מי מנהל את מי בחיים- אתה את הזמן או הזמן אותך? 

מי מנהל את מי בחיים- אתה את הזמן או הזמן אותך?



רוני דוניץ, MBA
מאמן אישי ועסקי


I didn't mean to take up all your sweet time... I'll give it right back to you, one of these days (Jimi Hendrix)


מי שמצפה לקרוא במילים הבאות משהו מעין " 10 טיפים לניהול אפקטיבי של הזמן ", עומד להתאכזב. כבודם במקומם מונח, מדפי חנויות הספרים קורסים כבר מרוב הטקסטים מעין אלה המנחים אותו כיצד להכין רשימות ולנתח כל שעה וחצי שעה בחיינו.
אני מאמין שעוצמתו של ניהול נכון של הזמן מתחיל במקום הרבה יותר עמוק בתוכנו והרבה יותר גבוה מעל ראשנו.

הזמן הוא הוא הגורם המכריע בחיים, בסופו של דבר. נקודה. לא הכסף, לא הקריירה, לא המשפחה ואפילו לא הבריאות. רק מימד הזמן באמת יכול לשקף לנו היכן אנחנו על המפה, ורק הוא שיקבע לנו מה בסופנו. כמשאב, אין שני לו. רק שנדמה לי שהזמן לא מקבל מאיתנו את הכבוד הראוי לו ביום יום . אני חש שהוא חומק מידינו מהר מידי, מתמלא בקלות רבה מדי בדברים שנראים כה חשובים ובוערים אך, למעשה , לא אחת הדברים החשובים באמת אינם נמצאים ממש על הפרק אלא נדחקו החוצה מחוץ למגרש. והזמן עובר הלאה.
ייתכן וקצרה ידה של השפה בענין, אולי עדיף תמונה להפנמת הנושא?



בשבוע האחרון חגגתי עם שני אנשים הקרובים לי מאוד בחיים את יום הולדתם ה 50. ייתכן ומי שכבר היה או עבר את נקודת הציון הזו אולי יכול להבין את התחושות המתעוררות סביב אבן הדרך הזו . אבל גם מי שעוד לא היה שם אבל מתקרב לשם - למשל, אני- יכול בהחלט לחוש את האנרגיה של אותו מבט על בנקודה שכזו. גם בלי האירוע של ה 50, אני כבר זמן רב חש את העובדה שניהול הזמן האמיתי לא נמצא בשום טבלה ובאף רשימה. הוא מתחיל בהפנמה מרגשת ואף עצובה שכנראה לא אצליח לעשות את כל מה שחשבתי, רציתי, פנטזתי וכו' בחיי....במשחק הזה, כפי הידוע לי, אין "מועד ב'" ואין "מועד ג'"....


Time goes, you say? Ah, no! Alas, Time stays, we go.
(Austin Dobson )


יש אנשים שייעצרו, ייבהלו ויגידו "וואוו, איזה דיכאון עם הדוניץ הזה !" מצטער, זה לא אני זאת פשוט המציאות שעומדת חשופה באור השמש.
למרות הכל, ולעניות דעתי, כאן, ממש כאן מתחיל פיתוח העוצמה של ניהול הזמן האמיתי. כוחו של המיקוד, כוחה של הבחירה, האמנות של ניהול החיים- כולם נמצאים כאן ולא בשום מקום אחר. וכפי שנראה לי, אושרנו, הצלחתנו ותחושת המשמעות עבורנו מתחילים בדיוק בנקודת זינוק זו. ומפה אפשר- וחייבים!- לעשות דברים נפלאים עבור עצמנו וכל מה שיקר לנו!
מוזרה מאוד הפרספציה שלנו על מימד הזמן שלנו בחיים ובחברה. עד בערך גיל 6 או 7 אין לנו ממש מושג שהשנים עוברות, זה גם לא מענין. ומהגיל הזה בערך עד אי-שם בסביבות גיל ה 20 מחכים בקוצר רוח שתהיה לנו עוד שנה, עוד יום הולדת, שנהיה יותר גדולים ובוגרים. ממש דוחפים בכל המרץ לשם, כפי שאנו ההורים לילדים מתבגרים יכולים להעיד היטב.
אבל איכשהו ומתישהו בשני העשורים הבאים פחות או יותר, יורדת אותה התלהבות ל "עוד שנה" הזאת, כאילו שמישהו שינה לנו את חוקי המשחק מבלי שהרגשנו. ובגיל 45- 50, שכבר התבשלת כאדם ואיש מקצוע, אגרת ניסיון עצום וייתכן גם הרבה תובנות, כבר אומרים לך בשוק העבודה שאתה "זקן מידי" וממעטים לגייס אנשים בגיל שלך.כמה אבסורד! וכל זה כאשר תוחלת החיים הממוצעת היא בסביבות גיל ה 80 ואתה רק באמצע הדרך עם אוצר כל-כך רב ממה לתת, לעשות ולבנות, אומרים לך שהגיע הזמן להתכונן "לגיל השלישי"!


A man who views the world the same at fifty as he did at twenty has wasted thirty years of his life. (Muhammad Ali)


מימד הזמן מתעתע בנו לא רק ב"מקרו" אלא גם ב"מיקרו" . שאלו 10 אנשים שאתם מכירים איך הם שולטים בזמן שלהם ביום-יום ואני בטוח ש 8-9 מהם יגידו "אין לי זמן", "אני לא מספיקה", או משהו מהסדרה הזאת. כי האמת היא שאין זמן ולא חשוב אם את אמא עובדת המתמודדת עם דרישות העבודה תוך כדי ניהול בית וגידול ילדים , או מנהל בכיר בעסק שנדרש להיות בהרבה מקומות בעת ובעונה אחת (ומה עם הבית, אתה לא גר שם?...). העולם שלנו במערב שייך לאלופי ה "מולטי-טסקינג", אלה שבעת והעונה אחת מגלגלים לפחות 3 דברים במקביל. שכח מהרצון להתרכז בדבר אחד בלבד ולעשותו מצוין עד סיומו. הטלפון הנייד, האי-מייל והלאפ- טופ ישיגו אותך בכל מקום ובכל שעה. והשאלה הגדולה, כמובן: עם כל הצורך לעשות יותר, מהר יותר ולהספיק יותר, ובכל האווירה סביב זה, האם השארנו מקום לדברים החשובים באמת?


I am definitely going to take a course on time management... just as soon as I can work it into my schedule. (Boone)


יפן ומדינות מזרח אסיה ידועות כארצות עם מוסר עבודה גבוה ותחושה גבוהה של שייכות והזדהות עם מקום העבודה. אך יפן היא גם מקום ש 330 אנשים מתו ב 2005 מ "קרושי"- מה שידוע כמוות מסיבות של קריסה פיזית עקב עבודה מרובה ואינטנסיבית מדי. בכתבה של החודש האחרון של Time Magazine הנקראת "Dad's Dilemma", מסופר על סקר ממשלתי ביפן שמצא ש 70% מהאבות היפניים מתקשים לאזן בין עבודה והמשפחה ו 23% טענו שאין להם זמן לראות את ילדיהם במשך השבוע. בניגוד לעבר במזרח הרחוק, היום יש תכניות רבות במקומות עבודה להקל על עובדים להקציב זמן רב יותר למשפחה. אך הגברים נמנעים מלנצל אותן. בדרום קוריאה אב שזה עתה נולד לו ילד רשאי לקחת 3 ימי חופשה. ומה קורה? מעטים מנצלים את ימי חופשת הלידה האלה מפאת לחצים שונים בעבודה (כולל גם לחץ חברתי).

האמרה "Time is Money", כידוע, נולדה לא ביפן אלא ארה"ב, היכן שנכתבו והושמו הטכניקות והתיאוריות המפורסמות בעולם בנושא יעילות ותפוקה בעבודה. אבל בארה"ב היא גם המקום שהיום קמה תנועה שונה במהותה ובחזונה. התנועה הלא פורמאלית שצוברת תאוצה ידועה כ" voluntary simplicity", והיא קמה בכדי לקרוא תגר על מה שהיא קוראת "מחלת הזמן", בין ביתר. היא קוראת לנו לעצור רגע ולתת מחשבה לא רק על מה צריך לעשות והיעדים והשיטות להגיע לשם, אלא למה לעשות ואיך עלינו לחיות את החיים והזמן שלנו. אנשי התנועה קוראים לנו לעצור ולחשוב לעומק על הנהירה שלנו אחרי צרכנות ללא לאות- המושפעת מכלי התקשורת והפרסום- ולבדוק מקרוב מה מסתתר מאחורי ה"התמכרות לאדרנלין" של חיי ה "busy, busy, busy". הקריאה היא להפנים בחיינו את ניהול הזמן נכון יותר בחיינו וההשלכות על כדור הארץ שלנו.


It's not enough to be busy, so are the ants. The question is, what are we busy about? (Henry David Thoreau)


אני מכיר אנשים שרק שומעים את המונח "ניהול זמן" וכבר יש להם את המועקה. ישר עולות התחושות ש"אני לא בסדר" שאני לא מספיקה את זה, ולא את זה וגם את זה לא סיימתי, (כן, "מספיקה" יותר מ "מספיק" , שמתי לב שהמודעות יותר בולטת אצל הנשים). לדעתי, ניהול זמן אמיתי ואפקטיבי הוא לא שונה מניהול טוב של סדרי עדיפויות בעסקים ובחיים. העובדה שצריכה להנחות אותנו היא שפשוט אין מספיק זמן לעשות כל דבר שהיינו רוצים לעשותו. ניהול הזמן הוא הרבה יותר אמנות ממדע, והרבה יותר פילוסופיה מאשר אמנות. כי הוא נגזר מפיתוח החזון האישי שלנו לגבי מה שחשוב לנו בחיים, בעסק או כל דבר אחר שבו אנו עוסקים. אם יש דבר בחיינו התובע מאיתנו את המשאב היקר מכל- הזמן- אז אין לנו את הלוקסוס לתת לו לנגוס בנו מבלי שיהיה לנו חזון עבורו.

ומשם קל לנו יחסית לקבוע את סדרי העדיפויות. ומה לגבי הניהול שלהם? המפתח נמצא, לדעתי, במודעת שלנו בחיים. במודעות לדברים החשובים יותר ולהבדילם מדברים החשובים פחות. המודעות יכולה להביא אותנו למקום שהתשובה הנכונה היא להגיד "לא" היכן שתמיד אמרנו " כן" או "אחשוב על זה". המודעות תעזור לנו לא לאבד את נקודות "העל" גם כאשר הלחצים בשמים והציפיות עוד יותר. ואולי אז נוכל לחיות נכון יותר עם מימד הזמן שעוטף אותנו ולתת לו לעשות את שלו. הוא בלאו הכי לא שואל אותנו .הרי אין לנו הרבה ברירה. אין "מועד ב' ".


Being rich is having money; being wealthy is having time.
(Margaret Bonnano)