אני לא אשמה
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

אני לא אשמה 

מאת    [ 26/11/2008 ]
מילים במאמר: 864   [ נצפה 2322 פעמים ]

 
 


"....אני לא אשמה
שנים רבות ליוויתי את החולה שלי, וחיפשתי את הישועה בקרב מטפלים שונים, שלא רק שלא הועילו, אלא גם השפילו את רוחי. אני נשאבת אל זכרונות 'מלוות החולה' שהייתי. שורה ארוכה של מטפלים מהלכת בהם מולי, והם מטיחים בי מילים מאשימות;
"את לא רוצה להיות אמא!" במילים אלו ממש פונה אלי אירנה, המטפלת בביו-אנרגיה, בלי להתבלבל. אינני מבינה אז את פשר הקשר בין כישורי כאם למחלתה של מיה,
( וגם לא: מה זו ביו אנרגיה..) אך אני מקשיבה בקשב רב, בחצי חיוך של שליטה, וגוש של מחנק תופס את מקומו בגרון, ולא נע משם למשך השנים הבאות.
"את מתנהגת כמו חברה של מיה," היא טוענת, "בטוח שיותר חשוב לך להיות אדם ואשה מאשר אמא." אני מזדעזעת, אבל מוכנה להפנים כל מה שיש לכל מטפל להגיד, אם יש בכך עזרה למיה.
"אני ממש מפחדת עלייך, את חייבת לבוא לטיפול," אומרת הלנה, "יש לך חורים בהילה, ולאמא אסור שיהיו חורים בהילה. היא זאת שנותנת את הכוח לילד שלה. איזה כוח יכול להיות למיה, אם לך יש חורים בהילה?" ולו היתה מוסיפה גם "תתבישי לך!" לא הייתי מקבלת זאת בהפתעה.
חורים בהילה? איזה פחד. לא מספיק שאני דואגת ומרגישה כל כך פגיעה וחלשה, והעולם הזה גדול עלי, מיה גם חולה עוד יותר בגלל זה? אני מתמלאת אשמה ופחד נוראי.
"ילדתי," אומרת לי דלית, המתקשרת דרך קולו של המלך שלמה, כשדמעה בצבע שחור נוזלת מהמסקרה השחורה לאורך לחיה. "ילדתי, את צריכה להחליט. את צריכה לפנק אותה, להשתעשע איתה, ולהיות יותר אמא שלה. היא בחרה בך, כי את מזל גדי שקשור לאדמה, למשפחה, ולאמהיות מסורה. היא ידעה עוד לפני שנולדה, שתהיי לה לאמא צמודה. את רק צריכה לממש את זה."
"ואז מיה תהיה בריאה? איזה יופי!" אני צינית וספקנית לגבי ההנחה, שהריפוי של מיה תלוי רק בשינוי שאעשה באישיותי, ובמקביל, גם מתמלאת בושה מכל מחשבה נשית, ומכל עונג שגורמת לי הנשיות שלי.
"אבל זה מה שאני," אני מתקיפה בתגובה, דמעות מפוצצות את עיני. "זו האמא שאני. אני לא יכולה להיות יותר סמכותית, או יותר יודעת, או יותר רחבה ומכילה ממה שאני. בגלל זה היא חולה?" אני רותחת על דלית שלמה המלך ולא שוכחת לחוש מושפלת ונזופה.
איזו אחריות ואיזו אשמה הם הפילו עלי! לא יכולתי לצמוח מן הדברים, ולא לשנות דבר. רק חשתי אשמה על קיומי האומלל והמאמלל את מיה החולה.
רופא הומיאופט שפגשתי הסביר לי כך את התאוריה שלו: "כשהיית בהריון עם מיה, אבא שלך חלה בסרטן. את הרגשת צער רב וחרדה על המוות הממשמש ובא, והעברת את הרגשות האלו למיה העוברית. זהו פחד נטישה קלאסי, שמיה ניזונה ממנו דרך חבל הטבור. לכן, ברגע שאת פרשת כנפיים ורצית להתפתח ולממש את הכשרונות שלך, ונעדרת יותר שעות מהבית, והיית פחות אמא של מיה, מיה חשה בחרדה הזאת, וגרמה לך להיות אמא צמודה יותר באמצעות המחלה. היא זימנה את המחלה. ברור?"
אמאל'ה.
כמה האשמה יש בתאוריה הזאת, גם אם יש בה קורט של אמת.
אחרי לימודי באוניברסיטה התחלתי לעסוק בהוראה בבית ספר, כדי להתפרנס בדרך שתאפשר לי כמה שיותר שעות אמא. תיעבתי את המסגרת הזאת. הייתי מורה צעירה שהילדים אהבו, אבל הייתי פגיעה מדי, ילדה מדי, וידעתי שזה לא בשבילי. רק בגיל שלושים מצאתי כיוון מרתק יותר בחיים כקופירייטרית. עיסוק ששימח אותי, ואיפשר לי לממש את היצירתיות שלי. פתאום הפכתי לאדם שמתעסק עם אנשים מגוונים, עם העולם האמיתי של הגדולים, זה שמחוץ לחממת בתי הספר, ונסקתי לגבהים חדשים מבחינתי של נשיות ויצירתיות. ודווקא ברגע הפריצה שלי אל עולם חדש, מיה החליטה בהינף גרזן להצמיד אותי אליה ולהיות חולה קשה. למה הייתי צריכה להרגיש אשמה על כך?
אבל הרגשתי כמובן אשמה עד העצם. הייתי מוכנה לחתום על דפי התביעה: תהרגו אותי וזהו. אני מודה באשמה. הכול בגללי.
..... לא מספיק שהיא חולה, חשבתי, אני שואבת ממנה או מונעת ממנה, באמצעות הלחץ שלי, אנרגיה הנחוצה להחלמתה. זה נורא.
במצוקתי פניתי למטפלים נוספים, אבל מרביתם לא חסו עלי. מקובל אחד מהרצליה אמר לי: "רק תתחילי ללבוש שרוולים ארוכים ותדליקי נרות שבת, וכבר תראי איך הכול יסתדר." נו באמת, זה ממש לא הסתדר לי עם הידיעה הפנימית, שאלוהים אוהב אותי, ללא תנאי.
"חשבתם מחשבות לא טהורות בזמן שיצרתם את מיה," הוסיף אותו מומחה לקבלה. "כשמזדווגים לשם פריון, צריך למקד את המחשבה במקום טהור, לכן תולים תמונות של צדיקים על קירות חדר השינה."
ניסיתי לשחזר מה חשבתי, כשנפגשו הזרע והביצית שיצרו את מיה. חשבתי על אהבה, חשבתי על הרצון להיכנס להריון חדש ושמח, חשבתי על הנאה, וחלק מהזמן בטח לא כל כך חשבתי, אלא הרגשתי והתענגתי. בכל מקרה, היה לפחות רגע אלוהי אחד לפחות במפגש ביני לבין אלי בהזדווגות הזאת. OH GOD!
מה לא טהור בזה? איזו מחשבה עלובה הצליחה לחמוק לתוכי או לאלי, כשנאנקנו בשמחת היצירה, נושמים זו את זה, והלמות הלב תואמת את אגלי הזיעה?
"מה קרה בבית כשמיה היתה בת שנה וארבעה חודשים? "דוחק בי אמנון, במבט מעורפל של מתקשר שנחה עליו הרוח, ותחושת אשמה מבעיתה תוקפת אותי ומחלישה את רגלי, שנים אחרי שאני כבר יודעת דבר או שניים על אשמה.
"מי זוכר? אה, כן בטח. בדיוק הכנסתי את מיה למעון יום ויצאתי לעבוד." אופס. עוד פעם אני יוצאת אשמה...
"לא, זה היה משהו ביניכם, בינך לבין אלי, איזה מתח ביניכם שמיה קלטה."
"לא יודעת. אני ואלי רבים לפחות פעם פעמיים בשבוע, שונאים פעם בשבוע, רוצים להרוג אחד את השני פעם בחודשיים, מתים מתשוקה עזה לפחות פעם בחודש, ושאר הזמן פשוט אוהבים - וזה ככה כבר יותר מעשרים שנה. אז מה קרה לפני ארבע עשרה שנה?"
סירבתי לזכור..."


יהודית קונפורטי- מאמנת רוחנית
מתקשרת ומטפלת בNLP
http://www.my.alternativli.co.il/kjud
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב