הקשיש של אתמול והזקן כיום 

בתקופה הויקטוריאנית כינוי של זקנים היה מושג המיועד לבני למעלה מ- 40 שנה. ההיגיון לפיו מושג הזקנה מוצמד למצב הפיזי והמנטאלי היה צריך להכתיב הגדרה גמישה למתבגרים החדשים, על פי העלייה בתוחלת החיים. אולם, מועד היציאה האוניברסאלי לגמלאות, של 65, הידוע כגיל הפנסיה, קיבע גם את הגדרת גיל הזקנה.
אלא, שמאז שהוכרז מועד היציאה לפנסיה לשכירים על 65 שנה, זה שנקבע בימי הקנצלר ביסמרק לפני למעלה ממאה, קיבעה הפרישה לגימלאות גם את מושג הזקנה. נזכיר כי באותו מועד תוחלת החיים הממוצעת היתה 46 שנה בלבד לגברים ו- 48 שנה לנשים, כ- 30 שנה פחות מהמצב כיום.
כתוצאה מכך, קיימת בעייתיות כאשר שגופים שונים מתייחסים לכלל האוכלוסייה המתבגרת כמקשה אחת, חלקם כבר מגיל חמישים פלוס, ואילו המדינה בדו"חותיה הרשמיים מציגה יחדיו את כל גילאי ה"65+".
אולם, המציאות התפקודית של הזקנים הצעירים אינה מאפשרת להגדרה להישאר רלוונטית. התוצאה שארגון הבריאות הבינלאומי יצר פשרה לפיה זקנים הינם אמנם מגילאי 60 - 74 שנה, אך הם מובחנים מהזקנים מאד, הקשישים במובנם הסטריאוטיפי של זקנה ונסיגה ביכולתם עד הפיכתם לחסרי יכולת של תפקוד עצמאי.
מובן שגם ההגדרה הזו, הנשארת צמודה לגיל הכרונולוגי, נותרה בעייתית מול העליה בתוחלת החיים. די אם נדגים בעזרת שר הביטחון אהוד ברק כזקן לפי ההגדרה הנוכחית ואת נשיא המדינה כזקן מאד מזה למעלה מעשר שנים, כדי שנבין את הבעייתיות בהצמדת התואר זקן לפי הגישה המקובלת - במיוחד שכ 70 אחוזים מבני השבעים כיום עדין פעילים גם במובן תעסוקתי. לכן קיים צורך בהצגת תואר שיאבחן מול המצב התפקודי. תואר כזה קיים כאשר אנו מבחינים בין תינוק, ילד או נער והוא קיים, גם אצל קשישים, כאשר מצבם נסוג. ואכן, בקצה הדרך כבר מוצמדים תיאורי תפקוד מובהקים כמו "סיעודי" או "תשוש נפש".
זה הרקע להצעתי בספרי, מחזור החיים השני, הדן בשינוי הגישה למחזורי החיים והקריירה, הגדרה גילאית שונה המותאמת למצב תוחלת החיים המתרגש עלינו, והמכונה על ידי מגה חיים. הבחנה בין בני הגיל שני, מגילאי החמישים ועד לשלוש הספרות, שמבחנם ההגדרתי הינו בשימור תפקודם הפיזי והמנטאלי. כאשר אותם בני 'הגיל השני' מבודלים מבני ההגיל השלישי, הקשישים, שהזקנה כבר נתנה בהם את אותותיה המלאים.