פרשת וישב - קצר בתקשורת גורם לשנאת אחים
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת וישב - קצר בתקשורת גורם לשנאת אחים 

מאת    [ 07/12/2008 ]
מילים במאמר: 8902   [ נצפה 3261 פעמים ]

 
 
בס"ד כ"ב כסלו התשס"ו
פרשת וישב - קצר בתקשורת גורם לשנאת אחים
מבוא:
פרשת "וישב" מתארת את האירועים שעברו על יעקב אע"ה ובניו במשך י"ג שנים (החל משנת ק"ח וכלה בשנת קכ"א לחיי יעקב), בתחילת האירועים התורה מתארת את התפתחותה של השנאה והקנאה בין בני יעקב אשר בעטים יוסף נמכר לעבד, בהמשך פרשת "וישב" מסופר על מעשה יהודה ותמר כלתו, ועל עבדות יוסף בבית פוטיפר, ועל הורדת יוסף לבית האסורים, ובסיומם של ארועי הפרשה מסופר על חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים של פרעה מלך מצרים. כל הארועים האלה והמשכם בשלשת הפרשיות הבאות מצטרפים לעלילה אחת מקושרת ומכוונת ע"י ההשגחה העליונה, כשמטרת העלילה היא: לקיים את הבטחת ה' לאברהם אע"ה בברית בין הבתרים, כפי שנאמר: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, י"ג). וכן מובא במדרש (תנחומא, וישב, סימן ד): "אמר רבי יודן: היה הקב"ה מבקש לקיים גזרת 'ידע תדע' והביא עליהם עלילה לכל דברים אלו, כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו, וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם". אך למרות זאת התנהגותם של יעקב ובניו במהלך האירועים המתוארים בפרשה נבעה מתוך בחירתם החופשית, מבלי שהם ידעו כי הם נוטלים חלק בעלילת ההשגחה העליונה. לפיכך התנהגותם של יעקב ובניו נכתבה בתורה בהרחבה, ע"מ להורות לדורות בני ישראל את הדרכים להגיע להבנה, לאחוה ולאחדות במשפחת עם ישראל, וכן ללמד כיצד יש לנהוג בין אחים הגדלים ומתחנכים ע"פ דרכי התורה. בנוסף לכך, סיפורם של יעקב ובניו נועד להורות לדורות כיצד יש להתנהג בין אחים בתוך הבית פנימה, ואיך לגרש את הרע מבית ישראל. וכן מצאנו כי השנאה, הקנאה והפרוד גרמו בסופו של דבר לאהבה ולאחדות אשר נוצרה בין השבטים כתוצאה מחזרתם בתשובה גמורה. לפיכך ה' העדיף שמקום המקדש יקרא בית אל (פסחים, פח.), דהיינו, כבית יעקב אשר בו התבצעה עבודת ה' מתוך בית שלם ומאוחד באמונה בה' יתברך, מתוך התגברות על כל המכשולים שההשגחה העליונה העמידה בדרכם לגאולה. וכן מצאנו שברוב השנים (כ-70%) הפטרת פרשת וישב היא: "כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל... על מכרם בכסף צדיק" (עמוס, ב', ו'), משום שהיא מרמזת על מכירת יוסף והגליתו עקב שנאת חינם שהיתה בין האחים. בשנים שראש השנה חל בשבת, פרשת וישב נקראת ביום הראשון או השני של חנוכה, ומפטירים בה "רני ושמחי" (זכריה, ב', י"ד'), משום שהיא מרמזת על הגאולה מן הגלות שנגרמה עקב שנאת אחים כמתואר בפרשת וישב. לפיכך מוסר ההשכל העיקרי מפשט אירועי יעקב ובניו בפרשת וישב הוא: כי קצר בתקשורת בין אחים גורם לשנאת אחים ולגלות, ולעומת זאת אהבת אחים גורמת לגאולה, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. וישב יעקב - שנאת אחים גורמת לייסורים ולנסיונות רצח, ואהבת אחים גורמת להתרוממות כולם.
ב. תולדות יעקב יוסף - כל מה שאירע לאבות סימן לבנים וכולם באים ללמד על העתיד.
ג. דבתם רעה - חוסר התקשורת בין האחים גרם להתפתחות שנאת השבטים ליוסף.
ד. כתונת הפסים - יעקב קיבע את אהבתו ליוסף ופרסמה בעזרת כתונת הפסים אשר הוא עשה רק ליוסף.
ה. וישנאו אותו - בני השפחות הצטרפו לשנאת יוסף משום שיוסף הביא גם את דבתם רעה.
ו. ויוספו עוד שנוא אותו - יוסף רמז לאחיו כי מעמדו כמלך עליהם נקבע אף מן השמים.
ז. מעמק חברון - ה' משתמש בנתונים של החברה האנושית בכדי לבצע את התכנית האלהית.
ח. אשמים אנחנו - כוחה של התשובה העלתה את אחי יוסף למעלה ממדרגת הצדיק גמור.
וישב יעקב:
פרשת וישב מתארת את המשך ייסוריו של יעקב אבינו ע"ה בעוה"ז, כמובא גמ': "אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר 'וישב' אינו אלא לשון צער, שנאמר: 'וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב', 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (סנהדרין, קו.). וכן מובא במדרש (תנחומא, מקץ, י): "אחר כל הצרות בקש (יעקב) לנוח קמעא באה עליו צרת יוסף, והכתוב צווח: 'לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי' (איוב, ג, כ"ו), אחר כך באה עליו צרת שמעון, אחר כך צרת בנימין". כלומר, בפרשת וישב התורה מפרטת את המשך צרותיו של יעקב אשר נבעו משנאה וקנאה בין בניו הבוגרים, התורה הרחיבה בתאור מחשבותיהם ומעשיהם של יעקב ובניו במהלך המחלוקות אשר הם היו מעורבים בהם, ע"מ להורות לדורות בני ישראל כיצד יש לנהוג בין אחים הגדלים ומתחנכים ע"פ דרכי התורה.
לפיכך בפרשת וישלח התורה תארה את דרך מאבקו של יעקב עם עשו אחיו אשר לא חי ע"פ כללי התורה המחייבים אחדות ואהבה הדדית, כמובא במדרש (תנחומא, כ"ז, מ"א): "עשו שונא ליעקב", שנאמר: "וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית, כ"ז, מ"א). אולם לאחר שיעקב שלח דורון והתחנן לעשו אחיו, מיד "נתגלגלו רחמיו כשראהו משתחוה כל השתחוואות הללו... באותה שעה ונשקו בכל לבו" (רש"י-בראשית, ל"ג, ד'), שנאמר: "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו". כלומר, התנהגותו הפשרנית של יעקב גרמה לכך שהשנאה של עשו אחיו נשכחה ממנו, ואף עשו "הודה לו על הברכות" (רש"י-בראשית, ל"ג, ט') אשר הן היו עילת שנאת עשו ליעקב, ובנוסף לכך עשו הציע ליעקב ללוותו ואף לארחו בארצו. וכן מצאנו שיעקב לא הפסיד דבר כתוצאה ממאבקו עם עשו, שנאמר: "ויבא יעקב שלם עיר שכם", והרש"י פירש: "שלם' בגופו שנתרפא מצליעתו (שבת לג:), 'שלם' בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון, 'שלם' בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" (רש"י-בראשית, ל"ג, י"ח). נמצאנו למדים מכאן שאף משנאת אוייב כעשו הרשע ניתן להינצל ולהגיע לרווחת שני הצדדים, בעזרת תקשורת נכונה והבנה הדדית.
לאחר סיום התאור המפורט של המאבק בין עשו ליעקב אחיו, התורה מתארת בפתיחת פרשת וישב את הגורמים לשנאת האחים את יוסף, שנאמר: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם. ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו" (בראשית, ל"ז, א'- ה'). בהמשך הפרשה התורה מתארת עד לאן יכולה להגיע שנאת אחים אפילו אם הם צדיקים כבני יעקב, שנאמר: "ויראו אתו מרחק ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו. ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא. ועתה לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו. וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו. ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתנת הפסים אשר עליו. ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים. וישבו לאכל לחם וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה. ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא וישמעו אחיו" (בראשית, ל"ז, י"ח- כ"ו). התורה מבארת גם כי יוסף התחנן על נפשו בפני אחיו, אך אחיו סרבו לשמוע את קול תחינותיו, שנאמר: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית, מ"ב, כ"א). כלומר, התורה הקדושה לא חסכה במילים אלא תארה את שנאת האחים ללא כחל וסרק, למרות שאחי יוסף היו אבות האומה הישראלית, כמו כן התורה הרחיבה בתאור התוצאות ההרסניות של השנאה אשר פגעה בכל המעורבים בה: יוסף סבל מיסורי מצפון במשך עשרים ושתים שנים בגין טעותו בהבאת דבת אחיו, לאחר שנוכח לראות כי אחיו שחטו "שעיר עזים" במכירתו ולא אכלוהו חי, כמו כן יוסף סבל מההפרדות מהמשפחה, מהגלות, משנת עבדות בבית פוטיפר, מנסיונות רוחניים קשים, משהותו י"ב שנים בית סוהר, וכו'. גם יעקב אע"ה סבל במשך עשרים ושתים שנים את הקושי הרוחני שנבע מהפרדותו מיוסף, וגם יעקב סבל מהקושי הגשמי של אבלות סרק ללא כל נחמה במשך עשרים ושתים שנים, וכו'. כלומר, למרות שמכירת יוסף בוצעה בפועל ע"י אחי יוסף, גם יעקב ויוסף נענשו, משום שגם התנהגותם תרמה לשנאת האחים. בנוסף לכך אף אחי יוסף סבלו שנים רבות מיסורי מצפון בגין מכירת יוסף ומראיתם את ייסורי יעקב אביהם, לפיכך "ואף הם לא טעמו טעם יין עד שראו אותו" (מד"ר, בראשית, צב, ה), כמו כן אף לאחר הפיוס עם יוסף, האחים עדין פחדו בלבם מפני נקמת יוסף, שנאמר: "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו" (בראשית, נ', ט"ו). בנוסף לסבלם של יעקב וכל בניו שנגרמה בעקבות קנאת האחים, גם כל בית יעקב הובלו לגלותם הראשונה במצרים, ואף לכלל עם ישראל נגרם סבל של גלות ועבדות קשה במשך רד"ו שנים תחת יד מצרים, כמובא בגמ': "נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת, י:).
נמצאנו למדים מכאן שאילו יעקב ויוסף ואחיו היו נוקטים בתקשורת נכונה, בהבנה הדדית וברחמנות, יכלו כל הצדדים לבוא על סיפוקם ולהינצל מכל הצרות אשר נגרמו להם בעקבות שנאת האחים, כפי מצאנו שיעקב אע"ה ניצל משנאת עשו בעזרת תקשורת נכונה והבנה הדדית. כלומר, ה' שמר על יעקב משנאת עשו אוייבו משום שעשו לא חי ע"פ כללי התורה המחייבים אחדות ואהבה הדדית, אולם את בני יעקב הצדיקים אשר חיו והתחנכו ע"פ כללי התורה המחייבים: אחדות ואהבה הדדית, ה' לא שמר מפני שנאת אחים, אלא ה' הותיר בידיהם את הבחירה החופשית לבחור בטוב ע"מ לזכותם בשכר, דהיינו, ה' שומר על בני ישראל משנאת האוייב אך ה' אינו שומר עליהם משנאת אחים.
וכן מובא במדרש (תנחומא, שמות, סימן כז): "ישראל אומרין לפני הקב"ה: 'מי יתנך כאח לי' (שיה"ש, ח', א'), את מוצא כל האחים שונאים זה לזה: קין שונא להבל, שנאמר (בראשית, ד', ח'): 'ויקם קין אל הבל אחיו', וגו'. ישמעאל שונא ליצחק, שנאמר (בראשית, כ"א, ט'): 'ותרא שרה את בן הגר המצרית... מצחק', ואין מצחק אלא שבקש להרגו, שנאמר: 'יקומו נא הנערים ויצחקו' (שמואל-ב, ב', י"ד). עשו שונא ליעקב, שנאמר: 'ויאמר עשו בלבו', וגו' (בראשית, כ"ז, מ"א). השבטים שנאו ליוסף, שנאמר: 'וישנאו אותו' (בראשית, ל"ז, ד'). ובאיזה אח אמרו ישראל להקב"ה?, כמשה ואהרן, שנאמר: 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' (תהלים, קל"ג, א'), שהיו אוהבין ומחבבין זה את זה. שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן את הכהונה לא שנאו זה את זה אלא היו שמחים זה בגדולת זה וזה בגדולת זה... תדע לך, שאמר ליה: 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו', אינו אומר ושמח בפיו או ושמח בלבד אלא 'ושמח בלבו', אמר רשב"י: הלב ששמח בגדולת אחיו יבא וישמח וילבש אורים ותומים, שנאמר (שמות, כ"ח, ל'): 'ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן". נמצאנו למדים כי שנאת אחים מפרידה, וגורמת לייסורים והיא אף עלולה לגרום לרצח, ולעומת זאת האהבה בין אחים גורמת להתרוממותם של כל האחים גם יחד.
אלה תולדות יעקב יוסף:
התורה מפרטת את המאורעות מתולדות חייו של יעקב, משום שהתנהגות יעקב במהלכם משפיעה על כלל דורות העתיד, לפיכך נדרש ללמוד מן המאורעות שעברו על יעקב אע"ה ולהפיק מהם את הלקחים הנדרשים. וכן כתב הרמב"ן (הרמב"ן-בראשית, י"ב, ו'): "אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב, והוא ענין גדול, הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא, ט): כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו". וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פ"ד, ו): א"ר שמואל בר נחמן: 'אלה תולדות יעקב יוסף' לא היה צריך קרא למימר כן, אלא: 'אלה תולדות יעקב ראובן'. אלא מה תלמוד לומר 'יוסף'?, אלא שכל מה שאירע לזה אירע לזה: מה זה נולד מהול אף זה נולד מהול, מה זה אמו עקרה אף זה אמו עקרה, מה זה אמו ילדה שנים אף זה אמו ילדה שנים, מה זה בכור אף זה בכור, מה זה נתקשתה אמו בלידה אף זה נתקשתה אמו בשעת לידה, מה זה אחיו שונא אותו אף זה אחיו שונאים אותו, מה זה אחיו בקש להרגו אף זה בקשו אחיו להרגו, מה זה רועה אף זה רועה, זה נשטם וזה נשטם, זה נגנב שתי פעמים וזה נגנב שתי פעמים, זה נתברך בעושר וזה נתברך בעושר, זה יצא לחוצה לארץ וזה יצא לחוצה לארץ, זה נשא אשה מחוצה לארץ וזה נשא אשה מחוצה לארץ, זה הוליד בנים בחוצה לארץ וזה הוליד בנים בחוצה לארץ, זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים, זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל ע"י חלום, זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו, זה ירד למצרים וזה ירד למצרים, זה כלה את הרעב וזה כלה את הרעב, זה משביע וזה משביע, זה מצוה וזה מצוה, זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה העלו עצמותיו וזה העלו עצמותיו". כלומר, האדם צריך ללמוד את הדרך הנכונה להתמודדות עם הארוע שאליו הוא נקלע מנסיונם המוצלח של אבותיו, דהיינו, אילו יוסף היה נוהג באחיו בדרך שבה נהג יעקב בעת המאבק נגד שנאת עשו אחיו, תוצאות השנאה בין האחים היו גורמות לרווחתם של כל האחים.
וכן מצאנו שבסיום פירוש הרש"י על המילים "אלה תולדות יעקב" הרש"י כתב פירוש נוסף למילת "וישב": "ועוד נדרש בו: 'וישב' ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה"?! (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). לכאורה נשאלת השאלה על תוספת הדרשה בפירושו זה של הרש"י: וכי בגלל שהצדיקים עתידים לקבל שכר בעוה"ב, לא היה מגיע ליעקב "לישב בשלוה בעוה"ז" וללמוד תורה?, וכי לא היה די בעובדה שיעקב אע"ה כבר סבל שנים רבות מצרותיהם של לבן, עשו ודינה?, וכי לא הגיעה ליעקב מנוחה על אף שהוא שהיה כבר בגיל ק"ח שנים בעת מכירת יוסף?. אלא נלענ"ד שכוונת הרש"י לומר בדרשתו: כי כל הרעות שעברו על יעקב ויוסף במהלך כל חייהם נועדו לנסותם, ע"מ להעלותם בדרגת הצדיקות ולהביאם לשלמות רוחנית, משום ששכרם של הצדיקים בעוה"ז הוא: להגיע לפסגת הצדיקות. כלומר, לאחר שיעקב התעלה אף בבית לבן בשומרו על כל תרי"ג המצוות, ועל אף שיעקב אע"ה עסק במרץ בגיור "גיורים" (מד"ר, בראשית, פד, ד) ובכך הוא הבטיח לעצמו את חיי העוה"ב, לפיכך "ביקש יעקב לישב בשלוה". אך הקב"ה אינו חפץ בכך שהצדיקים יסתפקו במה שהם עשו בעבר בכדי שבשכר זה הם יחיו בהווה בשלווה של העוה"ז, אלא ה' חפץ שהצדיקים יהיו יראים עד יום מותם "שמא יגרום החטא", ובכך יגדל חלקם בעוה"ב ע"י עבודת ה' מתוך יגיעה ובהעדר שלווה, ומנסיון לנסיון, שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" (תהלים, פ"ד, ח'). וכן כתב הרמב"ן (בראשית, כ"ב, א'): "ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. דע, כי 'השם צדיק יבחן' (תהלים, י"א, ה'), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה". מטעם זה הרש"י כתב את דרשתו למילת "וישב" בסיום פירושו על המילים "אלה תולדות יעקב", משום שמובא במדרש כי תולדותיו "של צדיק מצות ומעשים טובים" (מד"ר, בראשית, ל, ו). וכן מצאנו שה' לא הניח ליעקב לישב בשלווה וללמוד תורה למרות בקשתו, משום שיעקב חי באמצעה של גזרת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, י"ג), לפיכך "קפץ עליו רוגזו של יוסף" אשר גרם לו לצער של כ"ב שנים ולהורדת כל בני ישראל למצרים למשך רד"ו שנה.
וכן מצאנו שהרש"י פירש את המילים "אלה תולדות יעקב" לפי "פשוטו של מקרא", ובנוסף לכך הוסיף הרש"י בפירושו על מלים אלה ארבעה מדרשים נוספים. על כך כתב הרשב"ם נכדו של רש"י הערה כללית הנוגעת לכלל פירושו של הרש"י, וזה לשונו: "ישכילו ויבינו אוהבי שכל מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו. אף כי עיקרה של תורה באה ללמדנו ולהודיענו ברמיזת הפשט, וההגדות, וההלכות והדינין ועל ידי אריכות הלשון ... וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני גולה שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב').
דבתם רעה:
התורה מתארת את התפתחות השנאה ליוסף בפסוק: "אלה תלדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (בראשית, ל"ז, ב'). כלומר, הפסוק מונה ארבע סיבות להתפתחות השנאה ליוסף, סיבה ראשונה היא: "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רעה את אחיו בצאן", לפי תרגומו של יונתן בן עוזיאל: "יוסף בר שבסרי שנין הוה במיפקיה מן בית מדרשא", דהיינו, בתחילה האחים קנאו ביוסף משום שהוא למד בבית המדרש עד גיל שבע עשרה שנה, ועד אז הוא לא בא לסייע להם לרעות את הצאן, אלא רק בגיל שבע עשרה שנה יוסף היה בא למרעה הצאן בכדי להטיף להם מוסר ולשמש להם כמורה רוחני, כפי שנרמז בכתוב: "לרעות את אחיו בצאן". סיבה שניה היא: "והוא נער', שהיה עושה מעשה נערות: מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), דהיינו, השבטים ראו ביוסף "נער" ולכן הם לא כבדו את יוסף כתלמיד חכם, משום שהתנהגותו לא הלמה את ההתנהגות המצופה מתלמיד חכם המקרין מתורתו וקדושתו לאחרים, לפיכך האחים לא קיבלו את גישתו המפלה של יעקב כלפי יוסף, משום שהם ראו את יוסף "שהיה עושה מעשה נערות" ולמרות זאת הוא זכה לקבל יחס מיוחד מאביו. סיבה שלשית היא: "את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו", דהיינו, משום שיוסף היה נוטל לעצמו פטרונות על בני השפחות שהיו השבטים מזלזלים בהם "לקרותן עבדים", "ושהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), לפיכך השבטים בני לאה לא הסכימו לכך שיוסף ינהיג את כל השבטים, הן משום שיוסף היה אחיהם מן האשה השניה, והן משום שיוסף היה קטן מהם בשנה עד שבע שנים. סיבה רבעית היא: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם", "כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו: שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), דהיינו, כוונת יוסף בהבאת דיבת אחיו נבעה מתוך רצונו הטוב לתקן את אחיו ולהוכיחם, אך מאחר ויוסף היה בדרגה רוחנית עליונה בצאתו מבית המדרש, לפיכך יוסף דקדק עם אחיו כחוט השערה ולא הוכיחם בדרכי נועם. על כן יוסף הצדיק לקה בשלשת התוכחות שהוא הוכיח את אחיו, כמובא ברש"י: "על אבר מן החי, 'וישחטו שעיר עזים' במכירתו ולא אכלוהו חי, ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים 'לעבד נמכר יוסף', ועל העריות שספר עליהם 'ותשא אשת אדוניו" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). וכן מצאנו שחטא הוצאת דיבה רעה גרם הן לגלות מצרים והן לבכיה לדורות: יוסף שהביא את "דבתם רעה אל אביהם" (בראשית, ל"ז, ב') גרם לכלל ישראל לגלות מצרים, והמרגלים "מוציאי דבת הארץ רעה" (במדבר, י"ד, ל"ז) גרמו לכלל ישראל בכיה לדורות. כלומר, אף את דברי האמת צריך להשמיע במקום הנכון, ובזמן הנכון ולאיש הנכון, שאם לא כן אף דברי האמת הופכים לחרב פיפיות.
נמצאנו למדים מכאן כי חוסר התקשורת בין האחים היא אשר גרמה להתפתחות שנאת השבטים ליוסף, דהיינו, אילו יוסף היה משכיל לנהוג בצניעות כמצופה מתלמיד חכם גדול שכמותו, אזי גם האחים היו מכבדים אותו ומסכימים להנהגתו הרוחנית, והם אף היו מקבלים בהבנה את יחסו המועדף של יעקב ליוסף "כי בן זקונים הוא". אולם דקדקנותו והתנהגותו המתנשאת של יוסף בעיני אחיו, גרמה לאחים להתיחס אליו כנער "בין הבנים" (שבת, י:) אשר אינו ראוי להעדפה. לפיכך הרמב"ם פסק (דעות, פ"ו, ז): "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב, ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך'. המוכיח את חבירו בין בדברים שבינו לבינו, בין בדברים שבינו לבין המקום צריך להוכיחו בינו לבין עצמו, וידבר לו בנחת ובלשון רכה, ויודיעו שאינו אומר לו אלא לטובתו להביאו לחיי העולם הבא, אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית, וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא, ויאמר לו: איני שומע. וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם".
וכן מסופר בגמ': בא אליהו ועמד על פתח המערה והודיע לרשב"י שמת הקיסר ונתבטלה הגזרה שלא ילמדו תורה, יצאו הרשב"י ובנו מן המערה לאחר י"ב שנים וראו אנשים חורשים וזורעים, אמרו: "מניחין חיי העולם הבא ועוסקים בחיי שעה?!, כל מקום שנתנו עיניהם מיד נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם?, חיזרו למערתכם". חזרו וישבו במערה עוד שנה אחת, אמרו: משפט הרשעים בגהינם שנים עשר חודש, יצאה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם. יצאו רשב"י ובנו, בכל מקום שהיה מכה ומעניש רבי אלעזר, היה רשב"י מרפא. אמר לו: בני, די לעולם שאנחנו עוסקים בתורה אני ואתה. לעת ערב בערב שבת, ראו זקן אחד שהיה אוחז בידו שני חבילות של הדס כדי להריח בשבת, כשהוא רץ בין השמשות. אמרו לו: אלו למה לך?, אמר להם: אלו לכבוד שבת. אמרו לו: וכי לא די לך באחד מהם?, אמר להם: אלו השנים, אחד כנגד זכור והשני כנגד שמור. אמר רשב"י לבנו: ראה כמה חביבים המצוות על ישראל, ונחה דעתם (שבת, לג:). כלומר, העיסוק בצרכי הגוף בעוה"ז נראה לצדיקים במדרגה העליונה כביטול התורה, אולם דעת ה' היא: כי בנוסף למטרה הרוחנית אשר לשמה נברא האדם בעוה"ז, לכל אדם יש גם תפקיד בתיקון גשמיות העוה"ז, לפיכך ניתנה לאדם הקלה בגשמת משימתו הרוחנית בעוה"ז ע"פ מדרגתו בקודש, כאמור במשנה: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים" (מנחות, פי"ג, משנה יא).
כתונת הפסים:
התורה מציינת כי מעשיו יעקב היו הגורמים להבערת שנאת האחים את יוסף, שנאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתנת פסים. ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (בראשית, ל"ז, ג'-ד'). כלומר, שנאת האחים נאמרה בתורה רק לאחר שיעקב עשה ליוסף כתונת פסים, לפיכך חז"ל תלו ביעקב את הסיבה הראשונית לשנאת האחים, כמובא בגמ': "אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים" (שבת, י:). לפיכך התנהגותם של יעקב אע"ה ובניו מעוררת את התמיהות הבאות: וכי יעקב הצדיק לא היה מודע לכך שאסור להפלות בין הבנים?, ועוד, מדוע אחי יוסף נתקנאו בו בשביל "משקל שני סלעים מילת"?, וכי אחי יוסף לא ידעו שהקנאה היא מדה מגונה ביהדות?.
נלענ"ד להשיב כי יעקב אע"ה כבד את יוסף מכל אחיו משום שהתורה קבעה כי יש לכבד מלך, כהן, תלמידי חכמים, וכו', וכן נפסק להלכה: "כל תלמיד חכם מצוה להדרו ואע"פ שאינו רבו" (הרמב"ם, תלמוד תורה, פ"ו, א), וכן "תלמיד חכם חייבים לתת לו לפי כבודו" (שו"ע, יו"ד, רנג, א), וכו'. לפיכך כשיעקב ראה שיוסף משתוקק ללמוד ממנו תורה יותר מאחיו, יעקב אע"ה רצה ללמד את בניו כי חשיבות לימוד התורה גדולה בעיניו יותר מאשר מרעה צאן, שנאמר: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו", "ואונקלוס תרגם: בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו" (רש"י-בראשית, ל"ז, ג'), וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פד, ח): "רבי נחמיה אמר: שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו", לפיכך יעקב אף כינה את יוסף "בן זקונים" שפירושו הוא: בן חכם, כלשון הגמ': "אין זקן אלא חכם" (קידושין, לב:). כלומר, יעקב התפעל מחוכמתו הגדולה של יוסף אשר הצליח ללמוד בתוך זמן קצר את כל ההלכות שיעקב למד במשך נ"א שנים בבית מדרשם של שם ועבר, ובכך יוסף הפך להיות לתלמיד חכם שיש לכבדו כבר בגיל "שבע עשרה שנה". לפיכך יעקב אע"ה פעל ע"פ ההלכה בכך שהוא נתן ליוסף יחס מיוחד בגין היותו תלמיד חכם. מטעם זה בקורתם של חז"ל על מעשיו של יעקב מתמקדת רק בכך שיעקב אע"ה הפלה "בין הבנים" בכתונת הפסים, משום שהכותונת היתה דבר מוחשי.
וכן מצאנו שבני יעקב הצדיקים קנאו ביוסף בגין היותו "בן זקונים" במשמעות תלמיד חכם, דהיינו, בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה" (ב"ב, כא.), "והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה" (רבינו בחיי, שמות, כ, י"ד). אולם כאשר יעקב אע"ה קיבע את אהבתו ליוסף ופרסמה בעזרת כתונת הפסים אשר הוא עשה רק ליוסף, באותה שעה האחים חשו כי יעקב סגר בפניהם את הדרך להגיע לשלמות, שנאמר: "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו", דהיינו, האחים לא הסכימו למעמד המיוחד שיעקב קיבע ליוסף "בין הבנים", שנאמר: "כי בן זקנים הוא לו" ולא להם, משום שללא כתונת הפסים ההבדל בין כל האחים לא היה נראה לעין. אולם עיקר כוונת יעקב אע"ה היתה להבדיל את יוסף כלפי כל הבריות, בכדי שיכירו "הבריות בין אב לבן" (תנחומא, תולדות, ו') משום "שהיה זיו איקונין של יוסף דומה לו" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). כלומר, יעקב אע"ה לא העלה בדעתו שבניו הצדיקים ישנאו זה את זה בעבור "משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו" (שבת, י:), לעומת זאת שנאת האחים היתה בגלל הבגד הזול שנועד לדעתם לטשטש את חיבתו של יעקב ליוסף "מכל אחיו" כולל בנימין אחיו. וכן מובא בגמ': "מנין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלית בת מאה מנה, שאומרין לו: לבוש כמותו (רש"י-שלא תגרום לנו לישא לך פנים) או הלבישהו כמותך?, תלמוד לומר: 'מדבר שקר תרחק" (שבועות, לא.), דהיינו, בכוחו של מראה העין להטעות אפילו דיינים מומחים. לפיכך הרמב"ם פסק (נחלות, פ"ו, יג): "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף", וכן מובא בגמ' (כתובות, נג.): "לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה" (אל תעביר נחלה מבן רע לבן טוב כי לא תדע מי יהיה זרעו).
פשוט הוא הדבר שאבות האומה הישראלית ידעו כי דרכה של התורה היא: "שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה", אך למרות זאת הערכים העליונים של שלום ובחירת מנהיגות ראויה לעתיד, גרמו לאבות לקבל החלטות קשות שתכליתן היא למנוע מחלוקת עתידית בין האחים על הירושה והמנהיגות. לפיכך האבות קבעו כבר בחייהם את היורש והמנהיג העתידי ע"פ צדיקותו, על כן אברהם אע"ה הרחיק את ישמעאל ובני הפילגשים מיצחק שנקבע ליורשו בעודנו חי, ואף יצחק אע"ה הרחיק את עשו מיעקב שנקבע ליורשו בעודנו חי. לפיכך אף יעקב אע"ה הלך בדרכי האבות ובחר מכל בניו הכשרים את יוסף הצדיק למנהיגם העתידי של כל השבטים, וגם העניק ליוסף בתוספת לירושתו את העיר שכם בעודנו חי, שנאמר:"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' (בראשית, מ"ח, כ"ב). אך בניגוד לתגובת האחים על המתן המוחשי של כתונת הפסים ליוסף בשווי של "משקל שני סלעים מילת", בעת המתן העתידי של העיר שכם כתוספת ירושה ליוסף, האחים לא קינאו ולא שנאו את יוסף, אלא הסכימו לקבל את החלטת יעקב ואת בחירתו ביוסף להנהיג את האחים בגשמיות וברוחניות בעתיד, משום שאחים הבינו כי אין מקנאים באדם שמגיע לו יחס מיוחד ע"פ דין שמים.
וכן מובא בגמ': "לכלם נתן לאיש חליפות שמלות ולבנימן נתן חמש חליפות', אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו?, דאמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: בשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר אחיו נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים!?, אמר רבי בנימן בר יפת: רמז רמז לו שעתיד בן לצאת ממנו שיצא מלפני המלך בחמשה לבושי מלכות, שנאמר (אסתר, ח', ט"ו): 'ומרדכי יצא בלבוש מלכות תכלת" (מגילה, טז.). נראה לכאורה כי תרוץ הגמ' אינו מובן: הרי העדפת יוסף את בנימין מותירה עדין מקום לשנאה וקנאה?, ועוד, מה הקשר של הרמז על מרדכי לענין העדפת יוסף את בנימין?, ועוד, מדוע האחים לא קינאו בבנימין למרות שיוסף נתן לו ארבע חליפות יותר מהם?. אלא נלענ"ד שתרוץ הגמ' מלמד כי האחים לא קנאו בתוספת מתנת יוסף לבנימין, הן משום שהעדפת אח מאב ואם על אח מאב היתה מוסכמת על דעתם של אחי יוסף, והן משום שבנימין לא היה שותף למכירת יוסף, והן משום שבנימין הצטער יותר מאחיו על מכירת יוסף וגם קרא לבניו ע"ש יוסף אחיו, דהיינו, אחים הבינו כי אין מקנאים באדם שמגיע לו יחס מיוחד ע"פ דין. לפיכך שאלת הגמ' מתמקדת רק בשאלה: מדוע יוסף העדיף את בנימין אחיו באמצעות "חליפות שמלות" דווקא, כאמור בלשון הגמ': "אפשר דבר שנצטער בו אותו צדיק יכשל בו"?, על כך מתרצת הגמ' שהדבר נועד לרמוז על מרדכי שעתיד לצאת מזרע בנימין "בחמשה לבושי מלכות", דהיינו, יוסף רמז לאחיו שכשם שע"פ ההלכה יש לכבד את המלך, כך גם יש לכבד תלמיד חכם כמרדכי ע"פ ההלכה, על כן האחים לא קינאו בהעדפת יוסף את בנימין אחיו במתן תוספת שמלות.
וכן מובא בגמ': "פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם, דכתיב: 'ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם', וכתיב: 'אלה תולדות יצחק בן אברהם'. אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני אמרו: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם, נתנו לו רשות הלך ודן עמהן. אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה?, אמרו לו: מן התורה, אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר: 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות', אב שנתן אגטין (שטר מתנה של המוריש נכסיו) לבניו בחייו ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום?!" (סנהדרין, צא.). כלומר, אף הגוים הבינו כי אין מקנאים באדם שמגיע לו יחס מיוחד ע"פ דין.
וישנאו אותו:
התורה מלמדת כי יוסף הגן על בני השפחות בלהה וזלפה מפני בני לאה, כפי שפירש הרש"י: "שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), אך למרות זאת גם בני השפחות הצטרפו לשנאת בני לאה את יוסף, כאשר הם ראו שיעקב העניק רק ליוסף את כתונת הפסים, משום שבראיתם של השבטים בני השפחות הדבר נבע מכך שיוסף הביא את דבתם הרעה של כל האחים אל אביהם, שנאמר: "ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלם" (בראשית, ל"ז, ד'). כלומר, כתונת הפסים המחישה ופירסמה במראית העין לכלל השבטים את העדפתו של יעקב את יוסף הצדיק, בנוסף לכנותו את יוסף "כבן זקונים" במשמעות תלמיד חכם. לעומת זאת בעיני כל האחים יוסף היה בבחינת נער "שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). יתרה מזאת, התהדרותו של יוסף בכתונת הפסים לא תאמה אף קביעתו של יעקב את יוסף כתלמיד חכם הראוי לכבוד מיוחד, משום שההקפדה על לבוש חיצוני מפואר, אינו מתאים לאנשי קודש אשר עיקר תכונתם היא הצד הרוחני, כמובא בגמ': "מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין (מציינין עצמן בלבושים נאים-רש"י)?, לפי שאינן בני תורה" (שבת, קמה:), דהיינו, הגמ' מבקרת את תלמידי החכמים של בבל בשל הקפדתם על לבוש חיצוני ייחודי. וכן פסק הרמב"ם: "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן, ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון: בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלין בהן, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים" (דעות, פ"ה, ט).
לפיכך כל האחים שנאו את יוסף "ולא יכלו דברו לשלם" (בראשית, ל"ז, ד'), דהיינו, האחים הבינו שאין ביכולתם לשנות את העובדה שיעקב קבע בהעדפתו את יוסף, משום שיוסף הביאו לכך בהוצאת דבתם רעה. על כן נותרו לשבטים שתי ברירות: או לבייש את יוסף אם הם היו מוכיחים אותו, או להלבין את פני יוסף אם הם היו מוכיחים ליעקב שיוסף שיקר לו. וכן מצאנו שהתלבטות כזו מובאת בסוגית הגמ': "תנו רבנן: 'לא תשנא את אחיך בלבבך', יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקלקלנו?, תלמוד לומר: 'בלבבך' שנאה שבלב הכתוב מדבר. מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו, שנאמר: 'הוכח תוכיח', הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו?, תלמוד לומר: 'תוכיח' מכל מקום, יכול אפילו משתנים פניו?, תלמוד לומר: 'לא תשא עליו חטא" (ערכין, טז:). וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פד, ט): "אמר רבי אהבה בר זעירא: מתוך גנותן של שבטים אתה יודע שבחן... 'ולא יכלו דברו לשלום' די בליבהון בפומהון".
נמצאנו למדים כי שנאת יוסף ע"י כל אחיו הגדולים נבעה מחוסר תקשורת אשר גרמה לקנאה, לפיכך רק בהסרת הקנאה יכלה גם השנאה להתבטל, כשם שנאמר במשנה: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר בטלה אהבה" (אבות, ה', משנה ט"ז), וכן להפך: כל שנאה שהיא תלויה בדבר קנאה, בטלה הקנאה בטלה השנאה. אולם מתן כתונת הפסים ליוסף גרם לנתק התקשורתי בין יעקב ובניו, ובעקבות זאת נכנסה הקנאה והשנאה ללב האחים עד אשר היא התגלגלה לביצוע מכירת יוסף. לפיכך פסק הרמב"ם (דעות, פ"ו, ה): "כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך".
ויוסיפו עוד שנא אותו:
פרשת וישב מלמדת כי לאחר גלי השנאה הראשונים יוסף גרם לתוספת שנאת האחים אליו בספרו להם את חלומותיו, למרות שחלומותיו היו אמיתיים, שנאמר: "ויחלם יוסף חלום ויגד לאחיו ויוספו עוד שנא אתו... ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו ויוספו עוד שנא אתו על חלמתיו ועל דבריו. ויחלם עוד חלום אחר ויספר אתו לאחיו... ויספר אל אביו ואל אחיו ויגער בו אביו ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחות לך ארצה. ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר" (בראשית, ל"ז, ה'-י"א). כלומר, יוסף רמז לאחיו הפגועים מן המעמד המיוחד שאביו הקנה לו במתן כתונת הפסים, כי אף מן השמים קבעו את מעמדו וסמכויותיו כמלך על אחיו, דהיינו, יוסף ניסה לשכנע את אחיו כי בחירתו היא סופית ולא ניתנת לעירעור, ולכן עליהם להשמע לדברי תוכחתו למרות היותו הצעיר מן האחים החולקים עליו. לפיכך בחלום הראשון יוסף צפה בחלומו שאחיו ישתחוו לו שלא מדעת כשם שאלומות האחים השתחוו לאלומתו בלבד, ובחלום השני יוסף צפה בחלומו שאביו ואחיו ישתחוו לו מדעת כשם שנאמר: "השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחווים לי" (בראשית, ל"ז, ט'). טעותו של יוסף (גימ' קנאה) היתה בעיתוי השמעת הדברים הללו לאחיו השונאים אותו מקדמא דנא, דהיינו, לשנאת האחים נוספה סיבה לשנאה גדולה יותר ואף לקנאה, משום שהאחים חשדו ביוסף שחלומותיו נבעו מתוך יצר הגאווה הטמון בלבו. לפיכך האחים נאלצו להביע את שנאתם הפנימית באומרם ליוסף: "המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו"?!. כלומר, איננו מקבלים אותך למלך עלינו מרצון ואף לא נקבל את ממשלתך אם תמשול בנו בכוח.
וכן מצאנו שאף ר"ע שנא תלמידי חכמים משום שבהיותו ע"ה הוא סבר שהם מתגאים בתורתם, כדברי ר"ת בתוס' (כתובות, סב:, ד"ה דהוה צניע): "אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ הייתי אומר: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור', משמע דלא הוה מעלי?!, איכא למימר: דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן, והיו תלמידי חכמים שונאים אותם, וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם, כדאמרינן (חגיגה, פ"ב, משנה ז): בגדי עם הארץ מטמאים מדרס לפרושים. אבל מכל מקום שומר מצות היה". כלומר, ר"ת מנה שלש סיבות לשנאת ר"ע את תלמידי החכמים בצעירותו: משום שלדעתו הם היו מתגאים בתורתם על עמי הארץ, וגם משום שהת"ח היו שונאים את עמי הארץ, ואף משום שהת"ח היו שומרים מרחק מעמי הארץ, דהיינו, שנאתו של ר"ע את התלמידי חכמים נבעה מאותן הסיבות אשר גרמו לאחי יוסף לשנאתו, דהיינו, משום שיוסף נראה בעיניהם: כמתגאה עליהם בלבושו ובלימודו, ואף שנאתו אליהם היא אשר גרמה לו להבאת דבתם רעה אל אביהם, וגם חלומותיו למלוך עליהם היה נראה בעיניהם כנסיון להיפרדות מהם מתוך זלזול בכבודם. כלומר, השנאה והקנאה הורידה את אחי יוסף לשנאת תלמידי חכמים שבמדרגת עמי הארץ, לפיכך הדבר גרם להם לרצון להרוג את יוסף אחיהם, בבחינת "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור".
נמצאנו למדים כי טעותם של השבטים היתה בשנאת האדם ולא בשנאת הרע שבאדם, שנאמר: "ויוספו עוד שנא אתו", לפיכך שנאתם גררה גם את יוסף לשנאותם, כמובא בתוס' (פסחים, קיג:, ד"ה שראה בו): "כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו, דכתיב (משלי, כ"ז, י"ט): 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה". כלומר, השנאה מתגברת כתוצאה מהתנהגותו שלילית של האדם הנשנא כאשר הוא הגורם לשנאת חברו להמשיך להתקיים ואף להתעצם, לפיכך גירוש השנאה מן השונא יכול להעשות רק באמצעות אהבה, כשם שמגרשים את החושך באמצעות האור.
מעמק חברון:
מעלליהם של יעקב ובניו המפורטים בתחילת פרשת וישב מהווים את פתיחת סיפורה של עלילה אחת מקושרת ומכוונת ע"י ההשגחה העליונה, כשמטרת העלילה היא: לקיים את הבטחת ה' לאברהם אע"ה בברית בין הבתרים, כפי שנאמר: "ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית, ט"ו, י"ג). וכן מובא במדרש (תנחומא, וישב, סימן ד): "אמר רבי יודן: היה הקב"ה מבקש לקיים גזרת 'ידע תדע' והביא עליהם עלילה לכל דברים אלו, כדי שיאהב יעקב את יוסף וישנאוהו אחיו, וימכרו אותו לישמעאלים ויורידוהו למצרים, וישמע יעקב שיוסף חי במצרים וירד עם השבטים וישתעבדו שם". לפיכך ה' יתברך הסתיר מיעקב ובניו את עיתוי הביצוע של התכנית האלהית, ע"מ לגרום להגשמתה מתוך בחירה חופשית בשנאת חינם. על כן ה' נמנע מלהתגלות ליעקב ולבניו במהלך האירועים, ואף יצחק "שהיה יודע" שיוסף חי (רש"י- בראשית, ל"ז, ל"ה) לא גילה את הדבר ליעקב עד ליום מותו (דהיינו, במשך י"ב שנים), וגם לאה שצפתה את העתיד וקראה לבנה הבכור ראובן, אמרה בלבה: "ראו מה בין בני לבן חמי... ולא עוד שלא ערער עליו אלא שבקש להוציאו מן הבור" (רש"י-בראשית, כ"ט, ל"ב), דהיינו, למרות ידיעת לאה את העתיד להתרחש היא לא גילתה את הדבר ליעקב. וכן מצאנו שרק בטרם ירידת יעקב למצרים נגלה "אלהים לישראל במראת הלילה" (בראשית, מ"ו, ב'), אך למרות זאת במהלך הארועים ה' קיים את הקשר האלהי עם יעקב ויוסף באמצעות ששה חלומות נבואיים והמלאך גבריאל, וכל זה רק בכדי להגשים את הבטחתו לאברהם, כמובא בגמ': "וישלחהו מעמק חברון', אמר רבי חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב: 'ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" (סוטה, יא.). כלומר, כוונת ה' יתברך בברית בין הבתרים היתה לעשות את ישראל לעם גדול דווקא בארץ זרה ובתנאי עבדות, לצורך כך בתחילה נדרשו מבני יעקב התכונות של אחדות בתוך המשפחה ועמידה רוחנית במשברים פנימיים, משום שדרך ה' היא: להשתמש בנתונים של החברה האנושית ע"מ לבצע את התכנית האלהית. וכן מובא במדרש (מד"ר, פ"ה, א): "שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב"ה היה עוסק בבריאת אורו של מלך המשיח: 'ויהי בעת ההיא וירד יהודה', (ישעיה, ס"ו, ז') 'בטרם תחיל ילדה', קודם שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון. 'ויהי בעת ההיא', מה כתיב למעלה מן הענין?, 'והמדנים מכרו אותו אל מצרים". כלומר, ה' איפשר ליעקב ולבניו לפעול באופן עצמאי מתוך בחירה חופשית, וההשגחה העליונה פעלה לניצול המאורעות האנושיים ע"מ להגשים את התכנית האלהית שנקבעה מראש, דהיינו, גזירת בין הבתרים המתינה לעיתוי ולנסיבות שיאפשרו לה להתממש מתוך בחירה חופשית.
וכן מצאנו שההשגחה העליונה אף סייעה לנסיבות להתרחש בפועל, הן באמצעות שני חלומותיו של יוסף אשר גרמו לאחים את הרצון להעלים את בעל החלומות, והן ע"י העלמת עומק השנאה והקנאה מיעקב, שנאמר: "ויאמר לו לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה. וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר מה תבקש" (בראשית, ל"ז, י"ד-ט"ו), דהיינו, יעקב שלח את יוסף לאחיו בכדי לראות את שלמותם של אחיו וע"מ להשכין שלום ביניהם, אך יעקב השיג בשליחת יוסף את ההפך מכוונתו, וכשיוסף תעה בדרך המלאך "גבריאל" (רש"י) התגלה אליו ורמז לו היכן אחיו נמצאים, בכדי שיוסף יגיע למקום מכירתו. וכן כתב הרמב"ן: "להגיד כי סיבות רבות באו אליו שהיה ראוי לחזור לו, אבל הכל סבל לכבוד אביו. ולהודיענו עוד: כי הגזרה אמת והחריצות שקר, כי זמן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם. ולזה נתכוונו רבותינו (ב"ר, פד, יד) באמרם כי האישים האלה הם מלאכים, שלא על חנם היה כל הסיפור הזה, להודיענו כי עצת ה' היא תקום". וכן מצאנו שהתכנית האלהית גברה על תכנית האחים להרוג את יוסף, שנאמר: "ויוסף הורד מצרימה', ירד לא נאמר אלא 'הורד', לקיים גזרת המקום לגלגל הדבר להוריד אבותינו למצרים. משל לפרה שרצו להכניסה למקולין ולא רצתה, מה עשו?, לקחו ולדה והכניסוהו לשם בפניה, אף היא רצתה מיד ונכנסה אחריו, כך כשהורד יוסף נכנסו אחיו לקיים גזרת המקום ב"ה" (דעת זקנים).
וכן מצאנו שהחלומות הנבואיים של שר המשקים ושל שר האופים ואף שני חלומותיו של פרעה, גרמו להמשך התפתחות העלילה עד להשלמת הגשמתה של התכנית האלהית. רק בסיומו של הסיפור יוסף הבין שכל המעשים היו מכוונים ע"י ההשגחה העליונה, שנאמר: "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטבה" (בראשית, נ', כ'), דהיינו, אף על פי שאתם חשבתם ועשיתם רע "אלהים חשבה לטובה", כפי שנאמר: "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי, י"ט, כ"א).
נמצאנו למדים כי בסופו של דבר התכנית האלהית התגשמה כאשר משפחת יעקב ירדה מלוכדת ומאוחדת למצרים, ולאחר רד"ו שנים הפכה משפחת יעקב שמנתה שבעים נפש לעם עצמאי ויחודי אשר מנה "כשש מאות אלף רגלי הגברים לבד מטף" (שמות, י"ב, ל"ז), ובנוסף לכך התגשמה גם התכנית האלהית להוציאם מעבדות מצרים ברכוש גדול, ע"מ שעם ישראל יהיה יכול למלא את הייעוד הנשגב שההשגחה העליונה הועידה לו ולעולם כולו.
אשמים אנחנו:
ההשגחה העליונה בשילוב עם הבחירה החופשית גרמו לכך שנאת האחים וקנאתם הביאה אותם לביצוע מכירת יוסף אחיהם לעבד, והשבטים הקדושים אף נגררו לשקר ולצער את יעקב אע"ה, שנאמר: "ויעברו אנשים מדינים סחרים וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף ויביאו את יוסף מצרימה. וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו. וישב אל אחיו ויאמר הילד איננו ואני אנה אני בא. ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם. וישלחו את כתנת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתנת בנך הוא אם לא. ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו טרף טרף יוסף. ויקרע יעקב שמלתיו וישם שק במתניו ויתאבל על בנו ימים רבים. ויקמו כל בניו וכל בנתיו לנחמו וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאלה ויבך אתו אביו" (בראשית, ל"ז, כ"ח- ל"ה). התורה מציינת כי ראובן בכור האחים לא הסכים עם מעשיהם של אחיו, ואף הציל את יוסף ממוות וגם נסה להחזירו בשלום אל יעקב, שנאמר: "וישמע ראובן ויצלהו מידם ויאמר לא נכנו נפש. ויאמר אלהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו" (בראשית, ל"ז, כ"א- כ"ב). חז"ל נחלקו בדבר הסיבות שגרמו לראובן את הרצון להציל את יוסף מידי אחיו, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, פד, טו): "וישמע ראובן ויצילהו', והיכן היה?, רבי יוסי, ורבי נחמיה ורבנן, רבי יוסי אמר: כל אחד ואחד מהם היה משמש את אביו ביומו, ואותו היום של ראובן היה. רבי נחמיה אמר: אמר ראובן: אני בכור ואין הסרחון תלוי אלא בי. רבנן אמרי: אמר ראובן: הוא מונה אותי עם אחי ואיני מצילו?, אני הייתי סבור שנדחתי מכח אותו מעשה והוא מונה אותי עם אחי, שנאמר: 'ואחד עשר כוכבים משתחוים לי' ואיני מצילו"?!. כלומר, רבי יוסי סבר: כי העובדה שראובן שמש את אביו באותו היום היא אשר גרמה לו להרהורי תשובה, לפיכך ראובן אמר לאחיו: "וגם דמו הנה נדרש', דמו וגם דם הזקן" (מד"ר, בראשית, צא, ח). רבי נחמיה סבר: כי העובדה שראובן היה הבכור היא אשר גרמה לו להרהורי תשובה ולקבלת אחריות על מעשה אחיו. ורבנן סברו: שראובן ראה בחלומותיו של יוסף את ההוכחה לכך שחזרתו בתשובה על שבלבל את יצועי אביו נתקבלה באותו היום. כלומר, לדעת הכל חזרתו של ראובן בתשובה גרמה לו להציל את יוסף מידי אחיו. וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פד, יט): "וישב ראובן אל הבור' והיכן היה?... רבי אליעזר אומר: בשקו ובתעניתו, כשנפנה הלך והציץ לאותו בור, הדא הוא דכתיב: 'וישב ראובן אל הבור', אמר לו הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, ואיזה זה?, הושע, שנאמר (הושע, י"ד, ב'): 'שובה ישראל עד ה' אלהיך". נראה לכאורה כי דברי המדרש: "מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה" תמוהים: הרי מצאנו שהאדם הראשון, קין, תרח וישמעאל, קדמו לראובן במעשה התשובה?.
אלא נלענ"ד להשיב כי ראובן היה הראשון שעשה "תשובה גמורה" כהגדרת הרמב"ם (תשובה, פ"ב, א): "אי זו היא תשובה גמורה?, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח". כלומר, למרות שמעשה ראובן בעת שבלבל את יצועי אביו נבע ממחשבה טובה לכבד את אמו, אך חטאו היה בביצוע הדבר מתוך קנאתו והתנגדותו להעדפת אביו, כמובא בגמ': "וישכב את בלהה פילגש אביו', עלבון אמו תבע, אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי?!, עמד ובלבל את מצעה. אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל אחת של שכינה ואחת של אביו" (שבת, נה:). לפיכך בהצלתו את יוסף ממוות ראובן הוכיח כי חזרתו בתשובה על שבלבל את יצועי אביו היתה תשובה גמורה, דהיינו, למרות שראובן היה הבכור מבין כל האחים והיתה לו לכאורה הסיבה הכי הגיונית לקנא ולהתנגד להעדפת יעקב את יוסף, בכל זאת ראובן הבכור הציל את יוסף מיד אחיו, וכן מובא בגמ': "אמרה לאה... אע"ג דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מניה, דכתיב: 'ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף' (דבה"י-א, ה', א'), אפילו הכי לא אקנא ביה, דכתיב: 'וישמע ראובן ויצילהו מידם" (ברכות, ז:), "שבקש להוציאו מן הבור" (רש"י-בראשית, כ"ט, ל"ב). כלומר, ראובן הביע חרטה על מעשיו, וגם קבל על עצמו שלא לחטוא שנית ואף תיקן בפועל את חטא הקנאה ואת הפגם בכיבוד אביו, לפיכך חזרתו בתשובה של ראובן נחשבת ל"תשובה גמורה". מטעם זה חז"ל שיבחו את ראובן על רצונו להציל את יוסף ולהשיבו אל אביו, למרות שראובן לא הצליח בכל משימתו, משום ש"מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה" (קידושין, מ.). לעומת זאת חז"ל גינו את התנהגותו של יהודה למרות שיהודה הציל בפועל את יוסף ממוות, משום שהיה בכוחו של יהודה להכריע כראובן ולהציל את יוסף הצדיק מכל רע, אך יהודה בחר בדרך של פשרה בין הריגת יוסף כדרישת האחים לבין השבתו לאביו כדרישת ראובן, "וכל הבוצע הרי זה חוטא... אלא יקוב הדין את ההר". על כן "רבי מאיר אומר: לא נאמר בוצע (רש"י-לשון גזילה) אלא כנגד יהודה, שנאמר: 'ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרוג את אחינו', וכל המברך את יהודה הרי זה מנאץ, ועל זה נאמר: 'ובוצע ברך נאץ ה" (סנהדרין, ו:). לפיכך רק ראובן זכה לכך שהושע אשר היה מזרעו, יבחר ללמד את כלל ישראל את דרך התשובה הגמורה, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך. קחו עמכם דברים ושובו אל ה'... ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו" (הושע, י"ד, ב'-ד').
וכן מצאנו שמתוך הייסורים שגרמו השנאה והקנאה של האחים ביוסף, כל השבטים יצאו מחוזקים ומלוכדים ואף התעלו ברוחניותם כשהביעו חרטה על מעשיהם, עד שכל אחד מהם הרגיש כי הוא האשם בדבר מכירת יוסף, כדרכם של "הצדיקים כשחוטאים מודים בדבר ומצדיקים עליהם את הדין" (רבינו בחיי, בראשית, מ"ב, כ"א), שנאמר: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת. ויען ראובן אתם לאמר הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" (בראשית, מ"ב, כ"א-כ"ב), ונאמר: "האלהים מצא את עון עבדיך" (בראשית, מ"ד, ט"ו), דהיינו, האחים הבינו כי מידת הדין פגעה בהם בעקבות חטאם, לפיכך בכדי לעורר את מידת הרחמים מוטלת עליהם החובה לתקן את הדבר שהם חטאו בו. על כן השבטים שמו את נפשם בכפם ע"מ להציל את יוסף אחיהם, שנאמר: "וירדו אחי יוסף', ולא כתב בני יעקב, מלמד שהיו מתחרטים במכירתו, ונתנו לבם להתנהג עמו באחוה ולפדותו בכל ממון שיפסקו עליהם" (רש"י-בראשית, מ"ב, ג'), וכן מצאנו שבני יעקב עשו את כל המאמצים בכדי לשחרר את שמעון ובנימין אחיהם מידיו של יוסף. כלומר, ראובן היה הראשון שעשה "תשובה גמורה", ובעקבותיו אף יתר אחיו עשו תשובה גמורה, ובכך העפילו כל השבטים לדרגה מעל לדרגת הצדיק גמור, כמובא בגמ': "במקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים אינן עומדין שם, שנאמר: 'שלום שלום לרחוק ולקרוב" (סנהדרין, צט.).
וכן מצאנו שיוסף נענש כפליים ב"מדה כנגד מדה" (שבת, קה:) בכדי לתקן את חטאיו: בתחילה ה' הוריד את יוסף למדרגת עבד בבית פוטיפר למשך שנה תמימה, ולאחר מכן ה' הוריד את יוסף למדרגת אסיר פלילי בבור בית האסורים של מצרים למשך י"ב שנים נוספות. כלומר, יוסף נענש בהשפלתו כעבד למשך שנה תמימה בבית פוטיפר, בגין חטא הדיבה הרעה שהוא הוציא על אחיו, משום שהוא ספר על בני לאה כי הם היו "מזלזלין בבני השפחות" "שקורין לאחיהם עבדים", לכן "לעבד נמכר יוסף" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). לפיכך חטא הדבה שיוסף ספר על אחיו תוקן ע"י ייסורי השפלתו כעבד למשך שנה תמימה. לאחר מכן ה' הוריד את יוסף למדרגת אסיר פלילי בבור בית האסורים של מצרים למשך י"ב שנים נוספות, הן בגין התנהגותו של יוסף שלא כמצופה מת"ח בעת שהיה עושה: "מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'), והן משום שיוסף חזר לחטוא בחטא הגאוה בעת שהוא עלה לגדולתו כעבד ראשי בבית פוטיפר, כמובא במדרש: "התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו, ואומר: ברוך המקום שהשכיחני בית אבי, אמר לו הקב"ה: אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך?, הרי אדונתך מזדווגת לך ומצירה לך, לכך כתיב: 'ותשא אשת אדוניו" (תנחומא, וישב, סימן ח). כלומר, יוסף נענש בגין שני חטאי הגאוה שנבעו מסלסול שערותיו בבית פוטיפר, וממעשה נערותו אשר הם היה הסיבה לחטאו בסיפור חטא העריות של אחיו, דהיינו, משום שיוסף "אמר שהיו נותנים עינהם בבנות הארץ", יוסף נענש ע"י "ותשא אשת אדוניו" (רש"י-בראשית, ל"ז, ב'). לפיכך אף חטאי הגאווה של יוסף תוקנו ע"י ייסורי ההשפלה והשהייה הממושכת בבור בית הסוהר של מצרים. רק מתחתית בור בית הסוהר של מצרים יוסף הבין שכל אשר קורה לו הוא תוצאה של חוסר ריסונו את מדת גאווה, לפיכך אף יוסף עשה תשובה גמורה, בעת "שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה", שנאמר: "ויאמר אלהם הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי" (בראשית, מ', ח'), ונאמר: "בלעדי אלהים יענה את שלום פרעה" (בראשית, מ"א, ט"ז), דהיינו, "יוסף הצדיק" (יומא, לה:) תקן את חטאי הגאווה של בחרותו ע"י מידת ענווה תמידית. "ללמדך: שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, וכל הדוחק את השעה (רש"י-מכניס עצמו לגבוהות) שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה שעה עומדת לו" (רש"י-לאחר זמן עתידה לעמוד לו שעה מוצלחת, עירובין, יג:).
