''הגראנד רנואר'' חלק ראשון ''הפנאנתאיזם-האריסטוטאלי''
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

''הגראנד רנואר'' חלק ראשון ''הפנאנתאיזם-האריסטוטאלי'' 

מאת    [ 09/12/2008 ]
מילים במאמר: 9741   [ נצפה 2560 פעמים ]

 
 
פנאנתאיזם פנאנתאיזם הינה תפיסה שלפיה העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו. הפנאנתאיזם דומה לפנתאיזם בכך ששתי הגישות דוגלות בתפיסת אלוהות אימננטית, לפיה העולם אינו נבדל מהאל אלא הוא מזוהה עמו. אך בשונה מהפנתאיזם שאינו מכיר בדבר מעבר לתחום ההכרה והשפה, ובכך הוא בעצם חומרי, ומזהה את האל עם הטבע בלבד, הרי הפנאנתאיזם מאמין בקיומם של דברים מעבר לתחום ההכרה והשפה, ולכן לשיטתו אין האל מצטמצם בטבע והעולם בלבד, אלא כולל גם את מה שמעבר לו. בניגוד לפנתאיזם המניח אל סופי, הפנאנתאיזם מכיר בקיומו של אל אינסופי. בניגוד לפנתאיזם שלפי התפיסה הרווחת אינה עולה בקנה אחד עם מסורות דתיות, והפירוש שהוא נותן למושג האל כמעט מעקר את המושג מהתכנים שנמסכו בו במסורות הדתיות השונות, הרי שהפאנתאיזם מצליח לעלות בקנה אחד גם עם תפיסות דתיות שונות והנה לפי שתי השיטות שיתבארו לקמן המציעות פלטפורמת חלוקה ראשונית לתורות המזרח ועם מה שהוצע במבוא לארבעת הצריחים לשיטת החלוקה החמישית המשלבת פנתאיזם עם שיטת האצוליין[המותכלמין] לעזור בהגדרות פרטניות של כלל שיטות תורות המזרח, נמצא כי נתחדש לנו מונח חדש והוא ''הפנאנתאיזם-האריסטוטאלי'' כפלטפורמת יסוד כוללת לעניין שדרשנו והוא הכללים בהם נגדיר כל שיטה לצורך הקניית מעמד אוטונומי אשר בו כל שיטה תוכל להכלל בפאראיגמת המשפט הנבדל-החוקה הבינ'ל ה2 של המזרח הרחוק ,והוא כפי שהקדמנו הגוף המקביל לחוקה ה2 המונותאיסטית הבינ'ל, כיון שהוא משאיר ביד האל את היכולת לחולל ניסים, הוא משאיר אותו אינסופי ובלתי נתפס, ודוגל, למעשה, בהבנה רגילה של מושג האל לצד האלהת הטבע. במסגרת זו אף ניתן להכניס מערכות של עולמות נסתרים, כדוגמת אלו המופיעים בקבלה. מקובל כי הוגים יהודיים רבים, ואף דתיים, דוגלים בפנאנתאיזם. תופעה זו מופיעה בעיקר אצל פילוסופים יהודיים שהושפעו מתורת הקבלה, בה מופיעים משפטים שונים אודות הימצאותו של האל בכל מקום, כמו "לית אתר פנוי מיניה", לצד ביטויים המורים על אינסופיותו של האל. גישה פילוסופית לעניין מובילה כמעט בהכרח לפנאנתאיזם, וכך יש מגדירים את רבי שניאור זלמן מלאדי מייסד חסידות חב"ד כפנאנתאיסט, וכן את רבי אברהם יצחק קוק. בין הפנאנתאיסטים עצמם, הדוגלים בתפיסת אלהות אימננטית ויחד עם זאת בהיות האל מכיל גם מה שמעבר לתחום הטבע, ההכרה והשפה, קיימים שני זרמים עיקריים. זרם אחד יוצא מתוך הכרת האל כאינסופי, בתפיסה שדורשת הרחקת הגשמיות ממנו בצורה מוחלטת, ובעקבות כך הרי היא דורשת הרחקת כל תפיסה הגורסת שינוי באלהות, הן השתנות בזמן והן השתנות במקום. משכך, מציאותו בבריאה לא השתנתה מאומה אחרי הבריאה כיון שהאל לא השתנה לפני הבריאה ואחריה, ואם כך מצוי הוא בכל אחרי הבריאה כשם שהיה מצוי בכל לפני כן. תפיסה זו מחייבת אימננציה מוחלטת של האלהות בכל אתר ואתר של המציאות, ולצד זה הרי היא מכירה באל אינסופי ולא מוגבל. לעומת זאת, זרם אחר מגבש תפיסה של אימננציה על מנת לקרב את האל לעולם ולזהותו עמו, בדומה לפנתאיזם, וההבדל ביניהם הוא רק בתפיסת העולם - הפנתאיזם חומרי ולכן אינו מזהה את האל אלא עם הטבע בלבד, והפנאנתאיזם מכיר במציאות שמעבר לטבע גם כן ולכן מזהה גם עמה את האל .הינדואיזם הוא שם שניתן במאה ה-19 על ידי חוקרי תרבות מערביים למספר גדול של דתות הקיימות בהודו. ההינדואיזם נחשב לדת העתיקה ביותר מבין הדתות הראשיות בעולם, ועם כ-1.05 מיליארד מאמינים, לשלישית בגודלה בעולם. בהתאם להגדרה הרווחת במערב, ההינדואיזם הוא הדת העיקרית בהודו, בה חיים 96% מההינדים. המאמינים בהינדואיזם נקראים הינדו. התנגדותם של ההודים לשימוש במונח "הינדואיזם" נובעת בעיקר מכך שמדובר במונח שנטבע על ידי זרים, ולדעת רבים מהם אינו משקף הבנה מעמיקה של התרבות הרוחנית ההודית. רוב ההינדים עובדים לאלים רבים ושונים, החשובים בהם הם ברהמה, וישנו ו שיווה, המיוצגים לרוב על ידי פסלים אליליים. האלים נתפסים על ידי ההינדים כהתגלמויות שונות של האל האחד[,השיטה הראשונה הקודמת לשיטה הסינית הכוללת שלשה חלקים מקבילים אולם ההבדל הוא בעניין ההתגלמות,ואילו השיטה הסינית שונה מאחר וביסודה עומדת תפיסת המופשטות הבלתי נתפסת ולכך נחלקה לשלש חלוקות כיוון שעניין ההתגלמות גורם לאפשרות מציאות החיבור בין שלשת השיטות וזו ההבחנה הראשונה הכוללת לתורות המזרח וצריך להבין יסודות החלוקה בין שני השיטות והן קדומות] ונביא בכאן מדברי המורה נבוכים ,[השקפת אריסטו על הבריאה]היא שיטת ההינדים וההשקפה היא השקפת אריסטו ותלמידיו ומפרשי ספריו 30, והיא, שהוא אומר כמו שאמרו אנשי הקבוצה שהזכרנו מקודם, והיא שלא ימצא בעל חומר מהעדר חומר כלל. ומוסיף על כך ואומר, כי השמים אינה נכללת תחת ההוויה וההפסד כלל. ותמצית השקפתו בכך היא זו, חושב 31 הוא שכל המצוי הזה כפי שהוא, לא חדל ולא יחדל כך, ושהדבר הקיים אשר אינו נכלל תחת ההוויה וההפסד, והוא השמים לא חדל מהיות כך, ושהזמן והתנועה נצחיים תמידיים לא הווים ולא נפסדים, ושהדבר ההווה הנפסד, והוא מה שתחת גלגל הירח לא חדל מהיות כך. כלומר: שאותו החומר הראשוני, לא הווה ולא נפסד בעצמו 32, אלא הצורות נרדפות עליו ופושט צורה ולובש אחרת. ושכל הסדר הזה העליון והתחתון 33 לא יתרופף 34 ולא יבטל ולא יתחדש בו חידוש ממה שאינו בטבעו, ולא יארע בו מאורע יוצא מן הכלל 35 בשום אופן. אמר - ואף על פי שלא אמרו בלשון זה, אבל המושג מהשקפתו - כי מן 36 הנמנע לדעתו שישתנה לה' רצון או יתחדש לו חפץ. ושכל המציאות הזו כפי שהיא, ה' המציאה ברצונו,וזה עניין מאמרם[ אותה ישות: האל ברהמה מסמל את המארגן (מכיוון שאין ממש בריאה באמונה ההינדית] אבל לא פעלה אחר העדר. וכשם שמן 36 הנמנע הוא שיעדר האלוה או תשתנה עצמותו, כך חושב 31 הוא שמן הנמנע שישתנה לו חפץ או יתחדש לו רצון 37. ולכן חיובי שיהא המצוי הזה כולו כפי שהוא עתה, כך היה מקדם קדמתה 38, וכך יהיה עדי עד ועניין שלושת הכחות שמאמינים בהן הן מ'ש בפרק י'ז אפלטון 5 וכל מי שקדמו, היה קורא את החומר 'הנקבה' והיה קורא את הצורה 'הזכר' 6. ואתה יודע כי ראשית כל הנמצאים ההווים נפסדים שלשה: החומר והצורה וההעדר המיוחד אשר הוא צמוד לחומר לעולם. ואלמלי צמידות ההעדר אליו לא הושגה לו צורה. ומבחינה זו נעשה ההעדר מכלל הראשיות, 7 וכאשר הושגה הצורה יבטל אותו ההעדר, כלומר: העדר אותה הצורה שהושגה, ויצמד לו העדר אחר, וכך לעולם, כמו שנתבאר במדעי הטבע 8. ואם אלה 9 אשר אין עליהם שום הפסד, 10 אם יבארו היו שואלים שמות 11 ומשתמשים במשלים בלמוד, כל שכן שחייבים אנחנו, קהל אנשי התורה, שלא נאמר בפירוש דבר שיקשה על ההמון להבינו 12, או שידמו לעצמם אמיתת הדברים הפך הדבר הנדרש מאתנו 13.בפנתאון ההודי שלושה אלים עיקריים: ברהמה, וישנו ו שיווה. שלושתם מסמלים, היבטים שונים של אותה ישות: האל ברהמה מסמל את הבורא או המארגן (מכיוון שאין ממש בריאה באמונה ההינדית), וישנו הוא המשמר ושיווה הוא ההורס, במעגל הקיום וכפי שיטת הפילוסופים בענין חוקי הדת היא שיטתם הינדו הוא אדם המאמין בפילוסופיה המוארת בכתבי הקודש ההודיים הנקראים ודות. הוודות הן קרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים ביותר בעולם. ההשקפה העיקרית המובעת בהן טוענת שטבע האדם הינו אלוהי. האל, הוא הברהמן קיים בתוכו של כל יצור חי. הדת היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי האלוהי בתוך ה"אני". הוודות מצהירות שהאדם אינו זקוק ל"ישועה", ולעולם אינו אבוד. במקרה הגרוע ביותר, אדם יכול לחיות ללא מודעות לטבעו האמיתי. הודאנטה (פירוש המילה המילולי הוא "סוף הוודות"), מכירה בכך שניתן להגיע אל האל בדרכים רבות, וכולן תקפות. כל דרך של תרגול רוחני יכולה להביא לאותו מצב של מודעות עצמית. הוודאנטה מטיפה לכבוד לכל הדתות ושיטתם ב[ידיעת ה' מוסכם לדברי הכל, שהוא יתעלה לא יתכן שתתחדש לו ידיעה, עד שידע עתה מה שלא ידע אותו מקודם 1, ולא יתכן שיהו לו ידיעות רבות חלוקות 2 ואפילו לדעת סוברי התארים 3. וכיון שהוכח דבר זה, אמרנו אנו קהל התורתיים, כי בידיעה האחת יודע הדברים הרבים החלוקים 2, ובשינויי הנודעים אין הידיעות משתנות ביחס אליו יתעלה כפי שהדבר ביחס אלינו 4. וכן אמרנו, שכל הדברים הללו המתחדשים ידעם לפני היותם, ולא חדל להיות יודע אותם, ולפיכך לא תתחדש לו ידיעה כלל, כי ידיעתו שפלוני הוא עתה נעדר ועתיד להמצא בזמן פלוני וישאר מצוי משך כך ואחר כך יעדר, הרי כאשר נמצא אותו האיש כפי שקדמה ידיעתו אותו לא נוספה שם ידיעה ולא נתחדש מה שלא היה ידוע לפניו, אלא נתחדש מה שלא חדל להיות ידוע שיתחדש כפי שנמצא עתה. ומתחייב לפי דעה זו, שתהא הידיעה שייכת בהעדרים ומקיפה גם מה שאין לו סוף, ולכן באנו לידי דעה זו ואמרנו, כי ההעדרים אשר קדם בידיעתו להמציאם והוא יכול להמציאם, אין מן הנמנע שתהא ידיעתו שייכה בהם. אבל מה שלא ימצא כלל, זהו ההעדר המוחלט כלפי ידיעתו אשר אין ידיעתו שייכה בו, כמו שאין ידיעתנו אנו שייכה במה שהוא נעדר אצלנו. אבל ההיקף 5 במה שאין לו סוף יש בו קושי 6, ונטו מקצת בעלי העיון לומר כי הידיעה שייכה במין, ומתרחבת על שאר אישי המין מבחינה מסוימת, זוהי השקפת כל תורני כפי מה שמביא אליו לחץ העיון.ואפשר שבזאת תובן שיטת ההינדואיזם אשר דוגל בשיוך האדם ל"כת" או קאסטה. כל אדם בהודו משתייך לקאסטה, כאשר הריבוד החברתי הוא היררכי - ישנן קאסטות עליונות וישנן קאסטות נחותות, שאינן מתערבות ביניהן וזאת מאחר ודעתם כי הידיעה שיכת במין ומתרחבת על שאר אישי המין ,כמן כן יובן פירוש הבהגווד-גיטה (שניתן לתרגם כ"השיר האלוהי") מעבירה, באופן פילוסופי, את תפיסת העולם המטפיזית לגבי האדם והעולם בתרבות ההודית העתיקה. החיבור הנו חלק מה"מהאבאראטה", סיפור אפי ומיתולוגי המתאר את ראשית ההיסטוריה ההודית. הסיפור נכתב כנראה בין השנים 600 ל-100 לפנה"ס, אבל במבנהו הכללי הופיע כבר במקורות קדומים יותר. העלילה מתרחשת בשדה הקרב, קורוקשטרה בסנסקריט. שני שבטים בני אותה משפחהבני פאנדבס ובני קורבאס, נפגשים בשדה הקרב על מנת להכריע מי ישלוט על העיר "אסטינפורה". המילה "אסטין", בהודית עתיקה, משמעה פיל, שהוא סמל החכמה. לפיכך, ברמה הסמלית הקרב על העיר הוא הקרב על החכמה[קרישנה מראה לנסיך כי הוא גם התגלמות האל וישנו.והוא עניין המין והידיעה גם האל שמאחורי היקום והוא עניין ההשגחה עליו וגם אדונו האישי אותו הוא מצווה לעבוד]ארג`ונה, נסיך ומצביא של בני פאנדבס, מזהה בצבא האוייב את בני משפחתו, חבריו ומוריו לשעבר, ומבקש לנטוש את הלחימה, לוותר על הניצחון ועל פירותיו, ובלבד שלא יאלץ להלחם בקרוביו. בצר לו פונה ארג`ונה אל הרכב במרכבתו, שהוא לא אחר מהאל קרישנה. בנקודה זו בסיפור הזמן העלילתי נעצר, ארג`ונה שואל שאלות ובין השניים נפתח דיאלוג בו מגלה קרישנה לארג`ונה את החוקים הגדולים ששולטים באדם וביקום כולו. הדבר החשוב ביותר, אומר קרישנה, הוא הדהרמה, החוק האחד, לפיו לכל אדם יש יעוד[וזאת מאחר וההשגחה אינה שיכת לפרט לכך כל מי שנכלל תחת אותו המין גורלו ויעודו ותפקידו כבר ידוע] ותפקיד. ארג`ונה הוא לוחם, תפקידו להגן על הקוראבס. הסיפור מגלה טפח מהתפיסה ההודית העתיקה,שיא הפילוסופיה ההינדואית, אולם המיתוסים בהם מתגלגל האל בדמות אדם קרובים הרבה יותר לליבו של המאמין ההינדואי הממוצע. , . כתבי הקודש המרכזיים של הדת הם הודות, שהן קרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים ביותר בעולם, והתרגולות הרוחניות של הדת נקראות בשם הכולל יוגה. כהני הדת, או המתווכים בין המאמינים לבין עולם האלים נקראים גורו. בנוסף, אנשים שהגיעו לדרגות אמונה גבוהות מכונים או מכנים עצמם סוואמי, מהרישי, בהגוואן וכינויים נוספים בעוד שאנשי המערב מצמידים את הכינוי "באבא" לכל אחד שהם חושבים שהוא איש קדוש.הקדמה באופן היסטורי המונח הינדו קדם להתייחסות להינדואיזם כאל דת. בפרסית "הינדו" משמעותו נהר, והמילה התייחסה במקור לאנשים שגרו מעברו המזרחי של נהר האינדוס. בזמן השלטון הבריטי בהודו, החל השימוש במונח "הינדו", באופן מעורפל מעט, לציין את אוסף ההשקפות הדתיות והמונח "הינדואיזם" לציין את דתם של ההינדים. המונח החדש-יחסית הזה עורר דיונים רבים. יש הרואים בהינדואיזם יותר "דרך חיים" מאשר דת מאורגנת ויש הרואים במונח סנטנה דהרמה (Santana Dharma) הלקוח משפת הסנסקריט, שפירושו הדרך הנצחית, מונח מתאים יותר. על פי השקפה אחרת, הינדו הוא אדם המאמין בפילוסופיה המוארת בכתבי הקודש ההודיים הנקראים ודות. הוודות הן קרוב לוודאי כתבי הקודש העתיקים ביותר בעולם. ההשקפה העיקרית המובעת בהן טוענת שטבע האדם הינו אלוהי. האל, הוא הברהמן קיים בתוכו של כל יצור חי. הדת היא החיפוש אחרי הכרה עצמית, החיפוש אחרי האלוהי בתוך ה"אני". הוודות מצהירות שהאדם אינו זקוק ל"ישועה", ולעולם אינו אבוד. במקרה הגרוע ביותר, אדם יכול לחיות ללא מודעות לטבעו האמיתי. הודאנטה (פירוש המילה המילולי הוא "סוף הוודות"), מכירה בכך שניתן להגיע אל האל בדרכים רבות, וכולן תקפות. כל דרך של תרגול רוחני יכולה להביא לאותו מצב של מודעות עצמית. הוודאנטה מטיפה לכבוד לכל הדתות, והיא נבדלת מרוב הדתות האחרות בכך שהיא מעודדת סובלנות לאמונות אחרות. בפועל, רוב ההינדואים עובדים לאלים רבים ושונים, בדרך כלל באמצעות פסלים אליליים המכונים מורטי. האלים נתפסים על ידי ההינדואים כהתגלמויות שונות של הברהמן האחד. בין האלים הראשיים שאותם עובדים ההינדים: ברהמה "הבורא" ובת זוגו סרסווטי הבריאה עצמה ואלת ההשכלה, וישנו, שיווה ואשתו פרוואטי, לקשמי, שאקטי היא אלת החיים, קאלי היא אלת המוות וגנש. כל אל ובעל החיים עליו הוא רוכב. מכאן שההינדואיזם אינה דת מונותיאסטית, אינה פוליתיאסטית, אלא היא דת פאנתיאסטית הרואה את קיום האל בכל. על פי האמונה ההינדית אין ביכולת האלים לקבוע את גורלו של אדם ואף לא לשנותו בסמסרה הנוכחית, הם יכולים למלא בקשה, לעזור מידי פעם, ובעיקר לעזור לאדם עצמו לכוון את תפילתו ולהתבונן פנימה אל תוך נפשו. עוד מאפיין של ההינדואיזם הוא בכך שהוא מבוצע על ידי תרגולות רוחניות הנקראות יוגה, ביניהן בהקטי יוגה (מסירות), קארמה יוגה (הגשמה עצמית), וג'ננה יוגה (יוגה של ידע ואבחנה). היוגות מתוארות בשלושה טקסטים מקודשים עיקריים : הבהגווד גיטא, כתבי היוגה סוטרה, וההאטה יוגה פראדיפיקה עקרון חשוב אחר של ההינדואיזם הוא מחזוריות העולם: תקופות של בריאה חיים והתפוררות באות בזו אחר זו במחזוריות אינסופית. עקרון חשוב זה משותף לכל שש הפילוסופיות ההינדיות שיפורטו בהמשך. מעיקרון זה נובעת האמונה בלידה מחדש ובגלגול נשמותמקורות היסטוריים רק מעט ידוע על מקורו ההיסטורי של ההינדואיזם מכיוון שראשיתו לפני ההיסטוריה הכתובה. ההינדואיזם התפתח מדתם של הארים, הדראווידיים וההראפניים, עמים שחיו בתת היבשת ההודית. בהמשך היו על ההינדואיזם השפעות עזות של הבודהיזם והג'ייניזם. זו אחת הדתות הבודדות שאין לה תאריך התחלה ידוע ואין דמות המזוהה כמייסד הדת. כתבי הקודש של ההינדואיזם, ה-ודות, הועלו על הכתב רק אחרי אלפי שנים של העברה בעל פה. יש הרואים בהן השפעה של הזורואסטריאניזם (הדת הפרסית העתיקה)היבטים שונים של ההינדואיזם ההינדואיזם מתבטא בשני היבטים - ההיבט הפילוסופי והיבט האמונה. [עריכה]ההיבט הפילוסופי של ההינדואיזם על פי המסורת ההינדואית ישנן שש אסכולות עתיקות הנקראות אסטיקה (המקבלות את סמכות הוודות): נייה, וייששיקה, סמקהייה, יוגה, פורווה מימאסה, ו-אוטארה מימאסה, הקרויה גם ודאנטה. המספר שש נקבע במסורת והחלוקה הזו היא מלאכותית במידה מסוימת. אסכולות לא אורתודוקסיות הנקראות נאסטיקה, כוללות, לפי השקפות מסוימות את הבודהיזם הג'ייניזם, והצ'ארווקה (אסכולה הודית אתאיסטית, מטריאליסטית). [עריכה]היבט האמונה בהינדואיזםההינדואיזם איננו מונותיאיזם ולא פוליתיאיזם. באופן פילוסופי, כל האלים והאלילים הרבים (האוואטרים) אינם אלא ההתגלמויות של האל האחד, הלא הוא הברהמן, אשר בחר להתגלם בצורות שונות, במטרה להקל על ביצוע הפולחן בידי המאמינים. (הערה: יש לשים לב שברהמן אינו זהה לברהמה, האל בורא היקום שלנו).בפנתאון ההודי שלושה אלים עיקריים: ברהמה, וישנו ו שיווה. שלושתם מסמלים, היבטים שונים של אותה ישות: האל ברהמה מסמל את הבורא או המארגן (מכיוון שאין ממש בריאה באמונה ההינדית), וישנו הוא המשמר ושיווה הוא ההורס, במעגל הקיום. רוב ההינדואים (כ?80%) משתייכים לקבוצה בשם ווישנאווה , עובדים, כאל עיקרי את אחת ההתגלמויות הארציות של וישנו. בין האוואטרים האלה ניתן למנות את ראמה, קרישנה בודהה, דנוונטרי, נארסימה (התגלמות שהיא חצי אדם וחצי אריה). רוב ההינדים הנותרים (כ?20%) עובדים בעיקר את האל שיווה. למרות חשיבותו של האל ברהמה, מעטים מאוד הם ההינדואים העובדים אותו ומקדשים לברהמה הינם נדירים ביותר, כשהידוע שבהם נמצא בפושקר שבמדינת ראג'סטאן. יש המסבירים את העובדה שאין עובדים את ברהמה, משום שתפקידו הסתיים ביצירת היקום, הוא לא חזר והופיעו בגלגולים נוספים, ולכן אינו נתפס כבעל השפעה רבה על המתרחש בחיי המאמינים כיום. לאלים ההינדואים ישנן נשים המכונות דווי, סראסווטי היא זוגתו של ברהמה, לקשמי היא זוגתו של וישנו, ואילו פרוואטי - היא בת זוגו של שיווה. רבים מההינדואים עובדים את האלות דווי, ובהן גם ההתגלמות הנקראת קאלי, שהיא התגלמות נוספת של אשת שיווה. האל הפופולרי ביותר בהינדואיזם הוא אל הפיל גאנש, שהוא בנו של שיווה, אבל גם במקדשים של וישנו ניתן למצוא פסלים של גאנש.כתבי הקודש ההינדואים הוודות נחשבות, כאמור, למקודשות בעיני כל ההינדואים. כתבי הקודש ההינדואיים מתחלקים לשתי קטיגוריות השרוטי - אלה שנשמעו, והסמריטי - אלה נזכרו. שני אפוסים גדולים המהאבהארטה, והראמאינה, נחשבים למקודשים בעיני הינדואים רבים. בנוסף הבהגווד גיטא, שהוא מעין שילוב של אפוס ומסה פילוסופית, נחשב גם הוא למקודש, שקבלתו מפי האל, בעיני רוב ההינדים. [עריכה]הוודות ערך מורחב – ודות הוודות הן, לדעת חוקרים רבים, הטקסטים הדתיים העתיקים ביותר הידועים כיום. הרעיונות המובעים בוודות, הועברו על פי המסורת, בעל פה, מאב לבן וממורה לתלמיד במשך אלפי שנים עד שהועלו על הכתב. על פי המסורת ההינדית, הוודות נאספו והועלו על הכתב על ידי חכם ששמו וייאסה (המאסף). הוודות מתוארכות על ידי חוקרים שונים לתאריכים שבין 1500 ל 500 לפנה"ס. על פי המסורת ההינדואית, הוודות אינן אנושיות, אין להן התחלה ולא סוף, ולא נוצרו על ידי אדם. בדיוק על הנקודה הזו, התעוררה המחלוקת בין ההינדואיזם לבין הבודהיזם והג'ייניזם. ישנן ארבע וודות - ריג-וודה, יאג'ור-וודה, סאמה-וודה ואתהרה-וודה, שכל אחת מהן נחלקת לארבעה חלקים: סמהיטא - שבו מנטרות והמנונים ברהמנה - שבו נושאים פולחניים ארניאקה - החלק התאולוגי אופנישד - הפרשנות הפילוסופית. האופנישדות הן חלק מכתבי הקודש ההינדיים, ה"שרוטי", העוסקות בעיקר בפילוסופיה ובמדיטציה ונחשבות כתורה דתית על פי רוב האסכולות בהינדואיזם. האופנישדות הן פירושים על הוודות, סופן ותכליתן, ולכן ידועות כ"ודאנטה" = "סוף הוודות". המושג "אופנישד" מגיע מהמלים בסנסקריט "אופה" (ליד), "ני" (למטה), ו"שד" (לשבת), כלומר, "לשבת ליד" מורה רוחני על מנת ללמוד ממנו תורה במסורת הגורו-שישייה או פרמפרה. המורים והתלמידים מופיעים במגוון מצבים (בעל שעונה לאשתו על שאלות לגבי האלמוות, נער שלומד מיאמה (הדמות המייצגת את המוות)), וכו'). לפעמים החכמים הן נשים ולעתים התורות מתבקשות על ידי מלכים. אופנישדות שונות הן פירושים או הוספות על כל אחת מארבע הוודות (ריגוודה, יג'ורוודה, סאמאוודה ואתרווה-וודה). האופנישדות הארוכות ביותר הן הבריהאדאראניאקה והצ'אנדוגיה. על פי המסורת הן הועברו בעל פה ולבסוף נכתבו על ידי וייאסה. המלומדים חולקים לגבי זמן כתיבתן, וההערכות הן בין המאה ה?16 למאה ה?7 לפנה"ס. רוב החוקרים מסכימים כי רבות מהאופנישדות המוקדמות נכתבו לפני זמנו של בודהה. בתחילה היו יותר ממאתיים אופנישדות, אך הפילוסוף שאנקרה החשיב רק כחמש עשרה מהן כמקוריות וראשוניות. מתוך 123 הספרים שנחשבים חלק מהאופנישדות, 12 נחשבים על ידי כל ההינדים כראשוניים. 12 האופנישדות הללו הן: בריהאדאראניאקה, צ'אנדוגיה, טייטריה, אייטאריה, קאוסיטאקי, קנה, קאתה, איישה, סווטאסואטארה, מונדאקה, פראסנה ומאנידוקיה. האופנישדות לא נכתבו כולן עד ל?1656, כאשר דארה שיקו ציווה לכותבן. פרקים פילוסופיים ומדטיביים אלה מהווים את עמוד השדרה של ההגות ההינדית. [עריכה]מקורות חוקרים רואים את ארבעת הוודות כתפילות פואטיות, הקרויות "מאנטרות" או "סאמהיטות", הערצה ותחינה לרעיון מוניסטי או הנותיאיסטי של אלים/אלות ולסדר הכולל (רטה) שנעלה אפילו על האלים ומגיע ממקור אחד עליון. הברהמנות היו אוסף של הוראות ריטואליות, ספרים שפירטו את תפקידיהם של הכהנים (שבתחילה היו זכותם של האנשים, ולאחר מכן נתקבעו כזכות ברהמינית ייחודית). אלה מגיעים לאחר המנטרות. לאחר מכן מגיעים האופנישדות, שכוללות את האראנייאקות ואת האופנישדות. באראניאקה ("מהיער") אנו מוצאים דחייה עדינה של הברהמנות; הם מפרטים פעולות של מדיטציה יוגית, חשיבה על האחד המיסטי ועל העקרונות הרבים שנובעים ממנו. האופנישדות למעשה מבטאים את כל הרעיונות המיסטיים המוניסטיים והאוניברסליים שהתחילו במזמורים הוודיים המוקדמים יותר, והשפיעו באופן עמוק ביותר על כל שאר הפילוסופיה ההודית וההינדית. אולם, חסידיהן אינם רואים בהן פילוסופיה בלבד, אלא גם הוראות מעשיות למדיטציה ופעולות אחרות. באופנישדות אין כל רמז לזמן ולזהות של כותבן. אנונימיות זו מדגישה את הנצחיות של האמיתות הכלולות בהן. לעתים קורבות, מבקרים של המסורת ההינדית/וודית ישתמשו במושג "ברהמיני" כשהם מדברים על קארמה-קאנדה, או צורת הפולחן הריטואלית, מילה כוהנית שמנותקת מהרוחניות העמוקה יותר. אולם, כולם מקבלים כי יש להניח שאלה שכתבו את האופנישדות היו גם הם ברהמינים. [עריכה]תכנים הטייטיירה אופנישד" אומר כך בפרק התשיעי: "זה שיודע את האושר של ברהמן, היכן שהמלים יחד עם השכל אינם יכולים להגיע? הוא אינו מפחד מאף דבר. הוא אינו מדאיג את עצמו במחשבה: למה לא עשיתי את הטוב? למה עשיתי את הרע? כל מי שיודע זאת מחשיב את שניהם כאטמן, ואוהב את שניהם כאטמן. זהו, אכן, האופנישד, הידע הסודי של ברהמן". האופנישדות עוסקות באמונות ההינדיות הבסיסיות, כולל האמונה בנשמה עולמית ואוניברסלית, ברהמן, ונשמה אינבידואלית יותר, אטמן. ישנו מגוון של אלים אחרים שנחשבים כהיבטים של האלוהות הכוללת, ברהמן. ברהמן הוא האולטימטיבי, הטרנצנדנטי והאימננטי גם יחד, הקיום האינסופי המוחלט, הסכום הכולל של כל מה שהיה, הווה ויהיה. עבור הפילוסופים של האדווייטה, ברהמן אינו אל במובן המונותיאיסטי, מכיוון שהם אינם מגדירים אותו בשום מאפיינים, אפילו לא בקיום או אי-קיום, דבר שמשתקף בכך שבסנסקריט המילה ברהמן אינה זכר או נקבה, אלא נייטרלית. פילוסופיית הדווייטה טוענת כי ברהמן הוא באופן אולטימטיבי אל אישי, וישנו או קרישנה. "מיהו היודע?" "מה גורם לשכל לחשוב?" "האם יש לחיים משמעות, או שהם נשלטים בידי הגורל?" "מהו הגורם והסיבה ליקום?" חכמי האופנישדות ניסו לענות על השאלות האלה ולהגיע להבנה של המציאות שמעבר לידע הפשוט. הם גם עוסקים במצבי הכרה, בחלום ובשינה. [עריכה]פילוסופיית האופנישדות בשל טבען המיסטי והפילוסופי והדחייה של כל ריטואל, יש לאופנישדות תחושה אוניברסלית שהביאה לכך שהן פורשו באופנים רבים, וכך נוצרו שלושת האסכולות של הוודנטה. הפילוסוף המוניסטי אדי שנקרה סיכם את כל האופנישדות במשפט אחד "טאט טוואם אסי" (אתה הוא זה) ואמר כי בסופו של דבר, הברהמן האולטימטיבי, חסר הצורה והבלתי נתפס זהה לנשמתנו, האטמן. עלינו רק להבין זאת על ידי חדירה דרך המאיה – הגורם המבדיל והממסך בקיום. ישנו ציטוט מהאופנישדות, המייצג את הקריאה להכרה והגשמה עצמית: קום! התעורר! חפש את ההדרכה של מורה מואר והגשם את העצמי. חד כמו תער היא הדרך, החכמים אומרים, קשה בה לעבור. – ---המוות מלמד את נצ'יקטה באופנישדת המילה (קאתה) האופנישדות גם כוללות את ההסבר הראשון והסמכותי ביותר של "אום" כמילה אלוהית, הוויברציה הקוסמית שבבסיס של כל הקיום והכוללת קיומים ועקרונות רבים בעצמיותה. מי שרואה את כל הישויות בנשמה ואת כל הנשמה בישויות אינו בורח מזה. במי שכל הישויות נעשו לאחד עם הנשמה היודעת איזו אשליה או צער יש לזה שרואה אחדות? הוא ממלא את הכל. מאיר, רוחני, לא פגיע, טהור, הרע לא נגע בו. חכם, מבין, כולל, קיים-בעצמו, המאגד את הדברים בכל הנצח. – האיישה אומרת על העצמי (פסוקים 6-8 באישופאנישד) "אום שאנטי שאנטי שאנטי" - גם משפט זה מופיע במקורו באופנישדות, הקריאה לשלווה, לדממה אלוהית, לשלום נצחי. דארה שיקו, הסופי המוסלמי שהיה בנו של הקיסר המוגולי שאח ג'אהן, תירגם את האופנישדות לפרסית כדי למצוא בהן אלמנטים של מונותיאיזם שיוכלו להכין את הדרך לשפה מיסטית משותפת לאיסלאם ולהינדואיזם. הדת ההינדית הקדומה, בתקופת הוודות, הייתה שונה באופן מהותי מהדת כיום. חלקן של שהנים כמורות רוחניות היה גדול יותר, והפולחן הנפוץ ביותר היה של האל אינדרה ולא של השילוש המקובל כיום. [עריכה]הכתבים שלאחר הוודות בעוד הוודות חוברו בסנסקריט, חוברו כתבי הקודש המאוחרים יותר בפרקריט שפירושו שפת המקום הנוכחית. בין כתבי הקודש ניתן למנות אפוסים כגון הראמאינה וה מהאבהארטה, וכן כתבים תאולוגיים, פילוסופיים, וספרי חוקים. הכתבים הפופולריים ביותר, הם, הראמאינה והמהאבהארטהמהאבהארטה (בדוונגרי: ???????) היא אחד משני האפוסים המיתולוגיים הידועים והחשובים ביותר ברחבי הודו והמדינות הסובבות אותה. האפוס השני הוא הראמאיינה, כשהמהאבהארטה היא החשובה יותר מבין שניהם מבחינה דתית והיסטורית, בעוד שלראמאיינה ערך ספרותי רב יותר. המהאבהארטה הוא אפוס רחב יריעה שעבר אלפי שנים בעל פה והועלה על הכתב רק במאתיים השנים האחרונות. במשך אלפי שנים עבר רצף של עריכות על ידי כוהנים. מקורות המהאבהארטה והראמאיינה הן אגדות מלחמה וחשיבותן הדתית נשענה בתחילה על פולחן ההקרבה המלכותי. הן מגוללות את סיפורם של גיבורי העבר ומשורבבים בהם פרקים ארוכים שנושאם תאולוגיה, מוסר ומדינאות. הספר החשוב ביותר בדת ההינדואיסטית הוא הבהגאוואד גיטה שהוא חלק מן המהאבהארטה . המהאבהארטה היא האפוס הגדול ביותר בספרות העולמית והיא מכילה תשעים אלף בתי שיר, בדרך כלל בני שלושים ושניים הברות האחד. לפי המסורת מחבר המהאבהארטה היה הקדוש ויאסה. נאמר שהוא הנחיל אותה לתלמידו ואיסאמפאיאנה (Vaisampayana) והלה דיקלמה לציבור בפעם הראשונה בחג הקורבן הגדול על ידי המלך ג'נמג'איה, נינו של ארג'ונה. אם נפשיט את המהבהארטה מעלילתה הרי שהיא מספרת על מלחמת האזרחים הגדולה בממלכת קורוס, באזור של דלהי המודרנית שנודעה אז כ - Kuruksetra., בהם באה לידי ביטוי האמונה באוואטארה, דהיינו האמונה בכך שהאל המופשט מתגלם בדמות אנושית. שתי ההתגלמויות העיקריות של וישנו הן ראמה, בראמאינה, וקרישנה במאהאבהארטה. התפיסה הפילוסופית, המתבטאת באופנישדות של הברהמן כאל חובק כל, היא שיא הפילוסופיה ההינדואית, אולם המיתוסים בהם מתגלגל האל בדמות אדם קרובים הרבה יותר לליבו של המאמין ההינדואי הממוצע. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בטקסט המוכר ביותר בהינדואיזם הבהגווד גיטא [עריכה]בהגווד גיטא בהגווד גיטא, הוא טקסט שחובר בין המאה החמישית והשנייה לפנה"ס, שפירוש שמו שירת המבורך. טקסט זה, שהינו חלק מן המהאבהארטה, נחשב בעיני רוב ההינדואים כטקסט הקדוש ביותר של ההינדואיזם. הספר מספר את סיפורו של ארג'ונה, נסיך לוחם, ושל מורו ומדריכו קרישנה, אחת מהתגלמויותיו של וישנו. קרישנה מוליך את ארג'ונה אל סערת הקרב. ארג'ונה אמור לתקוע, כמו בשופר, בקונכייה כדי לציין את תחילת הקרב. הוא רואה בשני הצבאות הרבה חברים וקרובי משפחה, ויודע שהוא עומד לאבד חלק מן היקרים לו. בצר לו, פונה הנסיך לקרישנה לעזרה. קרישנה אומר לנסיך כי מאחר וכל הנשמות נצחיות הן, הרי אלה שנופלים בקרב, לא אובדים לנצח.בהגאוואד גיטה ("שירת האל") הוא אחד מכתבי הקודש ההינדיים הפופולריים. המזמור חובר בסביבות 2000 לפנה"ס, ועל פי דעה אחרת בין המאה החמישית למאה השנייה לפנה"ס, והוא חלק מאפוס המהאבאראטה. הגיטה נחשב בעיני רוב ההינדואים לקדוש בכתבי אמונתם, ונעשה בו שימוש גם בפילוסופיית היוגה. הטקסט מספר על שיעור שנמסר לנסיך מצביא בשם ארג'ונה על ידי מורהו קרישנה, שהוא גלגול (אוואטר) של האל וישנו. ארג'ונה וקרישנה רוכבים אל שדה הקרב. ארג'ונה מביע צער על האובדן הצפוי של חיי ידידיו וקרוביו. קרישנה מנחם אותו באומרו שהנשמה נצחית, והמוות רק מהווה הסרה של הקליפה הגופנית. מכאן ממשיך קרישנה לדבר על מסירות, מדיטציה וידע. הוא מראה לנסיך כי הוא גם התגלמות האל וישנו, גם האל שמאחורי היקום, וגם אדונו האישי אותו הוא מצווה לעבוד. שילוש זה הוא אחד הבסיסים העיקריים לרבים מן הזרמים בהינדואיזם. עוד טוען קרישנה שיש לדכא את תחושת ה"אני" ולהתמסר לחלק האלמותי והאינסופי שבנפש, שמקורו בברהמן, אותה הוויה רוחנית נשגבת השורה בכל. כדי להיווכח בתפארת האלוהים מאפשר קרישנה לארג'ונה להתבונן בו בדמות היקומית שלו (ויראט-פורושה), והמחזות מתוארים ביצירה. הגיטה תורגם לשפות רבות, בהן גם עברית, אך בשל כפל המשמעויות בשפת המקור שלו סנסקריט בכל תרגום צפויה בהכרח התרחקות מסוימות מהמקור קרישנה מוסיף ומסביר נושאים רוחניים נוספים, כגון עקרונות היוגה. קרישנה מראה לנסיך כי הוא גם התגלמות האל וישנו, גם האל שמאחורי היקום, וגם אדונו האישי אותו הוא מצווה לעבוד. שילוש זה הוא אחד הבסיסים העיקריים לרבים מן הזרמים בהינדואיזם.הבהגווד-גיטה (שניתן לתרגם כ"השיר האלוהי") מעבירה, באופן פילוסופי, את תפיסת העולם המטפיזית לגבי האדם והעולם בתרבות ההודית העתיקה. החיבור הנו חלק מה"מהאבאראטה", סיפור אפי ומיתולוגי המתאר את ראשית ההיסטוריה ההודית. הסיפור נכתב כנראה בין השנים 600 ל-100 לפנה"ס, אבל במבנהו הכללי הופיע כבר במקורות קדומים יותר. העלילה מתרחשת בשדה הקרב, קורוקשטרה בסנסקריט. שני שבטים בני אותה משפחהבני פאנדבס ובני קורבאס, נפגשים בשדה הקרב על מנת להכריע מי ישלוט על העיר "אסטינפורה". המילה "אסטין", בהודית עתיקה, משמעה פיל, שהוא סמל החכמה. לפיכך, ברמה הסמלית הקרב על העיר הוא הקרב על החכמה. ארג`ונה, נסיך ומצביא של בני פאנדבס, מזהה בצבא האוייב את בני משפחתו, חבריו ומוריו לשעבר, ומבקש לנטוש את הלחימה, לוותר על הניצחון ועל פירותיו, ובלבד שלא יאלץ להלחם בקרוביו. בצר לו פונה ארג`ונה אל הרכב במרכבתו, שהוא לא אחר מהאל קרישנה. בנקודה זו בסיפור הזמן העלילתי נעצר, ארג`ונה שואל שאלות ובין השניים נפתח דיאלוג בו מגלה קרישנה לארג`ונה את החוקים הגדולים ששולטים באדם וביקום כולו. הדבר החשוב ביותר, אומר קרישנה, הוא הדהרמה, החוק האחד, לפיו לכל אדם יש יעוד ותפקיד. ארג`ונה הוא לוחם, תפקידו להגן על הקוראבס. הסיפור מגלה טפח מהתפיסה ההודית העתיקה, אך יותר מכך הוא רלוונטי עבורנו תמיד, גם היום. הוא מאפשר לנו ללמוד על החוק האחד, ועל הצורך להיות לוחמים, בשדה הקרב הפרטי, הפנימי שלנו. פרולוג – הרהורי הלוחם עם בוא הקרב ארג`ונה הביט קדימה.אבק סמיך התרומם מהאדמה וכבש את נחיריו. השמש המדברית רווית האנרגיה והעוצמה עטפה את שדה הקרב. שני אגלי זיעה ערכו תחרות בעודם מתגלגלים משני צידי פניו המחורצות של המצביא. של הלוחם. מבט למעלה, מבט אחורה, רשרוש זנב של קובר, המתנה. מרחוק זיהה ארג`ונה את צבא האויב. הוא חש את דמו מבעבע וראה את עצמו מוקף זרמים, זרמי הנחישות של אלפי הוויות המכוונות אל המטרה, החובות בתוכן גלים מהולים בריח המדבר המתהווה, ובו בזמן טעם את מלח זיעתו הוא. ואז קפץ הפחד לביקו, ואיתו המחשבות. "לפי הנתונים שקיבלתי, צבאי חזק מצבא הקורו", הרהר ארג`ונה. "אבל צבא האויב מורכב ממוריי ומקרובי. לבטח אגרום למותם. האם זוהי מטרתי? האם זוהי דרך המוסר?" המחשבות שטפו את גופו, מקצה הקודקוד דרך ליבו, ובחזרה למעלה עד לאחרונת שערותיו. גפיים מעוקצצות. לסת נעולה. מצח מבעבע. ומתוך המחשבות צמחו הפחד, הבלבול ואותה משקולת כבדה מנשוא שהחלה לרבוץ על גבו, מכפילה את משקלה עם כל שנייה, חולפת בשאיפתה למטה כאילו עורכת קרב מקדים עם תודעתו שהחלה להרקיע שחקים. גרונו יבש, נבקע, צרב, השתוקק לזרימתם המלטפת של המים, כמו גם נשמתו. הנוף המדברי, הבתולי, האכזרי והאמיתי, נדם. זה הזמן. דממה. ומתוך הדממה, שמע ארג`ונה קול. ביאור הקרב של ארג`ונה, שלקוח מתוך יצירת ה"בהגווד-גיטה", ניתן לפרשנות בכמה מישורים. במאמר זה נתייחס למישור האקזוטרי-פילוסופי, וכן למישור האזוטרי-סמלי של הסיפור. מישור אקזוטרי – פילוסופי במישור האקזוטרי, ארג`ונה נמצא במשבר עמוק. למרות שהוא לוחם מטבעו, ולכן אינו תופס את פעולת הלחימה עצמה כבלתי לגיטימית מבחינה מוסרית, הוא נקלע לסיטואציה שאותה לא הכיר: הוא נאלץ להילחם מול בני משפחתו, חבריו ומוריו לשעבר. משום כך הוא מגיע למסקנה שמוטב להיהרג בלתי חמוש מאשר להילחם, וזאת בהסתמך על ארבעה טיעונים: 1. אין להלחם, משום שלחימה לא תביא תועלת ולא אושר. 2. זה לא ראוי מבחינה מוסרית להרוג מורים וקרובים, ולא ניתן לשמוח אחרי כן את שמחת הניצחון. 3. הרג לא מוסרי מוביל לפגיעה בדהרמה* המגינה על העולם, וכן לפגיעה בסדר החברתי. 4. ראוי יותר נתיב היוגה (התבוננות והתנזרות) מאשר נתיב הקרמה יוגה*, שייצוגה בהקשר זה הוא הלחימה. מישור איזוטרי - סמלי במישור הסמלי, ניתן לפרש את הקרב של ארג`ונה מול בני הקורו כקרב מטפיסי בין האדם לבין עצמו. שדה הקרב הוא חיינו אנו, ושני השבטים מייצגים שני פנים של הוויתנו. הראשון, על פי האקסיומה הראשונה של קרישנה, הוא הנשמה הנצחית, אותה הוויה הנמצאת בבסיס קיומנו עטור המסיכות. השני הוא סך כל התשוקות החושיות, ששואפות תמיד לנוחיות ולפסיביות. הקרב בין שני הפנים מסמל את המאבק של הלוחם/פילוסוף, אותו אדם המיוצג על ידי ארג`ונה, אשר גילה למעשה את הפן הנצחי שבו, כנגד החושים חסרי הרסן שמשתוללים בקרבו. ככתוב: "בהרהר האדם במושאי החושים, תופע התקשרות. ההתקשרות תצמיח תשוקה, ומהתשוקה יתעורר כעס. מהכעס תיוולד אשליה, ומן האשליה יתהוה בלבול הזכרון. מבלבול הזכרון תיהרס התבונה, ומהרס התבונה יאבד האדם" (בהגווד-גיטה, פס` 62-63). הלוחם מודע לעובדה שעליו להרוג את הרגליו הבלתי מועילים ואת תאוותיו חסרות הרסן, שגורמות לו רק סבל. אולם הוא מתקשה לבצע זאת, משום שהוא כל כך קשור אל אותם הרגלים ישנים, בדיוק כפי שארג`ונה קשור למוריו ומכריו מן העבר, ונמנע מלהילחם מולם. קרישנה, שמייצג את הקול הפנימי השקט של כל אדם, הקול האלוהי, הוא למעשה קול הדממה. קול הדממה אינו משמיע שום צליל, ואינו "אומר" אף מילה, אלא מעניק סוג של חוויה הגורמת לידיעה מוחלטת ופשוטה של המציאות, ומכאן הקשר לדהרמה בכלל, ולסווה-דהרמה* בפרט. החיפוש אחר קול הדממה הוא מנת חלקו של הלוחם/פילוסוף, וניתן למצוא אותו רק במקום אחד, הקבור עמוק עמוק בתוכנו. לא כל אחד מצליח להאזין לקול הדממה, אבל זה ששמע, מחויב למלחמה על פי חוק הדהרמה. הוא מחויב להחזיר את השלטון על חייו לפן הנצחי שבו. כל זאת ללא מורא, ובלי להכין רשימת תירוצים, גם אם חלקם הגיוניים, כמו שהכין ארג`ונה בימי קדם בהודו, וכמו שאנחנו מכינים לפני שאנחנו מעשנים את הסיגריה הנוספת, אחרי שכבר הצהרנו על כוונותינו הכנות להפסיק לעשן. סינתזה הקרב של ארג`ונה הוא קרב על שליטה בין שני כוחות. קרב זה מתחולל בתוכנו, ברגעים רבים של החיים. חשוב לעצור מידי פעם כדי להגות בשאלה – "האם אנחנו באמת שולטים בעצמנו? או האם המחשבות, הרגשות, ובעיקר המסיכות שלנו, הם אלה אשר שולטים בנו?" לרוב, המסקנה הכנה היא שאנחנו עבדים של המסיכות שלנו. לכן עלינו לזכור ולבקש את עצתו של קרישנה, הלא הוא קול הדממה, ההוויה השקטה שעומדת מאחורי המסיכות, ועצתו תמיד תהיה – "הילחמו על השלטון על עצמכם!" חשוב לזכור שבמלחמה הזו אנו נילחם מול כל אותן מסיכות, שכוללות, בין השאר, הרגלים ישנים ודפוסי חשיבה לא בריאים, ומצפה לנו קרב קשה מול עצמנו. אולם זה ייעודנו כבני אדם: להיות בני חורין, עצמאיים ואחראים לחלוטין על חיינו. אסור לנו להיטלטל חסרי אונים מול נחשולי ענק של כעס או עצב, אסור לנו להיות עבדים לסיגריות או לכל חומר כימי אחר, להתחפר תחת דפוסי חשיבה אנכרוניסטיים, להיות עבדים לעבר. עלינו לחוות רגשות ולחשוב מחשבות ממקום של אחדות פנימית, של עצמאות. כל אותן מסיכות מיוצגות בסיפור על ידי מורים, קרובים ומכרים, שבהם ארג`ונה מפחד כל כך לפגוע בקרב העתידי. אפילוג – שנייה של אחדות במלחמתו של אדם הנוף המדברי, הבתולי, האכזרי והאמיתי, נדם. זה הזמן. דממה. ומתוך הדממה, שמע ארג`ונה קול. ארג`ונה האזין היטב, למרות שלא שמע דבר. לא מילה, לא מחשבה ואף לא רגש. רק את רוח המדבר, או אולי היתה זו רוחו שלו. גיבורנו הרים את ראשו, שלף את חרבו, לגם את אוויר המדבר, וחייך. בהצלחה בקרב הו ארג`ונה ! * דהרמה - הדהרמה היא החוק של הקיום, חוק הטבע האחד, המקור. כל חוקי הטבע הם ביטויים של החוק האחד. * סוו-דהרמה - הביטוי האישי של הדהרמה אצל כל אדם, החוק האישי, או הייעוד. * קרמה-יוגה - הפעולה הנכונה, הביטוי המדויק ביותר לדהרמה, באופן של עשיית מעשה נכון. זוהי פעולה אשר בה החושים משמשים ככלי לנוע בנתיב הנכון, משל לרכב השומר שסוסיו יתקדמו אל המקום אליו הוא צריך להגיע. [עריכה]הכתות בהינדואיזם ההינדואיזם דוגל בשיוך האדם ל"כת" או קאסטה. כל אדם בהודו משתייך לקאסטה, כאשר הריבוד החברתי הוא היררכי - ישנן קאסטות עליונות וישנן קאסטות נחותות, שאינן מתערבות ביניהן. מתחת לקאסטות ישנם "הטמאים" - הנחשבים לנחותים שאסור לגעת בהם. מאז הקמת הודו העצמאית נעשה מאמץ, שהצליח חלקית בלבד, לטשטש את החלוקה לכתות ולהפחית את אפליית הכתות הנמוכות, עד כדי אפלייה מתקנת לטובת ה"טמאים" למשל. מערכת הקאסטות מורכבת מווארנות (ריבוד) וג'אטי (מקצוע) ארבע הווארנות בהודו הן: הברהמאנים שהם בדרך כלל הכוהנים והמורים. הקשאטרייה - הלוחמים והשליטים. הואישייה - שהם האיכרים, הסוחרים והאומנים השודרה שהם בדרך כלל הפועלים ה"שחורים" ומתחת כל אלה - הטמאים. כל כת נחלקת לכתות משנה שלכל אחת מהן היררכיה מוגדרת וכל אחת אמורה לעסוק במקצוע מסוים בלבד. החלוקה לכתות נקבעה בכתבי הקודש כגון ה"בהגווד גיטא" שבו מוגדר הברהמין כך: "עבודות הברהמין הינן שלום, הרמוניה עצמית, הסתפקות במועט וטהרה. אהבה, סליחה ויושר, ראייה, חוכמה ואמונה." ולעומת זאת: "מסחר, חקלאות ומרעה צאן הן מלאכות הואישייה, ותפקיד השודרה הינו לשרת." [עריכה]תפוצה גאוגרפית במדינות הבאות רוב האוכלוסייה הינו הינדו: הודו מאוריציוס נפאל כמו כן, רוב האוכלוסייה באי באלי שבאינדונזיה הינו הינדו. מיעוטים הינדואים משמעותיים יש במדינות הבאות: בנגלדש (11 מיליון) מיאנמר (7.1 מיליון) סרי לנקה (2.5 מיליון} ארצות הברית (1.7 מיליון) פקיסטן (1.3 מיליון) דרום אפריקה (1.2 מיליון) הממלכה המאוחדת (1.2 מיליון) מלזיה (1.1 מיליון) קנדה (0.7 מיליון) פיג'י (0.5 מיליון) טרינידד וטובגו (0.5 מיליון) גויאנה (0.4 מיליון)הג'ייניזם היא דת הודית שהתפתחה במאה השישית לפני הספירה, על בסיס ההינדואיזם. מספר המאמינים בג'ייניזם הינו קטן יחסית (כ-5 מיליון), אולם השפעתה של הדת גדולה בהרבה מהיקפה המספרי, בשל העובדה שהמאמינים בה נמנים בדרך כלל על שכבות אמידות יותר בחברה ההודית, ובשל העובדה שרבים מעקרונותיה המוסריים אומצו על ידי ההינדים, לרבות חלקים במשנתו של מהטמה גנדי. למרות מספרם הקטן, הג'יינים בולטים בתחומים רבים, בעיקר בעסקים ומדע אך גם בחינוך, אמנות וחקלאות. לג'ייניזם היה חלק חשוב בתרבות ההודית, כשהם תורמים לפילוסופיה, לאמנות, לאדריכלות ולמדע ההודי, וכך לפוליטיקה בתמיכה במהטמה גנדי בתנועתו לעצמאות ההודית. המדינות עם נוכחות ג'יינית הגדולה ביותר בהודו הן מהרשטרה, ראג'סטאן וגוג'אראט. מחוץ להודו ישנן קהילות גדולות במזרח אפריקה (קניה, טנזניה ואוגנדה). ג'איינים רבים היגרו ממזרח אפריקה לבריטניה, קנדה וארצות הברית. לג'ייניזם יש מאמינים רבים במחוז הפונג'אב, ובמיוחד בעיירה לודהיינה. היו בעבר ג'יינים רבים בלאהור (הבירה ההיסטורית של הפונג'אב) ובערים אחרות לפני החלוקה של 1947. רבים ברחו אז לחלק ההודי של הפונג'אב.מקורות יש דמיון מסוים בין הג'ייניזם לבין הבודהיזם. היו תקופות ששתי הדתות הללו התחרו על לבם של תושבי הודו. מקורות הדת הג'יינית במאה השישית לפני הספירה, כאשר הודו עברה תהליך של מעבר ממבנה שבטי-חמולתי למבנה חברתי ושלטוני ריכוזי. כמו בתקופות מעבר אחרות, הייתה זו תקופה בה הסדר החברתי והמדיני המוכר התערער, ולכן היא היוותה כר פורה להיווצרות דתות ותורות חיים חדשות. על פי הכתוב, הג'ייניזם נוסד על ידי בנו השני של סידהרתא, הנסיך לורד מהוירה (מילולית: גיבור גדול) הידוע גם בשם ורדהמנה ג'נטיפוטה או ורדהמנה מהווירה, שחי בין השנים 599 לפנה"ס ו 527 לפנה"ס. המהווירה כונה בשם ג'יינה (כובש רוחני) כי ידעו לכבוש את ייצריהם. נחשב לאחרון בשושלת של 24 "מפלסי דרך" (הטריתנקרה Tirthankaras מילולית "סוללי מעברות הנהר") שהעבירו את מאמיניהם על פני נהר גלגול הנשמות וזכו להגיע למוקשה (נירוואנה). תלמידיו הקימו קהילה, אולם פריצתה של הדת החדשה חלה רק כאשר מייסד השושלת המאריאנית, הקיסר צנדרגופטה ממגדהן (321 לפנה"ס-297 לפנה"ס) עבר לג'ייניזם. הג'ייניזם הינו בבסיסו דרך חיים אתאיסטית. הג'יינים אינם מאמינים באלוהים ובמקדשיהם הם מקיימים פולחני הערצה ל24 "מפלסי הדרך", הנחשבים קדושים בעיניהם. מפלסי הדרך היו מנהיגים רוחניים שהצליחו לשחרר את נשמתם מן השעבוד הגופני ומן הגלגל האינסופי של לידה מחדש. בדומה למאמינים בדת האם שלהם - ההינדואיזם, מקיימים הג'יינים הפרדה של כתות (קאסטות). הג'יינים מקיימים 16 טקסים בסיסיים ומכירים בקדושתם של חלק מהאלים המינוריים בפנתאון ההינדי. ג'יין דרמה מלמד כי לכל דבר חי יש נשמה אינבידואלית ונצחית, שאחראית למעשיו. הג'יינים רואים את אמונתם כמלמדת את היחיד לחיות, לחשוב ולפעול בדרכים שמכבדות את הרוחניות הגלומה בכל דבר חי ככל יכולתו של האדם. הג'יין רואים את האל כתכונות הבלתי משתנות של הנשמה הטהורה, כשהעיקריות הן ידע אינסופי, הבנה, הכרה ואושר ('אננטה גננה, דרשן, צ'אייטניה', ו'סוך'). היקום עצמו הוא נצחי, ואין לו סוף או התחלה (לפיכך, אומרים כי הג'ייניזם היא גישה דתית שאינה כוללת את המושג של האל הבורא). [עריכה]היסטוריה אוניברסלית וקוסמוגניית הג'יין לפי אמונת הג'יין, היקום מעולם לא נוצר, והוא לעולם לא יפסיק להתקיים. הוא נצחי אך לא בלתי משתנה, מכיוון שהוא עובר סדרה אינסופית של שינויים או עליות וירידות. כל אחת מהעליות או הירידות הללו מחולקות לשש תקופות עולם (יוגה). התקופה הנוכחית היא התקופה החמישית של אחת מהתנועות המחזוריות האלה, והפעם בירידה. תקופות או תנועות אלה ידועות כ"אארו". התקופה האחרונה היא "צ'אתו אארו" או התקופה השישית. לכל אחת מן התקופות יש אורך קבוע של כמה אלפי שנים. כשהירידה תושלם, אפילו הג'ייניזם עצמו יאבד. אז, במהלך העלייה הבאה, דת הג'ייניזם תתגלה מחדש על ידי מנהיגים חדשים הקרויים טירתנקרות (מילולית, "מוצאי המעברים"), אך תעלם שוב בירידה הבאה, וכן הלאה. בכל שש תקופות יש תמיד 24 טירתנקרות. בתקופה שאנו נמצאים בה עכשיו, הטירתנקר העשרים ושלוש היה פרשבה, נזיר ומורה, שהמסורת מתארכת ל-877 לפנה"ס-777 לפנה"ס, 250 שנה לפני שמת הטירתנקר האחרון, האדון מהווירה ב-527 לפנה"ס, גם הוא נזיר ומורה. הג'יינים מחשיבים אותו ואת כל הטירתנקרות כמהפכן שקרא לשיבה לאמונות ולמנהגים המתאימים לפילוסופיה האוניברסלית עליה מבוססת האמונה. [עריכה]עקרונות האמונה אחד העקרונות הבסיסיים של האמונה הג'יינית הוא ההכרה בקיומן של שתי קטגוריות נפרדות ונצחיות: הג'יבה (בעל התודעה, החי, נשמה, הנהנה) וה אג'יבה (חסר התודעה, הדומם, שנהנים ממנו). הג'יינים מאמינים כי פעולות החיים , החשיבה והדיבור , יוצרות שינויים זעירים בקארמה (בג'ייניזם - חלקיקים תת-אטומיים של חומר) שהם מקור השעבוד הרוחני. האדם יכול להשתחרר מהשעבוד ולהגיע לגאולה - מוקשה (Moksha), רק על ידי שילוב של התנהגות נכונה, ידיעה נכונה ואמונה נכונה. הג'יבה והאג'יבה הם שניהם נצחיים; הם מעולם לא נבראו ואף פעם לא נפסקו. העולם כולו מורכב מג'יבות הכלואות באג'יבות. ישנן ג'יבות בסלעים, צמחים, חרקים, בעלי חיים, בני אדם, רוחות וכו'. כל מגע של הג'יבה עם האג'יבה גורם סבל לג'יבה. לפיכך, הג'יינים מאמינים כי הקיום בעולם זה מביא תמיד לסבל. אי אפשר למנוע את הסבל על ידי רפורמות חברתיות או אינבידואליות. בכל בן אדם כלוא ג'יבה, והג'יבה סובל מכיוון שהוא במגע עם האג'יבה. הדרך היחידה להמלט מהסבל עבור הג'יבה היא להמלט מהמצב האנושי, מהקיום האנושי. קארמה וגלגול נשמות הם ששומרים את הג'יבה בכלא האג'יבה. קשה מאוד להשתחרר מהמצב האנושי. הג'יינים מאמינים שהג'יבה ממשיך לסבול בכל החיים או הגלגולים שלו, שהם אינסופיים. הם מאמינים כי כל פעולה שאדם מבצע, טובה או רעה, פותחת נתיב לחושים (ראייה, שמיעה, טעם, מגע וריח), דרכם חומר לא-נראה, קארמה, נכנס ומתווסף לג'יבה הפנימי, מכבידה אותו וקובעת את התנאים של הגלגול הבא. התוצאה של מעשים רעים היא קארמה כבדה, שמכבידה על הג'יבה, ומכריחה אותו להיכנס לחיים הבאים ברמה נמוכה של קיום. התוצאה של מעשים טובים, מצד שני, היא קארמה קלה, שמאפשרת לג'יבה לעלות לחיים הבאים ברמה גבוהה יותר של קיום, היכן שהוא יסבול פחות. אבל המעשים הטובים לבדם לעולם לא יביאו לשחרור. הדרך למוקשה (שחרור) היא פרישה מהעולם. קארמה היא המנגנון הסיבתי שעל ידו לכל מעשה יש תוצאה. קארמה פועלת לשמור על הג'יבה כלואה בסדרה אינסופית של תקופות חיים, בהם הג'יבה סובל פחות או יותר. כך הדרך לשחרור חייבת להיות בשחרור מהקארמה, ההשמדה של כל הקארמה וההימנעות מקארמה חדשה. אם האדם הצליח בכך אז כאשר הוא מת, הג'יבה ישתחרר מכל האג'יבה מכיוון שאין קארמה שתכביד עליו, וכך היא תשוחרר מהמצב האנושי ומכל כלא עתידי. הוא יעלה מעל ליקום למקום או מצב הקרוי סידהאשילה, שם הג'יבה, זהה לג'יבות הטהורות האחרות, יחוה את טבעו האמיתי בבידוד וחוסר מעורבות נצחיים. הוא יהיה חופשי לחלוטין. הדרך להשמיד את הקארמה הישנה היא על ידי פרישה מהעולם ככל שאפשר, וסגירת הנתיב לחושים ולשכל על מנת למנוע מהקארמה להיכנס ולהתווסף לג'יבה. מק'קסלנד, קיירנס ויו תיארו את הקוסמוגניה של הג'ייניזם באופן הבא: "המסורת הג'יין, המורה ראשון של הדת, רישאבהא, חי בתקופה השלישית של אבאסארפיני, שהייתה תקופה של ירידה. מכיוון שהרוע החל להתגלות, היה צורך במורה הקרוי טירתנקרה על מנת לאפשר לאנשים להתמודד עם בעיות החיים. בתקופה הרביעית, הרוע התרבה כך שהיה צורך ב23 טירתנקרות נוספים על מנת ללמד אנשים איך לנצח את הרוע ולהגיע למוקשה. התקופה שאנו נמצאים בה היום, שהיא החמישית, היא "כולה רוע". כיום, אנשים לא חיים יותר מ-125 שנה, אך התקופה השישית תהיה גרועה עוד יותר. אורך חייו של אדם יהיה רק שש עשרה עד עשרים שנה , והוא יהיה נמוך כמו גמד... אך אז תתחיל התנועה האיטית כלפי מעלה כאשר החצי השני של המחזור, אוטסרפיני, יתחיל. תהיה השתפרות הדרגתית, עד שבתקופה השישית, הצרכים של האדם ימולאו על ידי עצמי משאלות, וגבוהו של אדם יהיה שישה מייל, ולא יהיה רוע בעולם". עקרונות אלה משותפים לכל המאמינים. ישנו הבדל בין החובות המוטלים על ציבור המאמינים הפשוט, המחויב רק בשמירת עקרונות הדת ובהערצת מפלסי הדרך הקדומים והנזירים, לבין החובות המוטלים על מסדרי הנזירים והנזירות המכונים יאטי. [עריכה]נדרי הנזירים הנזירים מצווים בחמישה נדרים גדולים (פנקה-מהוורטה): נדרים: אי אלימות - הסירוב לגרום לפגיעה בנפש החי (אהימסה) אמירת האמת (סונריטי) סירוב לגנוב (אסטיא) איפוק מיני (ברהמאצ'ריה) סירוב לקבל מתנות מיותרות (אפאריגראהא) הנזירים הג'יניים חיים חיים מוסריים של צניעות, יושר והסתפקות במועט. עקרונות אי האלימות השפיעו השפעה רבה על תורתו של מהטמה גנדי ועל הינדים רבים אחרים. שמירת עיקרון האי אלימות מגיעה לפעמים לקיצוניות רבה אצל חלק מהנזירים הג'יניים - הם כורכים בד סביב לפיהם כדי להימנע משאיפה בלתי רצונית של חרקים, ומשתמשים במטאטאים מיוחדים כדי לטאטא את הדרך בה הם הולכים או את המקום בו הם יושבים כדי להימנע ממחיצת חרק או יצור חי אחר. [עריכה]הזרמים בג'ייניזם מקובל כי מקורם של שתי הזרמים העיקריים של הג'ייניזם הוא באירועים שאירעו כמאתיים שנה לאחר מותו של מהווירה. באדרבאהו, בראש נזירי הג'יין, חזה תקופה של רעב והוביל את כל שהסכימו לבוא איתו (כ12,000 איש) לדרום הודו. שתים עשרה שנים לאחר מכן, הם חזרו וגילו כי הוקמה עדת השווטמבר (לובשי הגלימות הלבנות). חסידיו של באדרבאהו נודעו כדיגמבר (העירומים). ההבדלים ביו הזרמים נובעים בעיקר מקיצוניות ההסתגפות אולם מתייחסים גם ללבוש, ליחס אל המקורות הכתובים ולמעמדה של האשה. אך ההיסטוריונים מציינים, כי לא הייתה חלוקה ברורה עד למאה ה-5. תוצאת מועצת ואלאבי ב-453 הייתה הניסוח והעריכה של הכתבים על פי המסורת של סווטמבר. חפירות במאטורה גילו פסלי ג'יין מתקופת קושאנה. בכולם הטירת'נקרות הוצגו כ"גימנוסופיסטים" ללא בגדים. בחלק מהם נראים נזירים עם חתיכת בד אחת העטופה סביב היד השמאלית שלהם. אלה מזוהים כמשתייכים לכת הארדה-פלקה המוזכרים בכמה מהטקסטים. מקורה של כת היפנייה כנראה מכת זו. הם הלכו אחר דיגמברה בכך שנהגו ללכת בעירום, אך כמה מאמונותיהם דומות לאלה של הסווטמברה. במאה ה-18 הוקם זרם נוסף הידוע בשם סתאנקאוואסי (Sthanakavasi) שאימץ מן האיסלאם את דחיית הצלמים והפסלים כחלק מן האמונה הדתית. [עריכה]ספרות ואמנות הנזירים הג'ייניים חיברו כמות עצומה של כתבים קדושים , בסנסקריט ובפרקריט (שפות המדינה). הג'יינים בנו מקדשים עתיקים רבים , חלקם במערות , המקושטים בצורה אמנותית מרהיבת עיניים, ומהווים את אחד השיאים של האמנות ההודית. בעיני מאמינים רבים, ה"טטוורת'ה סוטרה" או ספר המציאויות, אשר נכתב לפני כ 1800 שנה על ידי הנזיר-מלומד אוסמבטי, נחשב לספר החשוב ביותר. [עריכה]מנהגים וסמלים כחלק מעמדתו כנגד אלימות, הג'ייניזם הולך מעבר לצמחונות בכך שהג'יין אינם אוכלים גם את רוב ירקות השורש ומאכלים אחרים שהם רואים כמזיקים. ג'יינים מסורתיים אינם אוכלים, שותים או נוסעים לאחר שקיעת השמש ותמיד קמים לפני זריחת השמש. מהטמה גאנדי הושפע מאוד מההדגשה של הג'יין על דרך חיים של שלום וחוסר אלימות, ועשה את הדרך הזו לחלק חשוב מהפילוסופיה שלו. הטקסים של הג'יין לנישואין ולטקסי המשפחה האחרים מיוחדים לג'ייניזם. הג'יין בנו מקדשים ובהם הדמויות של הטירתנקרות. טקסי הג'יין מורכבים וכוללים הקרבה של חפצים סימבוליים ושבח לטירתנקרות בשירים. לג'יין יש כמה סמלים חשובים. סמל אחד הוא הגלגל על כף היד. הסמל הקדוש ביותר הוא הסווסטיקה, הדומה לצלב הקרס, אך כיוונו ימני, ואילו צלב הקרס הוא שמאלי. הג'ייניזם מעולם לא התחרה עם ההינדואיזם על הבכורה ביניהם, ובדומה להינדואיזם אינו מקבל מומרים גברים. נשים יכולות להתקבל לדת עם נישואיהן לג'יין. אשה שהיא ג'יין שנישאת להינדי, ממשיכה להיות ג'יין. האתיקה והדת של הג'ייניזם מעורבים מאוד זה בזה, וכך גם האתיקה של ההינדואיזם והג'ייניזם. מאמיני הג'ייניזם חוגגים את הדיוואלי, ביום זה הם מציינים את זכרו של מייסד דתם - לורד מהוירה (Mahavira הולנד (0.4 מיליון) סינגפור (0.3 מיליון) בהוטן (0.4 מיליון), פנתאיזם היא תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכול; האל הוא הטבע ובכול יש מן האלוהות. הפנתאיזם דוחה בעצם את האמונה באלוהות על-טבעית או חיצונית ליקום (טרנסצנדנטית). השם מגיע מיוונית ופירושו הוא: פן=הכל, תאוס=אל. המונח נטבע על ידי ג'ון טולנד בשנת 1705. תפיסה זו שוללת לרוב נסים מכיוון שהאל הוא הטבע עצמו, ולכן נסים, שהם בהגדרה שינוי חוקי הטבע על ידי האל, לא ייתכנו. בנוסף, על פי גישה זו, אין השגחה פרטית, שכן השגחה פרטית רואה את האלוהות כנפרדת מן הבריאה וכמשנה אותה. הוגה דעות נודע אשר ידוע כפנתאיסט, ואף נחשב לאבי השיטה, הוא ברוך שפינוזה. שפינוזה הגדיר את אלוהים כסך כל האספקטים של הטבע, ותו לא. בין הדתות הפנתאיסטיות ניתן למנות את הדאואיזם .טאואיזם (או דאואיזם) הוא דת הנחשבת לאחת משלוש הדתות הסיניות יחד עם הבודהיזם והקונפוציאניזם. הדת הטאואיסטית עברה תמורות רבות מאז היווסדה ועקב כך נוצרו זרמים טאואיסטים שונים שכל אחד מהם מתאים לגרסה של הטאואיזם בתקופה אחרת.הזרמים בתוך הדת הטאואיסטית שונים זה מזה במידה רבה, בעיקר מבחינת יחסם למושגי פולחן אלוהות ומיסטיקה. מצד שני, מספר יסודות בסיסיים מופעים בכל הזרמים השונים וביניהם ההתיחסות לשני הכוחות המשפיעים ביקום, יאנג ויין והמונח "ווי וו‏ ווי" שניתן לתרגם כ"עשייה ללא פעולה".‏ המילה "טאואיזם" נגזרת מהמילה הסינית "דאו" (במערב נהוג לבטאה "טאו") שמשמעותה בשפה יום יומית היא "דרך", בכל המשמעויות שיש למילה זו בעברית, אבל בכתבים טאואיסטים כמעט ולא מופיע מושג הטאו כדבר בפני עצמו, אלא כחלק מצרוף המתייחס למושג כלשהו (כמו למשל "טיאן זהי טאו" - ??? מושג שמשמעותו היא "הדרך המציאותית" או "הדרך הטבעית"), וזאת משום שהטאו עצמו במובן של מושאה העיקרי של האמונה הטאואיסטית איננו "משהו" אלא מושג מופשט וחסר תיאור לחלוטין. הטאואיזם מעודד מתן פרשנות אישית לאופן שבו יש ליישם את עקרונותיו בפועל ולכן הוא אינו מציג קודקס מצוות. תחת זאת הוא מציג מערכת של התנהגויות ראויות שהצדקתן נובע מאבחנות לגבי אופן פעולתו של הטאו ביקום. הטאואיזם מתרכז בתיאור אופן הפעולה הזה, הצורות השונות שבהן הוא מתבטא בעולם והמסקנות הנובעות מכך לגבי ההתנהגות האנושית הראויה. מסקנות אלו מהוות בסיס עיקרי של דיסציפלינות שונות שמקורן בסין, כמו למשל הרפואה הסינית ואמנויות הלחימה הרכות (בעיקר טאי צ'י וחלק מסגנונות הקונג פו).הדאואיזם מלא באלמנטים העשויים להראות לאדם המערבי כפרדוקסים, והראשון שבהם הוא שהדאו עצמו - מושא האמונה הדאואיסטית - אינו זוכה להגדרה כלשהי. אנו רגילים מדתות ומערכות אמונה אחרות, שאפילו אם מושאי האמונה שלהם הם מופשטים (כמו למשל האל האחד ביהדות) הרי שמערכת האמונה מגדירה ומתארת את מושאיה הראשיים לפחות על ידי ייחוס להם של תכונות או תפקידים כלשהם. בדאואיזם אין זה כך. הדאו אינו מוגדר, אינו בעל תכונות כלשהן ואפילו עצם כינויו בשם דאו חוטא במידה מסוימת לאמת ונעשה מתוך ההכרח לקרוא לו בשם כלשהו. החכמים הדאואיסטים הקדמונים האמינו שקיימים דברים רבים שאנו מקבלים את קיומם מבלי שנוכל להגדיר אותם, כמו למשל "אהבה" או "סבל". "דברים" אלו שהם בבחינת "וו" (אין), מיוצגים בדאואיזם על ידי סמל האדמה (? די), כאשר הדברים שהם בבחינת "יש" (יו), כלומר אלו שניתן לחוש בקיומם ולהגדירם מיוצגים על ידי סמל השמיים (? טיין). אבל הדאו עצמו אינו אפילו בבחינת "אין" שכן הוא לא ניתן אפילו להגדרה במידה זעומה זו. הדבר הקרוב ביותר להגדרה שאנחנו יכולים לומר על הדאו הוא שהוא מייצג את עיקרון הפעולה האחד שממנו נובע קיומם של כל הדברים, ה"יש"-ים וה"אין"-ים גם יחד. מכיוון שאפילו אמירה זו אינה הגדרה של הדאו, הדאואיסט אינו נדרש להוכחה כלשהיא לנכונותה (כלומר להוכחה לכך שיש בכלל עיקרון אחד כזה). במילים אחרות, על פי הדאואיזם עצמו אין כל דרך להוכיח אם נכון להאמין בדאו או לא. אחת הדרכים להסביר את הפרדוקס הזה היא לומר כי הדאואיזם הוא כמו "אצבע המצביעה על הירח". במקום לתהות על מהותה של האצבע, יש להביט לכיוון שאליו היא מצביעה ולהיווכח כי הירח אכן נמצא שם. [עריכה]מערכת הערכים הטאואיסטית טאואיזם כדת וכפילוסופיה מלבד בדאו דה ג'ינג של לאו דזה וצ'ואנגדזה של צ'ואנג דזה שהם עיקר הקאנון הטאואיסטי, קיימים מספר לא מבוטל של טקסטים דאואיסטיים שהתווספו במשך ההיסטוריה. אפשר לחלק אותם לטקסטים פילוסופיים יותר וטקסטים מיסטיים יותר. לסוג הראשון משתייכים טקסטים המנסים לכוון לנקודת מבט נכונה שעל פיה אפשר לחיות את החיים לפי הטאו. לדוגמה: "גינת התענוגות" של ינג צ'ו שמנסה להורות על דרך לחיות את החיים באופן המלא ביותר ביחד עם העקרונות של הטאו. לצד הצד הפילוסופי של הדאואיזם ישנו גם צד דתי. בדרך כלל מדובר בזרמים שונים שקמו בסין בתקופות שונות כל אחד עם הקאנון והספרים שלו. זרמים אלה המציאו לעצמם אימונים ומסורות כמו קאנון מסוים, פנתיאון אלים ייחודי לכל זרם, נזירים עוטי גלימות, וויידאן (אלכימיה חיצונית), ניידאן (אלכימיה פנימית), תרגילי מין דמויי טנטרה, יצירת קמעות ועשיית כישופים. את הטאואיזם הדתי מאפיין במיוחד החיפוש אחר האלמוות, אין לבלבל מושג זה עם הנירוואנה הבודהיסטית, שכן כאן מדובר בהמרת הגוף מגוף הנידון למוות לגוף החי לנצח (שבדרך כלל עולה השמימה לממלכת האלים).לפי המסורת, אלכימיה סינית/דאואיסטית הוא אמצעי להגעה אל אלמוות זה (בדומה לאלכימיה מערבית). במאה האחרונה נחשפו חלק מאימונים אלה שלא אבד בידי מחברים כמו מאנטק צ'יאה ואווה וונג, אך יש המבקרים את הדאואיזם הדתי ואומרים שאימונים ומסורות אלה לא קשורים לעקרונות ולפילוסופיה אותה מתווה טקסט המקור. ישנה נטייה להציג את הטאואיזם כמערכת אמונות נייטרלית שאינה נוקטת עמדה מוסרית או ערכית. אולם עיון בכתבים הטאואיסטים מגלה כי הדבר אינו נכון. בטאואיזם קיימת מערכת ערכים ברורה. כך למשל "שלושת האוצרות" הטאואיסטים (אהבה, מתינות וענווה) מוצגים בפירוש כערכים ראויים, בעוד שווכחנות או קיצוניות מוצגים כבלתי ראויים. ייתכן שהטעות לגבי הנייטרליות של הטאואיזם כביכול נובעת מהעובדה שכל קיצוניות נחשבת בטאואיזם כבלתי רצויה. מסיבה זו נכתב בתחילת הפרק השני של הטאו-טה-צ'ינג ש-"כאשר כולם מסכימים מה הוא טוב, זה רע". הכוונה פה איננה לטעון שטוב הוא רע אלא שכל קיצוניות - אפילו הסכמה קיצונית לגבי מה הוא טוב - היא רעה.בודהיזם (או "בודהה דהרמה") הוא אורח חיים המושתת על הדרכותיו של גאוטמה סידהרתה שאקיימוני, שחי ולימד בהודו במאה החמישית או השישית לפני הספירה. מטרתו הסופית היא הפסקת הסבל האנושי הבודהיזם שם את הדגש על דרכו האישית של האדם בדרכו להגשמה (במקום על אלוהים או ישות חיצונית, או משנה חברתית/תרבותית כפי שעושות ברוב המקרים דתות אחרות). על-פי השיטות שמציע הבודהיזם, אדם החפץ באושר תמידי ימצא אותו במהלך התבוננות מודעת בעצמו ובמעשיו, ואין הוא תלוי בחסדיו של אל או כוח חיצוני מיטיב. מקור הבודהיזם בהודו, אבל רוב הבודהיסטים היום מתגוררים במדינות אחרות במזרח ודרום אסיה. יש מיעוט בודהיסטי הולך וגדל גם באירופה וצפון אמריקה. גרסאות שונות של ההשקפה הבודהיסטית משקפות את תרבותן של המדינות אליהן הוא הגיע. יש לציין כי המושג בודהה ("זה שהתעורר", בסנסקריט) אינו כינויו של אדם מסוים אלא מעמד המציין אדם שחווה את המציאות בצורה מסוימת, בהגיעו ל-"הארה". גואטמה מייסד הבודהיזם, היה הבודהה הראשון, שהראה את הדרך. "בודהיזם" הוא הכנוי הנפוץ לכל הזרמים השונים. הבודהיסטים עצמם משתמשים לרוב במונחים אחרים. למשל המילה "סאסנה" מתייחסת למה שלימד גואטמה, "דהרמה" (בסנסקריט) משמעותה "הדרך", חוקי הטבע, או מה שלימד גואטמה. בטיבט ובחבלי הודו המאוכלסים על ידי פליטים טיבטיים קוראים ללימודי בודהיזם בשם "צ'ו".אין כמעט תיעוד היסטורי על גאוטמה בודהה, מקור המידע הקיים בכתבים ומסורות בודהיסטיות. לכן, סיפור חייו של הבודהה, כמו של קדושים בדתות אחרות, הוא הגיוגרפיה (סוגה המוקדשת לסיפור חיי קדושים). הכרת חיי בודהה אמורה לעזור להבין את תורתו. גאוטמה סידהארתה (המכונה גם שאקיימוני, "החכם [משבט] השאקיה") (ככל הנראה 563 לפנה"ס-479 לפנה"ס), נסיך הודי, בן לשבט שאקיה שהתווה את העקרונות הראשיים של הדת הנקראת על שמו, בודהיזם. על פי המסורת הוא נולד למשפחה מיוחסת, גדל בבית מוגן, בבגרותו נחשף לסבל שבקיום האנושי והחליט לחפש את הפתרון לו. בגיל 29 פרש מחיי המשפחה ועזב את אשתו ובנו כדי לאמץ חיי פרוש נודד. הוא נדד ולמד במשך 6 שנים אך ללא תוצאה משביעת רצון. לבסוף הוא עזב את דרך הסיגוף וגילה דרך חדשה שאינה סיגוף ואינה התענגות חושים ("הדרך האמצעית"). בעזרת מדיטציה הוא גילה את הסוף לסבל, את הנירוואנה והיה לאדם שהתעורר (בודהה). את ארבעים השנים הבאות הוא הקדיש להוראה עד שמת בגיל מופלג.מה לימד הבודהה בדרשתו המפורסמת בפארק הצבאים, לימד את תפיסת העולם הבודהיסטית – הדהרמה - המבוססת על ארבע אמיתות יסוד. גאוטמה בודהה, כפי שהוא מוצג על פי המסורת, ניסח את מהות תורתו במילים "הדרך לשחרור מסבל". הוא נמנע מלעסוק בשאלות מטאפיזיות וכאלו שאינן קשורות באופן ישיר לשחרור האדם מסבל. חלק ניכר מהתורה עוסק בתשתית הפסיכולוגית שעומדת בבסיס הסבל שחווים בני האדם, ובדרך להשתחרר מהסבל הזה. בניגוד לדתות אחרות הבודהיזם אינו דורש אמונה, אלא מבקש לבסס את השחרור מהסבל על הבנה שמקורה בהתנסות ישירה עם הדברים כפי שהם. מהסיבה הזו הבודהיזם אינו נופל תחת אחת הקטגוריות פילוסופיה או דת. בודהה לימד דרך תרגול מעשית להתמודדות והתגברות על הסבל. תכליתה של דרך זו היא להביא את המתרגל, בסופו של דבר, להתעוררות (בודהי). התעוררות מתוארת גם כהארה שחרור או הכחדה של שורשי הסבל (נירוואנה), והיא פסגת ההישגים והגשמת כל האיכויות והאפשרויות הגלומות באדם. התעוררות פרושה חירות מוחלטת מכל סבל שמקורו בזמני ובחולף. על-פי הבודהה, התעוררות זו איננה ניתנת לתיאור על דרך החיוב. הוא הורה שלכול יש אמת בסיסית ומוחלטת: היא תמיד הייתה ותמיד תהיה, כי היא בלתי נפרדת ונמצאת בכול; ובתנאים מסוימים יכול האדם, בכוחות עצמו, לחוות אותה. מצב אל-זמני זה נקרא "רמת האמת" ("דהרמקאיה"). כל היתר, כמו המושגים והתפישות שלנו, שייכים למציאות היחסית. Sunyata הוא מונח מפתח חשוב בבודהיזם, שמתורגם לרוב כריק (Emptiness) ומקושר להצהרתו של סקיאמוני, לפיה דבר איננו קבוע ונצחי. תפיסה זו יוצרת הבדל מרכזי בין הבודהיזם לבין דתות המערב (בהן הנחת היסוד היא שאלוהים נצחי ובלתי משתנה). חשוב לציין את אזהרתו של ד.ט. סוזוקי, המתרגם המוערך של כתבים בודהיסטיים, שגם הגיע לסאטורי (ומכאן סמכותו בנושא בודהיזם), שמונח זה מובן פעמים רבות לא נכון, כשלילה מוחלטת שאחריה לא נותר דבר. [עריכה]שלוש אבני החן, או שלושת המחסות ערך מורחב – שלוש אבני החן הבודהיזם מבוסס על שלושה עקרונות: בודהה – האדם המשוחרר, הנאור, אותו אחד שהגשים את יעודו וזכה לחיות בנירוואנה. דהרמה – כלומר האמת שנתגלתה לבודהה ואותה הוא מלמד. סנגהה – קהילת ההולכים אחר הבודהה. [עריכה]מוסר הבודהיסטים שומרים על כמה חוקי התנהגות, שתפקידם למנוע התנהגות שאינה מוסרית, או שאינה עולה בקנה אחד עם הדרך. חוקי המוסר אינם צווים שמקורם בישות אלוהית או על-טבעית אלא חוקים שנועדו לשרת שתי מטרות. האחת, חיים בצוותא שתומכים בתרגול הדרך הבודהיסטית. שתיים, איזון פסיכולוגי ומניעה של קונפליקטים. כל אדם יכול לקחת על עצמו דרגות שונות של תרגול: חמישה כללים, שמונה, עשרה או נזירות מלאה, בה יש מעל מאתיים כללים. על אף שמסורות נזירות בודהיסטיות שונות נבדלות בתרגול אורח החיים ובחוקים, ישנם כמה כללים בסיסיים שמשותפים לכולן: הימנעות מפגיעה בכל יצור חי. (אהימסה) הימנעות מנטילת דבר שאינו ניתן. הימנעות משימוש פוגעני במיניות. הימנעות מדיבור לא הולם או מזיק. הימנעות מנטילת חומרים מערפלי תודעה.בודהיסאטווה בודהיסאטווה, הינו אדם אשר בתודעתו נוכחת תמיד השאיפה להשיג הארה שלמה, וזאת במטרה שיוכל להביא תועלת מרבית לכל היצורים החיים. הבודהיזם הטיבטי, כיאה לבודהיזם מזרם המהיינה, לא מסתפק בחירות עצמית מהסבל, אלא שואף ללמד את הדרך להארה שלמה למען רווחתם של כל היצורים החיים, שאיפה זו נקראת בודהיצ'יטה. בדיוק כפי שהשמש זורחת ומאירה את כל כדור הארץ ללא איפה ואיפה, כך מתרגלי המהיינה צריכים לפעול למען כל היצורים החיים, ועליהם לפתח גישה אלטרואיסטית. למעשה מדובר בביטוי של עקרון החמלה, אשר כאמור ניצב במרכז זרם המהיינה, ומהווה תנאי הכרחי בדרך להשגת הארה שלמה, בודהיצ'יטה וחמלה הינן הבסיס והמקור של כל הטוב והנירוואנה (החירות, השחרור מהסבל). על פי הבודהיזם הטיבטי, האדם צריך לפעול ככל יכולתו על מנת להגביר את חמלתו, עד שהיא תהיה מושרשת עמוק בתוכו. ראשית יש לפתח גישה רוחשת חיבה כלפי כל היצורים החיים באשר הם, ולא לתת לרגשות להשתנות ביחס לידיד/אויב. זאת משום שהידידים הינם ידידים ברגע זה, אך ייתכן כי הם היו אויבים בעבר או שיהיו אויבים בעתיד, כך גם לגבי אויבינו, ייתכן ויהיו חברינו בעתיד או שהיו כאלה בחיים קודמים. ולכן אין טעם בניתוב רגשות לפי הבחנה של ידיד/אויב. על האדם לפתח רגש חמלה כפי שהיה מרגיש לידיד, כלפי כל היצורים החיים, ובכך לפתח שוויון-תודעה. אל לנו לטעות ולחשוב שאין ידידים ואויבים, אלא שיש לאזן את הרגשות שרוחשים להם. לא די בפיתוח שוויון תודעה כלפי כל היצורים, אלא יש לשאוף להארה של כל היצורים, וזה בשל העובדה שלקיום המעגלי אין התחלה ואין סוף, כך שכל היצורים החיים היו למעשה אמותינו בתקופות חיים קדומות, או יהיו אמותינו בעתיד, דהיינו אין שום יצור עליו ניתן לומר שלא היה קרובינו בעבר, או יהיה קרובינו בעתיד. הפנמת רעיון זה מביאה לשאיפה שכל היצורים בעולם דהינו מאושר, כפי שיש לטפח אהבה לידידים, כך יש לטפח אהבה לאויבים ולכל היצורים הנקרים בדרך. הבודהיסטים הטיבטים רואים את המאפיין המשותף לכל היצורים החיים והוא השאיפה הטבעית לזכות באושר ולהימנע מסבל, והם מנסים להביא את כל היצורים החיים לשחרור. בדיוק כפי שכאשר נכנס קוץ לרגל היד מוציאה אותו אפילו שלה לא כואב, מכלול האיברים בגוף הינו מטאפורה למכלול היצורים החיים בעולם. הדרך הנכונה להיות אנוכי הינה לפעול למען רווחת האחרים, משום שבמהלך זה משיג האדם הארה. זרמים בבודהיזם כיום הבודהיזם מחולק לשלושה זרמים עיקריים – טהרוואדה , מהיאנה ווג'ריאנה, המחולקים גם מבחינה גאוגרפית: טהרוואדה (או תהרוואדה או היניאנה) - המסורת הבסיסית המשותפת לכל זרמי הבודהיזם, קיימת בסרי-לנקה, הודו, בורמה, תאילנד, לאוס וקמבודיה. הטקסטים של המסורת הזו כתובים פאלי, והם השריד השלם העתיק ביותר לקאנון בודהיסטי בשפה הודית. התרוואדה היא המסורת הנזירית העתיקה ביותר בבודהיזם, וכנראה בעולם כולו. דגש על התנהגות חיצונית חיובית ושחרור מהסבל של הקיום המותנה הודות להכרה בהיעדר ה"אני" באישיות. בזרם זה הבודהה מוצג בדמות אדם בעל פנים ברורות, הנמצא באחת מתוך 10 תנוחות אפשריות (מודרה) מהיאנה - פיתוח של טהרוואדה, נפוצה בסין, טיבט, מונגוליה, טייוואן, יפן, וייטנאם, קוריאה. השפה בה כתובים הטקסטים היא לרוב סינית, וכמה מהכתבים העתיקים מצויים בסנסקריט. הבודהיזם המהיאני מכיר בדמויות בודהה נוספות פרט לגאוטמה בודהה, (לדוגמה, בחלק המזרחי של אסיה נפוצים צלמים של הבודהה הצוחק, נזיר שמן ושמח, שאושרו נובע מהנירוונה שהגיע אליה), ומדגיש את חשיבות דרכו של הבודהיסטווה - זה שמקדיש את חייו לטובת השחרור של כל היצורים החיים. וג'ריאנה - היא פיתוח של המהאיאנה, מכילה שיטות תרגול המאיצות את מימוש הפוטנציאל הטמון באדם. את הוג'ריאנה מתרגלים בטיבט, נפאל, במקומות מסוימים בעולם המערבי וכן באזורים מסוימים בבהוטן ובהימלאיה ההודית. הכתבים של וג'ריאנה כתובים טיבטית. [ הבודהיזם נבדל מרוב התפיסות בנות זמנו בשלושה אופנים עיקריים: הצורה, התוכן ושאלת המורה: מבחינת הצורה, הדרך הבודהיסטית מנוסחת בצורה מאוד דידקטית ושיטתית; ההקפדה שבה נהג בודהה לגבי מתן תשובות לשאלות שקיבל הייתה חמורה ושיטתית. מבחינת התוכן, הדרך הבודהיסטית נבדלה באופן ההתייחסות שלה לשאלת ה"עצמי"; להבדיל מתורות אחרות בנות זמנו הן מערביות והן מזרחיות העוסקות עיסוק רב בשאלה זו, הבודהה טען כי עיסוק בשאלות הנוגעות לקיומו או לאי קיומו של העצמי מהווה הצמדות ומכשול. אחת משלוש התובנות בהן אמור המתרגל הבודהיסטי לזכות, היא תובנה הנקראת "אנטה" (בסנסקריט: "אנאטמן") שפירושה "אין-עצמי". זהו רעיון דק ועדין, שמשמעותו היא, שאין בשום אובייקט דבר שניתן לומר עליו שהוא ה"עצמי". ה"עצמי" הנתפס על ידי ההכרה הוא רק עצמי-לכאורה, והוא לא ממשות, אלא תהליך, שהוא תוצאה של השתוקקות ותפיסות שווא. מבחינת "שאלת המורה", בודהיזם התרוואדה נבדל מהשיטות האחרות בכך שרמת החשיבות שהוא נותן לקיומו של מורה, "גורו", קטנה משהייתה עד אז – בשיטות האחרות ה"גורו" היה תנאי מרכזי והכרחי לצורך הארה. אף על פי שאין הטלת ספק בערכו של מורה, בסופו של דבר "העצמי הוא המורה של העצמי". בבודהיזם המהיאנה, המורה הוא מאפיין שדווקא כן מודגש, באופן המזכיר את הבהקטי יוגה. הקשר בין הבודהיזם ליוגה המאוחרת (שאחרי תקופת פטנג'לי) הינו נושא מעניין בפני עצמו, שנחקר במהלך השנים, כמו גם הקשר לאמנויות לחימה שונות, שמקורן במזרח.בתקופה בה פעל בודהה, דיברו רוב תושבי מרכז וצפון הודו ניבים שונים הקרובים לסנסקריט, ולכן היה קל להפיץ את רעיונותיו מבלי צורך לתרגמם לשפה אחרת. הפיצול הלשוני המאפיין את הודו של ימינו התרחש והתפתח מאוחר יותר. במאה ה-3 לפנה"ס. הקיסר ההודי אשוקה, שדגל בבודהיזם בנה מונומנטים לזכרו של בודהה ברחבי הודו והפיץ את הבודהיזם בין היתר במערב אסיה, דרום-מזרח אסיה, מרכז אסיה וסרי לנקה. ברוב מדינות מזרח ומרכז אסיה יש מספר רב של בודהיסטיים, בסך הכול מוערך מספרם ב-500 מיליון. למספר זה ניתן להוסיף גם את אלה שעד לפני זמן לא רב לא היו יכולים להצהיר באופן רשמי על היותם בודהיסטים. בסין לבדה ניתן להעריך מספר של כ-150 מיליון בודהיסטים שעד לא מזמן לא היו יכולים לתרגל בודהיזם בגלוי עקב איסור של המשטר. ארצות בהן לבודהיזם תפוצה רחבה מונות את: הודו, טיבט, לאוס, תאילנד, סין, מונגוליה, מיאנמר (בורמה), וייטנאם, יפן, בהוטן, קוריאה, קמבודיה, סרי לנקה, טיוואן והסובייקט הרוסי רפובליקת קלמיקיה
בראון&גרין הלובי הדיפלומטי והעסקי בארץ ובחו'ל
www.0529770887.area.co.il
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב