שיטת שלשת החוקות ''ושיטת הדמוקרטיה האריסטו-סוקרטית'' פרקי מבוא
דף הבית  >>  >>  הרשם  |  התחבר
מאמרים

שיטת שלשת החוקות ''ושיטת הדמוקרטיה האריסטו-סוקרטית'' פרקי מבוא 

מאת    [ 25/11/2008 ]
מילים במאמר: 11034   [ נצפה 2837 פעמים ]

 
 
. ראשית הדיפלומטיה
יש המתארכים את לידת הדיפלומטיה לערש הציוויליזציה האנושית. מנגנון דיפלומטי שהושתת על שליחים, החלפת מתנות וכללי הטקס בין ישויות מדיניות היה קיים ככל הנראה עוד במזרח הקדום, החל באלף השלישי לפנה"ס, בין מעצמות האזור (בבל, אשור ומצרים) ובינן לבין ישויות קטנות יותר. המסמכים הקדומים ביותר המעידים על משא ומתן דיפלומטי נמצאו בתל אל עמרנה במצרים ומתארים בריתות שנכרתו בין ממלכת מצרים העתיקה לחתים במאה ה-14 לפנה"ס. עדות נוספת לעובדה כי הדיפלומטיה הנה עתיקת-ימים מצויה בספר התנ"ך: דוד המלך, שהשתמש בעיקר בכוח הזרוע על מנת להרחיב את ממלכתו, לא בחל בשימוש בדיפלומטיה על מנת לתמרן את השחקנים המרכזיים במערכת הבינלאומית באותה תקופה (ובראשם ארם, עמון, מואב, אדום, פלשת וצידון). כך, ברית האינטרסים שכרת עם צידון - מעצמת סחר ימית - הייתה אחד התנאים שאפשרו את התרחבות ממלכתו. מסופר אף כי דוד שלח משלחת תנחומים לעמון, אותה חשבו העמונים למשלחת ריגול וגזזו בשל כך את זקניהם של חבריה. הייתה זו הפרה של הפרוטוקול הדיפלומטי הנהוג, מה שהוביל לפלישה לעמון.
העדויות הראשונות לקיומם של מנגנונים דיפלומטיים באירופה הן מיוון העתיקה. ואולם, אף על פי שערש הציוויליזציה המערבית מיוחס לתרבות זו, דווקא הדיפלומטיה היוונית הייתה בלתי מפותחת. עיקר עניינם היה בניהול הפוליס, ערי המדינה היווניות, כאשר הברברים - הישויות המדינתיות מחוץ לעולם היווני - לא זכו לתשומת לב הכרוכה בשליחת שגרירים ובניהול משא ומתן. ביחסים שבין ערי המדינה, השליחים (אנגלוס) נשלחו לשליחויות קצרות בלבד, הוחלפו כל שנה, לא היו משכילים (אף על פי שהצטיינו בכושר שכנוע) ולא נהנו מחסינות דיפלומטית. יש הטוענים כי המלחמה הפלופונסית בין אתונה ובנות בריתה לבין ספרטה ובנות בריתה נמשכה מעבר לסיומה המתבקש דווקא משום שהיוונים לא השכילו לנהל משא ומתן מדיני מורכב, הכולל ניתוח הדדי של עמדות הצד שכנגד, התמקחות ונסיונות פשרה.
במהלך ימי הביניים הופיעה הדיפלומטיה בשני זרמים עיקריים.1 האחד הוא הדיפלומטיה של האימפריה הביזנטית - דיפלומטיה זריזה בין אימפריה הנלחמת על קיומה לבין מדינות השואפות להפילה. הזרם מאופיין במסורת חשאית, המדגישה את הפולחן והטקס הרבה מעבר נהוג כיום, תוך גילום התפיסה כי האימפריה וקיסרה הם במרכז העולם; השליחים הדיפלומטיים נתפסו כעולים לרגל. הדיפלומטיה של האימפריה הביזנטית הייתה רצופה בחתרנות, בריגול ובהסכמים סותרים, וסופה שקרסה לקראת ראשית המאה ה-15.
השונות.2.הזרם האחר הוא זה שהתפתח בכנסייה הקתולית, המקיימת יחסים עם כנסיות ואנשי דת שונים בממלכות האירופיות השונות=,[א]= בכאן נציין כי התפתחות החוקה ה1 ,וה3 ללא ה2,''האריסטו-סוקרטית'' הינה גורם הנידון לכשלון. מאז שחר ההיסטוריה, שליטים של מדינות, ממלכות או ישויות פוליטיות אחרות חתמו על הסכמים זה עם זה, על מנת לסיים או למנוע סכסוכים אלימים. ההסכמים נותרו בתוקף עד שהם הוחלפו על ידי אירועים שונים - הפרה של ההסכם שגרמה לו להיות ריק מתוכן; סכסוכים חדשים שעשו אותו ללא רלוונטי, או הסכמים חדשים שגרמו ליחסים חדשים.
בנוסף, מדינות אימצו כמה הנחות, בפירוש או שלא בפירוש, שהכתיבו את היחסים שלהם אחד עם השני, מחוקי האבירות בשדה הקרב ועד לפרוטוקול הדיפלומטי.
לבסוף, ההנהגה של שלטון החוק והמוסדות הנלווים לו במדינות, סיפקו מסגרת משותפת לישוב עניינים משפטיים בין מדינות.
ועדת ז'נבה הראשונה ב-1864 כינסה את המדינות האירופאיות על מנת לייסד חוקי מלחמה באירופה. ועידת השלום בפריז (1919), ייצגה את הנסיון הרחב הראשון ליצור הסכמים גלובליים ורב צדדיים, שגולמו בחבר הלאומים.
הנטייה לכיוון התחייבויות רב צדדיות התגבר מאז, ולפיכך יש היום משמעות רבה ללימוד "משפט בינלאומי" כאמצעי לישוב סכסוכים בין מדינות.
במשך השנים, התפתח קוד משפטי ליחסים בין מדינות. גם כשהמדינות היו במצבי מלחמה, שליחים בדרך כלל נחשבו כמוגנים מאלימות.
ידועים מקרים של דיפלומטיה והסכמים בינלאומיים כבר במזרח הקדום, ושרדו לנו אף הנוסחים של ההסכמים הללו, לדוגמה בין החיתים למצרים. גם בתנ"ך רואים עדויות למשפט בינלאומי, לדוגמה בוויכוח הארוך בין יפתח, שופט ישראלי, למלך בני עמון לגבי המעמד המשפטי של שטח מסוים בעבר הירדן המזרחי (שופטים פרק יא). מהוויכוח עולה בבירור כי היו מקובלים על שני הצדדים עקרונות מוסכמות של צדק. כללי היסוד של הדיפלומטיה המודרנית. בראשית המאה ה-17 חיבר ההוגה ההולנדי הוגו גרוציוס (1583-1645) שתי יצירות, דיני הימים (1609) ודיני המלחמה והשלום (1625), שהיו לאבני היסוד של המשפט הבינלאומי הפומבי. גרוציוס, שחווה על בשרו את מלחמות הדת בין הקתולים לפרוטסטנטים, הבין כי ללא משפט - ישרור כאוס. הגותו שמה קץ לאופיה הציני וקצר המועד של הדיפלומטיה האיטלקית.
אדם נוסף שתרם תרומה מכרעת להתפתחותה של הדיפלומטיה המודרנית היה הקרדינל רישלייה (1585-1642), ששימש עד יום מותו כעוצר ממלכת צרפת בזמן נעוריו של לואי השלושה-עשר. רישלייה, מאבות הריאליזם המדיני, טבע את המונח Raison d'etat (היגיון המדינה) : התווית מדיניות החוץ באופן המעמיד את יעדי המדינה מעבר לדעותיו ורצונותיו של הפרט, תוך חציית אידאולוגיות והתנגדויות אחרות. ההידברות הרשמית, המאפשרת זיהוי אינטרסים משותפים בצורה בלתי אמצעית, עמדה במרכז הדיפלומטיה של רישלייה, אשר תמך גם במשא ומתן נוקשה, עיקש ומתמשך ובחוזים דיפלומטיים ארוכי טווח. בנוסף, הוא סלד מאי-כיבוד הסכמים שרווח באיטליה, וסבר כי אין טעם במשא ומתן ללא כיבוד הסכמים קודמים.
רישלייה יישם את תפיסותיו בהקמתו של מוסד מהפכני, משרד לענייני חוץ, בשנת 1626. גוף זה נועד לרכז, להנחות ולתאם את פעולות המשלחות הדיפלומטיות של ממלכת צרפת ברחבי היבשת, בהתאם לרצון הריבון. בנוסף, הוא נועד לפרש רצון זה ולסייע לריבון להגדירו במונחים מעשיים. בהדרגה הלכו משרדים אלה ונפוצו בכל רחבי אירופה, ואולם בתקופה זאת לא היו זהים למקביליהם המודרניים, בעיקר משום שהרבו לעסוק גם בעניינים פנים מדינתיים. בריטניה, לדוגמה, החזיקה בשני משרדים בעלי סמכויות חופפות למדי עד שנת 1782. בנוסף, אותם משרדים היו קטנים הרבה יותר: במשרד החוץ הצרפתי, שהיה הגדול באירופה, הועסקו כשבעים עובדים בלבד לקראת סוף המאה ה-18.
הפרוטוקול הטקסי אף הוא עבר מיסוד. הנציגות הדיפלומטית הבכירה ביותר הייתה משרת השגריר. השגריר השתייך בדרך כלל לאצולה הבכירה, אם כי מדינות שנהנו מיוקרה פחותה הסתפקו באדם הנמנה עם האצולה הזוטרה יותר. על פי המוסכמות הקשוחות שהלכו והתפתחו, השגרירים נדרשו לדור במשכנים גדולים ומפוארים, לערוך משתים ולשחק תפקיד משמעותי בחיי החצר של המדינה המארחת. ברומא, שהשירות בה נתפס על ידי השגרירים הקתוליים כיוקרתי ביותר, החזיקו השגרירים הספרדי והצרפתי בפמליות בנות כמאה איש האחת. מקצוע השגרירות היה כרוך בהוצאות רבות גם במקומות יוקרתיים פחות.
הדיפלומטיה הייתה מקצוע מורכב באותה תקופה. שגרירי המדינות דורגו על פי מידרגי חשיבות וקדימות שונים, שעוררו לעתים קרובות מחלוקות בינלאומיות. המדינות דורגו בהתאם לתואר הריבון; עבור האומות הקתוליות, שליח הוותיקן היה הראשון במעלה, לאחריו שגרירי הממלכות, ולאחריהם שגרירי הדוכסויות והנסיכויות. שגרירי הרפובליקות נתפסו כנחותים ביותר הערך והסמכות של המשפט הבינלאומי תלוי לחלוטין בהשתתפות מרצון של מדינות ביצירה, שמירה, ואכיפה שלו. למרות שיש מקרים יוצאי דופן, רוב המדינות מקבלות עליהן התחייבויות משפטיות למדינות אחרות מתוך אינטרס עצמי ולא מתוך ציות לחוקים גבוהים יותר משל המדינה עצמה. הייסוד של האומות המאוחדות נתן אפשרות לקהילה בינלאומית לאכוף את המשפט הבינלאומי על מדינות החברות באו"ם שמפרות את הצ'רטר שלו.
בעבר, נחשבו מדינות לצדדים היחידים למשפט הבינלאומי, לפי תאוריית "כדורי הביליארד". במאה השנים האחרונות גדל מאוד מספר הארגונים הבינלאומיים והישויות הלא-מדינתיות בזירה הבינלאומית וכיום, גם הם מוכרים כצדדים רלוונטיים.
פירושים מהעת האחרונה של משפט זכויות האדם הבינלאומי, משפט הומניטרי בינלאומי ומשפט מסחרי בינלאומי כללו תאגידים וחברות, ואף יחידים.
[עריכה]מאבקים עקרוניים בתוך המשפט הבינלאומי

כעניין פילוסופי, פוליטי וחוקתי, מדינות שואבות את האוטונומיה שלהן מלגיטימציה פנימית ולא בשל הסכמה של הקהילה הבינלאומית. מדינות יכולות, לפיכך, להסכים להתחייב באופן וולנטרי למשפט בינלאומי, אך הם לא יקבלו תהליך משפטי מחוץ להסכמתם הם. לפיכך, האינטרסים שלהם הם שיקבעו כיצד הם מפרשים את המשפט הבינלאומי.
מלומדים ומנהיגים פוליטיים מסוימים טענו בזמן האחרון, כי המשפט הבינלאומי כבר התפתח למצב שבו הוא עצמאי מההסכמה של המדינות. יש נטייה גוברת לשפיטת המעשים הפנימיים של מדינות לאור הסטנדרטים של המשפט הבינלאומי. כמה מדינות, ובייחוד ארצות הברית, מתנגדות באופן נחרץ לפירוש הזה, וטוענות כי הערך הדומיננטי הוא ריבונות.
בנוסף, כמה מלומדים רואים היום את תהליכי השפיטה והחקיקה במשפט הבינלאומי כמקבילים לאלה של המשפט האזרחי הפנימי. שוב, המתנגדים טוענים כי רק הסכמה של המדינות יכולה לכפות עליהם את המשפט הבינלאומי. . . קביעת סדר הקדימות בין שתי ממלכות שונות נשענה על גורמים שונים ומשתנים, במה שהוביל, כאמור, לעימותים מתמידים.כאשר יש סכסוכים לגבי הפירוש המדויק והיישום של משפט בתוך מדינה, האחריות היא של בתי הדין להחליט מה פירושו של החוק. במשפט הבינלאומי ככלל, אין בתי דין בעלי סמכות מספקת לכך, והאחריות על פירוש החוק היא בדרך כלל של המדינות עצמם===. לפיכך, באופן לא מפתיע, אין כמעט אף פעם הסכמה במקרים של סכסוך בפירוש החוק.===[ב]=חסרון מסוג זה ,והדומים לו הם עקרון מנחה לקביעה הבאה '''ולהיות הקיבוץ וההתחברות מצטרך למין האדם לצורך חיותו והתקיימו, הוא מה שאמרו החכמים שהאדם מדיני בטבע, ירצו בזה כי כמעט שהוא הכרחי לאדם מצד טבעו שיהיה דר במדינה עם קיבוץ רב מן האנשים, כדי שיוכל למצוא המצטרך לו לצורך חיותו והתקיימו. 

ובעבור זה הוא מבואר שראוי שימצא לכל הקיבוץ אשר במדינה או לכל הקיבוץ אשר במחוז אחד, או באקלים אחד, או לכלל האנשים אשר בכל העולם, סידור מה בו יתנהגו לשמור היושר בשילוח ולהסיר העוול, כדי שלא יתקוטטו האנשים בהתחברם יחד מתוך העסק והמשא והמתן אשר ביניהם. והסידור הזה יכלול על השמירה מן הרציחה והגנבה והגזל ודומיהן. ובכלל כל מה שישמור הקיבוץ המדיני, וייתן אותו אל שיחיו האנשים באופן נאות. 

[החוקה ה1 בית מחוקקים תחתון ]והסידור הזה קראוהו החכמים בשם חוקה טבעית, רוצה לומר שהיא מצטרכת אל האדם מצד טבעו, הן שתהיה מסודרת מחכם או מנביא. 

ועדיין אין חוקה זו מספקת לתקן צרכי האנשים וחיותם והתקיימם זה עם זה, אם לא יתווסף בזה איזה סידור או הסכמה כוללת ענייני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהן, והמשא והמתן אשר ביניהם. כדתי קיסרי רומי, והנהגות המדינות והחוקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי. 
[החוקה ה2 בית מחוקקים עליון]ויקרא הסידור הזה נימוס, או חוקה נימוסית. 

והסידור או הנימוס הזה[בית משפט לענייני חוקה] אי אפשר שיתקיים אם לא בהימצא איש אחד מושל או שופט או מולך על הקיבוץ ההוא או המדינה ההיא, יכריח האנשים על הסרת העוול וקיום הנימוס, כדי שישלם תיקון הקיבוץ ההוא או המדינה ההיא. 

ולזה יהיה עניין הקמת המלך או המנהיג או השופט, כאילו הוא הכרחי לקיום מין האדם אחר היות האדם מדיני בטבע כמו שביארנו. 
== [ג]==//.סוקרטס מצביע על הנטייה האנושית להשחתה על ידי כוח, ולפיכך את המעבר מטימוקרטיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה וטירניה:[1] יש להותיר את הממשל בידיהם של הפילוסופים, הצודקים ביותר ולכן הנתונים פחות מכל להשחתה[החוקה השניה]. ה"עיר הטובה" מצוירת כזו שמושלים בה מלכים-פילוסופים הדיפלומטיה היוונית הייתה בלתי מפותחת. עיקר עניינם היה בניהול הפוליס, ערי המדינה היווניות,''בכאן נכנסת שיטת שלושת החוקות'' כגורם מונע הידרדרות ,אף כי שיטתו היא המקבילה הרעיונית לרישיליה בנוסח הבינ'ל עדיין נמצא חסר ולכך הבאנו לעיל סידור או הסכמה כוללת ענייני האנשים אלו עם אלו בכל עסקיהן, והמשא והמתן אשר ביניהם. כדתי קיסרי רומי, והנהגות המדינות והחוקים אשר יחוקקו ביניהם אנשי מחוז אחד או מלכות אחת לשמור היושר ההסכמי. 
אמנם העיקרון האריסטו-סוקרטי הוא המונח המוטבע כעת בזאת ברעיון החוקה ה2 הבינ'ל
אמנת ויינה למשפט חוזי כותבת על נושא הפירוש כי: "הסכם צריך להתפרש ביושר, על פי המשמעות הרגילה של מושגי ההסכם בהקשרם, ולאור מטרתם".
אמירה זו היא בעצם פשרה בין שלוש תאוריות שונות של פירוש:
הגישה הטקסטואלית - אומרת כי צריך להתבסס על המשמעות הרגילה של הטקסט, ולטקסט האמיתי יש משקל רב.
גישה סובייקטיבית שאומרת שצריך להתחשב הרעיון שמאחורי ההסכם, בהקשר שלו, ובמה כותביו התכוונו כשכתבו אותו.
גישה שלישית מתבססת על פירוש "לאור המטרה", כלומר הפירוש המתאים ביותר ליעד של ההסכם, שגם נקרא "פירוש אפקטיבי".
אלה הם החוקים הכלליים של הפירוש; חוקים פרטניים עשויים לחול בתחומים שונים של משפט בינלאומי.
יסודות הדיפלומטיה המודרנית חלחלו באיטיות גם למזרח אירופה ולרוסיה, והופנמו בראשית המאה ה-18. המערכת הדיפלומטית כולה זועזעה לאחר המהפכה הצרפתית בשנת 1789 והלחימה שפרצה בעקבותיה. לראשונה הופקע ניהול הדיפלומטיה הצרפתית מידיהם של האצילים וניתן לפשוטי העם, אשר שלטו גם במדיניות החוץ של המדינות שנכבשו על ידי צבאותיו של נפוליאון. הלה סירב להכיר בחסינות שניתנה לדיפלומטים, וכלא דיפלומטים בריטים רבים באשמת קשירת קשר נגד צרפת. לא הייתה לו הסבלנות הדרושה למשך ההתנהלות האיטי של הדיפלומטיה הרשמית.
לאחר נפילתו של נפוליאון, במסגרת קונגרס וינה משנת 1815 כוננה מערכת בינלאומית של דירוג דיפלומטי מוסכם, תוך מיסוד - באמנה בינלאומית רב-צדדית - של מוסכמות שונות הנוגעות למקצוע. יחד עם זאת, המחלוקת בדבר סדר הקדימות בין מדינות ובעלי תפקידים נותרה עד לתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה , או אז זכתה דרגת השגריר למעמד נורמטיבי ומקובל על הכלל. הדיפלומטיה החוץ-אירופית
המסורות הדיפלומטית מחוץ לאירופה היו שונות בתכלית. אחת הסיבות לכך היא, כי ערכי הדיפלומטיה המודרנית ומנהגיה תובעים את קיומה של מערכת מדינות השוות זו לזו בעצמתן, בדומה לזו שהתקיימה באיטליה הרנסאנסית או באירופה של העת החדשה. לעומת זאת, באסיה ובמזרח התיכון, סין והאימפריה העות'מאנית סירבו לנהל דיפלומטיה דו-צדדית עם המדינות החלשות שבסביבתן, ולו מפני שראו עצמן כעליונות על כל שכנותיהן. העות'מאנים, לדוגמה, סירבו לשלוח משלחות למדינות אחרות, וציפו כי נציגיהן יטרחו להגיע לקונסטנטינופול, כביטוי להכרתן בעליונות הסולטן. רק במאה ה-19, עשורים ספורים לפני קריסתה המוחלטת, הקימה האימפריה שגרירויות קבע בערים מרכזיות ברחבי המזרח התיכון. היה זה פועל יוצא של קולוניאליזם האירופי של המאות ה-18 וה-19, אשר הפיץ ברחבי העולם גם את המסורת הדיפלומטית האירופית. הדיפלומטיה של המאה ה-20
הקטסטרופה שחוללה מלחמת העולם הראשונה הביאה לקריסתה של הדיפלומטיה האירופית של המאה ה-19 (מקור הקונצרט האירופי), שהתמקדה בעיקר בשימור מעמדם של בתי המלוכה ובהשבתן של מדינות סוררות למשחק הבינלאומי. רבים האשימו את הבריתות החשאיות, את היעדר השקיפות ואת חוסר נכונותם של הדיפלומטים האריסטוקרטים להתחשב בדעת הציבור בתור הגורמים העיקריים שהביאו לפרוץ המלחמה.
לאחר המלחמה, אם כן, עברה הדיפלומטיה שינוי, שהתבטא בעלייה ניכרת בציבוריות שלה ובהתחשבות העוסקים בה בשיקולי דעת הקהל.
העיסוק הדיפלומטי נעשה רב-צדדי בהשוואה לעבר, דבר שהתבטא בזינוק אדיר במספרם של ארגונים וועדות בינלאומיות, כשחבר הלאומים הוא הראשון שבהם. נוסף על כך, חלה עלייה בשכיחות פגישות בלתי-אמצעיות בין מנהיגים וראשי מדינות. משרדי החוץ, שניהלו באופן בלבדי את המשחק הדיפלומטי במשך קרוב ל-300 שנים, הלכו ואיבדו את הבלעדיות שלהם: משרדים ממשלתיים לענייני ביטחון, משפטים, סחר והגירה החלו אף הם לעסוק בענייני חוץ, וכמוהם משלחות אזרחיות פרטיות. השיפור המואץ באמצעי התקשורת הביא לתלות גדולה יותר של הדיפלומטים ברצון הריבון, שכן בניגוד לעבר לא יכלו עוד לנצל את התקשורת האיטית כדי לפעול על דעת עצמם. לבסוף, השפה הצרפתית ירדה ממעמדה הבלעדי כ"שפה הדיפלומטית", ונאלצה לחלוק את מקומה יחד עם השפה האנגלית. אף על פי שהכרה דיפלומטית מהווה גורם חשוב בקביעת ריבונות משפטית מעמדה אינו בלעדי כפי שמעוגן בסעיף 3 של אמנת מונטווידאו המציין : "קיומה הפוליטי של המדינה איננו תלוי בהכרה מצד מדינות אחרות.". עם זאת, רבים מחשיבים הכרה דיפלומטית כאחת מהגורמים החשובים ביותר המשפיעים על הקביעה האם אומה מסוימת מהווה חלק ממשפחת העמים לפחות באופן מוסדי. קבלת הכרה דיפלומטית הנה משימה קשה, גם עבור מדינות ריבוניות לכל דבר. עשורים רבים לאחר שנעשתה עצמאית, מדינות רבות סירבו להכיר בהולנד באופן מלא, לרבות אלה שהיו בעלות בריתה הקרובות ביותר. כיום ישנן מספר ישויות עצמאיות ללא תמיכה דיפלומטית רחבה, כשהמשמעותית שבהן היא הרפובליקה הסינית. כמעט כל מדינות העולם אינן מכירות בקיומה העצמאי של הרפובליקה הסינית בטאיוואן, ורבות מקיימות עמה מגעים עצמאיים אך בלתי רשמיים. ארצות הברית, למשל, מקיימת את יחסיה עם טאיוואן באמצעות שגרירויות דה פקטו, כגון המוסד האמריקני בטאיוואן. לעתים עשויים להתקיים מגעים גם בהיעדר הכרה דיפלומטית רשמית, כפי שהיו פני הדברים ביחסיה של איראן הטרום-חומייניסטית עם מדינת ישראל.
מדינות נוספות שאינן זוכות להכרה בינלאומית הנן אבחזיה (Abkhazia), טרנסניסטריה (Transnistria), סומלילנד (Somaliland), פונטלנד (Puntland), וכן הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. בהיעדר חשיבות כלכלית ופוליטית כמו זו של טאיוואן, האומות הללו מבודדות מבחינה דיפלומטית, ואינן זוכות להכרה רבתי.
תופעה נוספת בנוף ההכרה הדיפלומטית, השואבת את הלאקונה הנ"ל באמנת מונטווידאו היא ההכרה על ידי מספר מצומצם של מדינות בעולם ב-"מדינות-בת" בעיקר להן יש זיקה ישירה , כפי שטורקיה היא היחידה המכירה ברפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, ומשטר האפרטהייד הדרום אפריקני הכיר במדינות השחורים ה"עצמאיות" לכאורה שהקים. במקרים אחדים הכריז בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג על אי תקפות ההכרה במדינות החסות של דרום אפריקה כמו בפרשת נמיביה.
. סוקרטס (ביוונית: ????????), פילוסוף יווני אשר חי בין4 ביוני 470 (או 469) ל-7 במאי 399 לפנה"ס. הוא היה הוגה כה משמעותי מתקופתו והלאה עד כי את כל שאר הפילוסופים שקדמו לו כינו בשם "קדם-סוקרטיים". הוא לא הותיר אחריו כתבים כלשהם, וידיעותינו עליו מגיעות מתיאורים חיצוניים, בעיקר תיאוריו כפי שהוא מופיע ביצירותיו של תלמידיו, אפלטון וקסנופון.

אף על פי שדמותו כפי שמצטיירת אצל אפלטון היא המוכרת והמעניינת יותר, נראה שתיאורו אצל קסנופון הוא הנאמן יותר למקור, זאת מכיוון שאפלטון לקח לעצמו מידה רבה ביותר של חירות אמנותית בתיאורו את סוקרטס, ולעתים קרובות מלביש עליו את דעותיו שלו-עצמו, במקום להציג את דעותיו המקוריות. במקרים רבים ברור בעליל שהדברים אותם הוא שם בפיו לא היו יכולים להיאמר באמת על ידי סוקרטס עצמו, כמו למשל, כאשר הוא מציג אותו מחווה דעה על מאורעות שלא נתרחשו אלא לאחר מותו. כך דווקא דמותו כפי שמתוארת אצל קסנופון, המרתקת והחיה פחות, היא האמינה יותר.

סוקרטס עסק בעיקר בתורת המידות ובענייני ניהול החברה והמדינה. לטענתו של סוקרטס, כל אדם רוצה באושרו שלו, דהיינו כל מעשה נעשה בראש ובראשונה מתוך שאילת השאלה "באיזו מידה תורם המעשה להנאתי ומונע ממני את הסבל". סוקרטס ראה בסגולה הטובה ערך עליון, וחלק ממנה הוא החיפוש אחר ההגדרה הנכונה על מנת שנוכל לדון בנושאי מוסר. בהסתובבו ברחובות אתונה, הוא פונה אל אנשים ושואל אותם שאלות על טיב העולם. כדי לברר את דעתם בנוגע לנושא מסוים, עליו לברר תחילה מהי הגדרתם את אותו נושא והאם הגדרה זו אכן אמיתית. סוקרטס משתמש בבליל שאלות, מעין חקירה צולבת הנקראת אלנכוס (???????), תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו. את כל מסקנותיו, כביכול, מסיק סוקרטס מתשובותיו של בן שיחו, ואלו בתורן משמשות אותו בהמשך הדיון על מנת להפריך את דעותיו של זה האחרון. כך הוכיח בעצם שאין אנשים יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות.

השיטה הסוקרטית, או ויכוח סוקרטי, היא שיטת מחקר דיאלקטית, המיושמת בעיקר לבחינת מושגי יסוד במוסר ואשר תוארה לראשונה על ידי אפלטון בדיאלוגים הסוקרטיים. מסיבה זו סוקרטס, אשר בפיו שם אפלטון תפקיד מרכזי בדיאלוגים, נחשב לרוב כאבי ומייסד השיטה בתחום הפילוסופיה של המוסר בעולם המערבי.

השיטה הדיאלקטית היא שיטה למחקר פילוסופי שבה משתתפים בדרך כלל שני דוברים, האחד מנחה את השיחה ואילו רעהו שוקל הנחות מסוימות המונחות לפניו לצורך קבלתן או דחייתן. השיטה מיוחסת לסוקרטס, אשר החל לנהל שיחות מעין אלה עם בני עירו האתונאים, לאחר שביקר את האורקל מדלפי.

"דיאלוג סוקרטי יכול להתרחש בין שני אנשים כל אימת שהם חפצים לענות על שאלה [באשר לנושא כלשהו] אשר ניתנת למענה אך ורק על יסוד כוח המחשבה והתבוננות, שבו מתחילים מאמיתות מוצקות ושואלים מגוון שאלות עד אשר הפרטים שבדוגמה מתבררים ומהווים בסיס ליצירת הכללה."[1]

הדיאלוג מורכב מסדרת שאלות סביב נושא מרכזי ומתן מענה על ידי בן השיח. הדיאלוג בדרך כלל מאופיין בעימות בין שתי נקודות השקפה. הדרך הטובה ביותר "לנצח" בעימות היא להביא את היריב לידי סתירה עצמית בדרך המוכיחה את טענתו של מי ששואל את השאלות.

בכתבי אפלטון מופיע בדרך כלל סוקרטס כבן השיח החקרן, השואל שאלות, ומנגד מופיעה דמות ידועה כזו או אחרת מבני אתונה. המונח "בחינה סוקרטית" בא לתאר מצב שבו השאלה המקורית נענית בתשובה המתייחסת לשאלה כאילו היא הייתה התשובה. תגובה זו מאלצת את השואל לנסח שאלה חדשה לאור ההתקדמות בדו-שיח.

אלנכוס (מיוונית: ???????, חקירת שתי וערב לצורך דחיית עמדה) היא הכלי המרכזי של השיטה הסוקרטית. בדיאלוגים המוקדמים של אפלטון, אלנכוס היא השיטה שבה משתמש סוקרטס כדי לחקור את הגדרתם של מונחי יסוד כגון צדק, או מידה טובה. על פי הפילוסוף בן זמננו ולאסטוס השיטה עוקבת אחר הצעדים הבאים:

1. בן שיחו של סוקרטס מנסח תיזה, לדוגמה "אומץ הוא הסבילות של הנשמה", אשר סוקרטס חושב למופרכת ועל כן מתמקד בהפרכתה.
2. סוקרטס מגייס את בן שיחו להסכמה על הנחות נוספות, לדוגמה, "אומץ הוא דבר נעלה" וכן "סבילות הבאה מבערות איננה דבר נעלה".
3. סוקרטס מביא את בן שיחו להסכים כי הנחות נוספות אלה עומדות בסתירה לתיזה המקורית, דבר המביא למסקנה כי: "אומץ איננו הסבילות של הנשמה".
4. לבסוף טוען סוקרטס כי הראה שהתיזה של בן שיחו שקרית וכי ההיפך ממנה נכון.
בחינה אלנכטית אחת עשויה להוביל לבחינה חדשה, מדוקדקת יותר, של המונח הנמצא במוקד השיחה. כך למשל השיח בדוגמה מעלה עשוי להמשיך לבחינת התיזה כי "אומץ הוא סבילות נבונה של הנשמה". רוב הדיאלוגים הסוקרטיים מורכבים מסדרה של חקירות אלנכטיות ובדרך כלל הדיאלוג מסתיים באפוריה (יוונית: ??????, מצב של בלבול, תהיה).

השיטה הסוקרטית נמצאת במוקד ויכוח פילוסופי באשר לשאלה האם היא שיטה חיובית, המובילה לרכישת ידע, או שיטה שלילית שכל מטרתה סתירת הנחתו של בן השיח באשר לידע כלשהו.

בבסיסה השיטה הסוקרטית היא שיטה שלילית של פסילת הנחות, תוך ניסיון להגיע להנחות חדשות שאינן סובלות מן הסתירות שזיהינו בהנחות המוצא. שיטתו של סוקרטס היא בחיפוש אחר הנחות היסוד, או אקסיומות, המעצבות באופן בלתי מודע את דעותיו של האדם, ולהפוך אותן למוקד השיח והבחינה. השיטה הבסיסית היא בסדרת שאלות, חלקן שאלות היגיון (לוגיקה) וחלקן שאלות עובדתיות, המסייעות לבן השיח לחשוף את אמונותיו באשר לנושא מסוים.

ישום השיטה

סוקרטס יישם את שיטתו לבחינת מושגים החסרים הגדרה מוצקה, לדוגמה, מושגי יסוד מתחום המוסר, המידה הטובה,צדקה, חוכמה, צניעות, אומץ וצדק. בחינה שכזו קוראת תגר על אמונותיו המוסריות של בן השיח ומבליטה סתירות באמונות אלה, עד אשר בן השיח מגיע למצב של אפוריה, דהיינו בלבול. לנוכח חוסר המוצא אליו מגיעה השיחה, מביע אף סוקרטס את אי ידיעתו. לדעת סוקרטס עצם המודעות לאי הידיעה תורמת לחוכמה וליתרון על פני אלה אשר טוענים בבורתם לידע כלשהו. אף שבמבט ראשון עמדה זו נראית כפרדוקס. המניע לשימוש בשיטה הסוקרטית בימינו איננה זהה בהכרח לזו של סוקרטס. רק לעתים נדירות השתמש סוקרטס בשיטתו כדי לפתח תאוריות עקביות כלשהן, תחת זאת הוא השתמש במיתוסים לצורך הסבר. בדיאלוג פרמנידס ניתן לראות כיצד פרמנידס עושה שימוש בשיטה הסוקרטית כדי להצביע על פגמים בתורת הצורות של האפלטונית, כפי שהוצגה על ידי סוקרטס. זוהי איננה הדוגמה היחידה לדיאלוג שבו תאוריות המפורטות על ידי אפלטון/סוקרטס מנותחות בשיטה הדיאלקטית. תחת להגיש לתשובות, השימוש בשיטה נעשה כדי להרוס את התאוריות שבהן אנו אוחזים, זאת כדי להגיע "מעבר" לאקסיומות ולהנחות היסוד הנראות לנו מובנות מאליהן. אשר על כן, אין סתירה הכרחית בין מיתוס והשיטה הסוקרטית, יש להן מטרות שונות והן מתוארות לעתים כדרכים של "יד שמאל" ו"יד ימין" לטוב ולתבונה.

המאמר הזה אשר דשו1 בו רבים מבני אדם, ומעטים הם שהשיגו בו את הדעה הרצויה.



מאמר עשירי - פרק א





[לאדם תכונות רבות]

ואחר שהקדמתי דבר זה, אומר עתה:

וכן באדם אהבות11 לדברים רבים ושנאות 12 לדברים רבים, כמו שאמר:

רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום 13.

וכשם שאין הגופים מתקיימים באחד מארבעת היסודות,

וגוף העץ אינו מתקיים מדבר אחד כמו שאמרנו,

ואין האדם חי בעצם אחד או בבשר בלבד,

ואפילו השמים לא בכוכב אחד הם מוארים -

כך האדם לא במידה אחת ראוי שיתנהג כל ימיו, אלא ממכלול כל מה שתיארנו בכל פרק,14 להרבות בדבר ולמעט באחר, ישלם כל הנזכר.



כך מצירוף מידות האדם באהבה ובשנאה בריבוי ומיעוט ישלמו לו כושר ענייניו, ויהיה כאילו הזמינם לפני השופט ודן אותם 15, כאומרו:

טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט16.

או כאלו שקלם במשקל, ואיזנם במידה. וכמו שאמר:

פלס מעגל רגלך17,

וכאשר יעשה כן, יאוזנו ענייניו ויוכשרו18.



[יש להשתמש בתכונות המגוונות, ולא באחת]

ואשר הביאני לקבוע עניין זה בתחילת מאמר זה, הוא לפי שאני ראיתי בני אדם חושבים שהגיעו למסקנה נכונה כי הראוי שיתנהג האדם במידה אחת כל ימי חייו, יעדיף חיבת דבר על כל שאר החביבים, ושנאת דבר על שאר השנואים.



וחקרתי דעה זו ומצאתיה בתכלית הטעות מכמה פנים:

האחד: כי אהבת דבר אחד והעדפתו, אילו הייתה יותר טובה, לא היה הבורא נוטע בתכונת האדם אהבת שאר הדברים. ואילו היה הדבר כך, כי אז היה אפשר שיבראהו מיסוד אחד, ושיבראהו גוש אחד19, וכיוצא בו יעשה גם את שאר הנמצאים ויהיו באופן זה.



הלא תראה כי פרטי הפעולות,20 לא יתכן להשתמש בהם דבר אחד, כל שכן כלליותם.

לדוגמה: אילו בנאי בנה בית מאבנים בלבד, או עצים 21 בלבד, או מחצלאות בלבד, או מסמרים בלבד, לא תהיה תקינותו כמו שתהיה אילו בנה אותו מכולם יחד.



וכדומה לזה אפשר לומר בתבשיל, ובמאכל ובמשתה, ובמלבוש ובתשמישים,22 ושאר הצרכים. ומדוע לא יפקח האדם את עיניו בראותו שאין הפרטים הללו נעשים מדבר אחד, והרי לא נעשו אלא לו לשימושו וטובתו, כל שכן תכונות נפשו ומידותיה.





[שליטת האדם על מידותיו]

וראוי שאבאר כי תוצאות בחירה23 זו אין נזקה מועט, אלא גדול, כפי שאמשיל ואומר:



מהם מי שבחר לתור בהרים, והביאו דבר זה לידי שממון.

ומהם מי שבחר האכילה והשתייה, וגרם לו כליון בחוליים קשים. 24

ומהם מי שבחר קיבוץ הממון, והניחו לאחרים. 25

ומהם מי שבחר את הנקמנות, ונקמו הדברים הללו בו עצמו.

וכל הדומה לדברים הללו, כמו שאבאר בתוך המאמר הזה בעזרת ה'.



אלא שאני אקדימם כאן ואומר:

לפיכך צריכים לחכמה, שתנהיג את האדם ותנחהו תמיד, כמו שאמר:

בהתהלכך תנחה אותך וגו'26.



והעיקר בכל העניין הזה, שהאדם ישלוט במידותיו, וימשול על אהבותיו ושנאותיו, כי לכל אחת מהן מקום שראוי להשתמש בה שם.



וכאשר יראה את המקום שראוי בו השימוש, בכך ישחרר ממנה27 בשיעור הראוי, עד שישלים אותו הדבר.

וכאשר יראה המקום שבו צריך לעצור אותה המידה, יעצרנה עד אשר יעבור ממנו אותו המאורע. וכל זה בהבחנה ויכולת להרפות מתי שירצה, ולהחזיק מתי שירצה.



וכמו שאמר:

טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלכד עיר28.



[שלושת כוחות הנפש]

כן כבר הקדמתי 29 שיש לנפש שלושה כוחות:

התאווה

והכעס

וההבחנה.

כוח התאווה הוא אשר בו ישתוקק האדם לאוכל ולמשתה ולמשגל 30 ואהבת הצורות הנאות והריחות הטובים והמלבושים 31 העדינים.



אבל כוח הכעס הוא המביא את האדם לידי ההתגרות וההעזה וההתרברבות 32 והקנאה והנקמה והעזות וכל הדומה לכך.



אבל כוח ההבחנה הוא השופט בין שני הכוחות הללו בצדק, ואיזה מהן שהתעורר חלק מחלקיו בא כוח ההבחנה לחקרו ולבדקו.



אם ראה שראשיתו ואחריתו שלום 33 מייעץ בכך, כל שכן אם ראה שתכליתו רצוי.

ואם ראה בקצותיו או בקצה מקצותיו רעה מן הרעות - מורה לעזבו.

וכל אדם שהלך בדרך זו, והשליט הבחנתו על תאוותו וכעסו, הרי הוא בעל מוסר34 במוסר חכמים, כמו שאמר:

יראת ה' מוסר חכמה35.



וכל אדם שהשליט תאוותו או כעסו על הבחנתו - לא יהיה בעל מוסר34.

ואם העיז לקרוא למצב זה מוסר, הרי הוא מוסר אווילים. כמו שאמר:

מוסר אווילים איוולת36.

ואמר עוד:

וכעכס אל מוסר אוויל. 37



[דירוג האהבות והשנאות]

וכיון שכבר הקדמתי דבר זה, כי הצורך מזקיקנו לחכם אשר ידרג לנו את האהבות והשנאות38 הללו היאך ננהג בהן.



אני אומר, שאני מצאתי החכם שלמה בן דוד עליו השלום כבר עסק בזה, כדי לסכם 39 לנו מהו הטוב. ואמר:

ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש, והנה הכל הבל ורעות רוח40,

אין כוונתו צירוף המעשים 41 וכללותן, כי הבורא יתרומם ויתהדר הציבן והעמידן, וחכם כגון זה לא יאמר על מה שהציב בוראו, יתרומם ויתהדר, 'הכל הבל'. אלא כוונתו על כל פעולה שיעשה האדם בפני עצמה, כלומר שכל אחד ממעשי בני האדם, אם ייחדו לבדו, יהיה הבל כהתרועעות42 עם הרוח.



ועל הייחוד 43 במידה אחת אמר עוד:

מעוות לא יוכל לתקון וחסרון וגו'44.

וכל אחד מהם מעוות מלהיתקן וחסר מלהיות שלם, כי צירופן לא יהיה חסרון, אלא תמימות ושלימות.



[שלוש אהבות שהן הבל כאשר הן לבדן]

ומחזק פירוש זה שהוא כן, שהרי הציג שלושה דברים מאהבות העולם, והחליט בכל אחד שהוא הבל, ופירושו התעיה45, כעין אמרו:

מהבילים המה אתכם 46.

מתעים 45 אתכם, ואמרו:

אל תבטחו בעושק ובגזל אל תהבלו47.

ותחילתן הייחוד בחכמה בלבד והזנחת יתר האהבות. אמר בזה:

ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות ושכלות, ידעתי שגם זה הוא רעיון רוח48,

ומסר לנו את הסיבה לכך, כי האדם, כל שרבה חכמתו רב צערו, מפני שמתגלים לו ממומי העניינים מה שהיה במנוחה ממנו49 לפני שיתגלה לו, והוא אמרו:

כי ברוב חכמה רוב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב50.

ושני לה השמחה והששון בלבד.

ואמר אם ישים האדם נטייתו והתעניינותו בהם, יהיה גם זה לו התעיה45, כמו שאמר:

אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב והנה גם הוא הבל51.

ואמר את הסיבה לכך מה היא, מפני שהאדם אז מרגיש את עצמו בעת הצחוק והשחוק בשפלות וגנאי, וכבר נכנס בתכונות הבהמות, והוא אמרו:

לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה52.

ובשלישית בבניין העולם, והודיע כי גם ההתעסקות בכך התעיה45, באומרו:

הגדלתי מעשי, בניתי לי בתים, נטעתי לי כרמים, עשיתי לי גנות53,

ושאר הפרשה, ומה שתיאר ממעשיו עד סוף הפרשה.

ונתן את הסיבה למאיסתו את כל זה, והיא שהוא מניחו למי שיהיה אחריו, וילך יגיעו לבטלה, כמו שאמר:

ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי54.



וכאשר מנה שלושה דברים אלו, הפסיק מלהזכיר שאר סגולות העולם, כדי שלא יטרידו דבר זה ממה שהוא זקוק לו55. אבל בין הדברים האלה יעץ לאזן בין השלושה, כלומר לקחת משהו מן החכמה ומן הטובה, ולא יחדל מלחשוב על היותר ראוי.

כמו שאמר:

תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נהג בחכמה56.



[שלוש עשרה תכונות האדם]

וכבר עלה בלבי, יחנך ה', לרכז מן העניינים האלה שלושה עשר דבר, ואזכיר מה שידוע לי מה שגרם לכל כת להעדיף העסק באחד מהם בלבד כל ימי חייהם.

ואבאר מה הוא הדבר אשר הזניחו והתעלמו ממנו באותו עניין, ואספח לכל עניין מהן הזכרת המקום אשר בו ראוי להשתמש באותו דבר, ואשר בשבילו נברא והונח. ואלקט כל מה שיעלה בזיכרוני ממה שהזניחו כל אותם שהעדיפו כל עניין משלושה עשר עניינים אלו, ואקרא שם הכללות ספר הפרישות השלמה.



ואסכם תחילה מנינם ואומר, כי ראשי האהבות שלוש עשרה, והם:

הפרישות,

והאכילה והשתייה,

והמשגל,

והחשק,

וקיבוץ הממון,

והבנים,

והישוב,

והאיים,

והשררה,

והנקמה,

והחכמה,

והעבודה,

והמנוחה.

ואציעם לפני השכל אחד אחד, ואומר לפניו אופני העדפתו, ואקבע היאך הפרישות מביטה עליו, ואבאר מקומו הראוי.



אומר: יש אנשים שנראה להם כי מה שראוי שישתמש בו האדם, היא הפרישות בעולם הזה, והתיור בהרים, ולבכות ולהתאבל57 ולספוד על העולם הזה.



[פרישות כתכונה מועדפת]

ואמרו: חייבנו את זאת מפני שהוא עולם כיליון, מתהפך באנשיו, ואינו יציב לשום אדם, ובעוד האדם בשיא שמחתו בו ושאנן והנה נהפך עליו, והייתה שמחתו לאבל, ועוזו 58 לשפל, ואושרו לעקל, וכמו שנאמר:

עשיר ישכב ולא יאסף, עיניו פקח ואיננו, תשיגהו כמים בלהות, ישאהו קדים וילך59.



ואפילו ישתדל האדם בו בכל יכולתו לנהוג בחכמה תכריעהו סכלותו, ואם יתנקה יכריעהו לכלוכו, ואם ישמור על בריאותו יחלהו מזגו, ואם ינהג בתבונה יכשילהו60 לשונו, כמו שאמר:

אם אצדק פי ירשיעני תם אני ויעקשני61.

ואין אדם בו יודע מה שיארע לו מחולי ופגע ושכול ויגון והפסד ויתר הצרות, כמו שאמר:

אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום 62,

וכל מה שמוסיף בו להוסיף רוויה - יתחזק צמאונו, וכל מה שהוא בא להחזיק בו, ניתקים בידו הטבעות והמשענים 63, וכמו שאמר:

אשר יקוט כסלו, ובית עכביש מבטחו, ישען על ביתו ולא יעמוד, יחזיק בו ולא יקום 64



ואין כל המציאות בו אלא בשקר ומרמה ושווא כל חייו, כמו שאמר:

ורהבם עמל ואון65.

וכמה גיבורים הכריעם והכניעם, כמו שאמר:

אשתוללו אבירי לב נמו שנתם וגו'66.

וכמה נכבדים השפילם ודיכאם, כמו שאמר:

לחלל גאון כל צבי להקל כל נכבדי ארץ67.

וכמה אשר קיווה לטובה והושיטה לו רעתה, ופקח עיניו לראות אורה וחשכה בפניו, כמו שאמר:

כי טוב קויתי ויבוא רע, ואיחלה לאור ויבוא אופל68.

ושפך סירו69 על האדם הזה, והטיל חריפותו על חולשתו, כמו שאמר:

עלי סמכה חמתך70.

והיכן העונות והחטאים, והיכן החשבון והעונש, והיכן הפירוד בינו לבין ה' עד שיהיה לו כטורף בחמתו,71 כמו שאמר:

ויגאה כשחל תצודני ותשוב תתפלא בי72,

ואמר עוד:

הנה יום ה' בא אכזרי ועברה וחרון אף73.



לפיכך אמרו צריך למאוס את העולם הזה, ולא יבנה בו נבון, ולא ייטע ולא יתחתן ולא יוליד, ולא ישכון בין אותם אשר בחרו את המעשים האלו, כדי שלא ידביקוהו ויתגנב אליו ממידותיהם, אלא יתבודד בהרים, יאכל מה שימצא מן הצומח עד שימות בכאב לב וביגון.



[תשובה לחסידי הפרישות]

והתבוננתי במה שאמרו, ומצאתי רובו אמת, אלא שהם הגזימו בהזנחת היישוב.74 כי הם הזניחו מה שאי אפשר בלעדיו מן המזון והלבוש והמדור, ואף הזניחו זיכרון עצמם, כי בהימנעם מלהתחתן ייכרת הזרע. ואילו היה זה נכון, היו נוהגים כך כל בני אדם, וכאשר ינהגו כך יכחד המין האנושי, ובהכחדתו תבטל החכמה והתורה והתחייה והשמים והארץ75.



והיכן סכנת הנפשות על ידי החיות והאריות והנחשים והחום והקור והפגעים 76?

והיכן גסות הטבע והתימהון והשיממון וההזיות, כי אם בהעדר המאכל העדין והמים הקרים, ויפסיד הדם ותגבר המרה השחורה, עד שיצטרכו לאנשי הישוב לרפאות אותם, ואפשר שיועיל להם ואפשר שלא יועיל.



[העוזבים את חברת בני אדם]

ויש שמתרחקים מבני אדם, עד שמדמים שיהרגום 77, ופעמים ששונאים אותם 78 מחמת שנעשו בעיניהם רשעים וממרים, עד שיתירו לעצמם לשתות דמם.

ויש שמגיעים לתכונות הבהמות ויחרגו מן האנושיות, כמו שאמר:

בת עמי לאכזר כיענים במדבר79,

ואמר:

בערוץ נחלים לשכון, הרי עפר וכפים, בין שיחים ינהקו, תחת חרול יספחו80,

והרי הם מפסידים את עצמם לגמרי.



אבל הטוב לאדם, מידת הפרישות בעולם הזה שישתמש בה במקומה, והוא אם נזדמן לו מאכל אסור 11 ביאה אסורה או ממון אסור, ישחרר לו את המידה הזו כדי שתעצרהו מכך*80,



כמו שאמר:

כי מה הוה לאדם בכל עמלו, וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש81.



[אכילה ושתייה כתכונה מועדפת]

נראה למקצת בני אדם, כי מה שראוי שישתמש בו האדם הוא האכילה והשתייה.

אמרו כי המזון קיום הגופות והנפשות, ועם זאת יש בו עונג נפלא, והוא גורם התפתחות הגופות וגידולם והעמדת הזרע. והננו רואים אם האדם צם יום אחד נחלשים שמיעתו וראייתו והבנתו וזכרונו ומחשבתו, וכאשר יאכל וישתה - ישובו כוחותיהן למצבן.



ופעמים ירעב זמן מסוים ויכפור באלוהו82 ולא יבין מה שהוא מתפלל 83, והנך רואה שכל מקומות הישוב אינם נמצאים אלא במקורות הנהרות, מפני שהן מקום זריעה והשקיה במים, ובכך כלכלת המלכים, ובכך פרנסת הצבאות, ואליו מגיע המשל לפי שאומר כל אדם 'זה לחמי'84, ותמצא שהכתובים שידלו בו את הצדיקים לפי שנאמר:

ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימך85,

וכן:

ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשבע86,

וכיוצא בזה רבים. וכן כל ארוסין ונשואין ומילה ולידה ומועד87 לא תהיה שמחה באחד מהם אלא בו, וכן החברות והידידות בין בני אדם ובין הידידים.



ואמרו:

והיין נחמד למראה,

נעים בריחו,

ערב בטעמו,

עושה את הדואג שמח,

והכילי שוע,

והפחדן אמיץ88.



וכבר כללן הכתוב לשבח באומרו:

ויין ישמח לבב אנוש, להצהיל פנים משמן, ולחם לבב אנוש יסעד89.





[תשובה לדעה זו]

והתבוננתי בדבריהם אלה, ומצאתיו שרובו הגזמה. ועוד שהם הסתכלו על טובותיו והתעלמו ממגרעותיו, והוא, שריבוי המאכל מרבה את העומס90, ויכבדו האברים, ויתמלא הראש והעיניים, ומעורר לתשמיש91 בהפרזה, וגורם לתימהון לבב, ולשינוי מידות האדם אל התאוותנות והזלילה עד שלא ידע שבעה, וידמה לתכונות הכלבים, וכעניין שנאמר:

והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה92.

ואף יהיה כאש93 אשר כל מה שנזרק לתוכה אכלתו ללא תחושה, כאומרו:

ויהי העם כמאכלת אש94.

ואף יהיה כמוות הלוקח את היצורים אליו עד בלי די, כמו שאמר:

אשר הרחיב כשאול נפשו, והוא כמות ולא ישבע95.

ואף יהיה כארבעת גורמי ההעדר, והם האש והמים והמות והעקרות, כאומרו:

לעלוקה שתי בנות הב הב, שלוש הנה לא תשבענה ארבע לא אמרו הון,

שאול ועצר רחם, ארץ לא שבעה, מים ואש לא אמרה הון96.

עד שיצר אם אכלו לו ככר לחם אף על פי שהוא עשיר. ואם יציע את זאת, הרי יהיה בלי רצון כאומרו:

כי כמו שער בנפשו כן הוא, אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך97.



וכאשר יתגלו מידותיו אלה ימאסוהו המלכים וחשובי בני אדם ונבוניהם ולא ישבו במחיצתו, כי כאשר יאכל - ימהר, וכאשר יראה נתח טוב - ישתלט עליו, והוא מושיט ידו ראשון ומסלקה אחרון, ועיניו על כל אוכל שבא מפני שדעתו עליו.



ובכך אמר הכתוב:

כי תשב ללחום את מושל, בין תבין את אשר לפניך,

ושמת שכין בלעך אם בעל נפש אתה98



ואף יצפה מתי יפנה, כדי שיוכל לחזור ולאכול מרוב תשוקתו אליו, וכאילו יוצקים בו מלמעלה ויורד מלמטה, כאומרו:

כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום 99,

או יקיאנו מלמעלה, כמו שאמר:

פתך אכלת תקיאנה ושחת דבריך הנעימים 1.



והיכן גסות הלב? עד שיזניח דתו וישכח את אלוהו כמו שאמר:

כמרעיתם וישבעו, שבעו וירום לבם על כן שכחוני2.

ולא שתו לב כי מהשפעות היין יבשות המוח אם ישתוהו חי, וריבוי הלחויות כי אם ישתוהו מזוג, וטמטום 3 השכל והפסד החכמה, כמו שאמר:

לץ היין הומה שכר וכל שגה בו לא יחכם 4.

ורפיון העצבים, והרתיתה, ולחץ הדם, והחום התמידי5, ויגרם בכך קהיון העכול, וחולשת הכבד, וסבוב כאבים גדולים, כמו שאמר:

למי אוי למי אבוי למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים למאחרים על היין6.

והיכן העברות 7 ועשיית הפשעים כי אם בו, כמו שאמר:

אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש, עיניך יראו זרות ולבך ידבר תהפוכות 8.

והיכן הריגת הנפשות ועשיית הסכנות, והמכות והדחיפות והמאסרים והכבלים והעונשים אלא בו. והיכן מיני האונאות והמרמות והאובדן אלא בו.



ומי שהרגיל את עצמו להתמיד באכילה ובשתות, ולא יכול להשיגם בהיתר, ייקח אותם ממקום שיהיו, כמו שאמר:

כי לחמו לחם רשע ויין חמסים ישתו9.



אלא טוב לאדם לקחת מהם כדי מזונו שבו יתקיים גופו, כמו שאמר:

צדיק אכל לשבע נפשו ובטן רשעים תחסר10.



וכאשר יחייב שכלו את הדבר ישחרר תאוות האכילה, וכאשר יושג לו המזון יעצרנה. <

[אהבת המשגל כתכונה מועדפת]

ואנשים נראה להם כי התשמיש צריך להעדיפו על כל אהבות העולם, ואמרו כי יש בו עונג נפלא מכל התענוגים, כי לכולם יש ממלא מקומם, וזה אין שום דבר שימלא מקומו, והוא מוסיף בשמחת הנפש ומזרזה, ומקל על הגוף ממלויו11, ובפרט על הראש והמוח, והוא משקיט רוגז האדם, ומסלק ממנו המחשבות הרעות, ומועיל מן המלנכוליה 12, ויותר חשוב מכל הדברים שהוא סיבת הוויית האדם המדבר*12 החכם.



ואיה סיבת חברות בני אדם וידידותם זה לזה אלא בו13. ואילו היה דבר מגונה, היה ה' יתברך ויתעלה חושך את נביאיו ושליחיו עליהם השלום ממנו. הלא תראה אחד מהם אומר הבה את אשתי14 בלי בושה, ואחר אומר ואקרב אל הנביאה15 בלי הסוואה.



[תשובה לטענה]

והתבוננתי בדבריהם אלה ומצאתי בהם הגזמה, והוא מפני שהם התעלמו מנקודות נזקיו ומגרעותיו, מהן שהוא מזיק לעיניים, ומאבד את התאווה, ומחליש את הכוח, וגורם לחום קל,16 ולכאב מתנים, ולשלשול מעיים, ומרפה את הגוף ומכלהו במהירות, ומחיש את הזיקנה11, ועל זה נאמר:

אל תתן לנשים חילך, ודרכיך למחות מלכין17.



ואיה טרדת הלב והמיית השכל וחוסר התבונה18 אלא בו. כמו שאמר:

זנות יין ותירוש יקח לב19.

ומי שחושב עליו, משלהב את אישו ולא תכבה אלא בזמן מלוי תאוותו בלבד20, כאומרו:

כולם מנאפים כמו תנור בערה מאפה21.



והיכן הלכלוך והטינוף, עד שמרגיש את עצמו, ואפילו היה עמו מור,22 כאלו בגדיו מתעבים אותו, ואפילו יתנקה ככל יכולתו. וכמו שאמר:

אם התרחצתי במו שלג, והזכותי בבור כפי, אז בשחת תטבלני ותעבוני שלמותי23.



ואיפה החרפה והבושה והשפלות המשאירים לדורות עולם שם רע אלא בו, וכאומרו:

נאף אשה חסר לב, נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה24.



והיכן ההשאה, שכאלו כל בני אדם סומים חרשים, עד שעושה את הרע בגלוי, והוא חושב שאינם יודעים אותו, כאומרו:

נטפיך ומצהלותיך זימת זנותך על גבעות בשדה ראיתי שקוציך25.



ואיה ההופך את הבתים הצנועים מעוון לכל בליעל ולכל ליסטים דרכים ופושע ללא ידיעת בעליו, אלא הוא26, כאומרו:

ואשבע אותם וינאפו ובית זונה יתגודדו27.



וגורם לו ולזרעו שלא יהיה לו ולד כשר, כמו שגרם לזולתו הוא עצמו כך, שזו הקבלה רעה28, וכמו שאמר:

אם נפתה לבי על אשה, ועל פתח רעי ארבתי,

תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרים,

כי הוא זימה והיא עוון פלילים 29.



אבל טובה התאווה הזו לאדם להקים בה זרע, וכמו שאמר:

ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה30.

ולכן ישחררנה בתבונה בעת הצורך לה, ויעצרנה עם מלוי החובה.

[החשק כתכונה מועדפת]

פרק זה אף על פי שגנאי להזכירו, הרי אין מגונה יותר מדעות הכופרים, ואף על פי כן כשם שהבאנו אותם כדי להשיב עליהם ולהגן31 על הלבבות מכיוצא בהן, כך נזכיר גם את זה כדי להשיב עליו ולהגן31 על הלבבות מכיוצא בו.



והוא: יש אנשים הרואים כי החשק היותר חשוב מכל מה שיעסוק בו האדם, ומדמים שהוא מעדן את הרוח, ומרכך את המזג, עד שתהיה הנפש רגישה מרוב עדינותה, ושהוא מצב דק מאוד, ומציינים בכך על פעולות הטבע שהוא חומר המתמצה אל הלב, ראשיתו מבט, ואחריו חפץ, ואחריו התחזקות32, ומתוספים על כך גורמים אחרים עד שמתחזק.



ואף התרוממו למעלה מזה,33 והסבו אותו אל פעולות הכוכבים, ואמרו אם היה הצומח 34 של שני בני אדם שווים, שהם מביטים זה על זה במבט שלישי או שישי, ושלט על מזל אהבתם כוכב אחד, הכרחי שתהא ביניהם אהבה ורעות.



והתרוממו עוד יותר, עד שהסבוהו אל פעולת הבורא יתרומם ויתהדר, וטענו שהוא ברא רוחות בני אדם ככדורים עגולים, ואחר כך חלקם לשניים ונתן כל חצי באדם, ומפני כך כאשר הנפש מוצאת את מחציתה, חושקת בה.



והתרוממו מכך עד שעשאוהו כמצווה, ואמרו שלא הוטרדו35 בני אדם בדבר זה אלא כדי ללמדם הכניעה לאהבה כדי שיכנעו לה' ויעבדוהו.



[תשובה לטענה]

והאנשים האלה בכל מה שאמרו פתאים בל יבינו. וראיתי להשיב עליהם תחילה בעניין זה תשובה ברורה במה שבדו, ואחר כך אבאר להם את הנזקים 36 שיש במה שנתלו בו.



ואומר: מה שאתם אומרים על ה' יתרומם ויתהדר, לא יתכן שיחנך37 במה שהזהיר ממנו, וכמו שנאמר:

ואלוה לא ישים תפלה38,

ועוד:

כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגרך רע39.

אבל עניין חלוקת הכדורים אשר נתלו בו, כיון שכבר השבנו על מי שאמר בקדמות הרוחניות40, וביררנו כי נפש כל אדם נבראת עם שלמות צורתו 41, בטל העניין הזה ונאפס.



אבל מה שטענו מצד הכוכבים ותיאום המזלות והצומחים, אילו היה כמו שאמרו לא היה אפשר למצוא שראובן יאהב את שמעון אלא ושגם שמעון יאהבהו כי שניהם שוין, ואין אנו מוצאים שהדבר כך.



אבל מה שהזכירו שהראשית מבט ואחרי יבוא חשק בלב, אני אומר לפיכך ציוונו ה' יתהדר ויתרומם שנשעבד לעבודתו העין והלב יחד. כמו שאמר:

הנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה42.

והזהיר מלהפנותם אל המרי באומרו:

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם 43.

כי אינו44 אלא שיתחזק מצב זה בלב, עד שישתלט עליו וימשול בו, ויזניח אותו האדם אכילתו ושתייתו ויתר תועליותיו, עד שימס גופו ויימק בשרו, ויחולו עליו המחלות בכל חריפותם.



ואיה אי השקט והעילפון וטמטום החושים והדאבון והיגון וטרדת הלב, כאומרו:

כי קרבו כתנור לבם בארבם וגו'45.

ופעמים שמגיע זה עד המוח, ויחלוש הדמיון וההבנה והזיכרון.

ופעמים יבטל החוש והתנועה, ואפשר שישתגע כאשר יראה חשוקו, ויגבר צערו ותיפסק נשימתו לזמן מה.46

ואפשר שיראהו או ישמע זכרו, וייאנח וימות באמת. ויהיה המשל צודק, כמו שאמר:

כי רבים חללים הפילה ועצמים כל הרוגיה47.



והיאך יהיה האדם כבול הוא ושכלו עד שלא ידע לא אל ולא יכולת48 ולא עולם הזה ולא עולם הבא זולת חשוקו, וכמו שאמר:

וחנפי לב ישיש אף לא ישועו כי אסרם 49.



והיכן הכניעה וההשתעבדות כי אם למטרה50 ולנלווים אליו, והישיבה על הפתחים וההתעכבות51 בכל מקום, כאומרו:

שאי עיניך על שפים וראי איפה לא שגלת על דרכים ישבת52.



ואיפה נדודי השינה בלילות, וההשכמה בשחרים, וההסתתרות ממי שימצאהו, וכאלו מת כמה פעמים בכל כלימה 53, וכמו שנאמר:

ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים 54.



ואיה הרצח לחושק או לנחשק או לאחד מקרוביהם, או להם ולקרוביהם, ואפשר גם להרבה בני אדם עמהם, כאומרו:

כי נאפת הנה ודם בידיהן55.



ואף אם ישיג אי פעם את מבוקשו ויגיע הטבע לכדי מה שהטריד בו את עצמו, ישוב ויתחרט וישנא למה שהיה אוהב יותר מכדי אהבתו אותו, כאומרו:

וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה

מאהבה אשר אהבה, ויאמר לה אמנון קומי לכי56.



ויתברר לאדם שהוא מכר עצמו ודתו וכל חושיו ושכלו אחר חדירת החץ שאין להחזירו, כאומרו:

עד יפלח חץ כבדו כמהר צפור אל פח57.



אבל טוב המצב הזה באשתו של אדם שיהו קשורים זה בזה לבנין העולם, כמו שאמר:

איילת אהבים ויעלת חן דדיך ירווך בכל עת58,

ויגלה הבעל מאהבתו לאשתו בתבונה ועל פי הדין ובשיעור שבו תתמיד חברותם, ויעצרהו מכל שזולת זה ביכולת וכוח. [איסוף כסף כתכונה מועדפת]

ואחרים נראה להם כי החשוב ביותר שיפעלהו האדם בעולם הזה הוא לשקוד על קבוץ הממון. והטעום 59 כמה דברים:

מהם, מה שאמרו כי המאכל והמשתה והתשמיש אשר בהם קיום הגוף בו הם מושגים, וכן המיקח והממכר והנישואין וכל מה שסובב בין בני אדם בו נעשה, עד שאפילו המלך לא תעמוד בידו המלכות ולא יכרתו לו ברית60 כי אם בו, ולא ירוכזו הצבאות ויכבשו המבצרים אלא כדי להשיגו. ואין חופרים במחצבים ובמקורות אלא להוציאו מהם.



ואיה הדרישה והפגישה61 והמשמרות כי אם על פתחי העשירים.



והיכן ההטבה והחסד והצדקה והברכות והתודה אלא להם, כמו שאמר:

רבים יחלו פני נדיב וכל הרע לאיש מתן62.

ובעושר כיבד ה' את אומתו בזמן שהם עתידים רצונו, כמו שאמר:

והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה63,

וכן:

והעבטת גויים רבים ואתה לא תעבט ומשלת וגו'64.

ואין הממשלה נכונה אלא בממון כמו שאמר:

עשיר ברשים ימשול וגו'65.



[תשובה לטענה]

והתבוננתי בדבריהם והנה הטוב שבו הוא מה שבא לאדם בקלות ובנחוץ, אבל מי שמתאמץ להשיגו הרי הוא ביגיעת מחשבה עמל רוח ונדודי שינה בלילות ועסק בימים, עד שאם אפילו ישיג אהבתו ממנו, לא תהא השינה נחלתו לעתים רבות, וכמו שאמר:

מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון66.



וכאשר יעשהו האדם מטרתו, ירדפהו ויתאווה לו בצורה בהמית,67 כמו שהזכרתי בפרק המאכל והמשתה, שהוא נעשה כאש וכמדבר וכמות וכשאול אשר לא תשבענה, ואף יותר מכך, כמו שאמר במיוחד בזה:

שאול ואבדה לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה68.



והיכן האויבות הויכוחים והשנאה והנקימה, כמו שעושים האריות והכפירים כדי להשיג את טרפם, כמו שהמשיל ואמר:

אריה טורף כדי גרותיו ומחנק ללביאותיו69.



והיכן שמיעת שוועת70 היתומים והאלמנות והעניים והעשוקים, ולא ישעה אליהם מחמת רדיפתו לקיבוץ ממון, כמו שאמר:

והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם 71.



ואיה לקיחת הממון וההתדיינות עם בני אדם, והשפלת הכבוד והשחתת הנאמנות וגילוי הסודות אלא בקיבוצו, כאומרו:

ונגלה עוון אפרים ורעות שומרון כי פעלו שקר וגנב יבוא פשט גדוד בחוץ.72



והיכן הבטחות השקר ושבועות השווא, עד שתאבד האמונה לגמרי, כאומרו:

אבדה האמונה ונכרתה מפיהם 73.

עד שכאשר יסתדר לו ויושג, ישען עליו וישכח זיכרון אלוהו ולכפור במי שחננו אותו, ועל דרך מה שנאמר:

וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך74.



ופעמים רבות יהיה ממונו זה סיבת הריגתו ואובדנו, או על ידי לסטים, או על ידי המלך וכדומה לכך, וישאר הוא ובניו בלי כלום, וכמו שנאמר:

עשר שמור לבעליו לרעתו כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא וגם זה רעה חולה כל עמת שבא כן ילך75.

ואם נשאר ממונו ביד בנו ומת האב, הרי האב נושא עוון הממון האסור ואשמו רובץ עליו, כמו שאמר אביו:

כי עשק עשק גזל גזל אח וגו' והנה מת בעוונו,76

והניחו לבן האומלל אשר לא יברך לו ה' בו, כאומרו:

נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תברך77



אבל נתחבב הממון על האדם כדי שישמור מה שחננו ה' בהיתר ולא יאבדנו, לא לזולת זה, כאומרו:

ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסף עצב עמה78.

[הולדת ילדים כמטרה מועדפת]

ואחרים נראה להם שיתאמצו בבקשת79 הילדים, ואמרו שיש בכך עונג לנפש ושעשוע לעין ושמחה וששון.



ואלמלי הבנים לא היו בני אדם ולא יתקיים העולם, והם הסגולה לאדם לעת הזקנה, והם זכרונו לטוב לאחר מותו, ואיה החנינה 80 והרחמים כי אם להם, והחסד והכבוד אלא מהם 81, ודי לך בכך שכל נכבד מן הנביאים השתדל שיהיו לו.



כמו שאתה רואה אברהם אומר:

הן לי לא נחת זרע82,

ואמרה התורה:

ויעתר יצחק,לה' לנכח אשתו כי עקרה היא83,

ואמרה רחל:

הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי84.

ואף ילמדם האב תורת ה' ודתו וחכמתו, ויזכה על ידי כך לגמול, כאומרו:

אב לבנים יודיע אל אמתך85.



[תשובה לטענה]

והתבוננתי במה שאמרו, ומצאתי כי הנכון שבו בבנים אשר יחנם ה' את עבדו כפי שירצה.



ונקודת טעותם של אלה היא, מה שהם מחייבים לדאוג לדבר זה בלבד, בלעדי שאר הדברים.



ואומר: ובמה אפשר ליהנות מהם, אם לא יהא להם מזון וכסות ומדור?



ואיזו טובה תהיה בגידולם, אם לא הייתה שם חכמה ולימוד?



ואיה היא החנינה והחמלה עליהם בהעדר הדברים האלו, ואינם אלא הוספה בצער ההורים. אבל יקרם וכבודם 86 אין לקוות מהם מאומה אם לא הייתה שם הקדמה.



והיכן צער ההריון והצירים והלידה ואחר הלידה ומחלות הנגרמות על ידו, כאומרו:

בעצב תלדי בנים 87,

ופעמים תמות בעת לידתה ותהפך השמחה לאבל, כאומרו:

ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני 88.



ואיה יגיעת האב ועמלו והביאו את עצמו בסכנות כדי להביא לחם למשפחתו וילדיו כאומרו:

ואפרוחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא89.



והיכן צער הגידול והטיפול במחלות והכנת הרפואות ושמור מי השיעורים 90 והמרקחות91 כי אם בשבילם על הרוב, כל שכן אם נסתיים הדבר במות ושכול ואז אוי ואבוי, כאומרו:

כי אם יגדלו את בניהם ושכלתים מאדם כי גם אוי להם בשורי מהם 92.



ואם יחיו, הרי מפחדו מה יעשו הזכרים שבהם ינדד שינה מעיניו, כאומרו:

משדד אב יבריח אם בן מביש ומחפיר 93,



ופחד מה שיקרה לבנות שבהם יכאיב את העינים 94 כמו שאמר בן סירא:

בת לאביה מטמנת שוא מפחדה לא יישן בלילה95.



וכולם אם יהיו עקרים 96 הרי נכרתה תוחלתו, כל שכן אם היו רשעים, שבהם נאמר:

דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך97.



אבל חביבין הולדות לאדם שיחזיק במה שחננו ה' מהם, ואל ירגז בדבר, כאומרו:

הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן98.



[יישוב העולם כמטרה מועדפת]

ואחרים נראה להם כי ישוב העולם הטוב ביותר שיתעסק בו האדם.



ואמרו, בנין הבתים הרי הוא הכרחי, כי בלעדיהם לא יהיה לאדם מקום לשכון בו מפני החום והקור ויאסוף בו חפציו, והטיפול בשדות הרי נחיצותם בעבור המזון אשר לא יתכן בלתו, והכל מביאים לאדם שמחה ורחבות לב וזריזות וחדווה.



כאומרו:

ויתרון ארץ בכל היא מלך לשדה נעבד99.



ובישוב ובבניינים מתפארים המלכים והנסיכים, כאומרו:

עם מלכים ויועצי ארץ הבונים חרבות למו1.



ובכגון זה הובטחו המאמינים:

ובתים מלאים כל טוב אשד לא מלאת 2.



[תשובה לטענה]

והתבוננתי בשיטתם זו, ומצאתי שכבר הגזימו בדבר במה שחייבו, הזנחת הכל ולעסוק רק בעניין זה.



והיאך יבנה דבר מכל זה אלא בחכמה ותכנון והנדסה ומדידות, ואם לא תהינה באמצע ידיעות רחבות, לא יגיע למאומה מכל הדרוש הזה.



ואם יטיל האדם על עצמו ישוב העולם, יכנס ביגיעה ועמל ודאגה וטרדה, והוצאת כל ממון שלו ושל זולתו בלהיטותו להשלים מה שהתחיל בו, כאומרו:

הוי בונה ביתו בלא צדק ועליותיו בלא משפט כרעהו יעבד חנם 3.



וכאשר הוא משלים אותו, אם נראה לו בו משהו שלא מצא חן בעיניו, או שאינו כרצונו, נעשה אצלו בלתי שווה מאומה, והלך יגעו ועמלו לריק, וכעניין שנאמר:

ויצא חירם מצור לראות את הערים אשר נתן לו שלמה ולא ישרו בעיניו,4



ואיה הצער התמידי ועגמת הנפש הממושך כי אם בכך, והיכן קנאת בני אדם ורוגז השליטים והכשלונות אלא בהם, וכאומרו:

בתי גזית בניתם ולא תשבו בם כרמי חמד נטעתם ולא תשתו את יינם 5.



ואם היה הטיפול6 בשדות, הרי נטעיהם לא יצמחו כפי רצון האדם, אלא יצמחו כרצון ה', נמצא שהוא דואג להם תמיד. ואם עקרם וחזר ונטעם נכפלו הדאגות.

ופחדו בהעצר הגשם עוד יותר, וכך בצימאון ובשרב7 ובירקון ובארבה ובשטפונות, וכאומרו:

רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שידפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר 8



ואיה חמס השלטונות והתעללות משרתיהם עד שנעשה בעל היבול אריס להם, ולא ישאר לבעלים מאומה, וכמו שאמר:

ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו9.



ואם הצליח יבולו ורבה תבואתו, הרי כל תקוותו ומחשבותיו יוקר השערים וצוק העתים, כדי לעשוק את הענים והמסכנים, כאומרו:

לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים ומפל בר נשביר10.



אבל הרצוי לאדם בבנינים הוא להשיג מהם כדי צרכיו בלבד, כאומרו:

ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב ויזרעו שדות ויטעו כרמים ויעשו פרי תבואה11.



[אריכות ימים כמטרה מועדפת]

ואחרים נראה להם, כי הטוב ביותר שישתדל בו האדם בעולם הזה - ההשגחה על אריכות הימים.

ואמרו כי באורך החיים יגיע האדם אל כל חפציו בענייני הדת וענייני העולם, ואם יזניחהו האדם, אם כן על מה שמר.



ובהם שידלו 12 הכתובים שהרי אמרו:

למען יארכון ימיך על האדמה13,

למען תחיו ימים רבים 14.

וגורמי החיים אצל אלה השקידה על האכילה והשתייה, והמיעוט בתשמיש, וההשתדלות על שלוות הנפש, וההימנעות מלבוא במה שיש בו חרדה 15 ופחד מענייני הדת וענייני העולם 16.



[תשובה לטענה]

ובאמת כי מצבים אלה מועילים לגוף, אך אינם סיבת החיים, לפי שאנו מוצאים רבים שהם במצב זה וימיהם מעטים, ואחרים בהפכם חייהם ארוכים, ורואים אנו גופים חזקי הבניין נהרסים במהרה, ואחרים חלושי הבניין מאריכים הרבה.



ואילו היה הדבר כמו שאמרו, כי אז היו חיי המלכים ארוכים יותר מכל אדם, מפני שיש בידם אפשרויות המאכלים והרפואות והנחת ושאר מה שתארו.



ועם זאת אזכיר מה שהזניחו בעניין זה, כי האדם כל מה שהאריכו ימיו - רבו דאגותיו ויגוניו וצרותיו, וכאומרו:

צרות לבבי הרהיבו ממצוקותי הוציאני17,



ומתרבים עליו העוונות והחטאים ויארך חשבונם וסכומם, וכאילו הם מתחדשים בכל יום, כאומרו:

אכן השכימו השחיתו כל עלילותם 18.



וכל זמן שהוא בגיל הילדות הרי הוא סכל ואינו יודע מאומה כאומרו:

איוולת קשורה בלב נער19,



וכאשר יגיע לגיל הנערות יחל להשחית כאומרו:

ונער משלח מביש אמו20.



וכאשר יגיע אל הבחרות נכנס בעול ובעמל וביגע, כאומרו:

נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו21.



וכאשר יגיע אל הזיקנה יסור כל מה שחמד ויהיו חייו בעל כורחו, כאומרו:

עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ22,

ויחסר זוהרו ומראהו ויופיו וחושיו וכוחו, ויהיה כעבים שכבר נשפך מהם הגשם ונשארו אדים יבשים שאין בהם תועלת, כאומרו:

עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם 23

ושאר אותה הפרשה עד סופה.



אך האדם הצדיק אינו אוהב חיי העולם, אלא מפני שהיא מדרגה שיגיע בה ויעלה ממנה אל העולם הבא, לא כשלעצמה. ולא נעשית חביבה על האדם, אלא כדי שלא יאבד את עצמו אם באה עליו צרה, כמו שאמר:

ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשם וגו'24.



[שררה כמטרה מועדפת]

ואחרים נראה להם, כי החשוב ביותר שיעסוק בו האדם בעולם הזה, הוא הגבהות וההתגדלות וההשתררות.

ואמרו, כי הנפש נוטה לצד הכבוד, ותראה כי תקשה עליה הכניעה, ולהיות מסורה בידי אדם אחר ונשמעת לו. ותמצא שהשררה משמחתה ומרוממתה, ומוסיפה לה חריצות ונחת רוח.

וכן צווי ואזהרת בני אדם מענגים אותה.



ולולי השררה לא היה סדר בעולם, ולא יתוקנו תועליותיו, שהמלכים מארגנים את המלחמות והמשמרות, והשופטים דנים בין ההגונים בבני אדם, והשוטרים מדכאים את הפושעים על ידי השררה.

ומענייניה שהצדיקים מברכים בה זה את זה, כאומרו:

יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים, הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך25.



אבל מה שאמרו מתיקון העולם על ידי המשמרות והשופטים והשוטרים, אינו דחוי, אלא הוא דברינו ומטרתנו. אלא שהם שאלוהו דרך עראי,26 ונעזרו בו לשיטתם. כי השליטה בעולם אינה מתקיימת אלא בחכמה, והם השמיטו מעלת החכמה, ועשאוה לשררה מטרה לעצמה.



[נזקי השררה]

וראוי שאקבע את הדבר שנתעלמו ממנו מנזקי הגבהות והשררה,

מהם כי האדם כאשר מגביה עצמו, ורמה רוחו בעיני עצמו, יצא ממחיצתו ויפסע מעל הקרובים והרחוקים, ויראה עצמו יחיד בדור, ויזלזל בדעת כל אדם, ולועג ודוחה דברי כל אדם, וכאומרו:

לתאווה יבקש נפרד בכל תושיה יתגלע.27

ומוחה בידי28 הזקנים במה שכבר ניסוהו באורך חייהם, ודוחה ניסיונם ואינו מקבל עצתם ומצוותם, וכאומרו:

דרך אוויל ישר בעיניו, ושמע לעצה חכם. 29

ובכך מתקלקלים ענייני עולמו.



ואם הצליח מהם דבר מיחסו אל ערמתו וכוחו והנהגתו והבנתו וכאומרו:

אפקד על פרי גדל לבב מלך אשור ועל תפארת רום עיניו.

כי אמר בכוח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי,

ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שושתי, ואוריד כאביר יושבים 30.



ויבוא בכך להתנגד לבעלי אומניות באומנותם 31, ויהיה סכל בעיניהם ויזלזלו בו, ויבוא עד כדי שיתנגד לחכמים בפעולותיהם המדעיות, וידמה לסתור אותן. והרי הכסיל העומד במקומו32 יש לו תקווה יותר ממנו, וכמו שנאמר:

ראית איש חכם בעיניו - תקווה לכסיל ממנו33.



ויצא מכך עד כדי להתנגד למלכים ורוזנים, ולא יסכים לדעותיהם, ולא תישר בעיניו הנהגתם. ועליו הוא אומר:

חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם 34.



והפליג בדבר, עד שמקשה על חכמת הבורא וידיעתו, ויתנגד להרבה ממנה, ולא תישר בעיניו, כאומרו:

ואמרו איכה ידע אל, ויש דעה בעליון35.



ויישאהו לבו להיכנס בכל דבר מסוכן, מתוך בטחונו כי תבונתו תמלטהו. וזהו אשר יכשילו, וכאומרו:

מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה, לכד חכמים בערמם וגו'36.



ומי שהושגה לו השררה והשלטון, באותו הזמן יתגלו מקנאיו וירבו אויביו, ואף על פי שלא הרע להם, אלא בלי סיבה, כאומרו:

בלי עוון ירצון ויכוננו, עורה לקראתי וראה37.

ואף מתחילה, כאשר ירגישו שהוא ישתרר עליהם, יזממו להרגו, כאותם שאמרו:

ועתה לכו ונהרגהו ונשליכהו38,



והרי הוא תמיד לא יאכל אלא דבר סגור39, ולא ישתה אלא שמור, וכאלו הוא יושב תחת חוד הסייף, וכאילו חייו תלויים בשערה, כאומרו:

כי כפשע ביני ובין המות40.



ויחצצו משרתיו בינו לבין השפיטה בצדק41, ויביאוהו לידי טעויות וספקות, ותתחזק נגדו התנגדות בני אדם, ותחזק דרישת ה' ממנו, וכאומרו:

ובית המלך האזינו כי לכם המשפט, כי פח הייתם למצפה ורשת פרושה על תבור.42



אבל נטע הבורא בנפש אהבת הכבוד והגדולה כדי שתשתוקק בהם לגמול העולם הבא.

כאומרו:

לא יגרע מצדיק עיניו, ואת מלכים לכסא, וישיבם לנצח ויגבהו43.



[נקמה כמטרה מועדפת]

ודימו אחרים, כי החשוב ביותר שתהיה מטרתו של אדם בעולם הזה - שינקם מאויביו.

ואמרו, כי הנקמה -

מסירה מן הנפש דאגה שהייתה בה,

ומפיגה ממנה יגון שהיה עליה,

ומענגת אותה במה שרואה באויבה,

ומשככת רוגזה,

ומסירה ריבוי המחשבות,

ומרתיעה אויב אחר מלהתגרות כמו שהתגרה הראשון.

הלא תראה כי החשוב במה שנאמר למאמינים:

הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך, יהיו כאין ויאבדו אנשי ריבך,

תבקשם ולא תמצאם אנשי מצותך44.



[מגרעות הנקמה]

והתבוננתי בכל מה שאמרו, והנה הם טועים בה. כי כל מה שתיארו לא פועל בנפש את הפעולה הזו, אלא מפני שנעשה לה מאליו, ולא יזמה היא שום דבר ממנו.

אבל אם תביא עצמה לחשוב בתכנית נגד האויב, תיפול בים השחור45, כי בכל עת תתחדש לה תוכנית אחר תוכנית.

וכאומרו:

אשר חשבו רעות בלב, כל יום יגורו מלחמות46.



ומביא האדם את עצמו לידי כך שלא יקבל פיוס,

ולא ירחם שום רחמנות,

ולא יחון שום חנינה,

ולא ישמע בקשה.

כאומרו:

נפש רשע אותה רע לא יחן בעיניו רעהו47.



ולידי מסירת כל ממונו ומאודו בעד אותה הנקמה, כאומרו:

הנני מעיר עליהם את מדי, אשר כסף לא יחשבו וזהב לא יחפצו בו48.



ואף על פי שאינו משיג הריגת אותו האויב כי אם בהריגת אלף ידיד או יהרוג את עצמו, לא יירתע מכך, וכאומרו:

תמות נפשי עם פלשתים 49.



ואף על פי שלא יגיע לכך אלא בכפירה בה' ובעבודתו כאומרו:

אלהים זדים קמו עלי, ועדת עריצים בקשו נפשי, ולא שמוך לנגדם 50.

וכאשר נטל על עצמו כל הדברים האלו, אפשר שגם לא ישיג בהם את מבוקשו וכאומרו:

להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו51



ואפשר שגם ייהפך הדבר עליו, ויאבד הוא, וכאומרו:

כרה שחת בה יפול וגולל אבן אליו תשוב52.



ואם ניצול ונתמלא מבוקשו הרי הביא עצמו בעונש כבד מאת ה', אשר אף אחד לא יצילהו ממנו אלא מחילת אותו שהרע לו, וכאומרו:

אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו53.



ואיה הרצון להתקומם נגד הזמן כפי דעת בעליו54, והרצון להתקומם נגד הכוכבים כדברי בעליהם 55, והרצון הכוזב להתקומם נגד בורא השמים והארץ, כדברי בעלי הקנאה56 ודמיונם שהם מחוץ להנהגתו, כאומרו:

יחזקו למו דבר רע יספרו לטמון מוקשים אמרו מי יראה למו57.



ואיה שנאת הבריות ואיבת בני אדם, ויכניס בלבם שיקנאו באושרו וישמחו לאידו, כאומרו:

ויכשילהו עלימו לשונם יתנודדו כל ראה בם 58.

ולא ימצא מצטער בצרתם, ולא כואב לשברם, אלא אוכלים ושותים ששים ושמחים במפלתם, כאומרו:

אין כהה לשברך, נחלה מכתך, כל שמעי שמעך תקעו כף עליך,

כי על מי לא עברה רעתך תמיד59.



ואפשר שיסוד השנאה הזו פשעו של זה אשר הוא עתה בסוף שמח לאיד60 באומרו:

ושנאת חמס שנאוני61.



וכן:

אל תחון כל בגדי אוון סלה62.



אבל נטעה בנפש אהבת הנקמה כדי להשתמש בה בענייני שמים נגד המשחיתים בעולם, וכדי שיוכשרו בני אדם, כאומרו:

לבקרים אצמית כל רשעי ארץ להכרית מעיר ה' כל פעלי אוון63.



[דרישת החכמה כמטרה יחידה]

יש מתלמידי החכמים מי שחשב, שאין ראוי שיתעסק האדם בעולם הזה במאומה זולתי בדרישת החכמה64.



ואמרו, לפי שבה יגיע האדם לידיעת כל מה שבארץ מן הטבעים והמזגים, ועד לידיעת הרבה ממה שבשמים מן הכוכבים והגלגלים, ויש בה עונג שמענגת את הנפש, וכמו שאמר:

כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם 65,

ורפא תרפאנה מן הסכלות, כאומרו:

רפאות תהי לשרך66.

וכאלו היא זנה אותה במזון כאומרו:

ושקוי לעצמותיך.



ויתקשט בה כפנינים וכמרגליות על המלכים כאומרו:

כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך67.

ומי שאינו דורשה ולא הבינה כאילו אינו מבני אדם ואין להתחשב בו68, כאומרו:

כי לא יבינו אל פעלת ה' ואל מעשה ידיו69.



[השגיאה שבגישה זו]

ומצאתי כל מה שתארו בו את החכמה אמת ונכון, אבל מקום השגיאה בו, מה שאמרו שלא יתעסק עמה בזולתה. כי אם לא יתעסק עמה במזון ומדור וכסות תבטל החכמה, לפי שאין קיום אלא בהן.



ואם יטיל את עצמו בצרכיו אלה על אנשים אחרים, יהיה נמאס ובלתי נחשב, ודבריו אינם נשמעים 70, וכאומרו:

וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים71.



ואם יסתפק במאכלים הגסים ובצורה יבשה בכל הנהגתו, יהיה טבעו גס ותתעבה עכירותו ותבטל עדינות החכמה ודקותה, וכאומרו:

תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו72.

הלא תראה שבני ישראל במדבר לא זן אותם ה' אלא במזון עדין, כלומר המן, כדי שילמדו את החכמה, כאומרו:

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לאו.73



והתבונן עוד, כי בני לוי לא היה חלקם מן התבואה אלא אחד משלושה עשר74 כי הם שבט מבין שלושה עשר, ונתן להם המעשר כדי שיעדנו את מזונם 75.



ואילו נהגו76 בני אדם כמו שאמרו אלה, הייתה החכמה בטלה בהכרת הזרע על ידי אי הנישואין.

ואילו עסקו בחכמת בנין העולם לבדה, יזניחו חכמת הדת והתורה, אשר לא נתחבבה עליהם זו, אלא כדי להיות סעד לחכמת התורה.



ויהיו כולם יחד טובים, כאומרו:

להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחיך77.



[עבודת ה' כמטרה יחידה]

מצויים אנשים רבים האומרים, כי הטוב ביותר שיתעסק בו האדם בעולם הזה - היא עבודת ה' בלבד: והיא שיצום ביום, ויקום בלילה להלל ולהודות, ויעזוב78 את העולם בכללותו, כי ה' יספק לו ענייני מזונו ורפואתו79 ויתר צרכיו.



והננו מוצאים לעבודה עונג חשוב כאומרו:

כי נעים נאוה תהלה80,

ושמחה וחדוה כאומרו:

עבדו את ה' בשמחה81

וסגולה לפני בורא הכל ליום הגמול, כאומרו:

וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו82.

גם אלה, ירחמך ה', כל מה שתיארו בו עבודת בוראנו אמת, ואף כל התארים לא יגיעו עדיה83, וכאומרו:

גדול ה' ומהולל מאוד, ולגדולתו אין חקר84.



[מגרעות גישה זו]

אבל הנקודה שיש לחלוק עליהם בה, במה שמתייחדים בה לבדה, ואמירתם שלא יעסוק בזולתה. כי אם לא יעסוק במזון, לא יתקיים הגוף; ואם לא יתעניין בבנים, לא תהיה העבודה מעיקרה. כי אילו התנהגו אנשי הדור כולם כפי דעתם ומתו, הייתה מתה העבודה עימהם.



ואין העבודה אלא לאבות ובניהם ובני בניהם, כמו שאמר:

למען תירא את ה' אלהיך לשמר את כל חקותיו ומצוותיו

אשר אנכי מצווך אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך85.



ואחר כך אבאר86 מה שנעלם מהם, והוא שהעבודה היא בכל המצוות השכליות והשימעיות, כאומרו:

ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך

כי אם ליראה את ה' אלהיך לשמר את מצוות ה'87



ומה יוכל הבודד לקיים ממצוות המדידות והמידות88 והמשקלים כאומרו:

מאזני צדק אבני צדק89,

ומה יכול הוא לקיים ממצוות השפיטה בצדק ובאמת כמו שנאמר:

לא תטה משפט לא תכיר פנים 90,

ומה יכול לקיים מן האסור והמותר באכילת הבשר ודומיו לפי שנאמר:

זאת החיה אשר תאכלו91,

ומה יכול הוא לקיים מדיני הטומאה והטהרה לפי שנאמר:

להבדיל בין הטמא ובין הטהור 92,

וכן:

להורות ביום הטמא וביום הטהור93.



וכך בענייני הזרעים והמעשרות והנדרים והצדקות וכל הדומה להן.



ואם תאמר: ילמד את אלה ויורה בהן לאנשים אחרים ויקיימו אותן.

אם כן אותם האנשים הם עובדי ה', ולא הוא, כי בהם נעשית עבודת ה' לא בו.



[הביטחון בה' הוא לאחר ההכנה האנושית]

אבל מה שאמרו מן הביטחון על הבורא בענייני צרכי הגוף וצרכי המזון, הרי הוא כמו שאמרו, אלא שנשאר עליהם דבר אחד, והוא, שהוא כבר עשה לכל דבר סיבה ונוהג ראוי לנהוג בו באותו האופן.



ואלו היו צודקים כי הביטחון כולל הכל, אם כן יבטחו עליו גם במקום העבודה94 שיביאם לגמול בלי עבודה! וכיון שזה לא יתכן, מפני שכבר עשה את העבודה סיבה לגמול, כך לא יתכן ללא התעסקות ברכוש ובנישואין וביתר העניינים שעשאם סיבה לתיקון בני אדם.



אלא שיש שהוא עושה לפעמים דבר מזה על דרך הנס שלא באמצעות האדם 95, אבל אינו עושה אותו מנהג נוהג, וישנה מה שהטביע בעולם.



[המנוחה כתכונה שולטת]

אמרו אנשים כי המנוחה גורמת להתאוששות הנפש בעצמה ומעכלת את מזונה97 ומבריאה את גופה, ומחזקת חושיה. והאדם, כל זמן שהוא יגע, אין צפייתו אלא למנוחתו והיא מטרתו, הלא תראה שהמלכים הם היותר נחים בבני אדם, ואלמלי שדבר זה הוא החשוב לא היה נבחר להם.



ואיה שלוות המחשבה אלא בעזיבת הדאגה וההתרוצצות והיגון והאנחה, ודי לך כי דת האמת לאשר בחרוהו נמשל בה, שהרי נאמר ומצאו מרגוע לנפשכם 98. וצווה לנוח בשבתות ובמועדים.



[טעותם של בעלי גישה זו]

השקפתי על דעתם של אלה ומצאתים סכלים יותר מכל אדם, ואף אמרו מה שאינם יודעים אותו, לפי שהמנוחה לא תתכן לאדם אלא לאחר התעסקויותיו הרבות והכנת צרכיו והתקנת ענייניו, ואחר כך יפסיק ואז ינוח, כאומרו:

הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך99.

אבל המנוחה, כשהיא לעצמה בלי מאומה מכל זה אינה מנוחה אלא בשמה בלבד, ואין ענינה אלא עצלות, ואל תשאל על העצלות התמידית מה זו עושה, כי האדם כאשר יתבטל פעם ויתעצל פעם עד שיבואהו העוני, וילך ויגבר עד שיעדרו לו רוב צרכיו, כאומרו:

מעט שנות מעט תנומות מעט חבוק ידים לשכב,

ובא כמהלך ראשך ומחסורך כאיש מגן1

וכאשר יתעצל, לא יכין לעצמו מזון ולא כסות ולא מדור, והרי הוא באנחות כל ימיו, עד שאפילו תאוותיו וצרכיו ימיתוהו כאומרו:

תאוות עצל תמיתנו כי מאנו ידיו לעשות2.



ועד שיזניח את התפילה והצום והקימה והתנועה בענייני המצוות ובכל תועלת, ולפיכך אמר כנגד העצל 'צדיק', כי עניין העצלות ייאמר גם על הרשעות, לפיכך אמר:

כל היום התאווה תאווה, וצדיק יתן ולא יחשך3.



והיכן הרפיון והכבדות והנפיחות וההשתמנות וכאב המתנים וכפות הרגלים וגיד הנשה וקוצר הפסיעות ומחלת הפיל4 והרבה מן המחלות, כי אם עם הבטלה. 5



אפילו מי שאינו זקוק, אין ראוי לו להתעצל ולהתבטל, כמו שאמר:

צופיה הליכות ביתה ולהם עצלות לא תאכלן6.



ומה שמצאנו שהנפש שוקטת על ידי המנוחה, לפי שבוראה עשאה לה לזכור את הנחת והשלוה אשר לעולם הבא ולחבבה בה, כאומרו:

והיה מעשה הצדקה שלום, ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם,

וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות7.



[שילוב התכונות כולן הוא הדרך הנכונה]

הנה נתבאר מה שהרחבתי וביררתי למי שיקרא ספר זה, שכל מי שיראה לו לנהוג באחד משלושה עשר אלו, כי דרכו טעות ובלתי נכונה, מחמת שנהג בו לבדו מבלי לשתף זולתו עמו, ובכך נתעוות לו חפצו וחסר מלהשיג אהבתו, וכמו שהקדמתי מדברי שלמה שכל דבר8 מעוות וחסרון, אבל אם נתקבצו כל הסוגים הללו הוא הנכון המוחלט.



וכן אין נכון לקחת מכל אחד מהם חלק משלושה עשר חלקים ויהיו חלקים שווין, אלא יקח מכל מין מהן השיעור הראוי כפי שמחייבת החכמה והתורה.



וכאשר יקובצו פרטי שלושה עשר עניינים אלו תהיה חמאת חיבוצם 9 שישיג הנבון מן המאכל והמשתה והתשמיש כדי קיום גופו וזרעו, וכאשר ימצא את זה בהיתר ישחרר בו את תאוותו עד שיקח צרכו.



ואם היא עלולה להפליג או לקחת מהם דבר שלא בהיתר, יאספנה אליו ויעצרנה.

ואם אינה נעצרת כפי רצונו, ישלח נגדה מידת הפרישות עד שתצא פרושה בכל אחד מהן. וישמור מה שחננו ה' מן הממון והבנים בכוח אהבתם, ויבנה בעולם בכדי צרכו.

ואם יראה שהתאווה עלולה להשתלט עליו, ותביאהו באיסור או במגונה, ישחרר כוח הפרישות עד שימנע מכך, ויאהב חיי העולם הזה בגלל העולם הבא, כי הוא הפרוזדוד10 שלו, לא בגלל עצמו. ואל יתאווה למאומה מן ההשתררות או הנקמה.



ואם יבוא זה מאליו, ייקחהו להעמיד בו גדרי הדת ויטיב לבני אדם, ואל ישתמש במאומה מן העצלות כלל. ומה שיישאר לו מזמנו לאחר השגת המזונות, יפנה עיסוקו בו בעבודה11 ובחכמה.



וכאשר קבץ מן הפעולות הללו כפי שרשמנו יהיה אהוב בשני העולמות, וכמו שאמר:

מכל משמר נצר לבך כי ממנו תוצאות חיים 12.



ויהיו פעולותיו דומות לגופות המורכבות מארבעת הטבעיים 13, וככל גוף שהוא חלקים מחוברים, וכרפואות אשר דרך לקחת מאחד מהן משקל שלושה דרהם מעורבין, יהיה משקל דרהם מדבר מסוים, ומן השני ארבע גרות14, ומאחר חצי דרהם, ומאחר שתי גרות, ומאחר גרה והצי, ומאחר גרה, ומדבר אחי חצי גרה, ואסור לקחת מהן חלקים שווים.



[מיזוג תחושות החושים]

וראיתי להתנדב בסוף מאמר זה, ואקבע מיזוגי המוחשות זה עם זה, כדי שיהיו תוספת בהדגמה ובהסברה למה שהקדמנו ממיזוג המידות.

ואומר, מן הידוע כי המוחשות חמישה סוגים: הטעם, והראייה, והשמיעה, והריח, והמישוש.



הנה שניים מהן, והן המישוש שאינו גורם הנאה אלא בדרך אחד והוא העדינות15 וכן הטעם מפני שהרכבו ידוע כמו שמרכיבין הפאלוד'ג'16 מעמילן וסוכר ודבש וכרכום וזולתן, וכך כל מיני המזונות והתבשילים.



ושמע דברי בשלושת המוחשים האחרים.

ואומר, כי המראה הנפרד מלובן או אודם או צהבות 17 או שחרות דרכו להחליש את החוש כאשר מסתכל בו, כמו שכהה הראייה מחמת השלג, וכמו שנזוקת העין מן האודם, ויחלש הקף הראייה18 מן השחרות, וכל הדומה לכך.

והם נוסף לכך אינם מעוררים שמחה ולא עונג רב. אבל כאשר מתמזגים זה עם זה, יתחדשו מהן סוגי ההנאות, והם מעוררים הרבה מכוחות הנפש.



ואומר, כי האדמימות המעורבת בצהיבות17 מעוררת כוח המרה הירוקה ותכונותיה19, ויתגלה בנפש כוח העוז.



והצהבות17 המעורבת בשחרות, מעוררת כה המרה הלבנה, ויתגלה בנפש כוח הכניעה.



וכאשר מתערבים השחרות והאדמימות והצהבות17 והלובן יעוררו כוח הדם, ותתגלה בנפש המלכות והשלטונות.

וכאשר באים במגע הירקות20 והצהבות מעוררים כוח המרה השחורה, ויתגלה בנפש כוח המורך והיגון.



וכך אם הוסיף וגרע במיזוג אלו הגוונים, יארע לנפש מהתעוררות כוחותיה בהתאם לכך.



וכך הקול היחיד והנעימות והלחנים 21 אינם מעוררים מתכונות הנפש אלא דבר אחד בלבד, ופעמים יזיקוה. אבל מיזוגם מאזן מה שמתגלה מתכונותיה וכוחותיה, וראוי שתדע השפעותיהן כשהן נפרדות כדי שיהא המיזוג בהתאם לכך.



ואומר עתה, כי הלחנים שמונה22, ולכל אחד קצבה של נעימות.

הראשון מהן קצבתו שלוש נעימות רצופות האחת נחה.

השני שלוש נעימות רצופות ואחת נחה ואחת נעה ושני לחנים אלה מעוררים כוח הדם ותכונת המלכות והשלטונות.

והשלישי מקצב שתי נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה ואחת נחה, ובין כל ירידה ועליה וירידה כדי נעימה, וזה לבדו מעורר המרה הירוקה והאומץ והגישה בעוז* ודומיהן.

והרביעי מקצבו שלוש נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה, ובין כל שלוש ושלוש כדי נעימה, וזה לבדו מעורר המרה הלבנה ומגלה בנפש כוח הכניעה וההתרפסות והמורך וכל הדומה לכך.

והחמישי מקצבו נעימה בודדת ושתים שונות זו מזו*22 ואין ביניהן כדי נעימה, ובין עליה וירידה כדי נעימה.

והששי מקצבו שלוש נעימות נעות.

והשביעי מקצבו שתי נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה, ובין כל שתים ושתים כדי נעימה.

והשמיני מקצבו שתי נעימות רצופות שאין ביניהן כדי נעימה, ובין כל שתים ושתים כרי שתי נעימות.



וכל ארבע אלה מעוררות מרה השחורה, ומגלות בנפש תכונות חלוקות, פעם לשמחה, ופעם אחרת לתוגה23.

ומנהג המלכים למזגם זה בזה כדי לאז
בראון&גרין
מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

שליחת המאמר שלח לחבר  הדפסת המאמר הדפסת המאמר  קישור ישיר למאמר קישור ישיר למאמר  דווח מאמר בעייתי דווח על מאמר בעייתי  כתוב לכותב המאמר פניה לכותב המאמר  פרסום המאמר פרסום המאמר 

©2017
כל הזכויות שמורות

מורנו'ס - שיווק באינטרנט

אודותינו
שאלות נפוצות
יצירת קשר
יתרונות לכותבי מאמרים
מדיניות פרטיות
רשימת כותבים
כותבים מומחים
עלינו בעיתונות
מאמרים חדשים
פרסם אצלנו
לכותבי מאמרים: פתיחת חשבון חינם
כניסה למערכת
יתרונות לכותבי מאמרים
תנאי השירות
הנחיות עריכה
לבעלי אתרים:



מדיה חברתית:
חלון מאמרים לאתרך
תנאי שימוש במאמרים
ערוצי מאמרים ב-RSS Recent articles RSS


מאמרים בפייסבוק מאמרים בטוויטר מאמרים ביוטיוב