נמצאנו למדים כי בסופם של הארועים הקשורים למכירת יוסף חזרו כל השבטים בתשובה גמורה, וכך הם נותרה משפחת בני יעקב שלמה ומאוחדת גם גשמיות וגם ברוחניות עד סוף ימי ימי יעקב אביהם, וכן מובא בגמ': "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם', ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה, אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו?, אמרו לו בניו: 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד, באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (פסחים, נא.). כלומר, השנאה, הקנאה והפרוד גרמו בסופו של דבר לאהבה ולאחדות אשר נוצרה בין האחים כתוצאה מהחזרה בתשובה גמורה. וכן מצאנו שזו היא גם דרכם של ת"ח החולקים בינהם לשם שמים, עד שנעשים אוהבים זה לזה, כמובא בגמ': "אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער', מאי את אויבים בשער?, אמר רבי חייא בר אבא: אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: 'את והב בסופה' אל תקרי 'בסופה' אלא בסופה" (קידושין, ל:).
לפיכך התורה הרחיבה בתאור מעשיהם ומחדליהם של השבטים ע"מ ללמד את כלל ישראל לדורות עולם: כי אין להתייאש מן הנפילות הגשמיות והרוחניות, אלא יש לנצלן להתרוממות גבוהה יותר, כשם שכתוצאה מן האירועים הקשים שעברו על בני יעקב נתגלה עומק לבם של השבטים אשר נחקק בתוכם באמצעות החינוך והמוסר התורני של יעקב אע"ה. וכן מובא במדרש: "שכן מצינו בישמעאל שהיה לו געגועין על אברהם אביו ולא רידהו ויצא לתרבות רעה, ושנאו אברהם והוציאו מביתו ריקם... כיוצא בו 'ויאהב יצחק את עשו' (בראשית, כ"ה), לפיכך יצא לתרבות רעה על שלא רדהו... מכיוצא בו דוד שלא ייסר לאבשלום ולא רדהו בא לידי תרבות רעה ובקש להרגו, ושכב עם עשר נשיו, וגרם לו לילך יחף והוא בוכה, והפיל מישראל כמה אלפים וגרם לו דברים קשים הרבה שאין להם סוף... כיוצא בו 'ואוהבו שחרו מוסר', זה יעקב שלמדו יצחק אביו תורה ויסרו בבית תלמוד, דכתיב: 'ויעקב איש תם יושב אהלים' (בראשית, כ"ה), ולמד מה שלמד אביו, ואח"כ פירש מאבותיו ונטמן בבית עבר ללמוד תורה, לפיכך זכה לירש ארץ ישראל, דכתיב: 'וישב יעקב בארץ מגורי אביו' (בראשית, ל"ז). אף יעקב אבינו ייסר את בניו ורדה אותם ולמדם דרכיו וארחותיו שלא היה בהם פסולת, מנין?, ממה שקראו בענין 'ואלה שמות בני ישראל... ראובן שמעון', השון כולן הכתוב ליעקב. הוי: 'ואוהבו שחרו מוסר'... וכל המייסר את בנו מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, דכתיב (משלי, כ"ט): 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך', הוי: ואוהבו שחרו מוסר" (תנחומא, שמות, סימן א). כלומר, התורה מלמדת כי החינוך הנכון הניתן לבנים נוטע בליבם את הכח הפנימי להתגבר על כל מכשולים הנקראים בדרכם, ומהוה ערובה להתנהגותם הטובה בכל מהלך חייהם, לפיכך כתב הרמב"ן (הרמב"ן-בראשית, י"ב, ו'): "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים... וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו".
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי חוסר התקשורת בין ה' לבין יעקב, ובין יעקב לבין בניו גרמו להתפתחות שנאת השבטים ליוסף, וכתוצאה מן השנאה עברו על יעקב ובניו ייסורים רבים וגלות. אך יחד עם זאת התאחדותם הגשמית והתגברותם הרוחנית של יעקב ובניו לאחר האירועים הקשים שעברו עליהם, מעידים על החוסן הנפשי שהיה לבני ישראל. לפיכך התורה תארה בהרחבה את מכלול האירועים שגרמו לגלות הראשונה בארץ מצרים, ואת התמודדותם של בני ישראל עם גזרות ההשגחה העליונה, מתוך כוונה ללמד את דורותיו העתידיים של יעקב כי אין להתייאש מן הנפילות הגשמיות והרוחניות, אלא יש לנצלן להתרוממות גבוהה יותר. כלומר, גם כל האירועים הכתובים בפרשת וישב הם בבחינת: "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים... וכולם באים ללמד על העתיד". וכן מצאנו שאהבת אחים גורמת להתרוממותם של כל האחים, ולעומת זאת שנאת חינם גורמת לחורבן הבית הפרטי ואף היא אשר גרמה לחורבן בית המקדש השני. נמצאנו למדים מכאן גם את ההפך, דהיינו, בשכר אהבת חינם הבית הפרטי נבנה ואף הבית השלישי עתיד להבנות. וכן מובא בגמ': "תניא רבי נחמיה אומר: בעון שנאת חנם מריבה רבה בתוך ביתו של אדם, ואשתו מפלת נפלים, ובניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים" (שבת, לב:), וכן נאמר בגמ': "מקדש שני שהיו עוסקין בתורה, ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב?, מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך: ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים (יומא, ט:), דהיינו, משום ששנאת חנם מבטאת התרסה כנגד ההשגחה העליונה אשר עיניה פקוחות "על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" (ירמיה, ל"ב, י"ט). לפיכך התורה אסרה את כל סוגי השנאה, פרט למקרה בודד ומוגבל שבו התורה התירה לאדם לשנוא את חברו רק אם הוא ראה "יחידי דבר ערוה בחבירו" (רש"י-פסחים, קיג:). וכן מצאנו כי השנאה, הקנאה והפרוד גרמו בסופו של דבר לאהבה ולאחדות אשר נוצרה בין השבטים כתוצאה מחזרתם בתשובה גמורה, לפיכך כשם שאחי יוסף עלו למעלה ממדרגת הצדיק גמור בזכות החזרה בתשובה שלמה, כך גם כלל ישראל עתידים לחזור בתשובה שלמה ולהגיע באמצעותה לגאולה השלמה, ולהגשמת התכנית האלהית שהובטחה מה' לישראל בדברי נביאי הדורות, שנאמר: "כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. אריה שאג מי לא יירא ה' אלהים דבר מי לא ינבא" (עמוס, ג', ז'-ח'), ונאמר: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה'" (זכריה, ב', י"ד).
יה"ר שנזכה להתקשרות אמיתית עם אלהים ואדם ולאהבת חינם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "אהבתי אתכם אמר ה'... ואהב את יעקב. ואת עשו שנאתי" (מלאכי, א', ב'-ג'), "ארפא משובתם אהבם נדבה כי שב אפי ממנו" (הושע, י"ד, ה'), "וגברתי את בית יהודה ואת בית יוסף אושיע והושבותים כי רחמתים והיו כאשר לא זנחתים כי אני ה' אלהיהם ואענם" (זכריה, י', ו').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)
מחברם של הספרים:
"מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע,
"אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים,
"אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל,
"פרי צמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב