פרשת וישלח - שיטות לנצחון במלחמה המתמדת עם בני עשו
דף הבית  >> 
 >> 
הרשם  |  התחבר
מאמרים

פרשת וישלח - שיטות לנצחון במלחמה המתמדת עם בני עשו 

מאת    [ 30/11/2008 ]
מילים במאמר: 8606   [ נצפה 2682 פעמים ]

 
 
בס"ד ט"ז כסלו התשס"ו
פרשת וישלח - שיטות לנצחון במלחמה המתמדת עם בני עשו
מבוא:
פרשת וישלח פותחת בתאור הכנותיו של יעקב אע"ה לפני המפגש עם עשו אחיו אשר זמם להורגו, התורה מפרטת בהרחבה רבה את מאבקו של עשו עם יעקב מתחילתו ועד סופו, משום שמאבק זה הוא גם סמל לתחילת המאבק התמידי של בני עשו כנגד בני ישראל אשר הוא עתיד להמשך עד סוף כל הדורות. התורה מלמדת ממאבק עשו עם יעקב כי בסופו של המאבק הרוחני ינצחו ישראל לבדם את כל אומות בני עשו, ותתבאר זכותם הטבעית של ישראל לחיות בשלווה, שנאמר: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר... ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב- כ"ה, כ"ט). ניצחונם העתידי של עם ישראל מובטח למרות שבמהלך המאבק יפגעו בני עשו בכף הירך של עם ישראל ויגרמו לצליעתם. כלומר, בני עשו יצליחו רק להאט את קצב ההליכה של ישראל לקראת הגאולה, אך על אף צליעתם עם ישראל יגיעו לגאולה השלמה ולרפואה השלמה, בעת עלות השחר כאשר יפציע אור הגאולה, שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (מלאכי, ג', כ'). כמו כן בעתיד לבוא ה' ינקום את נקמת ישראל מבני עשו לדורותיהם, שנאמר: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית יעקב את מורשיהם. והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר. ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה, א', י"ז-י"ח, כ"א). עד אז ישראל צריכים לנהוג בשיטות מלחמתו של יעקב בעשו, וכן כתב רבינו בחיי (בראשית, ל"ב, ח'): "ודע, כי יש בפרשה הזאת (וישלח) באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז גם כן לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה, לתפלה, לדורון... וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה, ובלשון רכה, ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר, שנאמר (שיה"ש, ב'-ז', ג'-ה'): 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות". לכן יעקב התפלל בעת המאבק עם עשו אחיו: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו', הצל את בני לעתיד לבא מיד בני בניו שבאו עליהן מכחו של עשו" (מד"ר, בראשית, עו, ו), וכן אמר "רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י-בראשית, ל"ג, ד'). וכן כתב "הספורנו" (בראשית, ל"ו, א'): "עשו הוא אדום', לעולם נבהל להון תאוותיו הנפסדות כמו שעשה ביום שנקרא 'אדום", על כן יעקב ניצל את חולשותיו של עשו לעושר ולכבוד, ופייסו בעזרת שוחד הממון ושוחד הכבוד. לפיכך בפרשת וישלח התורה מלמדת כי המלחמות כנגד בני עשו צריכות להעשות מתוך ראיה ארוכת טווח, ובשיטות המלחמה שנקט יעקב אע"ה כנגד עשו ונצחו בהן, כפי שמבואר להלן בהרחבה:
א. וישלח יעקב מלאכים - שיטות הראויות לשימוש במלחמה התמידית של ישראל עם בני עשו.
ב. כה אמר עבדך יעקב - כניעה גשמית לרשע בעוה"ז מתוך עוצמה רוחנית ובטחון בנצחון הצדק בעוה"ב.
ג. קטנתי מכל החסדים - רק באמצעות תחנונים ותפילות מתקבלת בקשת החסד אצל הקב"ה.
ד. אחד עשר ילדיו - יעקב החביא את דינה מפני עשו מתוך חשש לפגיעה ברוחניותה.
ה. ויותר יעקב לבדו - לכל אדם מישראל יש את היכולת רוחנית להאבק לבדו ולנצח אפילו את מלאך ה'.
ו. גיד הנשה - עשו הצליח להאט את קצב התקדמות גאולתם של ישראל עד לעלות שחר הגאולה.
ז. עשו הוא אדום - הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב.
ח. בחרבי ובקשתי - ייסוריו של יעקב מלמדים לדורות ישראל כי הישועה באה מהצרה עצמה.
וישלח יעקב מלאכים:
פרשת וישלח פותחת בפסוק: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית, ל"ב, ד'), והרש"י כתב שיעקב שלח "מלאכים ממש". פירושו של הרש"י מעורר תמיהות: מדוע יעקב אע"ה שלח לעשו מלאכים ממש רק בכדי למצוא חן בעיניו, ולא ע"מ להלחם בעשו ולנצחו?. ועוד, מדוע יעקב פחד מעשו הרי ה' הבטיח לו שישמרנו ואף הקיפו בששים רבוא מלאכים?. ועוד, לשם מה יעקב היה צריך לשלוח לעשו הרבה מלאכים, הלא היה ליעקב מלאך אחד ששמר עליו, שנאמר: "המלאך הגאל אותי מכל רע" (בראשית, מ"ח, ט"ז)?.
אלא נלענ"ד שיעקב אע"ה היה מוקף במלאכים ממש אשר ליווהו ושמרו עליו מ"רוחות ומזיקים" הן בארץ והן בחוצה לארץ, שנאמר: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה ויקרא שם המקום ההוא מחנים" (בראשית, ל"ב, ב'-ג'), ופירש הרש"י: "ויפגעו בו מלאכי אלהים', מלאכים של ארץ ישראל באו לקראתו ללוותו לארץ. 'מחנים', שתי מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן, ושל ארץ ישראל שבאו לקראתו". וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה עד, יז): "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים', כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני אבינו יעקב בכניסתו לארץ?, רב הונא בשם רבי אייבו אמר: ששים רבוא מלאכים היו חלים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ, הדא הוא דכתיב: 'ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה', ואין שכינה שורה פחות מששים רבוא. רבנן אמרי: מאה ועשרים רבוא, 'ויקרא שם המקום ההוא מחנים', מחנה הרי ששים רבוא, מחנים הרי מאה ועשרים רבוא. אמר רבי יודן: נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין (שלוחים) לפניו, הדא הוא דכתיב: 'וישלח יעקב מלאכים לפניו". וכן מובא במדרש (תנחומא, משפטים, סימן יט): "אמר רבי יהושע בן לוי, מהו 'יפול מצדך אלף'?, הקדוש ברוך הוא מוסר לכל אחד מישראל רבוא ואלף מלאכים שיהו משמרין אותו ועושין לו דרך, ואחד מהן מכריז לפניו ואומר: תנו כבוד לצלמו של הקדוש ברוך הוא, לפי שכל העולם כלו מלא רוחות ומזיקים. אמר רבי יהודה בר שלום בשם רבי לוי: אין לך בית רובע בחללו של עולם שאין בו תשעה קבין מזיקין... אם נתרבה במצות, רבוא ואלף מלאכים משמרין אותו. ואם הוא שלם בתורה ובמעשים טובים, הקדוש ברוך הוא משמרו, שנאמר: 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך" (תהלים, קכ"א, ה'). וכן אתה מוצא ביעקב שכתוב בו: 'איש תם יושב אוהלים' (בראשית, כ"ה, כ"ז), 'איש תם' במעשים טובים, 'יושב אוהלים' עוסק בתורה ונתרבה במצות, נמסרו לו מחנות מלאכים לשמרו, שנאמר: 'ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים, ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים זה, ויקרא שם המקום ההוא מחניים' (בראשית, ל"ב, ב'-ג'). ואומר: 'והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה ה' נצב עליו ויאמר', 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך' (בראשית, כ"ח, י"ב- ט"ו). אמר רבי הושעיא: אשרי ילוד אשה שראה מלך מלכי המלכים ופמליא שלו משמרין אותו ומשלח מלאכים בשליחותו, שנאמר: 'וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו' (בראשית, ל"ב, ד'), וכן הוא אומר: 'המלאך הגאל אותי מכל רע" (בראשית, מ"ח, ט"ז).
נמצאנו למדים מכאן שתפקידם של המלאכים היה: ללוות את יעקב באופן אישי, ולרקד לפניו ואף לשמרו מ"רוחות ומזיקים" בלבד, לפיכך יעקב לא שלח את המלאכים ע"מ להלחם בעשו ולנצחו, שנאמר: "ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך" (בראשית, ל"ב, ו'), על כן המלאכים האלה לא הצילו את יעקב אע"ה מעשו, והם אף לא הצילוהו מיתר הייסורים שארעו ליעקב לכל אורך ימי חייו, למרות שהם היו מלאכים ממש. וכן מובא במדרש (תנחומא, מקץ, י): "שהרבה יסורין עברו על יעקב: עד שהיה במעי אמו היה עשו מריב עמו, שנאמר: 'ויתרוצצו הבנים' (בראשית, כ"ה, כ"ב), וכן הוא אומר (עמוס, א', י"א): 'על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו'. ברח מפני עשו ללבן והיה שם עשרים שנה בצרות רבות, שנאמר (בראשית, ל"א, מ'): 'הייתי ביום אכלני חרב' וגו', ואחר שיצא רדף לבן אחריו להרגו, שנאמר: 'וירדף אחריו דרך שלשת ימים'. נמלט ממנו בא עשו בקש עוד להרגו, והפסיד עליו כל אותו הדורון 'עזים מאתים' וגו'. יצא מעשו באה עליו צרת דינה, יצא מצרת דינה באה עליו צרת רחל, אחר כל הצרות בקש לנוח קמעא באה עליו צרת יוסף, והכתוב צווח: 'לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי' (איוב, ג', כ"ו). אחר כך באה עליו צרת שמעון, אחר כך צרת בנימין, לפיכך היה מתפלל באל שדי ואומר: מי שאמר לשמים וארץ די, יאמר ליסורי די". לפיכך יעקב אע"ה שלח את המלאכים לפניו רק ע"מ לשומרו מ"רוחות ומזיקים" של עשו, שנאמר: "וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום" (בראשית, ל"ב, ד'), וכן מובא בזוה"ק: "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום', בארץ בסטרא דדרגא דיליה דאיהו דרגא דעשו, דכתיב: 'עשו הוא אדום' וכלהו קאתו מסטרא דרוח מסאבא" (זוהר, בראשית, קעז:). על כן אף כאשר יעקב שלח את המנחה לעשו, הוא לא שלחה בידי המלאכים אלא יעקב שלח את המנחה ביד עבדיו, שנאמר: "ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו ויאמר אל עבדיו עברו לפני" (בראשית, ל"ב, ז').
וכן מצאנו שיעקב פחד מעשו למרות שה' הבטיח לו שישמרנו ואף הקיפו בששים רבוא מלאכים, משום שהתנאי לשמירת ה' הוא (תנחומא, משפטים, סימן יט): "אם נתרבה במצות, רבוא ואלף מלאכים משמרין אותו. ואם הוא שלם בתורה ובמעשים טובים, הקדוש ברוך הוא משמרו, שנאמר: 'ה' שומרך ה' צלך על יד ימינך" (תהלים, קכ"א, ה). לפיכך יעקב פחד שמא דבק בו חטא ולכן אין הוא ראוי לשמירת ה' ואף אין הוא ראוי לשמירתם של המלאכים, וכן מובא במדרש: "אשרי אדם מפחד תמיד' (משלי, כ"ח, י"ד), וכן הוא מדת הצדיקים אף על פי שהקב"ה מבטיחן אין פורקים ביראה, וכן ביעקב (בראשית, ל"ב, ח'): 'ויירא יעקב' למה נתיירא?, אמר: שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום, וכתיב (דברים, כ"ג, ט"ו): 'ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך', והניחני הקדוש ברוך הוא" (מד"ר, במדבר, פרשה יט). בנוסף לכך מאחר והמלאכים נועדו רק לצורך שמירתו האישית, יעקב פחד שמא בניו ונשותיו יפלו בחרב, "כי שם נאמר לו: 'והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך', ואם יהיו בניו נופלים בחרב אחיו אין ההבטחה הזאת קיימת, ולזה ירמוז באמרו: 'היטב איטיב עמך', וכן 'ואיטיבה עמך', כי כל זה ממה שנאמר לו (בראשית, ל"א, ג'): 'ואהיה עמך'. אבל הכל מיראת חטא כי דרך הצדיקים לירא תמיד, והיה מתירא אולי אפילו משיצא משם חטא בבואו בברית עם לבן עובד עבודה זרה או בדבר אחר, ושגיאות מי יבין" (הרמב"ן, בראשית, ל"ב, י"ג). לפיכך יעקב חילק את מחנהו "לשני מחנות" משום שיעקב אע"ה חשש שזכותו לא תספיק להצלת כל המחנה, שנאמר: "ויירא יעקב מאד ויצר לו ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות. ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית, ל"ב, ח'-ט').
וכן מצאנו שיעקב אע"ה לא נסה לאיים על עשו באמצעות המלאכים שהוא שלח אליו, אלא יעקב אע"ה נסה להעזר במלאכים ע"מ להדליק את ניצוץ הצדיקות שהיה טמון במעשיו של עשו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בישיבתו בארץ ישראל ובכיבוד יצחק אביו "בבגדי מלכות" (מד"ר, בראשית, סה, טז), לכן נאמר: "ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך" (בראשית, ל"ב, ו'). כלומר, יעקב אע"ה שלח מלאכים רבים לעשו אחיו ע"מ להראות לעשו את שכר קיום המצוות בעוה"ז, בכדי להחזירו בתשובה וע"מ למנוע ממנו את עוון שפיכות דמים, וכן מובא במדרש: "וישלח יעקב מלאכים', למה שלח יעקב אצלו שלוחים?, אלא כך אמר: אשלח לו שלוחים אם יחזור בתשובה. אמר להם: אימרו לו אל תאמר יעקב כדרך שיצא מבית אביו הוא עומד, שנאמר: 'כי במקלי עברתי' וגו', 'ויצו אותם לאמר' אימרו לו: אל תאמר כשיצא מעמך נטל בידו כלום מתפיסת הבית, אלא בשכרי קניתי כל הללו בכחי, שנאמר: 'ועתה הייתי לשני מחנות" (מד"ר, פרשה, עה, יא), דהיינו, בשכר המצוות זכיתי לשמירת מלאכים והתעשרתי בגין עבודתי הקשה, אך "לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני 'הוה גביר לאחיך' שהרי לא נתקיימה בי", על אף שגרתי עם לבן הרשע "ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י-בראשית, ל"ב, ה'). אולם עשו הרשע לא התרשם משמירת המלאכים כלל, לפיכך נאמר: "וישבו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו וגם הלך לקראתך וארבע מאות איש עמו, ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית, ל"ב, ז'-ח'). כלומר, לא זו בלבד שהמלאכים לא החזירו את עשו בתשובה ואף הם לא הועילו ליעקב, אלא המלאכים אף חזרו ליעקב והפחידוהו יותר, כמובא במדרש: "וישובו המלאכים אל יעקב לאמר באנו אל אחיך אל עשו' שאת נוהג בו כאח, והוא נוהג בך כעשו 'וגם הולך לקראתך וארבע מאות איש עמו" (מד"ר, פרשה, עה, ז). לפיכך לאחר שיעקב שמע את דברי המלאכים והבין מתוכם כי אין באפשרותם להחזיר את עשו בתשובה, ואף אין זה מסמכותם לסייע לו במלחמה כנגד עשו, רק אז נכנס הפחד ללבו, שנאמר: "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית, ל"ב, ז'-ח'), דהיינו, "אמר שמא יגרום החטא" (ברכות, ד.).
נמצאנו למדים כי כאשר ה' קובע טובה לכלל באמצעות נביא, הטובה מתקיימת ללא כל תנאי, שנאמר: "לא איש אל ויכזב" (במדבר, כ"ג, י"ט), פרט למקרה אחד שחזר בדבר טובה "בחרבן ראשון, כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו וזה מפורש במסכת שבת" (הרמב"ם, יסודי התורה, פ"י, ד). אולם כאשר ה' מבטיח טובה אישית לאדם, ההבטחה היא בגדר הבעת רצון ה' המתקיים בתנאי שהאדם יהיה ראוי לה, לפיכך יעקב היה "מתיירא שמא יגרום החטא" (סנהדרין, צח:) או שמא יקדימנו עשו ברחמים, ורצון ה' לא יתקיים עקב כך. וכן מובא בגמ': "מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר... והאמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת (אך אינה גוזרת), בת פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני?, אלא שמא יקדמנו אחר ברחמים" (מועד קטן, יח:). לפיכך יעקב חשש שמא תעמוד לעשו זכות ישיבתו בארץ ישראל וזכותו הגדולה בכיבוד יצחק אביו "בבגדי מלכות" (מד"ר, בראשית, סה, טז), אע"פ שעשו היה מרמה וצד "את יצחק הצדיק בפיו" (תנחומא, תולדות, ח). וכן מצאנו שעשו זכה לקבל ברכות מפיו של יצחק אע"ה, ואף זכה לקבל שכר בעוה"ז על מצוה אחת שעשה, כפי שכתב ה"אבן עזרא": "וגרשתי עשו מארץ השם, ונתתי לו הר שעיר בעבור כבוד אביו" (א"ע-מלאכי, א', ב'). וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, פרשה עו, ב): "ויירא יעקב מאד ויצר לו', אמר רבי יהודה ברבי עילאי: לא היא יראה לא היא צרה, אלא 'ויירא' שלא יהרוג 'ויצר לו' שלא יהרג. אמר: אם הוא מתגבר עלי הורגני ואם אני מתגבר עליו אני הורגו, הדא הוא 'ויירא' שלא יהרוג, 'ויצר לו' שלא יהרג... א"ר יהודה ברבי סימון: כך אמר לו הקב"ה (בראשית, ל"א, ג'): 'שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך', תאמר עד כאן היו התנאים ושמרני בדרך הזה ולא יותר. א"ר יודן: אמר לו המקום: 'שוב אל ארץ אבותיך' אף על פי כן 'ויירא יעקב מאד'?!, אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעולם הזה. ר"ה בשם ר' אחא אמר: 'הנה אנכי עמך' 'אם יהיה אלהים עמדי', אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז", משום שה' חפץ לתת לצדיקים את שכרם המושלם בעוה"ב.
לפיכך יעקב אע"ה "התקין עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ט'), ולא סמך על ששים רבוא המלאכים שנועדו לשומרו, ואף יעקב אע"ה לא סמך על נסי "המלאך הגאל אותי מכל רע" (בראשית, מ"ח, ט"ז) שהוא המלאך מיכאל הממונה על נסי גאולת ישראל, שנאמר: "מיכאל שרכם" (דניאל, י', כ"א), וכן מובא בגמ': "בגאולה כתיב: 'המלאך הגואל אותי מכל רע" (פסחים, קי"ח.). כלומר, למרות הדורון והתפלה יעקב הכין את עצמו גם למלחמה ללא סיוע המלאכים, משום שמלכתחילה "כל היכא דקביע היזיקא לא סמכינן אניסא, דכתיב (שמואל-א, ט"ז, ב'): "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (קידושין לט:). לפיכך אף על פי שלא היה ליעקב סיכוי סביר לנצח את "ארבע מאות ראשי גייסות" (מד"ר, בראשית, ע"ה, יב) של עשו שבאו להורגו, יעקב נהג כאמור בגמ': "אם בא להורגך השכם להורגו" (סנהדרין, עב..). אך למרות זאת נאמר: "ויצר לו' אם יהרוג הוא את אחרים" (רש"י- בראשית, ל"ב, ח'), דהיינו, יעקב חשש שמא הוא יאלץ להרוג את החפים מפשע בתוך מחנהו של עשו, ובכך ימנע ממנו להקריב את נדרו לה'. על כן שיקולו המוסרי של יעקב בטרם מלחמתו עם מחנה עשו גרם לו לחוסר בטחון, ולחשש שמא אין לו סיכוי לנצח את עשו, שנאמר: "ויירא יעקב מאד ויצר לו" (בראשית, ל"ב, ח'). כמו כן י"א שיעקב אע"ה חשש שלא "יהרוג הוא את אחרים", דהיינו, שלא תתבטל תורתו של "רבי מאיר דהוא אחרים" (רש"י- שבת, ט.), אשר הוא בן גר מזרע עשו "ונפק מיניה רבי מאיר" (גיטין, נו.).
נמצאנו למדים כי התורה פרטה בהרחבה רבה את מכלול התנהגותו של יעקב אע"ה בעת מאבקו עם עשו, משום שמאבק זה הוא גם סמל לתחילת המאבק התמידי של בני עשו כנגד בני ישראל אשר הוא עתיד להמשך עד סוף כל הדורות, דהיינו, בבחינת "כל מה שאירע לאבות סימן לבנים" (רמב"ן, בראשית, י"ב, ו'). לפיכך הקב"ה לא הופיע בחלום לעשו ע"מ להזהירו שלא יפגע ביעקב, כשם שה' יתברך הופיע ללבן בחלום ומנע ממנו לפגוע ביעקב אע"ה. משום שהמאבק בין יעקב ללבן היה מאבק חד פעמי, לעומת זאת מאבקו של יעקב עם עשו לא היה מאבקו האישי של יעקב בלבד, אלא המאבק של עשו עם יעקב הוא מאבק תמידי אשר החל כבר ברחמה של רבקה, שנאמר: "ויתרוצצו הבנים בקרבה... ואחרי כן יצא אחיו וידו אחזת בעקב עשו" (בראשית, כ"ה, כ"ב-כ"ו), דהיינו, יעקב אחז בעקבו של עשו בכדי שעשו לא ירמוס אותו. לפיכך כתב רבינו בחיי (בראשית, ל"ב, ח'): "ודע, כי יש בפרשה הזאת (וישלח) באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז גם כן לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו, וראוי לנו לאחוז דרכיו של יעקב שהתקין עצמו לשלשה דברים: למלחמה, לתפלה ולדורון. למלחמה הוא שכתוב: 'ויחץ את העם אשר אתו', וכתיב: 'ויאמר אם יבא עשו', וגו'. לתפלה הוא שאמר: 'אלהי אבי אברהם' וגו', 'הצילני נא'. לדורון הוא שכתוב: 'עזים מאתים', וגו'. וממנו ראה חזקיה המלך וכן עשה, שהתקין עצמו לשלשה דברים אלו כלפי סנחריב מלך אשור, דכתיב (מלכים-ב, י"ח, ט"ו): 'ויתן חזקיה את כל הכסף', וכתיב (דבה"י-ב, ל"ב, ו'): 'ויתן שרי מלחמות על העם', וכתיב (מלכים- ב, י"ט, ט"ו): 'ויתפלל חזקיהו לפני ה''. וכן אנחנו צריכים ללכת בדרכי האבות להתקין עצמנו להקביל פניהם במנחה ובלשון רכה ובתפלה לפני ה' יתעלה, אבל במלחמה אי אפשר, שנאמר (שיה"ש, ב'- ז', ג'-ה'): 'השבעתי אתכם בנות ירושלים' וגו', השביעם שלא להתגרות מלחמה עם האומות". וזהו עומק הנאמר במדרש (תנא דבי אליהו רבה, כה): "חייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב". לפיכך אמר רבי: "כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס, אמר ליה: רבי, מפני מה אתה מבזה על כבודך?, אמר ליה: מה אנא טב מן סבי?!, לא כך אמר: 'כה אמר עבדך יעקב"? (מד"ר, בראשית, עה, ה).
כה אמר עבדך יעקב:
פרשת וישלח מתארת גם את שני סוגי המאבקים הנצחיים בין יעקב לעשו: מאבק גשמי-כוחני, ומאבק רוחני-כוחני. במאבק הגשמי: בזמן הלידה, על הבכורה, ובעת ברכות יצחק נקט יעקב בדרכי התחכמות, כך גם לקראת המפגש הגשמי עם עשו, יעקב התקין את "עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ט'), ובנוסף לכך הביע את כניעותו לעשו, שנאמר: "כה תאמרון לאדני לעשו כה אמר עבדך יעקב" (רש"י-בראשית, ל"ב, ה'). לעומת זאת במאבק הרוחני עם שרו של עשו, גילה יעקב גבורה רבה, שנאמר: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית, ל"ב, כ"ה), רבי יהושע בן לוי אמר: "מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד", בסופו של המאבק הרוחני יעקב נצח לבדו את שרו של עשו, שנאמר: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כ"ט). כלומר, במאבק הגשמי יעקב נקט גם בדרך של כניעה לעשו אחיו, לעומת זאת במאבק הרוחני יעקב גילה גבורה עילאית כנגד שרו של עשו. לפיכך הקב"ה התרעם על כוונת יעקב אע"ה להכנע לעשו הרשע ללא כל צורך הכרחי, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, עה, ב): "וישלח יעקב מלאכים לפניו', רבי יהודה ברבי סימון פתח (משלי, כ"ה, כ"ו): 'מעין נרפש ומקור משחת' וגו', א"ר יהודה ברבי סימון: כשם שאי אפשר למעין להרפס ולמקור להשחית, כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע, אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך, והייתה משלח אצלו ואומר לו: 'כה אמר עבדך יעקב"!?. וכן מובא במדרש: "באותה שעה שקרא יעקב לעשו 'אדוני', אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה השפלת עצמך וקראת לעשו אדוני ח' פעמים!, חייך אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך" (מד"ר, בראשית, עה, יא). כלומר, ה' הבין את פחדו האנושי של יעקב מעשו לכן ה' לא התרעם על יעקב כשהוא התקין את "עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ט'), אולם הקב"ה התרעם על דברי ההתרפסות של יעקב בפני עשו, משום שדברי יעקב עלולים לשמש הצדקה לזרעו להכנע לרשע או להתרפס לפניו ללא כל צורך הכרחי.
וכן מצאנו שבפועל יעקב אע"ה ויתר על ממונו ואף נראה כי כפף את גופו לפני עשו, אך לאמיתו של דבר יעקב אע"ה השתחוה לשכינה שהיתה מהלכת לפניו, כמובא בזוה"ק: "והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו', ר' אלעזר פתח ואמר (שמות, ל"ד): 'כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו', וכי יעקב דאיהו שלימא דאבהן דאתבריר חולקא שלימתא לקודשא בריך הוא, ואיהו אתקריב לגביה יתיר, היך סגיד ליה לההוא רשע דעשו דאיהו בסטרא דאל אחר, ומאן דסגיד ליה סגיד לאל אחר?, אי תימא בגין דאמרו: תעלא בעדניה סגיד ליה, לאו הכי!, דהא עשו כאל אחר הוה ויעקב לא יסגוד לההוא סטרא ולההוא חולקא כלל... 'והוא עבר לפניהם' מאי והוא?, דא שכינתא עלאה דהוה אזלא קמיה ודא הוא נטירו עלאה, כיון דחמא יעקב אמר: הא עידן לסגדא לגביה דקודשא בריך הוא דהוה אזיל קמיה, כרע וסגיד שבע זמנין 'עד גשתו עד אחיו' ולא כתיב: 'וישתחו לעשו', אלא כיון דחמא דהא קודשא בריך הוא אזל קמיה כדין סגיד לקבליה, בגין דלא למיהב יקר למסגד לאחרא בר מניה וכלא איהו כדקא יאות. זכאין אינון צדיקייא דכל עובדיהון דקא עבדי בגין יקרא דמאריהון איהו, ובגין דלא יסטון לימינא ולשמאלא" (זוהר, בראשית, קעא:). וכן היה כששאל עשו את יעקב: "מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי"?, יעקב השיבו: "למצא חן בעיני אדני" (בראשית, ל"ג, ח'), דהיינו, כל העושר שלי נועד לצורך הקדושה כדי למצא חן בעיני הקב"ה, כמובא בגמ': "שלשה מרחיבין דעתו של אדם אלו הן: דירה נאה, ואשה נאה וכלים נאים" (ברכות, נז:), ונאמר: "ארך ימים בימינה בשמאולה עשר וכבוד" (משלי, ג', ט"ז), "למיימינין בה אורך ימים איכא, וכ"ש עושר וכבוד" (משלי, ג', ט"ז).
נמצאנו למדים כי יעקב אע"ה הנחיל לבניו גם את ההנהגה של כניעה גשמית לרשע בעוה"ז, מתוך עוצמה רוחנית ובטחון בנצחון הצדק בעוה"ב, דהיינו, שיטתו של יעקב אע"ה נבעה מתוך ראיה ארוכת טווח, שנאמר: "עד אשר אבא אל אדני שעירה", ומובא במדרש: "והוא לא הלך, ואימתי ילך?, בימי המשיח, שנאמר (עובדיה, א', כ"א): 'ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (רש"י-בראשית, ל"ג, י"ד). וכן מובא בגמ': "אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו" (ברכות, ז:), וכן "א"ר שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו" (רש"י-בראשית, ל"ג, ד'), ואף "כאן הודה לו על הברכות" (רש"י-בראשית, ל"ג, ט'). לפיכך יעקב אע"ה לא שלח לעשו כסף וזהב או אבנים טובות ומרגליות, אלא יעקב שלח לו רק בעלי חייים "הזכרים כדי צורך הנקבות" (רש"י-בראשית, ל"ב, ט"ו), בכדי שבני עשו יגדלום וירבום ע"מ שגם הקרן וגם הריבית יוחזרו לבני יעקב בעתיד לבא, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, עח, יב): "כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו, עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא".
וכן מובא בגמ': "אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין, ומצאתן אשתו של ר' חנינא בן דוסא. ואמר לה: אל תאכלי מביציהן!, והרבו ביצים ותרנגולין והיו מצערין אותם, ומכרן וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע ר' חנינא אמר לו: יש לך בהן סימן?, אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העזין" (תענית, כה.).
קטנתי מכל החסדים:
יעקב אע"ה לא ביקש מה' הצלה בגין צדיקותו משום אין לאף נברא בעולם חוב "אצל בוראו" (מד"ר, דברים, פר' ב'), אלא כל הדברים שה' נותן לבריותיו הוא בדרך של חסד ורחמים, שנאמר: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" (בראשית, ל"ב, י"א), וכן אמר דוד המלך ע"ה: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי" (תהלים, קט"ז, י"ב). לפיכך יעקב אע"ה חשש שחסדי ה' המרובים שנעשו לו בדרך ובבית לבן היו מעל ומעבר לזכויותיו, וכן נאמר בגמ': "אם עושין לו נס מנכין מזכויותיו" (שבת, לב.). לעומת זאת הרש"י פירש: "נתמעטו זכיותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו", פירושו זה של הרש"י מעורר תמיהות: משום שמפירושו עולה כי יעקב אע"ה חשש לכאורה משני דברים: גם מהתמעטות זכויותיו לקבל הצלה וגם מן החטא, והרי חששות אלה סותרים זה את זה?, ועוד, לפי לשון הרש"י שאמר כי יעקב טען: "נתמעטו זכיותי", נראה כי יעקב סבר שמגיע עוד שכר מה' בזכות מעשיו הטובים, והרי מצאנו שהגמ' מגנה את התולה את בקשתו בזכות עצמו?, כמובא בגמ': "א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: כל התולה בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים... חזקיהו תלה בזכות עצמו, דכתיב: 'זכר נא את אשר התהלכתי לפניך' תלו לו בזכות אחרים, שנאמר: 'וגנותי אל העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי" (ברכות, י:).
אלא נלענ"ד שכוונת הרש"י לומר כי יעקב אע"ה לא תלה את בקשתו בזכות עצמו, אלא אמר: "קטונתי" מלהיות ראוי לחסדים הראשונים שה' עשה עמדי, וכל שכן שעתה אני ירא שמא "נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו", דהיינו, יעקב ידע כי לא עשו ממית "אלא החטא ממית" (ברכות, לג.). לפיכך יעקב חשב כי היה עליו לעבוד את ה' ביתר שאת בגלל ריבוי החסדים שה' עשה עמו, לכן יעקב הרגיש בלבו כי הוא חטא בכך שלא עבד את ה' במדרגה רוחנית גבוהה יותר, עקב ריבוי החסדים שה' עשה עמו עד עתה, וכן מובא במדרש (מד"ר, בראשית, עו, ה): "קטנתי מכל החסדים', א"ר אבא בר כהנא: איני כדאי". לפיכך יעקב ביקש מה' שיצילנו מיד עשו ע"מ שיתאפשר לו לעבוד את ה' במדרגה רוחנית גבוהה יותר, וכן כתב הרש"י: "אע"פ שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם" (רש"י-דברים, ג', כ"ג), דהיינו, בדרך כלל הצדיקים אינם מבקשים מה': שיגמול להם חסד בהווה בכדי שיוכלו להמשיך לקיים מעשים טובים גם בעתיד, שמא לא הדבר יעלה בידם לקיים את הבטחתם, לפיכך אף הצדיקים מבקשים מה' מתנת חנם בהווה, ואין הם תולים את בקשתם במעשיהם הטובים בעתיד. על כן יעקב התקין את עצמו לתפלה, באומרו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך", ולאחר מכן פתח בתפלה: "הצילני נא מיד אחי מיד עשו" (בראשית, ל"ב, י"א-י"ב).
נמצאנו למדים מסגנון בקשתו של יעקב אע"ה כי אין לאף בריה בעולם חוב אצל הקב"ה, אלא כל הדברים שה' נותן לבריותיו הוא בדרך של חסד ורחמים, על כן אפילו לעושה רצונו ומצוותיו אין הקב"ה מתחייב ליתן שכר בעוה"ז. לפיכך הנהגתו של יעקב אע"ה מלמדת כי הדרך לבקש חסד מהקב"ה היא: לפנות לקב"ה בלשון של תחנונים ותפילות, מתוך אמונה ובטחון שהתפילה לא תחזור ריקם, כאמור בגמ': "א"ר חנין א"ר חנינא: כל המאריך בתפלתו, אין תפלתו חוזרת ריקם... א"ר חמא בר' חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'" (ברכות, לב:), דהיינו, יעקב לא סמך רק על הדורון ועל המלחמה אלא השליך יהבו על התפילה.
אחד עשר ילדיו:
במסגרת הכנותיו של יעקב לקראת המפגש הגשמי עם עשו נערך יעקב אע"ה גם לקראת המפגש הרוחני עם עשו, שנאמר: "ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחתיו ואת אחד עשר ילדיו ויעבר את מעבר יבק" (בראשית, ל"ב, כ"ג), והרש" פירש: "ודינה היכן היתה?, נתנה בתיבה ונעל בפניה שלא יתן בה עשו הרשע עיניו, ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמה תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם". נראה לכאורה כי פירושו זה של הרש"י תמוה: הלא דינה היתה בת ו' שנים בלבד ואילו עשו היה בן צ"ז שנה, היתכן שעשו היה רוצה להנשא לתינוקת?. ועוד, הלא אמרו חז"ל: "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם... ולא לעם הארץ" (פסחים, מט.), וכל שכן שלא ישיא את בתו לרשע ובודאי לא לגוי, לפיכך נראה כי יעקב נהג כדין, אם כן למה יעקב נענש?. ועוד, מדוע דינה נענשה לכאורה בעוון אביה?.
נלענ"ד להשיב כי אמנם דינה היתה כבת ו' שנים בעת המפגש עם עשו שהיה בן צ"ז שנה, אך מצאנו שגם יצחק אע"ה נשא לאשה את רבקה כשהיתה בת ג' שנים כאשר יצחק היה בן מ' שנים, כפי שכתב הרש"י (רש"י-בראשית כ"ה, כ'): "המתין לה עד שתהא ראויה לביאה ג' שנים ונשאה (אע"פ שאינה ראויה להריון - ש"ח)". כלומר, מכאן ניתן לומר כי בדורות הקודמים היו הנשים בגיל צעיר מאוד מפותחות יותר מאשר הנשים שבימנו באותו הגיל, וכן מצאנו שדינה נתעברה מ"שכם בן חמור החוי נשיא הארץ" (בראשית, ל"ד, ב') כשהיא היתה בגיל ח' שנים, כמובא ברש"י (בראשית, מ"ו, י'): "בן דינה שנבעלה לכנעני". וכן מצאנו שיעקב נשא ד' נשים והוליד מהן י"ב בנים (כולל דינה) כשהיה בגיל פ"ד עד צ"א שנה, ואף בנימין נולד ליעקב כשהיה בן צ"ט שנה כשרחל היתה בת ל"ו שנה, ולא מצאנו שהתורה הגדירה את הדברים האלה כנס אלא התורה סיפרה על כך כדבר טבעי. לפיכך נראה לומר כי באותם הימים אף עשו יכול היה לשאת את דינה למרות היותה בגיל ו' שנים, מטעם זה יעקב אע"ה החביא את דינה משום שיעקב סבר כי בגלל הפרש הגיל שבינה לבין עשו, עלול עשו להשפיע לרעה על רוחניותה, וכן מובא בגמ': "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם... ולא לעם הארץ" (פסחים, מט.).
אולם הקב"ה דקדק עם יעקב הצדיק למרות שיעקב אע"ה נהג כדין, משום שלכאורה היה עליו לפעול לפנים משורת הדין, כי בתקופה זו של חיי יעקב לא היו תלמידי חכמים מצויים, לכן היה לו לנהוג כדברי הסיפא של מאמר הגמ': "לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם... לא מצא בת ת"ח ישא בת גדולי הדור" (פסחים, מט.), דהיינו, חז"ל תלו את איכות הבת באיכותו של האב, על כן אמנם עשו היה רשע אך יחד עם זאת עשו היה גם בן ת"ח וגם בן גדול הדור, "ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמה תחזירנו למוטב" (רש"י-בראשית, ל"ב, כ"ג), דהיינו, יעקב מנע לכאורה את האפשרות שדינה תחזיר את עשו לדרך הצדיקות של יצחק אביו, ועל כן יעקב נענש.
נמצאנו למדים כי כוונת פירוש זה של הרש"י לומר: כי חששו של יעקב מפני התדרדרותה הרוחנית של דינה לא היתה במקומה כביכול, משום שאם עשו היה חפץ בדינה בת יעקב הרי שהיה זה פתח לאפשרות החזרתו בתשובה שלמה, ואף פתח להחזרת כל בניו בתשובה. שהרי פשיטא שיעקב ובניו לא היו מסכימים לנישואין אם עשו לא היה חוזר בתשובה שלמה יחד עם בניו, כפי שמצאנו בתנאים שעשו בני יעקב עם שכם בן חמור, דהיינו, מתוך הרצון העז של יעקב לשמור על העלאת רוחניותה של דינה, יעקב מנע את הסיכוי שמא מתוך שלא לשמה היה בא לשמה. לכן דייק הרש"י בלשונו לומר: "ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמה תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם", כפי שמצאנו שכל בני שכם נימלו בגלל נפילתה של דינה לידי "שכם בן חמור החוי נשיא הארץ" (בראשית, ל"ד, ב') כשהיא היתה בגיל ח' שנים בלבד.
כמו כן ניתן לומר כי כוונת הרש"י בדבריו: "ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו שמה תחזירנו למוטב ונפלה ביד שכם", מרמז לכך שאילו יעקב היה עושה לעשו את אותו מעשה שעשו בניו לשכם, דהיינו, להתנות את נשואי דינה לעשו בתנאי שעשו ובניו ימולו, וביום השלישי היו בני יעקב הורגים את עשו ובניו. ע"י זה היתה צומחת ליעקב טובה משום שבכך יעקב היה נפטר מצרת עשו ובניו לנצח, ומשלא עשה כן יעקב נענש בכך שעשו קיים עד עצם היום הזה וממשיך להיצר ליעקב ולזרעו. לפיכך כאשר נפלה דינה ביד שכם ונתגלגל הדבר ובגינה נהרגו כל אנשי שכם, בכך נודע ליעקב שהוא נענש על כך שנמנע מלעשות כן לעשו. כלומר, דינה לא נענשה בעוון אביה אלא אונסה של דינה בידי שכם בן חמור נבע מהתנהגותה, כמובא במדרשים: "בשביל שהיתה רגלה פדרנית (יצאנית) גרמה תקלה לעצמה" (תנחומא, וישלח, ה), משום "שכל אשה שיוצאה לשוק סופה להכשל" (מד"ר, בראשית, ח, יב). אך הצער שהיה ליעקב בעקבות זאת נגרם בשל "שמנעה מאחיו שמה תחזירנו למוטב", ועשו יהרג כזכאי.
ויותר יעקב לבדו:
פרשת וישלח מבארת כי למרות חששותיו של יעקב אע"ה הוא נצח את מאבקיו הגשמיים עם לבן ועשו בעזרת תחכום וללא עזרת אחרים, ואף במאבק הכוחני-רוחני עם שרו של עשו נצח יעקב לבדו ללא עזרת אחרים, שנאמר: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר... ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כ"ה-כ"ט). וכן מובא במדרש: אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה: לארי שכעס על הבהמות והחיות, חפשו החיות מישהוא שילך לפייס את הארי, אמר להם השועל: אני יודע שלוש מאות משלים ואני אלך לפייס את האריה. החיות הסכימו שהשועל ייצג אותם בפני האריה ויפייסנו, אך כשהתקרבו למקום רביצתו של האריה אמר להם השועל כי מרוב פחד הוא שכח מאה משלים. אמרו לו החיות: גם במאתיים משלים ניתן לפייס האריה. וכשהתקרבו למתחם רביצתו של האריה השועל שכח עוד מאה משלים, אמרו לו החיות: די במאה משלים בכדי לפייס האריה. וכשהגיעו החיות לפני לוע האריה שכח השועל את כל המשלים שידע, אמר להם השועל: עתה כל אחד ואחד ילך ויפייס על נפשו. "כך יעקב אבינו, רבי יהודה בר סימון אמר: יש בי כח לערוך תפלה, רבי לוי אמר: יש בי כח לערוך מלחמה, וכיון דמטא 'ויחץ את הילדים' וגו', אמר: כל איניש ואיניש דכוותא תקום ליה" (מד"ר, בראשית, עח, ז). במצב זה יעקב היה גם בעת שהוא נותר לבדו להלחם עם שרו של עשו ללא עזרת אחרים, ובסופו של המאבק יעקב הכריח את המלאך להודות לו על הברכות שהוא קבל מיצחק אביו, "וזהו 'ויברך אותו שם' שהיה מתחנן להמתין לו ולא רצה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ל"א).
מאבקו הכוחני של יעקב אע"ה עם מלאך ה' מחדד את המחלוקת העקרונית בין גישת הרמב"ם הסוברת: כי לא תתכן הגשמה במלאכים כלל, אלא הסיפורים על המלאכים הם חזיונות רוחניים בלבד כהתגלות בחלום, ולעומת זאת גישת הרמב"ן היא: כי ניתן לראות בעינים של האדם מלאכים ממשיים. וכן כתב הרמב"ן: "בספר 'מורה הנבוכים' (ב, מב) נאמר... בענין 'ויאבק איש עמו' (בראשית, ל"ב, כ"ה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה 'צולע על ירכו' בהקיץ?, ולמה אמר: 'כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי' (בראשית, ל"ב, ל"א)?, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה, וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין בראשית, כ"ח, י"ג, ל"א, ג')... הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה, ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל. אבל היא מראה, תקרא "גלוי עינים", כמו 'ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר, כ"ב, ל"א), וכן 'ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה' (מ"ב, ו', י"ז). אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת (וירא) ופרשת לוט, וכן 'ויאבק איש עמו' (בראשית, ל"ב, כ"ה), וכן 'וימצאהו איש' (בראשית, ל"ז, ט"ו), על דעת רבותינו (תנחומא, וישב, ב) הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש", יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים, ולא אוכל לפרש" (הרמב"ן, בראשית-י"ח, א'). כלומר, מהות המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן בעניננו היא: האם המאבק של יעקב עם המלאך היה מאבק רוחני בלבד או שהמאבק היה גם כוחני, בין כך ובין כך פשיטא שאדם אינו יכול לנצח מלאך ה' במובן הפשוט, אולם לכ"ע האדם יכול לנצח את המלאך ברוחניות ולהשיג במאבק עמו מטרה רוחנית, כפי שיעקב אע"ה לבדו נצח את מלאך ה' במאבק הרוחני ואף זכה לברכתו.
נמצאנו למדים מכאן כי לצדיק גמור יש את היכולת האישית לנצח לבדו אפילו את מלאך ה', משום שהצדיק הופך להיות כמלאך כאשר הוא מקיים את מצוות ה' מתוך טבעו ולא מתוך בחירה חופשית, שנאמר: "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו" (תהלים, ק"ג, כ'), ופירש הזוה"ק: "אלין ואינון גבורי כח דעבדי רעותא דמאריהון ולא חטאו" (זוהר, שמות, י:), וכן מובא במשנה: "איזהוא גבור? הכובש את יצרו" (אבות, פ"ד, א), ומובא בגמ': "אמר רבי יוחנן: גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת" (סנהדרין, צא.). בנוסף לכך גם לכל אדם מישראל ה' מסייע במתן היכולת הרוחנית לנצח לבדו אפילו את מלאך ה', לפיכך כל אדם נתבע להתגבר על יצר הרע על אף שהוא מלאך, וכן מובא בגמ': "אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר: 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו', ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו, שנאמר: 'ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו'. תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" (סוכה, נב:). ומכל שכן למדנו שכל אדם יכול להתגבר על כל הקשיים האחרים הנקראים בדרכו באמצעות "משכהו לבית המדרש".
גיד הנשה:
פרשת וישלח מספרת שבטרם המאבק הכוחני שהיה צפוי להתרחש בין יעקב לבין עשו אחיו, הופיע לפתע המלאך שרו של עשו ע"מ לפגוע ברוחניותו של יעקב, דהיינו, בניגוד לשרו של יעקב, שרו של עשו לא התכונן לביצוע תפקידו בשמים, אלא הניח הכל בצד רק בכדי לפגוע בצדקת מאבקו של יעקב עם עשו, כמובא בגמ': "ויאמר שלחני כי עלה השחר', אמר לו: גנב אתה או קוביוסטוס (רש"י-גונב נפשות) אתה שמתיירא מן השחר?, אמר לו: מלאך אני ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו" (חולין, צא:). במהלך המאבק יעקב אע"ה אמנם נצח את שרו של עשו, אך יעקב גם נפגע מעט כי המלאך הצליח לפגוע באברו הנמוך של יעקב, שנאמר: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו... ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית, ל"ב, כ"ה-ל"ג). הזוה"ק מבאר: אמאי אקרי גיד הנשה?, כלומר, גיד דאיהו מנשה לבני נשא לפולחנא דמאריהון ותמן הוא יצר הרע רביע. וכיון דאתדבק עם יעקב לא אשכח אתר דיכיל לאתגברא עליה דיעקב, בגין דכל שייפי גופא סייעי ליעקב וכלהו הוו תקיפין ולא הוה בהון חולשא. מה עבד?, 'ויגע בכף ירכו בגיד הנשה' בזיניה ביצר הרע דאיהו זיניה ואתריה, ומתמן אתי יצר הרע על בני נשא. ובגין כך אמרה אורייתא: 'לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה'... אבל עמין עע"ז יאכלו ליה דאיהו מסטרא ומזינא דמלאכא דלהון דאיהו סמא"ל בגין לתקפא לבהון, בגין דאית בבר נש רמ"ח שייפין לקבל רמ"ח פקודין דאורייתא דאינון למעבד אתיהבו, ולקבל רמ"ח מלאכין דאתלבשת בהון שכינתא ושמא דלהון כשמא דמאריהון, ואית בבר נש שס"ה גידין ולקבלהון שס"ה פקודין דלאו אינון אתיהיבו למעבד ולקבל שס"ה יומי שתא, והא תשעה באב חד מנהון דאיהו לקבל סמא"ל דאיהו חד מאינון שס"ה מלאכין, ובגין כך אמרה אורייתא: 'לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה', 'א"ת' לאסגאה תשעה באב דלא אכלין ביה ולא שתין. ובגין כך חזא קודשא בריך הוא כלא, ונרמז בהון רמז ליעקב: 'ויאבק איש עמו' בכל יומי שתא ובכל שייפין דיעקב ולא אשכח בר ההוא גיד הנשה, מיד תשש חיליה דיעקב וביומי שתא אשכח יום תשעה באב דביה אתתקף ואתגזר דינא עלנא ואתחרב בי מקדשא" (זוהר, שמות, קעב:). כלומר, המלאך לא היה יכול לפגוע ביעקב אלא בגיד הנשה שהוא מקום יצה"ר בגופו של האדם, והוא גם יום תשעה באב שבו החריבו הגויים את שני בתי המקדש. למרות זאת נאמר: "ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל והוא צלע על ירכו", דהיינו, אמנם מלאכו של עשו הצליח להאט את קצב ההליכה של ישראל לקראת גאולתם, אך על אף צליעתם עם ישראל יגיעו לגאולה השלמה ולרפואה השלמה בעלות השחר, שנאמר: "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק" (מלאכי, ג', כ').
נמצאנו למדים כי במלחמה כנגד שרו של עשו ויצה"ר סופגים לעיתים מהלומות ופגיעות רוחניות, אולם העיקר הוא שאת המהלומה הרוחנית האחרונה יתן האדם ליצה"ר ויכריענו למרות שיצה"ר הוא מלאך, משום שאין ליצה"ר רשות להשתמש בכח הזרוע כנגד האדם, אלא הוא רשאי להשתמש בכוחות רוחניים בלבד, אולם כאשר יצה"ר נאלץ להשתמש בכח הזרוע הדבר נועד להוכיח את כניעתו לכחו הרוחני של האדם, כפי שמצאנו כאשר המלאך נאלץ לפגוע בגופו של יעקב, אמנם יעקב יצא צולע זמנית אך הוא היה המנצח האמיתי.
לפיכך גם נצחונם העתידי של ישראל על בני עשו מובטח רק כאשר כלל ישראל ישמרו בקפידה על תרי"ג מצוות התורה, דהיינו, ע"י חיבור היכולות של כל פרט מישראל אשר מהם מורכב הגוף השלם של כנסת ישראל. על כן אמר יעקב לעשו: "עם לבן גרתי", ופירש הרש"י: "גרתי' בגימטריא תרי"ג. כלומר, עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים" (רש"י- בראשית, ל"ב, ה'), והרי יעקב אע"ה לא היה יכול לקיים תרי"ג מצוות אצל לבן, כגון: תרומות, מעשרות, מצוות התלויות בבית המקדש, כיבוד אב ואם, וכו', וכן כתב הרמב"ם (עשה רמח): "וכשתסתכל באלו הרמ"ח מצוות עשה תמצא המצוות ההכרחיות מהם ששים מצוות"?. אלא נלענ"ד שכוונת הרש"י היא שיעקב קיים את מצוות ה' ככל יכולתו, ואת אשר לא היה ביכולתו לקיים יעקב חפץ לקיים בכל לבו, לפיכך ה' חישב את מחשבתו הטובה של יעקב כאילו הוא קיים את כל תרי"ג המצוות במעשים, כמובא בגמ': "אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קידושין, מ.). וכן מצאנו "שבכל מקום שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו" (מד"ר, בראשית, צה, ג), וכל העוסק בתורה כאילו עשאה, כמובא בגמ': "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות, קי.).
וכן מצאנו שגם לאדם שאינו מסוגל ללמוד תורה ניתנה האפשרות לסייע בידי לומדי התורה כיששכר זבולון, והדבר נחשב לו כאילו הוא עצמו למד תורה. וכן מובא בזוה"ק: "וירא כי לא יכול לו', מה עבד?, מיד 'ויגע בכף ירכו' דאתחכם לקבליה, אמר: כיון דאתברו סמכין דאורייתא מיד אורייתא לא אתתקף, וכדין יתקיים מה דאמר אבוהון 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו', 'והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך', ובדא אתחכם לקבליה דיעקב, דהא בגין דיתבר חילא דאורייתא אזיל ואתתקף עשו, וכד חמא דלא יכיל לה לאורייתא כדין חליש תוקפא דאינון דסמכין לה, וכד לא ישתכח מאן דסמיך לאורייתא כדין לא יהא 'קול קול יעקב' ויהון 'ידים ידי עשו" (זוהר, שמות, קעב:). כלומר, כאשר שרו של עשו ראה שאין הוא יכול לגבור על יעקב אע"ה וזרעו לומדי התורה, אז המלאך החליט לפגוע "בכף ירכו" אשר הוא סמל לתומכים של לומדי התורה בישראל, דהיינו, בכדי שבהעדר תמיכה יבטלו תלמידי החכמים את תלמודם, וע"י כך יוכלו בני עשו לגבור על בני יעקב.
נמצאנו למדים כי הנסיון לנצח את בני עשו במאבק כוחני בלבד נועד לכשלון בעוה"ז עד לעתיד לבוא, אולם במאבק הרוחני יש לישראל את היכולת לנצח את בני עשו אף בעוה"ז בזכות לימוד התורה וקיום מצוותיה. וכן מצאנו שאף בעת לידתו יעקב נכשל במאבקו הכוחני הראשון עם עשו, ולכן נקרא שמו "יעקב", שנאמר: "ויקרא שמו יעקב' הקב"ה, דבר אחר: אביו קרא לו יעקב על שם אחיזת העקב" (רש"י-בראשית, כ"ה, כ"ו). אולם בעת שיעקב "שלימא דאבהן" (זוהר, קעא:) נצח את שרו של עשו וזכה לברכתו, ה' הוסיף ליעקב גם את השם "ישראל", שנאמר: "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כ"ט), ומובא בגמ': "לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו" (ברכות, יג.). לפיכך מכאן ואילך שמו של יעקב נכתב בתנ"ך פעמים בשם יעקב ופעמים בשם ישראל, דהיינו, בזמן שעם ישראל נמצאים בשפל גשמי או בשפל רוחני בזמן הגלות, הם נקראים יעקב מלשון "עקב". אולם כעם ישראל מתרוממים ברוחניות או בגשמיות ובזמן הגאולה, הם נקראים "ישראל" מלשון "שר" ומושל ובגימטריה "לי ראש", שנאמר: "לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו" (במדבר, כ"ג, כ"א). כלומר, גם בזמן שבני יעקב עוסקים בעניני העוה"ז בימות החול ונמצאים בדרגה התחתונה, הקב"ה נמצא עמהם, משום שעבודתם נעשית לשם שמים, וכשעם ישראל מניחים את עמל העוה"ז ועוסקים בעניני העוה"ב ביום השבת ומתעלים לדרגה העליונה, הקב"ה קוראם ישראל, מלשון "שר", על כן נאמר בגמ': "ישראל עיקר ויעקב טפל לו".
עשו הוא אדום:
בפרשת וישלח התורה מציינת שלש פעמים את העובדה כי "עשו הוא אדום" (בראשית, ל"ו, א', ח', י"ט) ע"מ ללמדנו להתרחק מעשו, כמובא במדרש (מד"ר, בראשית, עו, ו): "הצילני נא מיד אחי מיד עשו', הצל את בני לעתיד לבא מיד בני בניו שבאו עליהן מכחו של עשו", וכן אמר "רבי שמעון בן יוחאי: הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב" (רש"י-בראשית, ל"ג, ד'), וכן כתב "הספורנו" (בראשית, ל"ו, א'): "עשו הוא אדום', לעולם נבהל להון תאוותיו הנפסדות כמו שעשה ביום שנקרא 'אדום". וכן מובא במדרש: "מה עשה (יעקב)?, עמד ושלח לו דורון לסמות את עיניו, שנאמר (דברים, ט"ז, י"ט): 'כי השוחד יעור עיני חכמים' ואין חכמים אלא אדומים, שנאמר (עובדיה, א'): 'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו". לפיכך בעתיד לבוא ה' יפרע מעשו ומאדום גם יחד, וכן מובא בגמ' (ירושלמי, נדרים, יב., פ"ג, ח): "כי ביצחק יקרא לך זרע', ואין עשו בכלל זרע יצחק... רבי אחא בשם ר' חונא: עתיד עשו הרשע לעטוף טליתו ולישב עם הצדיקים בגן עדן לעתיד לבוא, והקב"ה גוררו ומוציאו משם. מה טעמא?, (עובדיה, א') 'אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך משם אורידך נאם ה'', ואין כוכבים אלא צדיקים, כמה דאת אמר (דניאל, י"ב): 'ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד".
משל למה הדבר דומה: הרמב"ם היה מקורב מאד למלך ספרד, יום אחד אמר המלך לרמב"ם: מדוע נאמר: "הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב", הלא ניתן לשנות את האופי של העם?, ואפילו ניתן לשנות את אופי החיות ע"י אילוף ותירגול?!, אמר לו הרמב"ם: התורה מלמדת כי אופי מולד לא ניתן לשינוי, שנאמר: "מעות לא יוכל לתקן" (קהלת, א', ט"ו). לפיכך המלך ערך התערבות בינו לבין הרמב"ם על קביעתו כי אופי מולד לא ניתן לשינוי, ויום ההוכחות נקבע לעוד חודש ימים. מיד המלך ציוה על מנהל הקרקס להכין לו חתול המתנהג כאדם, מנהל הקרקס לקח חתול מיוחד והחל לאמן אותו כמלצר, בתחילה הוא הלביש לו עניבה ומעיל ולאחר מכן החל לאמן אותו יום ולילה להגיש משקאות ואוכל על מגש, כשהוא מחזיק את המגש בשתי רגליו הקדמיות והולך על שתי רגליו האחוריות. לאחר חודש המלך כנס את כל השרים והיועצים לאולם גדול, ולפתע נכנס החתול כשהוא הולך על שתיים ועובר בין האורחים ומגיש להם משקאות ואוכל על מגש. כך החתול עבר גם ליד הרמב"ם, ואז הרמב"ם הוציא מכיסו עכבר קטן ושיחרר אותו מול עיניו של החתול, מיד החתול זרק את המגש ורץ אחרי העכבר. המלך ניגש אל הרמב"ם לחץ את ידו ואמר לו: צדקה תורתכם הקדושה אכן אופי מולד לא ניתן לשינוי. לפיכך כתב רבינו בחיי (בראשית, ל"ב, ח'): "ודע, כי יש בפרשה הזאת (וישלח) באור למה שאירע ליעקב עם עשו אחיו, ורמז גם כן לדורות למה שעתיד שיארע לנו תמיד עם בני עשו", כפי שנאמר: "עשו הוא אדום" (בראשית, ל"ו, א', ח', י"ט), ונאמר: "אהבתי אתכם אמר ה'... ואת עשו שנאתי" (מלאכי, א', ב'-ג').
וכן מובא בגמ': "עובדיה גר אדומי היה, והיינו דאמרי אינשי: מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא" (סנהדרין, לט:), ופירש הרש"י: "מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער, וכן עובדיה לאדום ודוד למואב והוא יצא מרות המואביה". כלומר, ההשגחה העליונה זימנה גר צדק אדומי אחד לצורך נבואה אחת על אדום, משום שלצורך ההתמודדות עם עשו יש צורך באדם עם טבעו של עשו ע"מ שיבטא את כעסו של ה' על עשו, שנאמר: "ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה, א', י"ח), וכן מובא בזוה"ק: "שאר נביאי הוו נפלי על אנפייהו ואתחלש חילא דלהון ולא הוו יכלי לקיימא על בורייה דמלה, מאן גרם לו דא?, בגין דכתיב: 'כי נגע בכך ירך יעקב והוא צולע על ירכו', וכל אינון נביאין לא יכילו לקיימא על מה דזמין קודשא בריך הוא למעבד ליה לעשו, בר עובדיה נביאה דהוה גיורא דאתי מסטרא דעשו, דא קאים בקיומיה עליה דעשו ולא אתחלש חיליה" (זוהר, בראשית, קעא.). וכן מובא במדרש: "ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה, שנאמר (ישעיה, כ"ז, י'): 'שם ירעה עגל ושם ירבץ', וגו' (מד"ר, שמות, פר' א), דהיינו, המשיח עתיד לצמוח במלכות אדום שאותה הוא עתיד להכות, כפי שמשה רע"ה גדל בבית פרעה שממנו הוא נפרע בעתיד.
בחרבי ובקשתי:
בהמשך פרשת וישלח מסופר על שמעון ולוי שהרגו כל זכר בשכם כנקמה על לקיחת דינה אחותם, דהיינו, בניגוד מוחלט להנהגותיו של יעקב במאבקו כנגד עשו אשר במהלכו הוא התקין את "עצמו לשלשה דברים: לדורון, לתפלה ולמלחמה" (רש"י-בראשית, ל"ב, ט'), ובסופו של דבר יעקב נצח את עשו בהנהגות אלה. כלומר, יעקב הנחיל לזרעו מורשת קרב סדורה מראש, לפיכך נשאלת השאלה: מדוע שמעון ולוי פעלו בניגוד למורשת יעקב?.
נלענ"ד שבהנהגותיו של יעקב במאבקו כנגד עשו, יעקב לימד את בניו עד סוף כל הדורות, כי במאבק התמידי כנגד בני עשו ואוה"ע ניתן להשיג את המבוקש במנחה בתפלה ובתחכום, ללא כניעה מראש או התרפסות שלא לצורך ומבלי להשתמש במלחמה ובשפיכות דמים. וכן "פתח רבי אלעזר ואמר (דברים, ל"ג, כ"ט): 'אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך', א"ר אלעזר: וכי גאותן של ישראל בחרב הוא?, לאו הכי, דהא חרב לעשו אתייהיבת, דכתיב (בראשית כ"ז, מ'): 'ועל חרבך תחיה', אלא הכי שמענא מאבוי: דאלין ת"ח דכד שמעין מלה ולא אתיישב בלבהון ואינון מגיחים קרבא דין עם דין, כאינון מגיחי קרבא בחרבא ובעיין לקטלא דין לדין" (זוהר, השמטות, רנב.). וכן מובא בגמ': "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי' (בראשית, מ"ח, כ"ב), וכי בחרבו ובקשתו לקח? והלא כבר נאמר: 'כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני' (תהלים, מ"ד, ז')?!, אלא 'חרבי' זו תפלה 'קשתי' זו בקשה" (ב"ב, קכג.).
לפיכך אף כאשר שמעון ולוי הרגו כל זכר בשכם כנקמה על לקיחת דינה, יעקב אמר להם: "עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית, ל"ד, ל'), דהיינו, גישתו של יעקב אע"ה היתה שבשעת סכנת נפשות ניתן להבליג על פשעי אוה"ע כלפי ישראל, מתוך קבלת דין שמים ומתוך ראיה ארוכת טווח. לעומת זאת שמעון ולוי טענו: "הכזונה יעשה את אחותנו"? (בראשית, ל"ד, ל"א), כלומר, גישתם של שמעון ולוי היתה שדווקא ההבלגה על פשעי אוה"ע כלפי ישראל, היא אשר עתידה לגרום לסכנת נפשות, ואף זאת מתוך ראיה ארוכת טווח. בדיעבד הסתבר כי גישת יעקב היתה נכונה יותר, משום שצערה של דינה נבע מעונש ההשגחה העליונה: הן בגין הסתרת דינה מעיני עשו (רש"י-בראשית, ל"ב, כ"ג), והן בגין האיחור בקיום נדרו של יעקב (רש"י-בראשית, ל"ה, א'), והן משום "שכל אשה שיוצאה לשוק סופה להכשל" (מד"ר, בראשית, ח, יב). לפיכך יעקב אע"ה לא בירך את שמעון ולוי לפני מותו, משום שהם לא נהגו בדרכו, שנאמר: "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם" (בראשית, מ"ט, ה'), והרש"י פירש: "אומנות זו של רציחה חמס הוא בידכם, מברכת עשו היא!, זו אומנות שלו היא, ואתם חמסתם אותה הימנו". על כן יעקב נתן את שכם ליוסף ולא לשמעון ולוי, שנאמר:"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית, מ"ח, כ"ב), דהיינו, משום ששמעון ולוי גרמו ליעקב מלחמת אין ברירה, כמובא ברש"י: "כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם, וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן" (רש"י-בראשית, מ"ח, כ"ב). על כן יעקב נתן ליוסף את העיר שכם כתוספת לירושתו בארץ, משום שיוסף הצדיק הוא "שטנו של עשו" (מד"ר, בראשית, ע"ג, ז), ובכך יעקב לימד את דורות עם ישראל כי יש להמנע ככל האפשר ממלחמה עם עשו בעוה"ז, משום שנצחונם של בית יעקב ויוסף על בית עשו מובטח רק בעתיד לבוא, שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה, א', י"ח). וכן "שנו רבותינו: מתוך כעס רצון, מתוך רוגז רחמים, מתוך צרה רוחה, שנאמר: 'עת צרה היא ליעקב וממנה יושע', מתוך ריחוק קירב, מתוך נפילה קימה, מתוך אפלה אורה" (ילק"ש, מיכה, פ"ז, תקנח), דהיינו, ייסוריו של יעקב אע"ה מלמדים לדורות ישראל כי הישועה באה מהצרה עצמה.
לסיכום:
נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי במלחמה המתמדת בין בני עשו לבני יעקב "טובה חכמה מכלי קרב זה' (משלי, ט', י"ח), טובה חכמתו של יעקב אבינו מכלי קרב של עשו הרשע. א"ר לוי: זיינם כלי זיין מבפנים והלבישן לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים: לתפלה ולדורון ולמלחמה. לתפלה מניין?, שנאמר: 'הצילני נא מיד אחי'. לדורון מניין?, שנאמר: 'ואמרת לעבדך ליעקב מנחה היא שלוחה'. למלחמה מניין?, שנאמר: 'וישם את השפחות' וגו', 'והוא עבר לפניהם וישתחו ארצה', אמר: מוטב שיפגע בי ולא בבני" (מד"ר, קהלת, לט, א). כלומר, למרות שנראה לכאורה כי שלושת הדרכים אלה סותרות זו את זו, כי תפלה היא בקשה לנצחון שמיימי מתוך בטחון בה', ודורון הוא התפייסות גשמית דרך שוחד או ממון, ומלחמה היא נסיון לנצח בכוחניות מתוך בטחון בכח הזרוע. אלא שיעקב הנחיל לבניו מורשת קרב המשלבת בתוכה השתדלות גשמית עם בטחון בה' אשר הם המשלימים זה את זה. וכן נאמר בתורה לאחר מאבקו של יעקב עם עשו והמלאך: "ויבא יעקב שלם" (בראשית, ל"ג, י"ח), "ואמר רב: 'שלם' בגופו, 'שלם' בממונו, 'שלם' בתורתו" (שבת, לג:). וכן מובא במדרש (תנחומא, וישלח, סימן ד): "כיון שפגע בעשו מה כתיב בו?, 'וירץ עשו לקראתו ויחבקהו', בקש עשו לנשכו ונעשה צוארו של שיש לכך נקוד וישקהו, שלא היתה נשיקה של אמת. 'ויבכו', למה בכו?, משל למה הדבר דומה: לזאב שבא לחטוף את האיל התחיל האיל לנגחו, נכנסו שיני הזאב בקרני האיל זה בוכה וזה בוכה, הזאב בוכה שלא יכול לעשות לו כלום, והאיל בוכה שלא יחזור ויהרגנו. אף כך עשו ויעקב: עשו בוכה על שנעשה צואר יעקב כשיש, ויעקב בוכה שמא יחזור עשו וינשכנו". כלומר, נצחונו של יעקב אע"ה על עשו היה נצחון זמני, לפיכך יעקב בכה שמא יחזור עשו לנשוך את בניו בעוה"ז, משום שבעתיד לבוא ישראל מובטחים שה' בעצמו ישמיד את כל בית עשו, כאמור בנבואת עובדיה: "ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר" (עובדיה, א', י"ח), ומובא במדרש (מד"ר, בראשית, עח, יב): "כל אותן הדורונות שנתן אבינו יעקב לעשו עתידין אומות העולם להחזירן למלך המשיח לעתיד לבא". וכן מובא בגמ': "דרש רבי יהודה: לעתיד לבא מביאו הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?!, ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה"?! (סוכה, נב.), כך גם בעתיד לבוא ישראל בוכים משמחה ואומרים: איך יכולנו לכבוש "הר גבוה כזה" הכולל בתוכו את הכמות והעוצמה של בני עשו?, ובני עשו הרשעים בוכים מעצב ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש בני ישראל שהם כחוט "השערה הזה"?.
יה"ר שנזכה לראות בימינו את נקמת ה' מבני עשו לדורותיהם, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קדש וירשו בית יעקב את מורשיהם. והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום ולא יהיה שריד לבית עשו כי ה' דבר. ועלו מושעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה, א, י"ז-י"ח, כ"א).
העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מחברם של הספרים:
"מצמרת הארז"-על כל פסוק ראשון של פרשת השבוע,
"אשר על המשכן"-תכניות ממוחשבות של משכן ה' כולל משקלים ומחירים,
"אשר תקראו"- פרשנות על מועדי ישראל,
"פרי צמרת"- הגות ומחשבת ישראל אקטואליים הנובעים מפרשיות השבוע.
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב