חלק ראשון: אחמד סעיד - קריין רדיו סאות אל-ערב ותפקידו במלחמת ששת-הימים, יוני 1967 

מעצבי דעת-הקהל בציבור הערבי ערב מלחמת ששת-הימים:

כאשר בוחנים את הלך-הרוח הערבי, עד ל-1967, ניתן לזהות דוברים אחדים שעיצבו את דעת-הקהל הערבית, ובכך הם הניחו את התשתית הרעיונית לכך שחיסולה הפיזי של מדינת-ישראל הוא לא רק אפשרי, אלא, הוא בלתי נמנע לאור עוצמתם הכמותית של הערבים, באוכלוסייה ובנשק, בהשוואה למדינת-ישראל. נקודה זו היא רלוונטית ברטוריקה הערבית כלפי ישראל גם עשרות שנים לאחר מלחמת ששת-הימים, שכן לטענתם של דוברים אלה "לא הגיוני שמדינה קטנה כישראל תחזיק מעמד לאורך-זמן מול העוצמה הערבית". אולם מה שנראה "לא הגיוני" בעיני הרטוריקה הערבית, התברר כהגיוני לא רק בנוגע לישראל אלא גם לשאר המאבקים המלחמתיים שהתרחשו במזרח-התיכון ללא שם קשר לסכסוך הערבי-ישראלי.[1]

ואלה הדוברים והממשלות ששיחקו תפקיד חשוב בעיצוב דעת-הקהל ובהתלהבות הציבורית שהתעוררה לנוכח הסיכוי להביא לחיסולה של מדינת-ישראל:

אחמד סעיד, קריין ומנהל הרדיו המצרי "סאות אל-ערב"; אחמד שוקיירי: מנהיג אש"פ (הארגון לשחרור פלסטין), שנאומיו, כך נאמר, היו מקפיאי דם; ממשלה הבעת' השמאלית של סוריה, שעלתה ב-1966 ודגלה ב"מלחמת שחרור עממית"; ומוחמד חסניין הייכל, עורך העיתון המצרי אל-אהראם ואיש סודו של עבד אל-נאצר. לכל אחד מהגורמים האלה אייחד מאמר נפרד שיעסוק בתרומתם לעיצוב דעת-הקהל הערבית בתקופה שקדמה מלחמת ששת-הימים, יוני 1967.

המאמר הנוכחי, על שני חלקיו, יעסוק באחמד סעיד, קריין הרדיו המצרי "סאות אל-ערב".

אחמד סעיד:

אחמד סעיד היה נאצריסט נלהב והוא לא היסס להפליג בשבחו של הנאצריזם כתנועה המונית שיש ביכולתה לחולל פלאים בעולם-הערבי. בשל כך, סעיד קשר כתרים לאישיותו של עבד אל-נאצר כאחד ממחוללי הלאומיות הערבית החדשה. לא בכדי קבע אחמד סעיד בספרו, שפורסם בקהיר ב-1959, כי שורשיה של התנועה הנאצריסטית נטועים היטב במשנתו ובפועלו של מחולל תנועת התחייה האסלאמית, ג'מאל אל-דין אל-אפגאני.[2] לא לחינם השווה אחמד סעיד את נאצר לאל-אפגאני, שכן, שניהם בישרו תנועת המונים המייחלת לשינוי שיבסס את גדולתם של הערבים כפי שאירע עם עליית האסלאם במאה ה-7. לא פעם, המשטר הנאצריסטי עצמו, למרות חילוניותו, ניהל תעמולה ברוח זו, הן כדי להעניק לעצמו לגיטימציה בקרב הציבור המסורתי והן כדי ליצור זיקה הדוקה של המשכיות בין העבר ההיסטורי המפואר של הערבים לבין ההווה.

אחמד סעיד משך את עינו של החוג הקרוב לעבד אל-נאצר, והוא התמנה על-ידי נאצר עצמו למנהל תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" ששידרה לכל העולם-הערבי. עובדת היותו מנהל התחנה ובשל קולו הרדיופוני הוא נתמנה גם לפרשן הראשי של התחנה. ובמהלך שנות עבודתו בתחנה, כמנהל וכפרשן, הוא נהפך לדמות שנויה במחלוקת ברחבי העולם-הערבי. אחמד סעיד נחשב לחוד-החנית של התעמולה הנאצריסטית לעולם-הערבי ורבים ממנהיגי מדינות ערב התייראו מכל מוצא-פיו, שכן הוא נחשב כמבטא ללא עוררין את דעתו של עבד אל-נאצר בעניינים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים.

בשידוריו לעולם-הערבי, אחמד סעיד נהג לדבר, בקולו הרועם, בערבית מדוברת פשוטה ביותר, כדי שדבריו יהיו מובנים לכל ערבי וערבי במזרח-התיכון. אחמד סעיד לא היסס מלנאץ ומלקלל בלשון ברוטאלית נגד כל מי שקרא תגר על מצרים ודרכה הנאצריסטית. סעיד לא היסס לאיים ברצח, בחיסול ובהרג כנגד מנהיגי מדינות-ערב האחרים שהתנגדו לנאצר, בדרך זו או אחרת, או כאלה שנחשדו בנטיות פרו-מערביות. השפה שבה השתמש סעיד בשידוריו המתלהמים כנגד מדינת-ישראל, לא הותירה ספק מה יעלה בגורלם של איש, אישה, ילד וזקן החיים בישראל. אחמד סעיד ואחמד שוקיירי, מנהיג אש"פ באותה עת, התחרו ביניהם מי יהיה יותר בוטה כנגד מדינת-ישראל, וכנראה, אחד מהם טבע את הסיסמא "הגברים לים - הנשים לנו".[3] דהיינו, קריאה-מלחמתית בסגנון מלחמות השבטים הערביים של חצי-האי-ערב, שבהן מחסלים את הגברים ולוקחים את הנשים לשפחות. תחנת הרדיו "סאות אל-ערב" שימשה כלי חשוב בתעמולה של מצרים נגד מדינות-ערב האחרות שלא התיישרו עם הקו הנאצריסטי. כך לדוגמא, לאחר הפלת 7 מטוסי מיג סורים בידי חיל-האוויר הישראלי, ב-7 באפריל 1967, נאמר בתחנה זו, כי "ישראל ביצעה את התוקפנות שלה נגד סוריה, שכן התוקפנות היא חלק מתוכנית אימפריאליסטית כוללת לרבות שיתוף-הפעולה של המלך פייסל (מסעודיה) והמלך חוסיין (מירדן) עם הבריטים בעדן (תימן)... ישראל חשה כי הכוחות המהפכניים הולכים ומתגבשים, וישראל רוצה ליצור מוקד חדש למתיחות, על-מנת להקל מהלחץ על הריאקציה הערבית והאימפריאליזם (המערבי). הצבא והעם הסורי עמדו בגבורה בהדיפת התוקפנות וגרמו אבדות כבדות לישראל".[4]

כשהחלה להתעורר ההתלהבות הציבורית לנוכח ההכנות למלחמה נגד ישראל, אחמד סעיד יצא בקריאות נלהבות לציבור הערבי מידי יום בסגנון הבא: "אזרחים חופשיים! המערכה היום היא למען חיינו, למען עתידנו ולמען חירותנו. אחדות העם היא היסוד למערכה. נילחם עד לניצחון...מטרתנו ברורה וקרובה. ביטחוננו בניצחון. את המלחמה לוקחים ולא מקבלים".[5] לאחר שנדמה היה כי היוזמה המדינית נמצאת כולה בידי נאצר, בעיקר לאחר בקשת המלך חוסיין להיפגש עם נאצר, שנשלחה ב-25 במאי 1967, כל תחנות השידור המצריות הגבירו את התעמולה נגד מדינת ישראל והחלו להשמיע סיסמאות מלהיבות לקראת המלחמה. לאחר הפגישה בין נאצר למלך חוסיין שנערכה ב-30 במאי 1967, אמר אחמד סעיד, "ההמונים כפו את רצונם ואת אחדותם, וכיום נעשתה החזית המזרחית של ירדן, שאורכה 650 ק"מ, לגיא-הריגה לישראל".[6]

בעת שהחלה המלחמה ב-5 ביוני 1967, אוחדו תחנות הרדיו "קול קהיר" ו"סאות אל-ערב" תחת ניהולו של אחמד סעיד. ולאחר שנודע על פרוץ המלחמה, הכריזה התחנה המאוחדת "אזרחים - בשם הכבוד, בשם המולדת הערבית הגיבורה, בשם ההיסטוריה, העבר והעתיד, אנו נכנסים היום למערכת החירות, הגבורה, הכבוד והגאולה. נעמוד בפני התוקפנות של ישראל ונחסל אותה, כדי להסיר את הכתם של הקיום הציוני האימפריאליסטי. אחים חיילים חופשיים בעזה, בסיני, ובשארם אל-שייך. אחים גיבורים בירדן ובסוריה - עלו על תל-אביב".[7]

לאף אחד מהמאזינים במדינות-ערב לא היה ספק בניצחון הערבי, וכך, כל התחנות הרדיו המצריות הודיעו כי בעוד שעות ספורות תיפול תל-אביב לידי הערבים ושהחלה למעשה השיבה לפלסטין. אחמד סעיד שעלה לשידור מידי יום, הודיע על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו "כמו זבובים", הוא הכריז על ניצחונות ערביים ועל כיבוש ישובים ישראלים. דעת-הקהל הערבית היתה כל כך משולהבת, שהעיתון אל-ג'מהוריה המצרי כתב ב-7 ביוני: "אתם נלחמים באנשים בזויים ומוגי-לב, הממלאים את הארץ מיום שהופיעו השחיתות והקלון. התקדמו ופירצו את מבצריהם! מלאו את חורבותיהם אש והרס! נעשה מערימות אויבנו מזון לתולעים ולדגים". הקריאות הנלהבות האלה יצאו לציבור למרות שחיל-האוויר המצרי הושמד בשעות הראשונות של המלחמה. ב-6 ביוני, נאצר והמלך חוסיין רקמו מזימה להאשים את ארה"ב ובריטניה שהגישו עזרה פעילה לישראל בהתקפה האווירית המוצלחת על שדות התעופה של מצרים וירדן. אך, השיחה הטלפונית בין השניים הוקלטה על-ידי המודיעין הישראלי ושודרה בקול-ישראל בערבית עוד באותו ביום - כדי להבהיר כיצד נאצר וחוסיין זממו את הבדותה הזו. למרות שכבר נודע על מצבם האמיתי של חילות-האוויר של מדינות-ערב, המשיכו התחנות המצריות לתאר ניצחונות ולספר על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו מידי יום.

ב-7 ביוני, קראה התחנה המשותפת כך, "עמנו האדיר, המערכה שאתה מנהל היום היא מערכה על חיים ועל גורל, חירות, שחרור וכבוד. על ישראל להתחסל, שכן היא תוקפנית. על פלסטין להשתחרר ולשוב לידנו. אנו ננצח". במקביל לכך, תחנות רדיו סוריות טענו כי הכוחות הסוריים מתקדמים לכיוון נצרת ועכו. כבר ב-5 ביוני שידר רדיו דמשק הוראות לישראלים, בשפה העברית, כיצד להתנהג כשיגיעו הצבאות הערביים.

ב-8 ביוני, הצהירה התחנה המשותפת כי "פחד ובהלה בקרב היהודים בפלסטין... כולם מצפים שם לגורלם שנחרץ, שכן כעבור זמן-מה הם ייתקלו באדיר שבנשקנו, ואז ילמדו לדעת כיצד הוליכו אותם שולל משה דיין וכנופייתו, וכיצד פיתה האימפריאליזם את מפקדם מוג הלב. האם ידועים לך הדברים האלה, יא משה דיין? ההמשך יבוא, יא דיין! בכל רגע הולמים צבאותינו בעוז בתוקפנותך, הפידאיון שלנו זורעים אימה והרס בתוך בסיס התוקפנות. גיבורינו הלוחמים בכל חזית, בכל זירה, מלמדים את צבאך, יא דיין מוג הלב, את הלקחים הקשים ביותר. חיילינו מגלים את שקריך. מטוסי אמריקה ובריטניה לא יחלצו את מדינתך החלושה מגורלה שנחרץ. הם לא יצילו אותה מכליה".[8]

בשעה שהתבררו ממדי התבוסה, בעיקר לאחר "נאום ההתפטרות" המדומה של עבד אל-נאצר, אחמד סעיד הכריז בנימה דרמטית "המהפכה נשארת, המהפכה נמשכת, המהפכה חזקה, חי אלוהים, באלוהים נשבענו, באלוהים נשבענו". בספרו של שמשון יצחקי, בעיני הערבים, נאמר כי לאחר הנאום, אחמד סעיד החל לדבר על נאצר כעל "מנהיג לשעבר".[9] בספרו של ד"ר צלאח אל-דין אל-מונג'ד, עמודי השואה - דיון מדעי בסיבות תבוסת ה-5 ביוני, נאמר כי לאחר "נאום ההתפטרות" של נאצר, אמר אחמד סעיד "האישים הולכים והמשטרים נשארים".[10] לאחר שנאצר חזר בו מהתפטרותו, סולק אחמד סעיד מניהול רדיו "סאות אל-ערב". לדעת אל-מונג'ד הוא סולק בשל אמירה זו, ולדעת אחרים אחמד סעיד סולק בשל הקיצוניות המזיקה שהתגלתה בשידוריו ברדיו וההגזמות שנתלוו לדבריו לאורך כל המלחמה. על כן, כמעט כל אזכור על מלחמת ששת-הימים עולה גם שמו של אחמד סעיד,[11] וכך הוא הפך, למעשה, לסמל של התבוסה והדמגוגיה שהתלוותה לשידוריו גם עשרות שנים לאחר מכן.

אל-מונג'ד לא חסך במילים כדי לתאר את הנזק שגרם אחמד סעיד לעולם-הערבי. לדידו של אל-מונג'ד, אחמד סעיד ייצג בדבריו את הסוציאליזם האכזרי, הבוטה, וחסר-התרבות של עבד אל-נאצר ואף זה של מפלגת הבעת' ששלטה בסוריה. וכאחד שראה את עצמו שייך לזרם האסלאמי המתון, "המהפכנות החילונית" של אותן שנים, היתה זרה לעולמו וזרה לעולם-הערבי. לדעתו, "המשטרים הסוציאליסטים האלה הרסו את הערכים המוסריים שבמורשת, והמציאו אסכולה בלתי-מוסרית שיסודותיה שקר מר, קללה, גינוי, הוצאת לעז, חילול כבוד, והטלת ספק בכל דבר ודבר... משטרים אלה סיווגו את הבריות לסוגים שונים - סוכנים, גרורים, ריאקציונרים ומתקדמים. קם 'סאות אל-ערב' והקים אסכולה מיוחדת של גידופים, קללות, ניאוץ בלתי מוסרי, שהפכו להיות הסגולות המאפיינות את הסוציאליזם המהפכני הערבי. מכאן ואילך, אין להזכיר סוציאליזם זה בלא להזכיר עמו את אסכולת אחמד סעיד, המזוהמת והנאלחת".[12]

בהמשך לביקורת, אל-מונג'ד כתב כי חוסר המוסריות של המשטרים המהפכניים השפיע על "הציבור הרחב והאספסוף, ומושחתי התרבות, וחלשי הלבבות והשכל, והנוער המהפכני העוין. הם התחילו חוזרים כתוכים בלא כל ביקורת על הקללות הנשמעות ברדיו סאות אל-ערב". לא זאת בלבד, אלא ש"מרבית האומה הערבית נפגעה, בשנים האחרונות... במחלה קטלנית מסוכנת, היא מחלת 'תפיחת הרהב'. הציבור הערבי חי בהתנפחות מזויפת חולנית, בשל ריבוי השידורים ששמע; שידורים של התפארות מופלגת, תרברבות מופרזת בכוח ובעוצמה, צעקנות נבובה, זלזול בכל מדינה, תהא חשובה כאשר תהא, העלבתה בקללות, זלזול בכללים הדיפלומטיים הבינלאומיים, יהירות מזויפת וכדומה".[13]

בפרק על "שלטון-האספסוף ואובדן התודעה העממית", אל-מונג'ד טען שהמשטרים הסוציאליסטים המהפכניים נשענו על האספסוף במטרה להטות את דעת-הקהל הערבית ברובד התחתון של הבלתי-מתורבתים, המתורבתים-למחצה וכאלה הדומים להם. הללו, לדעתו, התאפיינו בבורות, בחוסר ביקורתיות ובקלות שבה ניתן להשפיע עליהם, וכדי להפיץ את "האספסופיות ולנצלה, השתמשו משטרים סוציאליסטים אלה ברדיו, בעיתונות ובנאומים רשמיים. 'סאות אל-ערב' בימי אחמד סעיד היה בית-ספר להדרכה, להשראה, לתעמולה למען המהפכה, לעידוד מעשי אלימות, או להעלבת הבריות... לאחמד סעיד לא ישווה איש בקללות וגידופים. 'סאות אל-ערב' שימש במה להטעיה ולהסתה, במקום שישמש במה לתודעה ולהקניית תרבות. האחראים בדמשק וקהיר לא איחרו ללכת באותה דרך עצמה גם בנאומיהם הרשמיים, כדי לעורר את יצרי ההמונים ולנצלם להגשמת מטרותיהם".[14]

בפרק על "חוסר התעמולה הערבית בתחום הבינלאומי", כתב אל-מונג'ד כי המשטרים הסוציאליסטים לא ראו צורך בתעמולה ערבית במדינות המערב, וכי המנגנון התקשורתי של מצרים ניהל תעמולה למען המשטר עצמו או למען אדם מסוים, "ונתן ל'סאות אל-ערב' חירות גמורה לקלל, לגדף ולחלל את ערכי הכבוד, הנימוס והמידות הטובות, וגרם - בהיסטוריה המודרנית שלנו - דברים שלשומעם נעשה הגוף חידודין-חידודין והפנים מלבינות".[15]

גם המלך חוסיין התייחס לתחנת "סאות אל-ערב" ולהתנהלותה במהלך המלחמה. וכך אמר חוסיין: "לגבי, היתה המלחמה אבודה. ראשית חיל-האוויר שלנו היה מחוץ לכלל פעולה מאז ה-5 ביוני. שנית המכ"מ היחיד שלנו... נהרס כמעט לחלוטין. מעט המידע שהיה בכוחו להעביר לנו היה חסר תועלת או קשה לפענוח. מכל מקום, אינני יכול להסביר כיצד קרה הדבר, שאותן ידיעות מועטות שהצלחנו ללקט בעזרת המכ"מ וכן ידיעות על תנועת היחידות העיראקיות, שודרו דרך קבע ב'סאות אל-ערב' מרדיו קהיר. בקהיר האמינו, כי הם עושים מעשה נבון. הם חשבו, בלי ספק, שהיתה זו דרך טובה להרים את המוראל בעורף. תהא הסיבה אשר תהא, כל אשר היתה ישראל צריכה לעשות - והם לא ויתרו על העונג - היה להאזין ל'סאות אל-ערב' כדי לסכל את מאמצינו ללא סיכון קל שבקלים".[16]

המשמעות לדבריו של חוסיין היתה, כי למעשה תחנת הרדיו עזרה לישראל כשהיא שידרה ידיעות על תנועות הצבא העיראקי - אם בשל ליקוי בשיקול הדעת או כפי שחוסיין טען כדי "להרים את המוראל" בקרב הציבור-הערבי. ההסבר המניח את הדעת להעברת אינפורמציה כזו למצרים, נוגע ישירות לפיקוד המצרי ששהה בירדן. בהתלהבות הכללית ששררה בעולם-הערבי בימים הראשונים של המלחמה, אפשר שאחד מהקצינים המצריים, שנכחו במטה הפיקוד הירדני, העביר מידע למטה הפיקוד המצרי, וזה העביר את המידע הלאה לתחנת הרדיו, כפי שהועברו ידיעות אחרות, ובכללן ידיעות על עשרות מטוסים ישראלים שהופלו במהלך הימים הראשונים של המלחמה. קשה להאמין שחוסיין לא שיער שזה ההסבר להעברת האינפורמציה למצרים, אך בעת שנאמרו דברים אלה, ב-1968, היחסים בין מצרים לירדן היו תקינים, כך שחוסיין לא רצה לגרום למשבר ביחסים בעיקר לנוכח הגורל המשותף שהיה מנת חלקם לאחר התבוסה. בעקבות אירועי "ספטמבר השחור" בירדן ב-1970, הורעו היחסים בין ירדן למצרים, כך שירדן הרגישה מעט משוחררת באמירותיה בנוגע למלחמה, והיא לא היססה להצהיר כי מצרים הונתה אותה במהלך מלחמת ששת-הימים.

גם סעד ג'ומעה, ראש ממשלת ירדן בתקופת המלחמה, לא חסך את ביקורתו כלפי אחמד סעיד ואחמד שוקיירי בדומה למה שכתב מונג'ד. וכך כתב ג'ומעה בספרו: "... אלה אותם מומחים בהטחת האשמות מעובשות וגידופים מזוהמים, הממהרים לחזור ולהשמיע את תקליטי 'הבגידה והריגול', המוכנים והמזומנים לתקוף כל מי שמלאו ליבו לחרוג מן העדר ומתהלוכת הרמייה והצביעות. ואתה, או שתצטרף לחבורת המריעים מחרישת-האוזניים, ואזי מובטח לך כבודך, מבלי שתושמץ ותבוא לך המנוחה בהיבלעך בתוך העדר: ואם לאו - תהיה בוגד מסוכן. כך קרה שאנשים כדוגמת אחמד שוקיירי ואחמד סעיד נטלו לידיהם את הסמכות האלוהית, והחלו להפיץ פסקי-נידוי או תעודת מחילה, ברוממם ובהשפילם את מי שרצו לרוממו או להשפילו, ובהקנותם ערך וחשיבות לאנשים ואף לכאלה, שאינם מגיעים לרמת אדם".[17] ויחד עם זאת, ג'ומעה לא הזכיר את ההתקפות הארסיות של כלי התקשורת הירדנים כלפי מצרים ואת הלגלוג שהופגן כלפי עבד אל-נאצר, עד הפגישה בין חוסיין לנאצר ב-30 במאי 1967.


--------------

[1]כמו, פלישת עיראק לכווית מתוך הערכה כי כיבוש כווית יעבור בשתיקה, והתבוסה העיראקית לאחר מכן מידי הכוחות האמריקאים; נסיגת הצבא הסורי מלבנון ב-2005; נסיגת הצבא המצרי מתימן ב-1967; מלחמת איראן-עיראק בשנות ה-80 - כאשר עיראק לא הצליחה להכניע את איראן בניגוד לציפיות; וכן מאבקם העיקש של הכורדים בסוריה, בעיראק ובטורקיה.

[2]אחמד סעיד, אל-קומיה אל-ערביה ת'ורה ובנא (קהיר: 1959), עמ' 70-72; מזוכר גם בספרו של ש. שמיר, ירידת הנאצריזם.

[3]אחדים מהאישים ששוחחתי עימם טענו ששוקיירי הוא זה שטבע את הסיסמא.

[4]מצוטט בספרו של שמעון יצחקי, בעיני הערבים: מלחמת ששת הימים ולאחריה. (תל-אביב: הוצאה לאור - משרד הביטחון, 1969), עמ' 82.

[5]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 108.

[6]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 112.

[7]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 125.

[8]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 139.

[9]שמעון יצחקי, בעיני הערבים. עמ' 157.

[10]פרקים מספרו של אל-מונג'ד מופיעים בספרו של יהושפט הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. (תל אביב: הוצאת עם עובד, 1969), עמ? 115-183. הציטוט בעמ' 168.

[11]Al-Aharam Weekly, June 5-11, 1997. Issue No. 328.

[12]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם. עמ' 137.

[13]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם, עמ' 160.

[14]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם, עמ' 168.

[15]אל-מונג'ד, אצל הרכבי, לקח הערבים מתבוסתם, עמ' 178.

[16]א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה - מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. (תל-אביב: הוצאת מערכות, 1974), עמ' 75.

[17]סעד ג'ומעה, "הקנוניה והמערכת הגורלית" אצל א. קם (עורך), חוסיין פותח במלחמה - מלחמת ששת הימים בעיני הירדנים. (תל-אביב: הוצאת מערכות, 1974), עמ' 281.