רזה זה יפה 

אם החלטתם להתנתק לאיזו תקופה מהטלוויזיה, זה יתקיף אתכם ברחוב, בעיתון, בקולנוע, ב-DVD, במגזין אפנתי או סתם באיזו שיחת חברים. "רזה זה יפה", יאמרו כולם, "זאת עובדה". והעגלגלות? היא כבר מזמן לא נחשבת למשהו נחמד או בריא. כבר עשורים שהיא "יצאה מהאפנה". אם בעבר נשות הרנסנס העגלגלות התנוססו על יצירותיהם של גדולי הציירים, צלמי האפנה - הציירים של היום, "מעדיפים" את הדוגמניות שלהם שדופות וגרומות, אחרת הן יישלחו ליום צום נוסף או שתוצע להן שקית הקאה.

הבעיה מתחילה כשהדבר חורג מגבולות האפנה. מחקרים רפואיים שנעשו לאחרונה גילו כי הגורם המשפיע ביותר על תחילתן של הפרעות האכילה הוא הסביבה. כך לדוגמה קרה באיי פיג'י - מיד לאחר שהטלוויזיה המערבית נכנסה לאי המרוחק החלו להתפתח בקרב הצעירים הפרעות אכילה.

יש לציין כי הפרעות אכילה אינן מסתכמות רק בבולימיה או באנרוקסיה, אלא גם באכילת יתר ובהשמנה. מדובר בבעיות בריאותיות קשות המשפיעות על כל תחומי החיים של הסובלים מהן, ואף הולכות ומחמירות עם הזמן ועלולות להגיע עד כדי מוות. אף שרוב הגורמים להפרעות האכילה עדיין אינם ידועים, דבר אחד בטוח - משקל רב נתון להשפעת הסביבה. בעולם שבו אורח החיים, צורת הלבוש, הרגלי הצריכה וההתנהגות מוכתבים לנו על ידי החברה, נראה כי אין דרך להימנע מלהפוך לקורבנות האפנה. ואני שואל, האם קיימת בכלל בחירה?

הדוגמא הבולטת ביותר היא ארצות הברית, מלכת החומרניות והטרנדים המתחלפים, שמדווחת על 24 מיליוני תושבים (!) שסובלים מהפרעות אכילה. והעובדה ש-95 אחוזים מהם נמצאים בגיל 24-15, לא מותירה מקום לספקות. מדובר במגפה.

והמצב בארץ? לא הרבה יותר טוב! ממחקרים שנערכו נמצא כי רוב הנשים הצעירות בישראל אינן מרוצות מהופעתן החיצונית וממשקל גופן, אף על פי שהמשקל של רובן תקין! גיל הופעת ההפרעה נהיה נמוך יותר משנה לשנה, והסקרים צופים שכ-85 אחוזים מהנערות בגיל 18-13 צפויות לפתח הפרעת אכילה.

אבל האם הרצון לרזות הוא רק תוצר של השפעת הסביבה? תופתעו לגלות, אבל יש גורם נוסף שמשחק תפקיד מפתח בהתפתחותה של התופעה.

אדם שיביט מהצד על האנושות בפתח המאה ה-21 יאמר בוודאי שהמין האנושי מצליח להתגבר כמעט על כל מכשול חומרי שעומד בפניו: אנו יכולים לטוס לחלל, להשמיד מדינה שלמה בטיל גרעיני, לגרום לנכים ללכת, לשבט אנשים, לשכפל כבשים, להנדס מזון ולהתכתב זה עם זה בו זמנית מקצה אחד לקצה השני של העולם. רק דבר אחד אנחנו לא מצליחים לעשות, והוא להיות מסופקים.

על התקופה הזו, שבה יהיה לנו הכול מבחינה חומרית אבל נחוש ריקים מבפנים, כתבו המקובלים לפני יותר מ-2,000 שנה. השפע העצום שמונח לפנינו היום רק מבליט את חוסר הסיפוק הגדול שחווה האנושות כולה ומדגיש את השאלה: בשביל מה?

אנסה להמחיש זאת באמצעות דוגמה: נסו להיזכר בפעם האחרונה שבה הייתם ממש, אבל ממש רעבים. כל כך רעבים, עד כי לא הייתם מסוגלים לחשוב על שום דבר מלבד אוכל. משעות הצהריים כבר חלמתם על ארוחת הערב ועל הרגע שבו תנגסו, נניח, בסטייק עסיסי (יסלחו לי אחיי הצמחונים, ניתן להחליף לגרסת שניצל תירס). והנה, הרגע המיוחל הגיע - בביס הראשון, המפגש בין הצורך העז שנבנה בכם ובין המנה הטעימה מצעיד אתכם לפסגות חדשות של תענוג. אתם מצקצקים בלשונכם, נהנים מהמרקם העשיר של הטעמים, ומתענגים על כל רגע.
בביס השני, עדיין נהנים. בביס השלישי, קצת פחות, ועם כל נגיסה הרצון לאכול הולך ופוחת ואתו גם ההנאה. בקיצור, רצונכם לאכול התפוגג ועמו נעלמה גם ההנאה שאליה כל כך השתוקקתם. מצב זה נקרא בקבלה "הנאה שמבטלת את הרצון". ברגע שבו נעלם הרצון או הצורך (לאכול), נעלמת גם תחושת ההנאה (מהאוכל).
התהליך המחזורי הזה מוכר לכולנו, והוא תקף לגבי כל הרצונות שמתעוררים בנו. ברוב המקרים עוד לפני שהספקנו ליהנות באמת, אנו מוצאים את עצמנו שוב במרדף אחר הנאה חדשה.

האגו האנושי שעלה במאה שחלפה על הישורת האחרונה הפך לבור בלי תחתית, שמצד אחד דורש עוד ועוד ומצד שני אינו מאפשר לאדם לספק את עצמו בצורה ישירה. אמנם אנו מנסים למלא את הבור הזה ללא הרף, אבל ככל שאנו מתקדמים האגו רוצה יותר, וכשאין ביכולתנו לספק אותו, הוא גורם לנו להרגיש ריקניים עוד יותר. התהליך חוזר על עצמו, אכזבות מצטברות בתוכנו, ואכילה מופרזת היא אחת הדרכים לפצות על החלל הפנימי שנפער בנו.

חוסר היכולת לספק חיסרון זה מוביל אותנו לניסיונות חוזרים ונשנים לפצות את עצמנו בסיפוק מיידי: עוד חפיסת שוקולד, עוד כיכר לחם, עוד ועוד אוכל.

האנורקסיה, שניצבת מצדה השני של הסקאלה, מנסה למלא את אותו הבור בתענוג אחר - הערכת החברה; "אם אהיה רזה, אזכה לאהדת הסביבה וכולם יאהבו ויקבלו אותי". נער או נערה המרגישים דחויים או לא אהובים מספיק, מנסים לפצות על כך באמצעות היכולת להתגבר על הרצון לאכול ובכך להיחשב יפה, מוצלח וכו'. האגו הערמומי מוצא כביכול מילוי חדש. אבל כמו באכילה מופרזת, גם כאן המילוי הוא זמני.
אנשים שמפחיתים ממשקלם נהנים מכך לזמן קצר. אך מיד לאחר שהתענגו על המשקל החדש וזכו להערכת הסביבה, מופיע בהם רצון חדש גדול יותר: להמשיך לרזות! כדור השלג הדיאטטי מתחיל את מסלולו מבלי לדעת היכן הוא יסתיים.

חכמת הקבלה אינה מטפלת בהפרעות אכילה או בדיכוי האגו. להפך, היא מאפשרת לאדם להתעלות מעל האגו שלו מבלי לשפוט את התכונות או את הרצונות שלנו לטוב או לרע.

היא מסבירה שהעיסוק בעצמנו ובאגו שלנו מתאזן רק כשאנו מציבים לפנינו רף גבוה יותר מאשר הדאגה לספק את האגו שלנו או לעמוד בסטנדרטים שמכתיבה החברה. והדרך היחידה לעשות זאת היא לעסוק ברוחניות, משום שאדם שרוכש את תכונת האהבה מתעלה מעל הרצון האגואיסטי הצר שלו ומתמלא בתענוג הגדול ביותר שקיים. במקום לנסות למלא את עצמו, הוא ממלא את הזולת, וכתוצאה מכך חווה הנאה.

הרוחניות ממלאת את החוסר העמוק ביותר של האדם, את הנקודה הפנימית שבו שנמשכת לתענוג גבוה יותר שאינו נגמר, ולכן הסיכוי שתתפתח הפרעת אכילה או התמכרות כלשהי הופך מזערי. אדם שפועל בנתיב שפותחת בפניו חכמת הקבלה מוצא את נוסחת הקסם, שמאפשרת לו להקדיש פחות תשומת לב למראהו ולגופו החיצוני, ויותר זמן לגופו הרוחני. דבר שמסב לו אין סוף הנאה.
והיופי? היופי, כמו שאתם בוודאי יודעים, מתחיל מבפנים...