לבזיזה ולשוד חוץ מאדמתו ומאשתו ומקרובותיו.
מנהג נקמת הדם אצל הבדואים שונה מכל מנהג אחר כי הוא גם אמונה ולא רק מנהג. הבדואים מאמינים כי נשמתו של הנרצח תישאר במקומה עד שמקורביו ינקמו את דמו. הנשמה הזאת תובעת נקמה (סל-מן, 1980; בר צבי, 1991).


רשימת מקורות:
1. בן דוד, י. 1981. שבט בדואי בצל המנזר-ג'בליה. י"ם.
2. בר-צבי, ש. 1991. מסורת השיפוט של בדואיי הנגב: עיונים מבוססים על מגעים עם זקני הבדואים. ת"א: משרד הבטחון.
3. סל-מן, א. 1980. הבדואים בנגב מאפיינים חברתיים וכלוכליים. י"ם.
4. קרסל, ג. 1976. פרטיות לעומת שבטיות-דינמקה של קהילת בדואים בתהליך התעיירות. ת"א: הקבוץ המאוחד.

ד"ר מוסא חוג'יראת
תחום התמחות: פסיכולוגיה חברתית
תחום התעניינות: זהות, חברה, ערכים
תחום עיסוק: הוראה והרצאות
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב