אז נתקענו...מה עושים? 

אז נתקענו...מה עושים?

רוני דוניץ, MBA

מאמן אישי ועסקי

האם אתם מכירים את  הפינה היומית החמודה הזאת של "יוצאים לאור" בגלי צה"ל בשעה 06:45 - "תמיד רציתי לדעת" - מסתבר שאנשים רוצים לדעת כל מיני דברים שבדרך כלל לא כל-כך חושבים עליהם. אז אני תמיד רציתי לדעת למה נראה לי שכל כך הרבה נהגים נתקעים עם האוטו שלהם דווקא בכביש מהיר ודווקא בשעות הפקקים? האם לא יכלו להיתקע במקום עם פחות אנשים ולחץ?...

 וחוץ מזה, מאוד מרשים בעיני העובדה שלאחר שהמכונית  כבר נתקעה ויוצא הנהג עם הז'קט עם הפסים הזוהרים ושם את המשולש על הקרקע,  כולם כאילו "מסתדרים" בכביש, וכעבור שעה קלה (או קלה פחות), המכונית כבר לא שם וגם האדם עם הז'קט הזוהר נעלם מהאופק. איזו עבודה אלגנטית ומהירה.

 אז למה כשנתקעים כך עם האוטו, לעיני אלפי אנשים אנונימיים המזדרזים לעבודתם, הכל נגמר חיש מהר, אבל במקומות אחרים בחיים שלנו - כגון,  העבודה, יחסים, משפחה, בריאות- אנחנו יכולים לסחוב "תקיעות" שנים רבות ועדיין להמשיך לקטר ולא לעשות כלום? נראה שכאשר התקיעות היא משהו מכני או טכני ישר יש לנו את הכלים והפתרונות, אך ברגע שמדובר במשהו עם עצמנו אנו, שם אין "גרר" ואין  שרותי דרך לקדם את הפתרון.

 נדמה לי שחייבים להבין מה עומד מאחורי המילה הזאת  "תקיעות". לדעתי, מרבית האנשים המרגישים תקועים במשהו למעשה אינם תקועים אלא  "עצורים". מה זאת תקיעות? נגיד שאתה מוצא את עצמך באמצע המדבר ללא מים, אוכל ובגדים, לבד, בלי מפה- זאת ללא ספק תקיעות. או אם פתאום הבנת שנכנסת עם האוטו לא לסתם לבוץ אלא ל"בוץ טובעני" ואין לך מושג איך יוצאים משם- גם זו תקיעות רצינית. אך ב 99% מהמקרים לא ממש נתקענו בחיים אלא "נעצרנו". להיעצר הכוונה שעלינו על דרך שאין לה פתאום המשך. נכנסנו לפינה כלשהי ללא מוצא ועכשיו לא כל-כך יודעים איך לצאת משם. פתאום יש את התחושה שלא רואים את המוצא, (וחברה, זה בעיקר תחושה!), ומופעל מין "כפתור" כזה שמוריד לנו את הביטחון עצמי, ומעלה בפולס אדיר את  "מדד הפחד" .התוצאה היא שהעסק  פשוט נעצר.  זאת "עצירה" ולא "תקיעות".  עצירה היא איננה מקום של קבע אלא מקום ארעי שעוברים דרכו בדרך למקום אחר.

 אם כן, מנין נובעת התחושה  הזאת של "תקיעות"  שכולנו מכירים מקרוב? נדמה לי שישנן  מספר סיבות לכך:

1. חוסר בהירות לגבי מה שרוצים

 יש לנו דחף פנימי חזק לעשות משהו, לבצע שינוי כלשהו אבל יחד עם זה,  יש איזשהו קול נוסף- יש שיגידו איזה "שדון קטן"- המנגן מוזיקה אחרת. בעת ובעונה אחת קיים הרצון לזוז עם הרצון לא לזוז אלא "לשמור על הקיים".  האופציות המרובות המציפות אותנו בכל דבר בחיים המודרניים לא מקלות עלינו כלל- תמיד נראה לנו שיש "עוד חלופה" שלא בדקנו ו"אי אפשר בלעדיה". ייתכן שזה המאבק בין הכוחות  של "אני רוצה" והכוחות  של "אני צריך". ופה נכנסת לתמונה האמרה המפורסמת באנגלית-

Is it your agenda or is it "other people's" agenda?

1. דיבור עצמי שלילי

 הדיאלוג הכי ארוך בהיסטוריה של החיים שלנו הוא בעצם המונולוג הבלתי נגמר שיש לנו עם עצמנו. המחשבות הפנימיות שולטות בנו בחיים, ומה לעשות, באחוז גבוה מהזמן המונולוג הזה עסוק בלשדר לנו למה משהו לא יעבוד, למה לא מגיע לנו, למה אנחנו לא מסוגלים ומה יכול לקרות כאשר ניכשל. "כן, אבל" חוגג על חשבוננו. כאילו שמישהו שתל לנו "פוליסת ביטוח חיים" לתוך המוח וכל הזמן חוזרים הסעיפים הכי איומים שמופיעים בכתב הקטן על כל האסונות העלולות להתרחש "אם וכאשר". הדיבור העצמי השלילי הוא למעשה ה"שדון" הכי ממזר שיכול להיות, והוא הוא האויב מספר אחד שלנו במרבית המקרים של "תקיעות יתר". 

1. מחויבות "על הפנים"

 רבותי, לפחות דבר אחד לבטח למדתי ב 48 שנים שאני זוכר את עצמי: ללא מחויבות לא קורה כלום! זאת המחויבות העיקשת והבלתי מתפשרת המאשפרת לנו לבנות מדינה, להתחתן, ללדת ילדים ולבנות עסקים מצליחים. ומבלי מחויבות גם למכולת יהיה לנו קשה להגיע. ישנן סיבות מרובות ל"חוסר מחויבות" אצלנו. ייתכן וחסר לנו מידע כלשהו,  אולי חסר לנו כלי או מיומנות כלשהי, וכמובן החשש מ"אין לי כסף" יכול להוציא רוח מכל מפרש. אבל כל אלה מתגמדים לעומת המילה הגדולה מכול- הפחד!! אין אדם שאין לו פחד, וכנראה זה חלק מה DNA שבא כחלק מעיסקת החבילה הנקראת   "חיים". הלוואי והיה לי פתרון קסמים לדבר הזה. איך שאני רואה את זה, עם פחד מתמודדים, ושיטות ותיאוריות רבות קיימות בנושא. ואני בוחר בדרך האימון.

 He who is not everyday conquering some fear has not learned the secret of life.” (Ralph Waldo Emerson, American poet and lecturer).

 מאמן טוב, לדעתי, חייב לשאוף להיות "מומחה לתקיעות" (פה אני מעדיף את השימוש במילה "תקיעות "מאשר "עצירות"...). הגישה של האימון לתקיעות איננה בפיתוח תיאוריות ומודלים שעליהם יכתבו בפרסומים אקדמיים, אלא  "פעילות בשטח", בדרך המעשית והממוקדת. האימון דורש מאיתנו לבדוק את עצמנו באשר מה קורה לנו ב"מונולוג בראש" וגם מה עושות הרגליים שלנו כשקמים בבוקר. האימון קורה לנו לבדוק את עצמנו גם ב being—- כלומר מי אנחנו בעיני עצמנו ומי אנו שואפים להיות, וגם ב- doing- מה אנו עושים לטובת עצמנו והיכן נמצאת המחויבות במשוואה הזו.

 אז אם נעצרנו, ולחץ הדם עולה, מד הפחד מרקיע שחקים, ומד המחויבות בירידה מתמדת- מה עלינו לעשות? כמה מחשבות בכוון: 

1. קודם כל, עלינו ליצור לעצמנו את התמונה הברורה. לבד או עם שותף לדרך, ננקה את השמשה כשנוכל לראות מה יש שם בחוץ. קצת סדר למחשבות היא השקעה ששווה כל גרוש.
2. עלינו להבין שנגד כוחות הספק והפחד יש להתמודד עם הכלים הנכונים:

                                 א. ידע- ככל שנדע מספיק(ולא מעבר לכך) ביטחון העצמי ילך ויתחזק: מה רצוי, מה מצוי, תן דוגמאות בבקשה, השוואות, הצלחות של אחרים. ההבהרה של מה היא מציאות ומה היא ה"דיבור הפנימי" המתחזה למציאות.

                                 ב. הסתכלות והתייחסות נכונה- האם היא חיובית ובונה או שמא ביקורתית ומקטינה? האם אנו מחזיקים את התמונה הגדולה מול עיננו תמיד? תרגילי דמיון מודרך  לעבר ה "חזון"  יכולים לחזק אותנו. כמו-כן, טיפוח אמונות ופרדיגמות חיוביות הפותחות אותנו לעולם של הזדמנויות ומגינות עלינו מאותן אמונות הדוחסות אותנו לפינה של הריקוד הידוע כ "צעד אחד קדימה ושניים אחורה".

                                  ג. פעולה- כן, פעולה! - אין כמו פעולה חיובית להוציא אותנו ממעגל הקסמים של ה"אוטומט " בראש!

וחלק עיקרי בדרכי הפעולה הוא בניית הכלי שבזכותו הגיע האימון לעולם ובזכותו ישאר פה- קביעת מטרות ויעדים לביצוע. המטרות מסייעות לנו במישור במעשי אבל לא רק שם. כאשר יש לאדם "התקוע" מטרות ודרכי פעולה (ביחד עם מנגנון המסייע לבדוק מחויבות וביצוע), מוצאים שפתאום דברים מתחילים לקרות. הנסיגה לאחור כבר לא כל-כך פשוטה.

 ובנוגע למטרות, מספר טיפים היכולים גם לסייע להצלחה: 

1. קבעו מטרות מציאותיות שיש בהם גם יעדים קצרים ומדידים,  אבני דרך קטנות, המחזקות  את הביטחון בעצמנו. אדם שחווה הצלחות בקטן, ימשיך גם לעבר הגדול. יעדים קטנים, מדידים, ברורים ונראים לעין.
2. קבעו מטרות על ציר הזמן- שנה שנתיים וגם חמש. יש תפקיד חשוב למעוף החשיבה ותחושה של פעילות מתוך חזון.
3. הצהירו על מטרותיכם- כמה שזה נראה "מפחיד" יש הרבה עוצמה במילה "שנאמרת" בחברת אנשים אחרים.
4. תשקיעו במערכת של "שימור מחויבות"-  בין אם זה מאמן מקצועי או חבר ושותף לדרך, יש פה תפקיד מכריע בהצלחה.
5. לא לשכוח לחגוג! כאשר יש הוקרה להצלחה  נובטים הזרעים של ההצלחה הבאה. אין דבר יותר אנושי מלשאוב כוחות מההצלחות שמאחוריך.

הפילוסופיה הבודהיסטית מדגישה שהחיים הם למעשה תנועה ושינוי בלתי פוסק. הדבר הקבוע ביותר הוא העובדה שאין דבר קבוע  מלבד השינוי. אם כן, אז למה שלא נקבל את העובדה ש"להיעצר" בחיים זה רק חלק בכל התהליך שבמילא יקרה, ואחר-כך גם הוא יעבור. נדמה לי שבאימוץ הסתכלות כזאת נזכה להיות פחות ביקורתיים כלפי עצמנו, יותר סלחניים לגבי כישלונותינו ויותר אמיצים לגבי השאיפה להמשיך לצמוח. לדוגמא, מי שהייתם כשהתחלתם לקרוא את המאמר הזה הוא כבר שונה ממי שאתם עכשיו. אז אם נעצרנו אז נעצרנו, תמיד יש את הדקה הבאה שמביאה איתה את הפוטנציאל להיות משהו אחר.

 לסיום, לעיתים המילים הפשוטות ביותר הן גם החדות ביותר. אז במילים של ניקולס לור, מאמן אמריקאי וותיק לשינוי קריירה , שכתב ספר "הדרכה" מקסים בתחום שמלווה אותי כבר שנים הנקרא "The Pathfinder"

"When stopped, start!"