המכתב שלא נכתב
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

המכתב שלא נכתב 

מאת    [ 04/12/2008 ]
מילים במאמר: 758   [ נצפה 7307 פעמים ]

 
 
לפני שנתיים וחצי,בחודש מרץ,אני זוכר כאילו זה היה אתמול,ממש לפרטי פרטים,
נשמטה הרצפה תחת רגליי,את היית הראשונה שסיפרתי לה,התקשרתי,כששמעתי אותך התחלתי
לבכות,בכית איתי,סיפרתי לך ואת מייד אמרת "אני בדרך" וניתקת.כשהגעת התחבקנו,
לא היינו צריכים לדבר,עברנו כ"כ הרבה ביחד שהכל כבר נראה טבעי,מן הבנה הדדית נדירה,
וידעת שכל מה שהייתי צריך זה פשוט שתאספי אותי אלייך.
עברו כמעט 3 שנים,ואני קורא שוב את המספר כי אני לא מעכל שרשמתי אותו,3 שנים!!!
כ"כ הרבה קרה באמצע,כ"כ הרבה שקצר הדף מלהכיל.
היום את נמצאת שם,מרחק של אוקיינוסים והרים,ואין יום שאת לא איתי,אין יום שאני
לא מסתכל על תמונה,נזכר בחיוך,מתגעגע לכוס קפה ביחד ואין לך מושג!
אני יודע שהאשמה היא בי ואך ורק בי,זה אני שהלכתי,לא כי רציתי,אלא כי פשוט לא ידעתי איך,מה להגיד,לא הייתי יכול להסביר,לא מצאתי את המילים,ולא רק איתך,עם כולם,
אבל איתך זה עדיין דוקר כל יום,מנקר בי כל רגע כלא מאמין,איך נתתי לזה לקרות.
כשהכל נשבר בבת אחת,שכל מה שאתה מאמין בו ,כל מה שגדלת עליו פתאום הופך לא מציאותי,
מתנדף במלוא מובן המילה,אתה חייב לזוז הצידה,לצאת מהמשבצת ולהסתכל מהצד, לראות
את התמונה השלמה,לשפוך אור,לנסות להבין ואת זה עשיתי,מפוקח,בידיעה,אפילו בשליטה
מלאה אך את המחיר לא צפיתי,מחיר יקר מדי,לא כזה שהייתי מוכן לשלם ועם זאת עדיין לא ידעתי איך לגשת שוב,לבקש אותך,למשוך אותך חזרה אליי, כל מה שהיה לי פשוט פעם
היום כבר די מסובך,נתקעות לי המילים,אני מרים את הטלפון ומחייג את המספר ושנייה לפני,ממש עם צליל החיוג הראשון אני מנתק,והלב שלי עף,דופק כאילו עכשיו סיימתי ריצת מסלול בצבא ואני אומר לעצמי "פעם הבאה,גם ככה יש הרבה להשלים,הרבה שצריך לכפר",מנתק והראש מפליג,מנתק וטעם חמוץ בפה,אני לא אוהב את הטעם הזה.
אני נמצא פיזית במקום אחד,אך הראש לגמרי במקום אחר.
אני זוכר פעם שהיה איזה חג,יש לנו מלא חגים ואני לא זוכר איזה זה היה,אני רק זוכר שכתבת לי שאין לך כוח לאנשים וארוחות וכל מה שאת רוצה זה לשבת איתי על הספה ושנתחבק
שעתיים,ולא הצלחתי,רציתי יותר ממה שאני אי פעם אוכל להסביר,יותר ממה שאת אי פעם תצליחי להבין ולמרות שידעתי שזה המסמר האחרון בארון,שכשאתקע אותו יהיה קשה לחזור,
עדיין לא הצלחתי,לא יודע מה הרגשת אחר כך,אבל בי היה חלק שמת,כאילו הורידו יד,
רגל,עדיין אפשר לחיות בלי יד או רגל,אבל כל יום מרגישים את המחסור,כל יום אפשר לעשות את ההשוואה מחדש,אילו רק.....אילו רק הכל היה כמו פעם.
אני מתגעגע נורא,אני מוצא את זה מוזר שלהתבטא אני לפעמים יודע ועברתי לא מעט כדי
לדעת גם מה להגיד ומתי ,ואיתך,זו שהכי חשובה לי אני מצליח לצאת מטומטם פעם אחר פעם.
היה לי יום ארוך,התעדכנתי לשלום כולם שנכנסתי למקום אותו אני מכנה בית בימים אלו,
אי שם מעבר לים,ועברתי למחשב להתעדכן,ללמוד על אלה שאני אוהב מרחוק,בלי שהם ידעו,
והיה לי מכתב ממך,הייתי מופתע,האמת שהחסרתי פעימה,הסתכלתי על השם כלא מאמין,
מסרב לפתוח ןלקרוא,עדיין מנסה לעכל,הקלקתי פעמיים,3 שורות,3 שורות בלבד,
ונשמטה הרצפה תחת רגליי,שוב.קראתי עשר פעמים,קורא ולא מאמין,כואב את כאבך מרחוק,
כאב כזה מבפנים,אמיתי,משתק,כזה שמרוקן אותך בבת אחת וכל מה שאתה רוצה זה להיזרק
על הריצפה ולבכות,להתפרק,כאב שאתה מתפלל שיעבור כבר,כמו הבוקר שאחרי פרידה מאהוב או אהובה,שאתה מסתכל במראה ובבת אחת זה מכה בך,שהראש מבין,ההגיון מדבר ומשפיע על הרגש,ולך אין אפילו מושג,את לא יודעת,את לא תצליחי לנחש שלא רק מה שכתבת הרג אותי,אלא איך שכתבת,3 שורות, 3 שורות בלבד שכל מה שאפשר לדלות מהן הוא מידע יבש,לא איך את מרגישה,לא איפה את,לא אם התגעגעת כמוני,3 שורות בלבד וידעתי,היא כבר לא שלי.
עברתי הרבה,אפילו יותר מדי,ועם כל הקושי לא נשברתי,הסתכלתי קדימה,רוצה לכבוש,מתעלם
מכל כאב שמופיע בין פיזי ובין נפשי ועכשיוו כל מה שאני רוצה זה לזרוק הכל,לדחוף
את הכל הצידה ופשוט לבוא אלייך,להיות שם לידך,בשבילך,כמו שתמיד היית בשבילי, ושוב אני לא,ולא איכפת לי שאחר כך תסלקי אותי מעלייך,תבקשי שאלך,אני פשוט רוצה להיות שם בשבילך,ושוב ....אני לא.וזה הכי קשה לי בעולם,אפילו יותר קשה מהעובדה שאני לא רואה
את אחיינית שלי גודלת ,שאני לא חלק ממנה כבר הרבה זמן,ככה קשה לי ..ולך אין מושג.
סביר להניח שאת המכתב הזה לעולם לא תקראי,אך אם אי פעם הוא יפול לידייך אני לא מבקש הקלות,אני לא דורש הנחה אני פשוט רוצה שתדעי,שתביני שמה שראית מולך הוא תוצר
של משהו שהיה חזק ממני,שהיכה במס' רבדים שאפילו לא ידעתי על קיומם,של משהו שפשוט נפלתי לתוכו ונשלטתי על ידו במקום לשלוט בו בעצמי.
היום את באותו מקום בו אני הייתי,להבדיל אלף אלפי הבדלות ,ואני רוצה להגיד,מת לצעוק,תהיי חזקה,אני פה בשבילך,אני שלך,תשתמשי בי והמילים לא יוצאות.
אבל החלטתי ,מחר אני מתקשר,מחר אני מתמודד כי זו את,כי זה מה שאת היית עושה והאמת
שאני פוחד,פוחד כמו ילד לפני היום הראשון בכיתה א' שהכל פשוט ועם זאת כ"כ מסובך,
פוחד שכבר לא תצטרכי אותי לידך,שכבר לא תרצי שאהיה חלק ממך,פוחד שהאור ייעלם לי
ובכל זאת אתקשר.
אני אוהב אותך,אפילו מאוד,וכל מה שאני רוצה עכשיו זה לחבק אותך,להיות שם לידך,בשבילך, ושוב...אני לא.
שלך לתמיד,מילה מוזרה תמיד,

אני.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב